אברבנאל על שמות כב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · אברבנאל על שמות · כב · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)

ואמנם, אמרו (שמות כב א): "אם במחתרת יימצא הגנב..." הוא להגיד, שיעשו לו כאשר זמם לעשות, כי בהימצאו במחתרת, כשיוכר מעניינו שבא גם כן על עסקי נפשות, הותר דמו. ולכן, אם בעל הבית מצא את הגנב בביתו והיכהו עד שהמיתו, "אין לו" לבעל הבית "דמים", רוצה לומר, שלא ייענש על הריגתו. כי ירדה תורה לסוף דעתו של כל איש שיש לו שונא, יבוא אל ביתו בלט להורגו, ואם יימצא יאמר שבא לגנוב ולא גנב וייפטר. אבל...

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)

אבל (שמות כב ב): "אם זרחה השמש עליו" מבואר הוא שלא בא להרוג את האדם בביתו כצאת השמש בגבורתו, ולכן אין ראוי להמית את הגנב אף שיימצא במחתרת, כי לא בא אלא לגנוב ממון, לא להרוג את הנפש, ואין ראוי שבעבור הממון יומת.

וחז"ל פירשו "אם זרחה השמש עליו" שהוא דיבור הלציי, בדרך משל, רוצה לומר: אם ברור לך הדבר כשמש שיש לו שלום עמך, כגון האב החותר לגנוב ממון בנו, שבידוע שלא בא להרגו, אז דמים לבעל הבית אם יהרגהו, כי לא ייהרג נפש אלא על הנפש, אבל הגונב ממון "שלם ישלם" אם גמר המעשה, רוצה לומר, שישלם שניים.

"ואם אין לו - ונמכר בגניבתו". ובא בקבלה: בגניבתו הוא נמכר, ואינו נמכר בתשלומי כפל חמישה או ארבעה, כי מכירתו מייסרתו. והמכירה בבית דין, כבר התבאר שלא תהיה יותר מלשש שנים. האמנם, אם היתה הגנבה דבר מועט, והוא, אין בידו לשלמו, ויספיק למוכרו בעד שנה אחת או שנתיים, הסברא נותנת שלא יימכר אלא לאותו זמן בלבד, שיספיק לגניבתו.

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)

והנה, אמר (שמות כב ג): "אם המצא תמצא בידו הגניבה משור עד חמור עד שה חיים שנים ישלם", להגיד שלא בלבד בשור ובשה יובנו תשלומי הכפל שזכר במשפט הזה, כי גם בכל שאר הדברים שיגנוב ישלם שניים, בין מטלטלין בין בעלי חיים.

והודיע, שאם טבחו, לא יקחוהו מידיו בתשלומי הכפל, כי "חיים שניים ישלם" ולא מתים.

והנה, המצוה הזאת, מבואר מענייניה שהיא בכלל (שמות כ יג): "לא תגנוב", ולכן נסמכה ל"לא תרצח", מפני השיתוף שיש לשני הלאוים בעניין הזה...

ומשפטי התורה הם כולם מיוסדים על האמת והנכון.

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)

המצוה השישית היא (שמות כב ו): "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור...", רוצה לומר, שאם יתן איש אל רעהו בפיקדון לשמור כסף או כלים. והפרשה הזאת תדבר מהשומר-חינם, כי לכן אמר "כסף או כלים", שאין ביניהם טורח, ואין השומר מטריח עצמו בשומרם בתוך תיבתו, ואין דרך בני אדם לתת שכר על שמירתם.

"וגנב מבית האיש", רוצה לומר, שהשומר טוען שנגנב הכסף או הכלים ההם מביתו.

הנה, "אם ימצא הגנב", כלומר, שיתאמת שנגנבו הדברים ההם ומי גנבם, "ישלם" הגנב "שנים" לבעל הפיקדון, כאילו גנבהו מאיתו.

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)

ו(שמות כב ז): "אם לא ימצא הגנב", כלומר, שלא יוכל לברר שנגנב מאיתו הדברים ההם, ובעל הפיקדון אומר שהשומר לקחם והחזיק בהם לעצמו, אז -

"יקרב בעל הבית" השומר "אל האלהים", והוא מושב בין דין, ש(תהלים פב א): "אלהים ניצב בעדת אל", ויישבע באלהים, כי על זה אמר גם כן שיתקרב אל האלהים, רוצה לומר, שיתקרב אליו בשבועתו וישא את שמו על שפתיו.

והשבועה תהיה "אם לא שלח ידו במלאכת רעהו", רוצה לומר, שלא שלח ידו באותה הכסף או הכלים להשתמש בהם בלי רשות בעליו, כי אם נשתמש בפיקדון - מיד הוחזק גזלן, וחייב באונסין, ומשם ואילך, אם נגנב, נגנב לעצמו ולא למפקיד. אבל אם יישבע שלא נשתמש בפיקדון ההוא ולא לקחו, הרי הוא פטור.

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)

ומפני שאמר (שמות כב ז): "ונקרב בעל הבית אל האלהים", בא הכתוב לתת משפט כולל, לא לבד בנדון הזה כי אם גם בכל שאר הטענות, שכולם יהיו נדונים על-ידי בית דין, ולפניהם יישבעו הבעלי-דינין, כי יהיו מאיימים אותם ומשביעים אותם כראוי. וזה הוא שאמר (שמות כב ח): "על כל דבר פשע, על שור, על חמור, על שה, על שלמה" - לא שיהיה השור והחמור והשה מפרשת שומר חינם, כי הם מפרשת השומר שכר כמו שיתבאר, אבל בא הכתוב הזה להודיע מאמר כללי, שכל טענה שיהיה לאדם עם חברו, בין בשומר שכר בין בשומר חינם, "אשר יאמר" האחד "כי הוא זה", רוצה לומר, שכך היה הדבר, והאחד אמר בהיפוך זה, "עד האלהים יבוא דבר שניהם", ואת "אשר ירשיעון אלהים" ששלח ידו במלאכת רעהו, ייענש כגנב ו"ישלם שנים לרעהו".

וכפי דעת חז"ל (בבלי בבא קמא קז), בא הכתוב הזה ללמד, שאם אחרי שנשבע שומר חינם נמצא שפשע ונשבע לשקר, אפילו במקצת אשר יאמר הבעל "כי הוא זה" שנשבע עליו, ויתבאר הדבר בעדים "אשר ירשיעון אלהים" שנתבאר אצלם שנשבע לשקר, ועדים אפילו על המקצת, "ישלם שנים לרעהו" המפקיד כל הפיקדון אצלו, שמכאן למדו חז"ל כי המודה במקצת הטענה יישבע על הנשאר. האמנם, אינו חייב בתשלומי כפל אלא אם כן אחר שנשבע הודה בבית דין או באו עדים בכולו או במקצתו; אבל אם הודה במקצת קודם שנשבע, אף על פי שהוחזק כמכחש בפיקדון ואחר-כך הודה, אינו משלם אלא מה שהודה.