קטגוריה:שמות יט יג

[יז] מכאן שכל הנסקלין נדחין. ואף על גב שדבר זה דווקא לשעה היה כך, ולא ילפינן דורות משעה, תנא בגמרא בפרק נגמר הדין (סנהדרין סוף מה.) 'מנין דאף לדורות כן, תלמוד לומר "או סקול יסקל"'. ולפי הנראה דמרבוי פירושו, ד"סקול יסקל" דריש, דאף לדורות כך. ורש"י פירש ד"דסקול יסקל" משמע לעתיד, ללמוד דאף לדורות כך הוא. ולא ידעתי להבין זה, דודאי לשון עתיד הוא זה, לומר כשיעשה מעשה זה יסקל, ולא מצי למכתב לשון אחר. ורש"י פירש כך, מפני שרבוי של כפל לשון "סקול יסקל" מפיק ליה לאידך מילתא דסמוך. ואם תאמר, ומנא לן לומר דכל הנסקלין נדחין למטה, שמא כל חדא וחדא באנפיה נפשיה הוא, או יירה או יסקל, ובפרק נגמר הדין (שם) קאמר, מנין שבסקילה ובדחיה, תלמוד לומר "סקול יסקל או ירה יירה", עד כאן, ופירש רש"י (שם ד"ה ת"ל) ד"סקול יסקל" רבוי הוא, ומרבה לך דתרוייהו בעינן. ולפי פירושו הוצרך לפרש דלעיל דמייתי ליה לדורות - מן "יסקל" שהוא לשון עתיד. אבל אם נפרש כדלעיל, דילפינן לדורות מן רבוי "סקול יסקל או ירה יירה", הכי פירושו כאן, תלמוד לומר "או סקול יסקל או ירה יירה", והרי כיון דחד מינייהו חמור, או ירה או סקול, ואם כן איך אמר 'ירה או סקול', הרי הדין הוא מי שנתחייב שתים בבית דין דנין אותו בחמורה (סנהדרין דף פא.), ואם כן אם ירה חמור - יהיה נדון בדחייה, ואם סקילה חמור - יהיה נדון בסקילה, ואיך אמר הכתוב "או ירה יירה או סקול יסקל". ואין לומר דשניהם שוים, דאיך יתכן שיהיו שתי מיתות שאין זו כזו יהיו שוים לגמרי בלי תוספות וחסרון, ופשוט הוא דסקילה חמורה מכל. ואפילו אם תאמר שהם שוים, שאין אחד חמור מחבירו, הוי ליה לדונו במיתה שאין מתנוול בה יותר, משום "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט, י"ח), כדאיתא בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מה.). וידוע כי בדחיה מתנוול יותר, כי בני מעיים יוצאים על ידי נפילה כדאיתא התם (שם). ולפיכך צריך לומר על כרחך שניהם צריך, דחייה ואף סקילה, ולכך אין לומר הא או הא. ואם תאמר, למה כתב "סקול יסקל או ירה יירה", והוי למכתב 'יירה ויסקל', ומפרש בפרק נגמר הדין (שם) שאם מת בדחייה שאין צריך סקילה, והכי קאמר "ירה יירה" אם מת בה, "או סקול יסקל" גם כן אם לא מת בדחייה. ומה שמקדים הכתוב סקילה, מפני שזהו עיקר המיתה, וצריך להזהיר את המתחייב במיתה שהוא מתחייב בה, ואין צריך להזהיר רק על סקילה, לא על דחייה:

[יח] ושופר אילו של יצחק היה. פירוש, שאין השם יתברך משתמש בשופר של איל שהוא לבני אדם, ולכך אמר שהוא שופר של אילו של יצחק, וזה השופר הוא קדוש מפני קדושת האיל, שנקרב תחת יצחק. והרמב"ן הקשה על אגדה זאת (פרקי דר"א פל"א) כי שופר של אילו של יצחק קרב על גבי המזבח, וצריך לומר שחזר הקב"ה וגבל את עפרו. אבל לפי דעתו אגדה יש לה סוד וכו'. והרא"ם פירש דברי אגדה זאת שפירש הקרן ממקום חבורו, ששוב אין ראוי להקטרה:

