מ"ג דברים כד ו
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
לא יחבל רחים ורכב כי נפש הוא חבל
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
לֹא יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
לֹא־יַחֲבֹ֥ל רֵחַ֖יִם וָרָ֑כֶב כִּי־נֶ֖פֶשׁ ה֥וּא חֹבֵֽל׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | לָא תִּסַּב מִשְׁכּוֹנָא רִחְיָא וְרָכְבֵיהּ אֲרֵי בְהוֹן מִתְעֲבֵיד מָזוֹן לְכָל נְפַשׁ׃ |
| ירושלמי (יונתן): | לָא יְמַשְׁכַּן גְּבַר רֵיחַיָא וְרִיכְבָא אֲרוּם צוֹרְכֵי דִבְהוֹן מִתְעֲבֵיד מָזוֹן לְכָל נַפְשָׁא הוּא מְמַשְׁכַּן וְלָא יֶהֱוֵי גְבַר אֲסַר חַתְנִין וְכַלִּין בְּחַרְשִׁין אֲרוּם נַפְשָׁא דְעָתִיד לְמֵיפַק מִנְהוֹן הוּא מְחַבֵּל: |
| ירושלמי (קטעים): | לָא תְמַשְׁכְּנוּן רֵיחַיָא וְרִיכְבַּיָא אֲרוּם צוֹרְכֵי נַפְשָׁא הוּא מְמַשְׁכַּן:
וְלָא תֶהֱוַון אִיסוּרֵי חַתְנִין וְכַלִּין אֲרוּם כָּל דַּעֲבַד אִילֵין כְּפַר בְּחַיֵּי עַלְמָא דְאָתֵי: |
רש"י
"רכב" - היא העליונה
"לא יחבול" - אם בא למשכנו על חובו בב"ד לא ימשכננו בדברים שעושים בהן אוכל נפש (ב"מ קיג)
מפרשי רש"י
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
רֵחַיִם – הִיא הַתַּחְתּוֹנָה.
וָרָכֶב – הִיא הָעֶלְיוֹנָה.
רשב"ם
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
מדרש ספרי
• לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק •
לא יחבול רחים ורכב . אין לי אלא רחים ורכב (המיוחדים), מנין לרבות כל דבר? ת"ל כי נפש הוא חובל . א"כ למה נאמר " רחים ורכב "? מה רחים ורכב שהם מיוחדים, שהם שני כלים ועושים מלאכה אחת, וחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו; כך כל שני כלים שמשמשים מלאכה אחת, חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו.
כי נפש הוא חובל . להגיד מה גרם.
מלבי"ם - התורה והמצוה
קלח.
לא יחבול רחים ורכב, כי נפש הוא חובל . תרגם אונקלוס "ארי בהון מתעביד מזון לכל נפש". ובש"ס (ב"מ קלט) במשנה, "לא רחים ורכב בלבד, אלא כל דבר שעושים בו אוכל נפש". וא' מהפשטנים פי', " כי נפש ", הוא חיי הנפש, שהוא כל כלי האומן שמתפרנס על ידם. כי אם יקח כלי אומנתו, במה יעשה עבודתו! והשכל יסכים לפירושו. וגם הובאה הדעה הזאת בטורח"מ (=טור חושן משפט) (צז סעיף מז) בשם הרמ"ה. אבל השו"ע השמיטה, והרמ"א ז"ל כתב בפי' שמותר למשכנם. ויש להבין, למה באמת לא פי' חז"ל כן!
אבל אחר העיון, נראה אשר הניא לחז"ל מלפרש כן, מפני שבימים הקדמונים ובפרט במדינות אזיה (=אסיה), לא היה בית אשר אין שם רחים ורכב לטחון בו. וא"כ לא היו הרחים כלי אומנות כלל, רק כמו תנור וכירים. ואף שהיודע בטיב העולם אין נצרך להביא ראיות, עכ"ז נציג ראיה אחת. כי במס' כתובות במשנה, "אלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה, טוחנת ואופה מכבסת ומבשלת". שחשב הטחינה עם האפיה, ואף הקדימה. ולא תאמר כי משום שטחינה הוא קודם אפיה, לזה חשבה קודם; אבל אם לא היתה מהמלאכות הבייתיות, לא היה מוטל על האשה. וע' ב"ב גבי "המוכר את הבית מכר וכו'", שנראה ג"כ ראיה.
ומה שאמר איוב לא י תטחון לאחר אשתי . שמשמע שתהיה טוחנת לאחר בשכר. פי', כי הטחינה היא מלאכה כבדה ובזויה, כמ"ש (שמות יא) מבכור פרעה היושב על כסאו, עד בכור השפחה אשר אחר הרחים , שתפס ב' הקצוות. ומי שלא הי"ל שפחה, גם לא היה רוצה שתטחן אשתו, היה שוכר איזה אשה עניה. וא"כ אינו רק מפני שהוא כלי שעושים בו אוכל נפש.
ודע שלשון "חבלה" הנאמר בכאן ובכ"מ, הוא משכון שלא בשעת הלואה, או ע"פ שליח הב"ד, או שהב"ד יצוה להלוה בעצמו שיתן להמלוה. ובאה אזהרה על הב"ד, שלא יצוו ליתן זאת למשכון. אבל אם נותן לו מעצמו משכון בשעת הלואה, שאינה נקראת "חבלה" רק "עבוט" כאשר יבא להלן, מותר.