סנהדרין טו ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אימא לקטלא הוא דאתא א"כ ליכתוב וגם בעליו ולישתוק אי כתב רחמנא הכי הוה אמינא בסקילה בסקילה ס"ד קטל איהו בסייף ממונו בסקילה ודילמא האי דכתב רחמנא יומת לאקולי עילויה לאפוקי מסייף לחנק הניחא למאן דאמר חנק חמור אלא למאן דאמר חנק קיל מאי איכא למימר לא ס"ד דכתיב (שמות כא, ל) אם כופר יושת עליו ואי ס"ד בר קטלא הוא והכתיב (במדבר לה, לא) לא תקחו כופר לנפש רוצח אדרבה משום היא גופה קטל איהו לא תיסגי ליה בממונא אלא בקטלא קטל שורו ליפרוק נפשיה בממונא אלא אמר חזקיה וכן תנא דבי חזקיה אמר קרא (במדבר לה, כא) מות יומת המכה רוצח הוא על רציחתו אתה הורגו ואי אתה הורגו על רציחת שורו איבעיא להו שור סיני בכמה מי גמר שעה מדורות או לא תא שמע דתני רמי בר יחזקאל (שמות יט, יג) אם בהמה אם איש לא יחיה מה איש בכ"ג אף בהמה בכ"ג:
הארי והזאב כו':
אמר ר"ל אוהוא שהמיתו אבל לא המיתו לא אלמא קסבר ביש להן תרבות ויש להן בעלים רבי יוחנן אמר אע"פ שלא המיתו אלמא קסבר אין להם תרבות ואין להם בעלים תנן רבי אליעזר אומר כל הקודם להורגן זכה בשלמא לר' יוחנן למאי זכה זכה לעורן אלא לר"ל למאי זכה כיון שהמיתו שוינהו רבנן כמאן דגמר דינייהו ואיסורי הנאה נינהו מאי זכה זכה לשמים תניא כוותיה דר"ל אחד שור שהמית ואחד בהמה וחיה שהמיתו בכ"ג ר' אליעזר אומר שור שהמית בעשרים ושלשה ושאר בהמה וחיה שהמיתו כל הקודם להורגן זכה בהן לשמים:
ר"ע אומר כו':
ר"ע היינו ת"ק איכא בינייהו נחש:
אין דנין כו':
האי שבט דחטא במאי אילימא שבט שחלל את השבת אימר דפליג רחמנא בין יחידים למרובין לענין עבודת כוכבים בשאר מצות מי פליג גאלא בשבט שהודח למימרא דבדינא דרבים דיינינן ליה כמאן לא כרבי יאשיה ולא כרבי יונתן דתניא עד כמה עושין עיר הנדחת מי' ועד ק' דברי רבי יאשיה רבי יונתן אומר דמק' ועד רובו של שבט ואפילו ר' יונתן לא קאמר אלא רובו אבל כולו לא אמר רב מתנה הכא
רש"י
[עריכה]אימא לקטלא - לחייב מיתה לבעליו וניחייביה מיתה והיכי מפקינן לה מפשטיה לגמרי:
אי כתב הכי - קושיא היא כלומר איצטריך יומת לדונו במיתה האמורה בתורה סתם דאינו אלא חנק דלא תימא גם בעליו יסקל:
קטל איהו בסייף - דקי"ל לקמן (ד' נב) רוצח בסייף:
קטל שורו נימא בסקילה - דחמירה מכולן בתמיה:
הניחא - הא דעקרת ליה לקרא מפשטיה ולא מוקמינן ליה למיתת חנק ממש:
למ"ד חנק חמור - מסייף בפ' ד' מיתות (לקמן נ:) הלכך איכא למיפרך קטל איהו בסייף קטל שורו בחנק:
אלא למ"ד חנק קל - אימא למיתת חנק אתא:
משום היא גופה - משום הך קשיא גופא דלא תימא לא תקחו כופר כתב רחמנא וליקטול כתב רחמנא ונתן פדיון נפשו למימר דהיכא דקטל איהו לא תסגי ליה בממונא כו' אבל קטל שורו סגי ליה בממונא ואי לא יהיב כופר חייב חנק:
שור סיני - בהמה שקרבה להר בעוד שהשכינה שם דכתיב אם בהמה אם איש לא יחיה:
בכמה - דיינים נידון:
מה איש בכ"ג - דאיש פשיטא לן דכבר הוקבעו לישראל סנהדראות מיתרו ואילך:
ברדלס - חיה היא ובלע"ז קורין אות' פוטויו"ש:
אמר ריש לקיש - הא דאמר ר' אליעזר כל הקודם להורגן זכה והוא שהמיתו נפש ואמילתא דת"ק דאיירי כשהמיתו קאי ר' אליעזר:
יש להם תרבות - מותר לגדלן לפי שאדם יכול ללמדן שלא יזיקו הלכך שם בעלים נקרא עליהן ולא הוי כהפקר ואסור להורגן אם לא המיתו אבל אם המיתו סופן מוכיח על תחילתן שלא אלו בני תרבות ואין צריכין לדונן:
ר' יוחנן אמר אע"ג שלא המיתו - א"ר אליעזר כל הקודם להרגן זכה וה"ק ליה לת"ק דקאמרת כשהמיתו צריכי כ"ג דיינין אני אומר אפילו לא המיתו מותר להורגן כל הקודם וכ"ש אם המיתו:
ואין להם בעלים - כלומר אין שם הבעלים חל עליהם ולא הוו אלא כהפק':
' - לפי שלא היה לו לגדלן:
זכה - משמע נשתכר:
זכה בעורן - העור שלו כיון דאין להם בעלים:
כיון דהמיתו - ואמור רבנן דאין צריך לדונן בב"ד הוו להו כמאן דגמר דינייהו ואסירי בהנאה כדקי"ל שאם שחטו לאחר שנגמר דינו אסור בפרק שור שנגח (ב"קמא.):
זכה לשמים - צדקה עשה:
איכא בינייהו נחש - דת"ק חשיב ליה בהדי הנך ובעי כ"ג ור"ע באינך סבירא ליה כוותיה בר מנחש כדאמרינן בארבעה אבות נזיקין (סם דף טו:) נחש מועד לעולם דברי הכל:
לענין ע"ז - חלק בין יחידים למרובים דעיר הנדחת בעי סנהדרי גדולה כדיליף לקמן (דף טז.) ויחיד נידון בכ"ג דכתיב (דברים יז) והוצאת את האיש ההוא וגו' אל שעריך ב"ד שבשעריך:
למימרא - דשבט שלם שהודח בדינא דרבים דיינינן ליה כדינא דעיר הנדחת דמיקרי מרובין דיינינן ליה בסייף ובסנהדרי גדולה:
מעשרה ועד מאה - בציר מעשרה לא מקרי עיר וטפי ממאה נפקא מתורת עיר והוו להו ציבור ובציבור לא כתיב סייף הלכך כל א' נידון בפני עצמו ובסקילה:
תוספות
[עריכה]אימא לקטלא הוא דאתא. תימה דמשמע דאי לקטלא אתא תו לא דרשינן מיניה כמיתת בעלים כך מיתת השור ותימה הא גבי רובע דדריש לעיל מדאיתקיש וכ"ת משום דחדא מיתה כתיב אתרווייהו דכתיב והרגת את האשה ואת הבהמה הא גבי שוכב דרשינן מדאיתקיש אע"ג דכתיב מיתה בכל חד באפי נפשיה ואיש כי יתן שכבתו בבהמה מות יומת וגו' וי"ל דהתם בהמה כתיב בתריה לאקשויי בהמה לאיש אבל הכא כתיב שור ברישא והדר בעלים לאקשויי בעלים לשור ולא שור לבעלים אי לאו משום דמייתר דלא איצטריך לגופיה וא"ת והא אכתי אצטריך יומת למיתה בידי שמים כדדרשינן באלו נערות (כתובות לז: ושם) לפי שמצינו מומתין בידי שמים נותנין ממון ומתכפר להם שנאמר ואם כופר יושת עליו וי"ל דאי למיתה בידי שמים לחוד אתא הל"ל ימות אבל יומת משמע בב"ד לכך מוקמי ליה למיתה ממש או לכמיתת בעלים כך מיתת השור ומ"מ כי מוקמינן ליה לכמיתת בעלים כו' דרשינן נמי מיתה בידי שמים דאין מקרא יוצא מידי פשוטו דמשמע דבעלים חייבין מיתה ועי"ל דה"פ ואימא לקטלא נמי הוא דאתא ולא למעוטי דרשה דכמיתת בעלים כך. מיתת השור קא אתי דקדרשינן ליה נמי מדאיתקש:
שור סיני בכמה. איש סיני לא קמיבעיא ליה כדמוכח בסמוך דדריש אם בהמה אם איש מה איש בכ"ג משמע דאיש פשיטא ליה אע"ג דאכתי לא מכתב קרא דושפטו העדה והצילו העדה (במדבר לה) מ"מ כיון דתקון יתרו סנהדראות סתמא דמילתא סנהדרי קטנה נמי לדיני נפשות תקון וא"ת ומאי קמיבעיא ליה משור סיני דמ"נ מינה מאי דהוה הוה וכן קשה בפ"ב דמסכת ע"ז (דף לד.) במה שימש משה כל ז' ימי המילואים ושמא מיבעי ליה למיסבר קראי כדאשכחן פ"ק דיומא (ד' ה. ושם) גבי כיצד הלבישן:
מי גמרי' שעה מדורות או לא. תימה הא אפילו דורות מדורות לא ילפינן לעיל דמיבעי לן קרא לרובע ונרבע ושור הנסקל וי"ל דהכא אית לן למילף טפי משום דכל דיני סקילה ילפינן לקמן מסיני בפרק נגמר הדין (דף מה.) מניין שבדחייה הוא ת"ל ירה מניין שבסקילה ת"ל סקול:
והברדלס. פ"ה פוטיי"ש ולא משמע כן דאותו אינו עז כל כך וכאן משמע שהוא עז ביותר ודרכו להמית את האדם וכן בפרק אלו מציאות (ב"מ דף כד.) אמרי' המציל מן הארי ומן הדוב כו' ובפ"ק דב"ק (טו: ושם) תנן הרי אלו מועדים ואפשר שהוא מין נחש דהא מפרש התם בגמ' (טז: ושם) דברדלס היינו אפא וצבוע זהו אפא וצבוע זהו אפעה שהרי גיא הצבועים מתרגמינן מישר אפעיא (שמואל א יג) וכתיב אפעה ושרף מעופף (ישעיהו ל) ומיהו יש עדיין ברדלס אחר דהא בפ"ק דבכורות (דף ח.) חשיב אפעה לע' שנה ברדלס לג' שנים ואע"ג דחשיב לה התם בהדי זאב וארי ע"כ לאו היינו ההוא דהכא ודב"ק דהא מפרש התם דהיינו אפא דהוא אפעה ויתכן דההוא דבכורות הוא פוטיי"ש שפ"ה בכאן וכן ההיא דפ"ק דפסחים (דף ט.) אם חולדה וברדלס מצויין שם משמע שהיא חיה קטנה כעין חולדה:
ור' יוחנן אמר אע"פ שלא המיתו. אדר"א דמתני' קאי דקסבר (אית) להם תרבות ואין להם בעלים ותימה דבפ"ק דב"ק (דף טו:) תנן ר"א אומר בזמן שהם בני תרבות אינן מועדים ואומר ר"ת דהתם גרס ר' אלעזר שמזכירו אחר ר"מ התם בגמרא והכא . ר' אליעזר שהוא קודם ר"ע ומיהו אכתי קשה דהתם תנן והנחש מועד לעולם אליבא דכ"ע והכא קאמר ריש לקיש והוא שהמיתו אבל לא המיתו לא דיש להם תרבות ויש להם בעלים אפי' נחש ושמא יש לחלק דלענין דאין להורגן כל הקודם קאמר הכא דיש להם תרבות אפי' נחש אבל לא לענין נזק שלם ועוד אר"ת תרבות דהתם הוא שגידלם בביתו ותרבות דהכא היינו בקשורים בשלשלאות כגון ארי בגוהרקי שלו דאין להורגם אלא כשהמיתו אפי' נחש:
מאי זכה זכה לעורן. במרובה (ב"ק דף פ: ושם) גבי חתול כולהו מודו דזכה לעורו:
תניא כוותיה דר"ל. הא דלא חשיב הך בריש החולץ (יבמות דף לו. ושם) בהדי תלת דהלכה כר"ל משום דהכא אליבא דר"א פליגי:
מעשרה עד ק'. הא דלמר חשיב עיר בק' ולמר בעשרה נראה דפליגי בקרא דעמוס ה' דכתיב העיר היוצאת אלף תשאיר. מאה והיוצאת מאה תשאיר עשרה:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/סנהדרין/פרק א (עריכה)
קכט א ב מיי' פ"ה מהל' סנהדרין הלכה ב':
קל ג מיי' פ"ה מהל' סנהדרין הלכה א':
קלא ד מיי' פ"ד מהל' ע"ז הלכה א', סמ"ג עשין כג:
ראשונים נוספים
כדעייל לעיבור אמר הא תלת גבאי. א"ר זעירא לוד מיהודה היא ומפני מה אין מעברין בה. מפני שהן גסי הרוח ומיעוטי תורה. הפך אפוי וחמא ר' אחא בן פזי א"ל איטה עבדתוני מבזה רבנן:
דיני נפשות בכ"ג. הרובע והנרבע בכ"ג. קא פסיק ותני רובע לא שנא רובע זכר ולא שנא רובע נקבה דמשמע כל רובע בין אשה שהביאה עליה בהמה בין איש שהביא עליו בהמה מיתתן בכ"ג. בשלמא אשה כתיב בה והרגת את האשה ואת הבהמה אלא איש מנא לן. ופשטוה מדכתיב כל שוכב עם בהמה מות יומת דלא הוה צריך דכתיב ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה מות יומת. כל שוכב למה נאמר לא בא אלא לנשכב ומדאפקיה רחמנא בלשון שוכב ש"מ מה שוכב הוא ובהמתו בכ"ג אף משכב הוא ובהמתו בעשרים ושלשה. שור הנסקל בעשרים [ושלשה] שנאמר השור יסקל וגם בעליו יומת מה מיתת בעליו בכ"ג אף מיתת השור בכ"ג ואסיקנא אבל למקטליה על רציחת בהמתו ליכא למימר הכי דכתיב ביה בהורג עצמו קרא אחרינא מות יומת המכה רוצח הוא למה לי. אלא ללמוד כי על רציחתו אתה הורגו ואי אתה הורגו על רציחת שורו:
הזאב והדוב והארי והנמר והברדלס והנחש מיתתן בכ"ג. ר' אלעזר אומר כל הקודם להורגן זכה.
אמר ריש לקיש והן שהמיתו. אבל לא המיתו לא. אלמא קסבר יש להן תרבות ויש להן בעלים.
ותניא כוותיה דריש לקיש והאי דקתני ר' אלעזר כל הקודם להורגו זכה. תנא בהדיא זכה לשמים.
ובין תנא קמא ובין ר' עקיבא איכא בינייהו נחש. ר' עקיבא אומר נחש אינו בכ"ג. והא נמי דתנן בפרק ד' אבות נזיקין הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס והנחש הרי אלו מועדין כו' ר' אלעזר אומר בזמן שהן כו'. כריש לקיש דייקא:
אין דנין את השבט אלא בב"ד של שבעים ואחד. אוקמא רבינא במסקנא בשבט שהודח ואע"ג דתניא עד כמה עושין עיר הנדחת מעשרה ועד מאה דברי ר' יאשיהר' יונתן אומר ממאה ועד רובו של שבט. הני מילי לקטלא דלא קטלינן ליה אלא בסקילה כדין יחיד אבל בדינא דרבים בע"א דיינינן ליה.
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/סנהדרין/פרק א (עריכה)
ומתמהינן אקושיין היכי הוה ס"ד למימר הכי ס"ד קטל איהו בסייף קטל ממוניה ניחייביה לדיליה בסקילה שהיא חמורה מכולן שהרי נתנה לעובד ע"ז אלא ודאי ש"מ בלא יומת נמי לא הוה ס"ד לחיוביה סקילה ואם כן יומת על כרחך להיקשא דמיתת השור למיתת הבעלים הוא דאתא. ומקשינן דילמא לעולם לקטלא ממש ודקאמרת יומת למה לי אי לאו יומת הוה אמינא מיתתו בסייף דהא ליכא לחיובי סקילה כדאמרן וכיון דאפיקתיה מסקילה אוקמיה אסייף בי דיניה כתב רחמנא יומת סתם לאפוקי מסייף. הניחא למאן דאמר חנק חמור מסייף ליכא למימר דלאפוקיה מסייף לחנק הוא דאתא משום דקשיא לן קטל איהו בסייף הקל קטל ממוניה ליחייביה חנק דחמור טפי ועל כרחין להיקשא הוא דאתא אלא למאן דאמר חנק קל מסייף הא ודאי איכא לאקשויי דילמא לעולם קטלא ממש ואצטריך יומת לאפוקיה מסייף החמור לחנק הקל. ומפרקינן לא סלקא דעתך למימר דלקטלא ממש הוא דאתא דכתיב אם כופר יושת עליו ואי ס"ד בר קטלא הוא היכי שקלינן מיניה כופר ופטרינן ליה והא כתיב לא תקחו כופר לנפש רוצח ומקשינן אדרבא משום הך קרא גופיה דכתב גבי רוצח גופיה דלא תקחו כופר אצטריך למיכתב הכא גבי ממוניה אם כופר יושת עליו דלא תימא לא תקחו כופר כתיב ואפילו קטל תוריה נמי לא מצי פריק נפשיה הילכך כתב רחמנא אם כופר יושת עליו לאשמועינן דהיכא דקטל איהו לא תסגי ליה בממונא אלא בקטלא והיכא דקטל ממונא לפרוק נפשיה בממונא אלא אמר חזקיה כו' דלאו מיומת שמעינן לה אלא מקרא אחרינא שמעינן לה מות יומת המכה רוצח הוא על רציחתו אתה הורגו ואי אתה הורגו על רציחת שורו וא"כ וגם בעליו יומת למה לי על כרחך להיקשא הוא דאתא:
איבעיא להו שור סיני אלו קרב להר בעוד שהשכינה שם דכתיב ביה אם בהמה אם איש לא יחיה בכמה היה נידון והיינו טעמא דלא קא מתמהינן הכא שור סיני מאי דהוה הוה כדאקשינן בכתובות (ג'.) קודם תקנת עזרא מאי דהוה הוה משום דהתם קא מדחי לפרושי מילתא דלא איירי בה קרא וכיון דקרא לא איירי בה אנן למה לי למיבעא בתרה אי למיגמר לא צריכנא ליה דמאי דהוה הוה אי לפרושי קרא הא לא צריך אבל הכא דאשמועינן קרא דמיחייב קטלא איבעיא לן בכמה הוה כי היכי לפרושי קרא ולמידע היכי הוה מילתא. ת"ש אם בהמה אם איש לא יחיה מה איש בעשרים ושלשה שהרי הוקבעו סנהדראות קודם לכן על העם דכתיב ויבחר משה אנשי חיל וגו' ופשיטא ליה לתנא דכי קבע משה סנהדרי מידע הוה ידע כמה צריך לדיני ממונות וכמה צריך לדיני נפשות. אף בהמה בעשרים ושלשה:
פיסקא הארי והזאב כו' שהמיתו את האדם שחייבין סקילה כדתנן בפרק שור שנגח את הפרה (בבא קמא נ"ד:) אחד השור ואחד כל הבהמה כו' מיתתן בעשרים ושלשה ר' אליעזר אומר כל הקודם להרגן זכה. אמר רבי שמעון בן לקיש והוא שהמיתו את האדם בההיא קאמר רבי אליעזר כל הקודם להרגן זכה ואמילי דת"ק קאי דאיירי כשהמיתו אבל לא המיתו לא קטלינן להו אלמא קסבר יש להן תרבות כלומר אפשר לגדלן וללמדן שלא יזיקו ולפיכך מותר לגדלן דלא קרינא בהו לא תשים דמים בביתך וכיון דמותר לגדלן הרי יש להן בעלים ולאו הפקר נינהו ואסור להרגן מפני הפסד בעלים אבל אם המיתו קטלינן להו לסלוקי היזיקא ולאו מדינא דשור שהמית את האדם דא"כ לר' אליעזר ליבעי עשרים ושלשה ולא מצית למימר טעמא דלא בעו עשרים ושלשה לר' אליעזר דכיון שהמיתו הוכיח סופן על תחילתן שלא היו אלו בני תרבות ואין צריכין לדונן כמו שפירש רבינו שלמה ז"ל דהא תינח הארי והדוב ושאר חיות דרגילי לאזוקי איכא למימר דכי המיתו איגלאי מילתא דלאו בני תרבות נינהו אלא שאר בהמה וחיה דהוו בני תרבות לכ"ע כגון כשבים ועזים וסוסים ופרדים וחמורים דס"ל לר' אליעזר דכי המיתו כל הקודם להרגן זכה כדקתני בברייתא בהדיא רבי אליעזר אומר שור שהמית מיתתו בעשרים ושלשה שאר בהמה וחיה שהמיתו כל הקודם להרגן זכה לשמים מאי טעמיה דר' אליעזר מי איכא למימר דסבירא ליה דליכא בהמה דהויא תרבות אלא שור אלא ודאי על כרחך טעמא דרבי אליעזר גבי שאר בהמה וחיה לאו משום דאיגלאי מילתא דהני לאו בני תרבות נינהו אלא לעולם בני תרבות נינהו ויש להם בעלים ואפ"ה כיון שהמיתו קטלינן להו לסלוקי היזיקא מדרבי נתן (ב"ק ט"ו:) אי נמי מדכתיב ובערת הרע מקרבך ות"ק ורבי אליעזר בהא פליגו ת"ק יליף שור שור משבת דכתיב ביה לכל בהמתך ור"א לא יליף שור שור משבת הילכך שור דכתב ביה רחמנא קרא לאקושיה לבעלים צריך עשרים ושלשה שאר בהמה וחיה לא בעו עשרים ושלשה ורבי יוחנן אמר אע"פ שלא המיתו קאמר רבי אליעזר כל הקודם להרגן זכה דשמעיה לתנא קמא דקאמר כשהמיתו מיתתו בעשרים ושלשה וקאמר ליה רבי אליעזר אומר אני אפילו לא המיתו כל הקודם להרגן זכה דאין להן תרבות ואסור לגדלן לפיכך אין שם בעלים עליהם והוו להו הפקר הילכך כל הקודם להרגן זכה:
תנן רבי אליעזר אומר כל הקודם להרגן זכה בשלמא לר' יוחנן דמוקים לה בשלא המיתו מאי זכה זכה לעורן דלאו איסורי הנאה נינהו שהרי לא המיתו זכה לעורן דהפקר נינהו דהא אין להם בעלים אלא לריש לקיש דמוקים לה בשהמיתו כיון דהמיתו ואמר ר' אליעזר דאין צריך לדונן בעשרים ושלשה אלא קטלינן להו משום דכתיב ובערת הרע מקרבך מכי קטלי הוו להו כמאן דגמר דינייהו ואסירי בהנאה דכי לא יליף רבי אליעזר שאר בהמות משור הני מילי לקולא לאצריכונהו עשרים ושלשה אבל לחומרא למיסרינהו בהנאה משעת גמר דין יליף בקל וחומר ומה שור שהקל עליו הכתוב לדונו בעשרים ושלשה כיון שנגמר דינו אסור בהנאה דכתיב סקול יסקל וגו' ממשמע שנאמר סקול יסקל איני יודע שהוא נבלה ונבלה אסורה באכילה אלא בא הכתוב ללמדך שאם שחטו לאחר שנגמר דינו לסקילה אסור ואין לי אלא באכילה בהנאה מנין אמר קרא את בשרו לרבות את הטפל לבשרו ומאי נינהו עורו (ב"ק מ"א.) ואיכא דנפקא ליה התם מדכתיב ובעל השור נקי נקי מנכסים והרי אתה דן משור ומה שור שהקל עליו הכתוב שלא לדונו אלא בעשרים ושלשה אסור בהנאה שאר בהמה וחיה שהחמיר עליהן הכתוב שכל הקודם להרגן זכה אינו דין שיהו אסורין בהנאה והרי אתברר לך דעל כרחך שאר בהמה וחיה שהמיתו לדברי הכל אסורין בהנאה משנגמר דינן להריגה ואי אמרת דרבי אליעזר כי קאמר כל הקודם להרגן זכה בשהמיתו בלחוד קאמר מכיון שהמיתו הוו להו כמאן דנגמר דינן להריגה ונאסרו בהנאה וא"כ מאי זכה. ומפרקינן דהאי זכה לאו נשתכר ממון הוא אלא זכה לשמים שבער את הרע מן העולם. תניא כדריש לקיש כו' כדפרישית דת"ק יליף שור שור משבת ורבי אליעזר לא יליף שור שור משבת:
פיסקא דמתני' ר' עקיבא אומר מיתתן בעשרים ושלשה ודייקי' ר' עקיבא היינו ת"ק ומפרקינן איכא בינייהו נחש לת"ק נחש נמי בעשרים ושלשה כדקתני למתני' בהדיא ור' עקיבא דלא מפריש מידי בהדיא אלא קאמר מיתתן בעשרים ושלשה כדקתני במתני' דלא מפריש אלא קאמר בעשרים ושלשה איכא למימר דלאו אכולהו קאי אלא אמקצתייהו ומאי מעיט נחש דחמור מכולן דלא ליבעי עשרים ושלשה כדאמרינן בב"ק דברי הכל נחש לעולם אסור:
מתני' אין דנין לא את רובו של שבט כדבעינן למימר קמן ולא את נביא השקר ולא את כהן גדול אלא בב"ד של שבעים ואחד ובגמרא מפרש מנלן. אין מוציאין למלחמת הרשות שאינה לכבוש את ארץ ישראל ולא להגן על עצמן אלא לרשת משכנות לא להם אלא עפ"י ב"ד של שבעים ואחד ואין מוסיפין על העיר ירושלים לקדש את התוספת בקדושת העיר שאוכלין בה מעשר שני וקדשים קלים ועל העזרות לאכול שם קדשי הקדשים