ולא הועיל כלום, שאם פירש מחיים, ולא היה ראוי להקטרה, אם כן לא היה נקרב תחת יצחק, ומאי חשיבות זה השופר של אילו של יצחק, כיון דפירש מן האיל. ועוד, וכי לא ראו הם דברי פרקי ר"א (פל"א) דקאמר שם איל שנברא בין השמשות לא יצא ממנו דבר לבטלה; גידין של איל - נעשו ממנו עשרה נימין של כינור דוד, שהיה מנגן בהם. עורו של איל - אזור מתניו של אליהו זכור לטוב. קרנו של שמאל שתקע בו בהר סיני, שנאמר (פסוק יט) "ויהי קול השופר הולך וחזק מאד". קרנו של ימין, שהוא גדול משל שמאל, יתקע בו לעתיד, שנאמר (ישעיהו כ"ז, י"ג) "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול", עד כאן. פירוש הדבר, מפני שקרב אברהם האיל תחת יצחק בנו, גרם זכות לבניו שכל דבר אשר היה באיל קנו כנגדו מעלה עליונה אלקית. לכך כל הדברים שזכר, שופר של שמאל ושל ימין, וגידיו, ועורו, כנגדו קנו ישראל מעלה עליונה באלו דברים. ודבר זה נקרא שהיה 'אילו של יצחק', שהרי בשבילו נעשה, ותמונתו היה תחתיו. שאם היה הבדל ביניהם, כגון שבזכות שנקרב האיל נתן להם עושר, אף על גב שבשבילו נעשה, לא יאמר שהעושר הוא 'אילו של יצחק', כיון שאינם שוים. אבל דבר שנעשה בשבילו ודוגמתו, ותמונתו נעשה תחתיו, הרי הוא לגמרי אותו דבר, וכמו שפירש רש"י למעלה (בראשית כ"ד, ס"ז) אצל "האהלה שרה אמו", כי הדבר שהוא דומה לגמרי, זה תחת זה, יאמר שהוא [ה]דבר בעצמו:

ואני תמה על הרמב"ן ז"ל, וכי אדם בעולם שסובר שהיה השופר הזה, שיוצא ממנו הקול במתן תורה, שופר טבעי, שמקשה על המדרש (ז"ל) שהקרנים של איל שהקריב אברהם נשרף, לא עלה על דעת אחד מעולם. ולפיכך אף אם נשרף האיל, לא נשרף רק מה שראוי לשריפה, אבל שאינו ראוי לשריפה - לא נשרף. ומפני כי האיל הזה הוא דבר שאינו בטבע במה שהוא נברא בין השמשות (אבות פ"ה מ"ו), והוא בלתי טבעי, שאילו היה דבר טבעי היה נברא בששת ימי בראשית בטבע, ומפני שההפסד על ידי הקרבה ראוי לדברים הטבעים, והוא להם בטבע, וכאשר מגיע הפסד להם אין לומר שהיו אותם הנבראים לבטלה, כי לכך נבראו, והגיע להם הפסד. אבל דבר שאינו בטבע, היה לבטלה אם היה להם הפסד, לפי שאין הפסד כזה, על ידי הקרבה, לדבר שהוא שלא בטבע, [ו]אם היה מגיע הפסד לדבר שהוא שלא בטבע - היה לבטלה, אחר שאין מטבעם הפסד. לכך אמר (פרקי דר"א פל"א) 'האיל שנברא בין השמשות' שהוא שלא בטבע, 'לא יצא מאתו דבר לבטלה'. שהרי השופר של מתן תורה לא היה דבר טבעי, וכן השופר שהוא לעתיד, וכן הכינור של דוד. ולא היה כנור כמו שאר כנור, שאם היה כמו שאר כנור מאי רבותא, אבל כנור זה היה מיוחד לדוד, שהיה לו הכנור למעלה עליונה, מורה על עצם מעלתו. לכך אמר בו שהוא יודע נגן, ומאחר שהיה לו הכנור למעלה אלקית, היה הכנור של דוד דבר שלא בטבע. ומכל שכן אזור מתניו של אליהו זכור לטוב, שאין ספק שהאזור שהיה במתניו היה מורה על ענינו ועל תארו, כי המלבושים הם שמורים על תאר שלו, ומכל שכן כאשר הכתוב מתאר אותו במלבוש מיוחד:

ומעתה, כאשר היה בעולם דברים בלתי טבעיים המתיחסים אל הדברים שנבראו בין השמשות - לא היו לבטלה, וכמו אילו היה קרב יצחק על המזבח, שהיה הגוף נשרף והרוח שב אל אשר נתן אותו, לפי שהוא בלתי טבעי, כך באיל הזה - נשרף מה שראוי להיות נשרף, ואם בשביל שהיה בלתי טבעי, ואין ראוי בו הפסד, כיון שבעולם דברים מתייחסים אל הדבר שהוא בלתי טבעי שנברא בין השמשות, הרי לא היה לבטלה. הלכך אמר שהיה שופר אילו של יצחק. שכשם שהוא היה בלתי טבעי, כך שופר זה בלתי טבעי. ומאחר כי (ש) היה שם שופר במתן תורה, והוא היה שופר שאינו טבעי, ואיל שנברא בין השמשות גם כן היה שלא בטבע, לכך אמר שופר של מתן תורה - שופר של אילו של יצחק, שלא יהיה לבטלה. נמצא כי היה שופר של מתן תורה שופר אילו של יצחק. אמנם עיקר דבר האיל שנברא בין השמשות, ואיך היה בא תמורת יצחק, ואיך הדברים מקושרים ומסודרים, אין כאן מקום להאריך, רק שתבין דברי חכמים שאמרו שהיה שופר אילו של יצחק. אך קשה מאד הבנה שלימה בכתב לכמו אלו הדברים העמוקים, רק יוסיף חכמה ודעת: