לדלג לתוכן

אברבנאל על שמות כב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

פסוק טו

[עריכה]

וכי יפתה איש בתולה וגומר אם כסף תלוה את עמי. אחרי שזכר המצות הנכללות בלא תרצח ובלא תגנוב זכר שגם בדבור לא תנאף נכללו מצות אחרות לא לבד אשת איש והמאורסה שחייב מיתה עליה אבל גם הנערה הבתולה אשר לא אורסה אם יפתה איש אותה ושכב עמה אל יחשוב שאין לו בזה חטא כיון שאינה בעולת בעל. כי הנה אף על פי שאינה מאורסה נכלל ענינה בלא תנאף. והוא דבר שנא ה' שבפתוי ישכב אדם עמה. ולכן יהיה עונש המפתה שמהר ימהרנה לו לאשה רוצה לומר שיקחנה לו לאשה מיד ויכתוב לה כתובתה כמוהר הבתולות שהוא קצוב חמשים כסף אצל התופש את הבתולה באונס שנאמר ונתן האיש לאבי הנערה חמשים כסף. ומוהר הוא מלשון מהרה. והתבונן יושר המשפט הזה כי על הרוב אין אדם מפתה נערה בתולה הראויה כפי כבודו להנשא לה כי אם היה כן היה שואל. אותה לנשואין אבל הנכבדים בעיניהם בראותם את בנות האדם כי טובות הנה ויתאוו להן יפתו אותן לשכב עמהן וידרו להן נדרים ללקחם לנשי' ובזה תתרצה הנערה הבתולה כדי להנשא לאיש נכבד והוא לא כן יחשוב ולבבו לא כן ידמה אלא למלאות בה תאוותו ולעוזבה ולהתפאר עם זה אצל הבחורים ע"כ צותה תורה שהמפתה מהור ימהרנה לו לאשה ויקחה בנשואין אף על פי שלא תהיה בת גילו. ואביה לא יתן לה נדוניא כלל. האמנם אם יקרה הדבר בהפך שתהיה הנערה נכבדת מן המפתה אותה ולכן מאן ימאן אביה לתתה לו לאשה כלומר אף על פי שהיא רצתה בו. הנה אז כסף ישקול האיש לאביה כמוהר הבתולות הידוע במקום אחר והוא אצל האונס לפי שפסל אותה בעיני הבחורים ויצטרך אביה להרבות לה מותר ומתן. וראוי הוא שיפרעהו המפתה. ובעבור שגם היא חטאה בדבר לא תלה הכתוב הנשואין בה אלא באביה. ומפני שהאנשים על הרוב יפתו הבתולות על ידי נשים שאננות האומרות שהן מכשפות ושעל ידי חכמתן ומעשיהן תתפתה הנערה ותרצה באיש. לכן סמך לזה מצו' מכשפה לא תחיה כי היא המביאה את האיש ואת הנערה לנאוף. וכבר יראה שמלאכת הכשוף מצטרפת לזנות ממה שנאמר (מלכים ב' כ"ב) על זנוני איזבל אמך וכשפיה הרבים ואין ספק במשפט הזה שהוא הדין למכשף הזכר שחייב מיתה. אבל אמר מכשפה לפי שדבר הכתוב בהווה. והנשים מפני קלות דעתן יטו יותר לאומנות הכשוף מן האנשים וכל שכן בפתוי הבתולות שעל ידי הנשים נעשה לא על ידי הגברים. והנה אמר לא תחיה ולא אמר מות יומת כאומר אל תאמר בלבבך למה אהרוג אשה אחת על דמיונות והבלים שאין בהם ממש וכלם מעשה תעתועים ורעות רוח ומפני זה לא תמיתה. לא תעשה כן כי הנה אף על פי שהיא אשה כיון שהיא מכשפה לא תחיה אותה. ובכלל שהנה נסמכה המצוה הזאת במקום הזה מפני ענין הניאוף. ואחר זה זכר מצוה שלישית בניאוף והוא כל שוכב עם בהמה מות יומת שיומת האיש העושה כן וגם את הבהמה יהרוגו אשר באה התקלה על ידה. ובמצוה הזאת כלל כל העריות כי הם לאיש במדרגת הבהמה הבלתי ראויה לו לפי שהיא חוץ ממינו ומגבולו. ולדעת הרב המורה היו כל המצות האלה סעיפים מהע"א כי העובדים אותה היו שוכבים עם הבהמו' וכמ"ש בבלעם עם אתונו שהיה זה מדרכי הקסם והע"א ושלכן נסמך כאן זובח לאלהים יחרם: אבל קשור המצות וענינם במקום הזה מורה שהענין כמו שביארתי להוציא דינים ומצות נכללים בלא תנאף ולכן סמך להם זובח לאלהים יחרם כי הזביחה לע"א נקראת זנות וניאוף. ומאשר אמר לאלהים נקוד בפתח ראוי לפרשו על שרי מעלה מלאכי עליון הנקראים אלהים במקומות רבים הוא אלהי האלהים אין כמוך באלים ה' ולזה אמר בלתי לה' לבדו רוצה לומר שלא יבחר ה' שיזבחו להם אף על פי שהם מלאכיו. גם אפשר לפרש זובח לאלהים יחרם בדמות הקדמה למה שיאמר אחריו וגר לא תונה ולא תלחצנו ושהוא זכרון המצות שבאו בכללו' בדבור לא תענה ברעך עד שקר והענין שלא יחשוב אדם שלא נכלל בדבור ההוא אלא אסור עדות שקר בלבד, כי הנה נכלל גם כן בו שלא יגנה את הגר ולא יחרפהו במה שהיה גר ועובד ע"א קודם לזה כי הנה עם היות שזובח לשום אלהים יחרם רוצה לומר שימות ויחרם כל אשר לו ורכושו. הנה הגר אף על פי שקודם גרותו היה זובח לאלהים אחרים כבר אינו עתה עובד עבודת גילולים ולכן אין ראוי שתונהו רוצה לומר שתגנהו בדברים אלו שהיה גר ועובד עבודת גלולים. וכן לא תלחצנו בשום לחץ כי גם כן הייתם אתם גרים ועובדי עבודת גלולים בארץ מצרים. ומום שבך אל תאמר לחברך. גם שאתם ראיתם שבהיותכם גרים במצרים נידונו לוחציכם בעונשים גדולים וכלכם שוים לפני כגר כאזרח הארץ לכן אל תלחצו את הגר פן אעניש אותך על זה כאשר עשיתי למצרים בעבורך כי אני רואה דמעת העשוקים שאין להם מנחם להצילם מידי עושקיהם. ונכלל גם כן בלא תענה ענוי האלמנה ויתום אף על פי שהיו עשירים כי מפני שפלותם ושאין להם גואל ימלא לב כל איש רע ובליעל לענות בהם סרה. ולזה אמר כל אלמנה ויתום לא תענון וכבר ביאר המשורר שעון האלמנה והיתום נכלל בלא תענה באמרו באזהרותיו ושקר לא תענה ויתום לא תענה ששם שניהם בדבור אחד. ואמר שלא יחשוב אדם בלבו שהיתום והאלמנה אין להם גואל כי הנה גואלם חזק אבי יתומים ודיין אלמנות ולכן אם ענה תענה אותו רוצה לומר היתום והאלמנה וגומר. ופירוש הפסוק כך הוא אם ענה תענה אותו היתום או האלמנה תדע לך שאם צעק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו ואשוה אותך אליו כי אהרוג אתכם בחרב לא מיתה בידי שמים. והיו נשיכם אלמנות כזאת ובניכם יתומים כאלו. הנה אם כן עם היות המצות האלה כוללות לזולת הנושאים שנזכרו בהם הם מכלל דבור לא תענה. ומצות מכשפה לא תחיה הוא הדין למכשף ומצות וגר לא תונו איש את אחיו. ומצות כל אלמנה ויתום לא תענון ה"ה לכל שאר אחיו מישראל אבל דבר הכתוב בהווה וכ"ז להודיע כללות הדברות בהיותם משפטים אלהיים מיוסדים על אופני החכמה והחמלה:

פסוק כד

[עריכה]

אם כסף תלוה את עמי וגומר עד לא תשא שמע שוא ויש לשאול בפסוקים האלה ג' שאלות גם כן:

השאלה הא' באמרו ושמעתי כי חנון אני ולמה לא אמר כי צדיק וישר אני או כי שופט כל הארץ אני:

השאלה הב' באמרו אלהים לא תקלל ונשיא וגומר ולמה לא הזהיר גם כן שלא יקלל הכהן והלוי והשופט:

השאלה הג' באמרו ואנשי קדש תהיו לי ולא ביאר במה תהיה קדושתם אם במאכלות או בביאות או באי זה דבר אחר משאר הדברים:

ואומר בפירוש הפסוקים והתר השאלות שאחרי שזכר הכתוב כמה מהמצות נכללו בדבור לא תרצח וכן בלא תגנוב וכן בלא תנאף וכן בדבור לא תענה בא עתה לבאר שגם כן נכללו מצות רבות בדבור לא תחמוד. כי לא היתה האזהרה ההיא בלבד על החמדה שבלב בבית באשה ובשדה של חבירו. כי הנה גם כן נכללו בלאו הזה דברים אחרים. האחד הוא אם כסף תלוה את עמי את העני עמך וכבר ביארתי אצל ואם מזבח אבנים תעשה לי שזה הפסוק אם כסף תלוה את עמי הוא רשות לא חובה לפי שהמצוה העקרית בעיני היא לתת לו דרך מתנה וכמו שאמרו ומטה ידו עמך והחזקת בו וגו' נתון תתן לו וגו' ואל ירע לבבך בתתך לו. ואמר פתוח תפתח וגו' והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו. ולזה אמר הכתוב אם כסף תלוה את עמי רוצה לומר שאם העני לא ירצה לקבל הצדקה במתנה שאז תהיה בתורת הלואה. וכן אם לא נדבה לבך לתת לעני הצריך לו במתנה ותרצה להועיל לו בדרך הלואה אז לא תהיה לו כנושה להכלימו ולצערו על הפרעון ולא תזמנהו לב"ד עליו לפרוע אותו דבר שהלוית לו. אך תמתין לו עד שירויח ואז יפרע ומפני אותה ההמתנה לא תשימון עליו נשך והוא הרבית שלא יקח ממנו בעבור ההלואה וההמתנה כי נקרא נשך להיותו נושך בתחלה מועט ובסוף יזיק מאד כנשיכת עקרב וכמו שאחז"ל. ואמר לא תשימון בלשון רבים להזהיר למלוה והעדים והסופר גם לדיין שלא יקיים השטר שיש בו רבית כי אם אין לו לשלם הקרן מאין יפרע עוד הרבית. ואין ספק שהרבית אסור לתת לעשיר כמו לעני מישראל. אבל אמר הכתוב כאן את העני עמך כי מפני עניותו ילוה בסתר ויצטרך לכל הדוחקים האלה אבל העשיר לא יקחהו ולא יצטרך אליו. ואם קבל ההלואה ולא פרע נקרא רשע שנאמר (תלים ל"ז) לוה רשע ולא ישלם ולפי שיאמר אדם אם לא אהיה לו כנושה ולא אשים עליו נשך הרי אני מלוה לו על משכונו באופן שלא יפסד החוב או בבוא זמן פרעון ההלואה אלך לבית דין ויקחו ממנו משכון בטוח. הנה מפני זה סמך מצוה אחרת והיא אם חבול תחבול שלמת רעך עד בוא השמש ביום ההוא תשיבנו לו רוצה לומר אם יקחו מהלוה בעבור ההלואה ההיא משכון ושהוא שלמת העני ההוא הזהיר שעד בוא השמש תשיבנו לו כדי שתהיה השלמה עמו בלילה ומזה יראה שבכסות לילה הכתוב מדבר כי חמלה ההשגחה האלהית על העני ההוא מפני שהוא יצטרך אל השמלה ההיא בלילה לכסותעצמו בה. וז"ש כי היא כסותה לבדה היא שמלתו לעורו במה ישכב רוצה לומר שאר בני אדם יש להם בלילה במטותיהם שלשה כלים הא' הוא הכסות שמתכסה בה. והיא הסדין או האדרת אשר עליו. ומלבד זה יש להם בגד רך מפשתן שהוא תחת הכסות המגיע לעורו בגופו והוא הנקרא שלמה. ומלבד זה יש להם כלי שלישי והוא מצע אחת שישכב עליו. והנה העני ההוא אין לו מכל זה דבר כי אם השלמה ההיא כי היא כסותה לבדה שיכסהו מלמעלה היא שמלתו לעורו כי היא לו במקום השלמה שתחת הכסות הנוגעת לעורו והיא גם כן במה ישכב רוצה לומר המצע שישכב עליה. כי אין לו כסות ולא שמלה ולא מצע אחר אלא השמלה ההיא ולכן אין ראוי להסירה ממנו כי ימות בקרח הלילה. ומפני זה צוהו שעד בוא השמש ישיבהו לו והנה לא זכר הכתוב הכסות יום לפי שאין דרך האדם להפשיט את מלבושיו מעליו למשכנם וישאר ערום. ובעבור שהמצוה הזאת אינה כפי שורת הדין שילוה אדם מעותיו לחברו ולא יבקש ממנו בצער והכלמה ולא יקח מהם רבית והמשכון שיקחו ממנו עליו ישיבהו בכל יום. לכך אמר והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני ר"ל והיה כי יצעק העני אלי ושמעתי את צעקתו לא בבחינת היותי שופט צדק ואמת ולא להיות הדבר הזה שאתה עושה עול וחמס. אלא בבחינה אחרת והיא כי חנון אני. ובהכרח ארחם ואחון על העניים והאביונים ומתוך הענין למדנו שאם היה הלוה עשיר עם היות שאין ראוי לשום עליו נשך משום ולאחיך לא תשיך. אם חבול יחבול את שמלתו אין המלוה מחוייב להשיבה לו עד בוא השמש כי הוא אינו עני ויש לו מבלתי זה במה ישכב ובמה יתכסה. ולפי שהיו הדינים האלה כלם לפנים מן השורה הזהיר אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור רוצה לומר שלא יקלל את האלוה יתברך שצוה המצות האלה ולא את הנשיא מלך או שופט שמצוה או מכריח בני אדם לשמור ולעשות אותם ולכן לא זכר כאן כי אם האלהים והנשיא. ולפי שאולי יאמר אדם מלוה ה' חונן דל ואנכי הלויתי לעני הזה ובמצות האלהים אני ממתין לו כרצונו ואם כן אעשה כן גם אני שאאחר מתנות הלוים והעניים וכן מתנות הכהונה עד שיפרע לי העני הזה מה שהלויתי לו כיון שלשמו יתברך הלויתי ולא נתחייבתי לתת מתנותי. הנה מפני זה סמך מלאתך ודמעך לא תאחר והוא רמז למעשרות כי מלאתך נאמר על התבואה שימלא ממנה הבית ודמעך הוא היין והשמן והם אם כן תבואת גורן ותבואת יקב וכן בב"ח בכור בניך תתן לי והוא פדיון הבן. ולא בלבד בבכורות בניך לא תעשה האחור. אבל כן תעשה לשורך לצאנך שהנולד ראשונה מהן שבעת ימים יהיה עם אמו (ויקרא כ"ב כ"ז) ולא יקריבנו הכהן קודם לזה כי הוא מחוסר זמן וביום השמיני רוצה לומר משם והלאה תתנו לי ולא תאחרהו. הנה התבאר קוצר המצות האלה וטעם דבקותם באופן נאה ומתישב ושהם כלם נכללות בדבור לא תחמוד שלא יחמוד ממון חבירו לקחת אותו ברבית ולא יחמוד שמלתו ולא יחמוד מלאתו ודמעתו לבלתי תתו בזמנו. ולפי שבזה השלים לבאר עניני חמשת הדבורים האחרונים ההם לכן אמר עליהן בכלל ואנשי קדש תהיון לי. והקדושה היא בדברים הנוגעים בכל אחד מהדבורים ההם במה שלא נזכר בזה כאלו תאמר לא תלך רכיל לא תקום ולא תטור ודומיהם שנכללים ג"כ בלא תרצח שיהיו קדושים בהם ופרושים מאותן מדות רעות. וכן הביאות האסורות והעריות שלא נזכרו פה שכלם נכללו בלא תנאף שגם בהם יהיו קדושים לאלהיהם ולא יטמאו בכל אלה. וכן לא תשיג גבול רעך לא תעשו עול במדה במשקל וגומר ודומיהם הנכללים בלא תגנוב. וכן מצות אחרות נכללים בהם ובשאר הדברות כי מפני שלא נזכרו כל המינים והפרטים פה אמר בדבור כולל ואנשי קדש תהיון לי שיהיו פרושים מכל גנאי ופחיתות ומעשה רע. ולפי שהמאכלים הרעים שאסרה התורה אותם מולידים בנפש מזגים נשחתים ומדות פחותות יאמר כאן בדבור כולל ובשר בשדה טרפה לא תאכלו רוצה לומר לא די שלא תאכלו הדברים האסורים אליכם להיותם מטבעים רעים אבל גם הבשר המורגל אצלכם בבקר ובצאן בהיותם טרפה בשדה שטרפה חיה מן החיות לא תאכלו ממנו וזכר הכתוב טרפה והוא הדין לשאר מיני החולאים שמטרפים את הבהמות כי הטרפה השליכה הבהמה הטורפת בה סם ממית ולכן הבשר ההוא מהטרפה והחולה הם מולידים מזג רע ומושחת. ואמר לכלב תשליכון אותו להגיד שאינה אסורה בהנאה. וזכר הכלב לפי שהוא היותר רגיל להמצא בשדה אצל האדם ואצל העדרים. ואולי לא ימצא שם כותי או גר למוכרה לו. כי הנה בכל המצות האלה דבר הכתוב בהווה והוא היותר רגיל. אבל הענין בדין מה שנזכר כאן הוא הדין עצמו לכל הדומה לו. ואפשר שיהיה המאמר הזה כמשמעו. ויהיה ענינו שלא יהיו פרוצים לאכול הטרפות שנטרפו בשדה כדרכי הכנעניים נכבדיהם ושריהם שילכו לצוד ציד בשדה. והעוף או החיה אשר יהרגו עם כלביהם יאכלו הצודים ויערב להם. לכן צוה שאף בזה אנשי קדש יהיו כי ילכו לצוד ציד להתעלס ולהטייל כמשפט הנכבדים אשר בארץ המה. אבל הבשר שבשדה בעת הציד יטרפוה הכלבים ויהרגוה לא יאכלו הקדושים עצמם אבל יתנוה לכלביהם. והותרו עם מה שפרשתי בפסוקים. האלה שלשת השאלות אשר העירותי בהם: