אברבנאל על שמות כא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · אברבנאל על שמות · כא · >>

פסוק לג (כל הפרק)(כל הפסוק)

בראשונה אמר (שמות כא לג): "כי יפתח איש בור או כי יכרה", רוצה לומר, כאשר האדם, ברשות הרבים, יפתח בור שהיה כבר פתוח מקודם ונסתם, או כי יכרה - שחפרו מחדש;

וישאירהו מגולה או פתוח, והוא אומרו "ולא יכסנו", שאם כיסהו ונתגלה מעצמו אינו חייב; אבל כשלא יכסנו, הנה -

פסוק לד (כל הפרק)(כל הפסוק)

(שמות כא לד): "בעל הבור", רוצה לומר, החופר או כורה אותו, אף על פי שהוא ברשות הרבים, "ישלם" הנזק הזה מהשור או החמור או בעל חיים אחר שנפל שמה, רוצה לומר, כדי שוויו, כיוון שהוא עשה הנזק הזה בממון חברו, ובאה התקלה על ידו.

וככה כל תקלה שיניח האדם ברשות הרבים, כגון קוצים ואבנים וכדומה להם, "כסף ישיב לבעליו" או שווה כסף.

אבל אם עשה זה האדם ברשותו, אינו חייב.

ואמר "והמת יהיה לו", להגיד שהבעל-חיים המת שנפל שמה יהיה לו למזיק, כיוון שהוא פרעו ונתן שוויו.

וכן כל נזק הבא מכוח האדם לממון חברו, אף על פי שלא יהיה לתועלת המזיק, כיוון שהוא מפסיד ממונו של חבירו, הוא בכלל (שמות כ): "לא תגנוב", והוא בכלל הזה.

האמנם, אמרו חז"ל (בבא קמא כח ב): "שור ולא אדם, חמור ולא כלים", לפי ש:

  • האדם יש לו שכל המכין מצעדי גבר, והיה לו לשמור עצמו;
  • והכלים יניעם האדם ויוליכם כרצונו; ולכן אין זה, כאדם, מכלל לא תגנוב.

ומפני זה לא נכתבה במצוה הזאת אלא הבעלי-חיים בלתי מדברים, לא האדם, והכלים שיוליכם אדם.

אבל בדיני האומות ומשפטיהם, על האדם מוטל לשמור לשורו וחמורו, ולא החופר את הבור; ומשפטי ה' אמת, צדקו יחדיו.

פסוק לה (כל הפרק)(כל הפסוק)

המצוה השניה היא ב(שמות כא לה): "שור של איש" שייגח את שור רעהו והמיתו. ועשה הכתוב בזה חלוקה:

  • אם היה תם, רוצה לומר, שלא ניסה לעשות כן, והוא בו עניין משונה, שלא חשב הבעל שיעשה, עם היות שלא נמשך לו מזה תועלת, כיוון שמשורו באה התקלה לממון חבירו, לא יינקה, אבל ישלם חצי נזק, שימכרו את השור החי, וייקח כל אחד מהם חצי כספו, וגם יחצו את המת (רוצה לומר: כספו) ביניהם, ויהיה הנזק לשניהם, למזיק ולניזוק, כאילו שניהם פשעו בשווה בשמירת נכסיהם.
    • ואין ספק שדיברה התורה בהיות שניהם שוים, השור המת והשור החי; שאם לא תאמר כן, נמצא לפעמים שהמזיק ירויח בזה, כי אולי חצי כסף שני השוורים, החי והמת, היה עולה יותר משורו החי. ואם כן, למה נאמר "ומכרו את השור החי"? ללמדך, שאם שור שווה סלע הזיק מאתיים זוז, הניזוק אין לו כי אם השור המזיק בלבד, ולא ישלם המותר מן העליה.
    • ואין דין זה נוהג אלא בנזק משונה. אבל אם נשך בשינו או בעט ברגלו, בדבר שדרכו להזיק, חייב עליו נזק שלם, כאילו הוא מועד לכך.

פסוק לו (כל הפרק)(כל הפסוק)

  • (שמות כא לו): "ואם" היה יודע שהיה שור זה מועד להזיק "מתמול שלשום", רוצה לומר שהזיק שלושה פעמים, אע"פ שלא התרו בו, היה לו לשומרו, וכיוון ש"לא ישמרנו", "שלם ישלם" נזק שלם, והוא "שור" חי טוב כמוהו "תחת השור" המת, ואותו המת "יהיה לו".
    • ואמר זה להודיע, שלא ייסקל השור כמו שנאמר למעלה בשור שהמית אדם, כי הנה בזה די שהבעל ישלם נזק שלם, והמת יהיה לו.

והנה, בשני אבות הנזיקין האלה, רוצה לומר, הבור והשור, לא חייבה התורה למזיק שום עונש מהכפל או עוד, לפי שעם היות שבאה התקלה על ידו, הנה לא נעשתה מדעתו ורצונו, ולא הגיעה לו ממנה תועלת. אבל בשארי הנזיקין, מהגניבה, הכפיל העונש, להיותה נעשית ברצונו ולהרויח בהם.

פסוק לז (כל הפרק)(כל הפסוק)

והמצוה השלישית היא (שמות כא לז): "כי יגנוב איש שור או שה וטבחו או מכרו"...

...וזה טעם נכון ומתיישב בעיניי.

אבל אם קבלת הקדושים ז"ל היא בחילוף זה, נקבלה בסבר פנים יפות.