כדפרישנא לעיל אלא עפ"י ב"ד של שבעים ואחד ובגמרא מפרש מנא לן. ואין עושין סנהדראות של עשרים ושלשה לשבטים אלא בב"ד של שבעים ואחד לא שצריכין לצאת להושיבן אלא שהשבט וסנהדרין הולך אצל ב"ד הגדול שבירושלים והן ממנין אליהן סנהדרין והולכין להן וי"א שצריכין ב"ד הגדול שבלשכת הגזית לצאת ולהושיבן ואינו נראה. אין עושין עיר הנדחת בספר עיר העומדת על הגבול ואין אחרת מפסקת בינו ובין ארץ העמים. ולא של עיר הנדחת כו' ובגמרא מפרש טעמא דכולהו:
ודייקינן בגמרא האי שבט דחטא במאי אילימא שבט שחלל את השבת במזיד ובהתראה אימור דפליג רחמנא בין יחידין למרובין דהיחידים סגיא להו בכ"ג ומרובים ליבעו שבעים ואחד הני מילי לענין ע"ז כדכתיב והוצאת את האיש ההוא וגו' לשעריך איש ואשה אתה מוציא לשעריך ואי אתה מוציא את העיר כולה לשעריך בשאר מצות מי פליג רחמנא אלא בשבט שהודח למימרא דשבט שלם שהודח כמרובין דעיר הנדחת דיינינן ליה ולא כיחידים למאי נפקא מינה למיבעי סנהדרי גדולה ובסייף כמאן לא כר' יאשיה ולא כר' יונתן דתניא עד כמה עושין עיר הנדחת מעשרה ועד מאה דברי ר' יאשיה דבציר מעשרה לא מקרו עיר וטפי ממאה נפקי להו מתורת עיר והוו להו צבור ובצבור לא אשמועינן קרא דלהוי בסייף הילכך כל חד מינייהו נידון בפני עצמו כיחיד ובסקילה רבי יונתן אומר ממאה ועד רובו של שבט ולא עד בכלל דכ"ע מיהת שבט שלם לא דייני' ליה כמרובין דעיר הנדחת וכי היכי דלענין קטלא כיחיד דמי לענין דיניה נמי כיחידי דמי ובעשרים ושלשה ואוקמה רב מתנה בנשיא שבט שחטא באחד מכל המצות לאו מי אמר קרא כל הדבר הגדול יביאו אליך דבריו של גדול יביאו אליך דאלמא בעי שבעים ואחד דהא משה במקום ע"א קאי ה"נ גבי נשיא שבט דבריו של גדול קרינא ביה. עולא א"ר אלעזר בבאין שבטים על עסקי נחלות וכתחילתה של ארץ ישראל כלומר כחלוקה כך דינה ודחינן אי מה להלן בקלפי כו' כדמפרש ביש נוחלין ואידחא לה. ואתא רבינא ופריק פירוקא אחרינא. לעולם שבט שלם שהודח ודקא קשיא לך כרבים דיינינן ליה אין אע"ג דמיתתן בסקילה כיחיד כרבים דיינינן ליה בע"א דמכדי עיר הנדחת גופה מנא לן דבעיא ע"א דכתיב והוצאת וגו' ה"נ כו' והיינו דקא אמרינן לאו מי אמר רבי חמא וכו' לקמן גבי עיר הנדחת דבעיא שבעים ואחד איש ואשה אתה מוציא לשעריך לב"ד שבעיר והיינו סנהדרי קטנה ה"נ וכו'. ור' יאשיה ור' יונתן כי איירי לענין קטלא איירי דכי הוו טפי משיעור עיר הנדחת דיינינן להו בסקילה אבל לענין דינא דכ"ע לא פליגי דכמה דהוו טפי כרבים דיינינן להו בע"א דכל שכן דאיכא למעטונהו ממשמעותא דאיש ואשה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה