מ"ג דברים כד ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש



<< · מ"ג דברים כד · ה · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא ולא יעבר עליו לכל דבר נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
כִּֽי־יִקַּ֥ח אִישׁ֙ אִשָּׁ֣ה חֲדָשָׁ֔ה לֹ֤א יֵצֵא֙ בַּצָּבָ֔א וְלֹא־יַעֲבֹ֥ר עָלָ֖יו לְכׇל־דָּבָ֑ר נָקִ֞י יִהְיֶ֤ה לְבֵיתוֹ֙ שָׁנָ֣ה אֶחָ֔ת וְשִׂמַּ֖ח אֶת־אִשְׁתּ֥וֹ אֲשֶׁר־לָקָֽח׃


תרגום

​ ​
אונקלוס (תאג'):
אֲרֵי יִסַּב גְּבַר אִתְּתָא חֲדַתָּא לָא יִפּוֹק בְּחֵילָא וְלָא יִעְבַּר עֲלוֹהִי לְכָל פִּתְגָם פְּנִי יְהֵי לְבֵיתֵיהּ שַׁתָּא חֲדָא וִיחַדֵּי יָת אִתְּתֵיהּ דִּנְסֵיב׃
ירושלמי (יונתן):
אֲרוּם יִסַּב גְּבַר אִיתָא חַדְתָּא בְּתוּלְתָּא לָא יִפּוֹק בְּחֵילָא דְּלָא יֶאֱרַע עֲלוֹי כָּל מִדַּעַם בִּישׁ פָּנֵי יְהֵי בְּבֵיתֵיהּ שַׁתָּא חֲדָא וְיִחְדֵי עִם אִנְתְּתֵיהּ דְּנָסִיב:

רש"י

לפירוש "רש"י" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

"אשה חדשה" - שהיא חדשה לו, ואפילו אלמנה; פרט למחזיר גרושתו.

"ולא יעבור עליו" דבר הצבא "לכל דבר" שהוא צורך הצבא, לא לספק מים ומזון ולא לתקן דרכים. אבל החוזרים מעורכי המלחמה על פי כהן, כגון בנה בית ולא חנכו או ארס אשה ולא לקחה, מספיקין מים ומזון ומתקנין את הדרכים (ספרי, סוטה מג).

"יהיה לביתו" - אף בשביל ביתו: אם בנה בית וחנכו, ואם נטע כרם וחללו, אינו זז מביתו בשביל צורכי המלחמה.

"לביתו" - זה ביתו.

"יהיה" - לרבות את כרמו.

"ושמח" - ישמח את אשתו, ותרגומו "ויחדי ית אתתיה". והמתרגם "ויחדי עם אתתיה" טועה הוא, שאין זה תרגום של וְשִׂמַּח אלא של ושמח.

רש"י מנוקד ומעוצב

לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

אִשָּׁה חֲדָשָׁה – שֶׁהִיא חֲדָשָׁה לוֹ, וַאֲפִלּוּ אַלְמָנָה, פְּרָט לְמַחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ (ספרי ער; יבמות י"א ע"ב).
וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו – דְּבַר הַצָּבָא.
לְכָל דָּבָר – שֶׁהוּא צֹרֶךְ הַצָּבָא, לֹא לְסַפֵּק מַיִם וּמָזוֹן וְלֹא לְתַקֵּן דְּרָכִים. אֲבָל הַחוֹזְרִים מֵעוֹרְכֵי הַמִּלְחָמָה עַל פִּי כֹּהֵן, כְּגוֹן בָּנָה בַיִת וְלֹא חֲנָכוֹ, אוֹ אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ, מַסְפִּיקִין מַיִם וּמָזוֹן וּמְתַקְּנִין אֶת הַדְּרָכִים (שם ושם).
יִהְיֶה לְבֵיתוֹ – אַף בִּשְׁבִיל בֵּיתוֹ, אִם בָּנָה בַּיִת וַחֲנָכוֹ וְאִם נָטַע כֶּרֶם וְחִלְּלוֹ, אֵינוֹ זָז מִבֵּיתוֹ בִּשְׁבִיל צָרְכֵי הַמִּלְחָמָה.
לְבֵיתוֹ – זֶה בֵּיתוֹ.
יִהְיֶה – לְרַבּוֹת אֶת כַּרְמוֹ (ספרי שם; סוטה מ"ג ע"א).
וְשִׂמַּח – יְשַׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ, וְתַרְגּוּמוֹ: "וְיַחְדֵּי יָת אִתְּתֵיהּ". וְהַמְּתַרְגֵּם 'וְיֶחְדֵּי עִם אִתְּתֵיהּ' טוֹעֶה הוּא, שֶׁאֵין זֶה תַּרְגּוּם שֶׁל "וְשִׂמַּח" אֶלָּא שֶׁל 'וְשָׂמַח'.

רמב"ן

לפירוש "רמב"ן" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

"ולא יעבר עליו לכל דבר" - דבר הצבא לכל דבר שהוא צורך הצבא לא לספק מים ומזון ולא לתקן דרכים אבל החוזרים מעורכי המלחמה על פי כהן כגון בנה בית חדש ולא חנכו ארש אשה ולא לקחה מספיקין מים ומזון ומתקנין את הדרכים לשון רש"י מדברי רבותינו (ספרי קלז סוטה מד) ואם כן יהיה "עליו" על הצבא הנזכר יאמר שלא יעבור האיש הזה על הצבא לכל דבר לא להיות פקיד על אנשי הצבא או מצביא את עם הארץ או לכל הצריך להם כגון סיפוק מים לא ישגיח עליהם רק בשמחתו והוא פירוש נכון

רבינו בחיי בן אשר

לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

נקי יהיה לביתו שנה אחת. כאן נרמז השם המיוחד, וכבר העירותיך על זה בסוף סדר שופטים בענין הבית וכרם והאשה. וכן מצינו בהקב"ה שהיה בסיני עם ישראל דוגמת חתן וכלה שעמדה שכינה בהר שנה אחת, שהרי לא נסעו עד שני באייר בשנה השניה.

דון יצחק אברבנאל

לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

כי יקח איש אשה וגומר עד השמר בנגע וגו', המצוה הזאת מכי יקח איש אשה חדשה גם היא מתיחסת לעניני המלחמות והיא כבר נרמזה בפרשת משפטים, באמרו כמשפט הבנות יעשה לה, כי שם כלל הדברים שהאדם חייב לעשות לאשה חדשה ונתבארה כאן שכדי ששארה כסותה ועונתה לא יגרע, ראוי שהאדם שישא אשה חדשה יהיה נקי לביתו שנה א' באופן שיתפייס לבה בו ותאהבהו, גם כוון בסמיכות הזה להודיע שהאדם המגרש את אשתו וחזר ולקחה שתהיה לאיש אחר, לא ינהג בה זה הדין כי אין האשה ההיא חדשה אצלו, אבל כשיקח אשה חדשה אצלו בין שתהיה בתולה או אלמנה או גרושה מאיש אחר אחרי אשר היא חדשה אצלו ראוי לשכב אצלה ולהיות עמה שנה תמימה, והנה אמר לא יצא בצבא, רוצה לומר שלא יצא להלחם במלחמת הרשות עם האויבים, כי במלחמת חובה ובבא הצר הצורר על הארץ, יצא חתן מחדרו לעזרת השם יתברך בגבורים כמו שכבר כתבתי, ואמר עוד ולא יעבור עליו לכל דבר. להודיע שעם היות החוזרי' מעורכי המלחמה אשר נטע כרם ולא חללו או ארש אשה ולא לקחה או בנה בית חדש ולא חנכו. אע"פ שפטורים הם מהמלחמה אינם פטורים מצרכי הגדוד, כמו לספק מים ומזון ללוחמים ולתקן הדרכים ויתר הדברי' שזכרו רבותינו ז"ל בפרק משוח מלחמה (סוטה ד' מ"ג). הנה האיש אשר לקח אשה חדשה כמו שיפטר מלצאת למלחמה. ככה יפטר משאר הדברי' באופן שלא יהיו מעמיסין עליו שום מעמס. וכפי מה שכתב הרמב"ן יהיה פי' ולא יעבור עליו על הצבא הנזכרת לכל דבר הצריך אליו ונתן לזה שתי סבות, האחת נקי יהיה לביתו שנה אחת. רוצה לומ' שאם יתעסק בצרכי המלחמה איך יוכל לשבת עם אשתו ולשמחה. ומתי יעשה גם הוא לביתו הדברים הצריכי' אליו כי הלוקח אשה בונה בית חדש וראוי שיבקש צרכי ביתו לכן אמר נקי יהיה לביתו רוצה לומ' בעבור צרכי ביתו. והסבה השנית היא מפאת אשתו כדי נשמחה וזהו אמרו ושמח את אשתו אשר לקח והנה הגביל לזמן זה שנה אחת לפי שהוא הזמן הראוי לשמח את אשתו. גם כי היא כבר תלד בן או בת ותפסק שמחת החתונה ותתעסק בצרכי הבנים וגדולם. והבן אמרו אשר לקח שהרצון בו כיון שלקחה אין ראוי להפסיק משמחתה. אבל אם ארס אשה ולא לקחה יפטר מהמלחמה בסבת הכנסה אבל לא יפטר מיתר הדברים מצרכי המלחמה. כיון שהתחיל במצוה לא הוזהר על הפסקתה. ולפי שהמנהג במלחמות להשחית ולחבל כל דבר להעדר המשפט בזמן המלחמה וכל שכן ברחים ורכב שהם בדרכים לטחון החטה שמידי עברם יחבלום, לכן הזהיר לא יחבול ריחים ורכב. וריחים הוא האבן התחתון ורכב הוא האבן העליון שהוא רוכב על התחתון והזהיר שלא ישחיתם ולא יחבלם. ונתן הטעם באמרו כי נפש הוא חובל. רוצה לומר כי באבנים האלה יכינו מזון בני האדם ותהיה נפש האדם תלויה בהם. כי בהם יתן טרף לביתו ולכן בהשחיתו אותם הוא חובל ומשחית את האדם ושופך את דמו. המצוה הזאת כפי המובן הזה נכלל בדבר לא תרצח, וחז"ל פירשו אותם בפ' המקבל (בבא מציעא דף קט"ו) על הממשכן רחים ורכב שהזהירה תורה שלא ימשכנם לא בשעת הלואה ולא לאחריה, לפי שאין זה ממשכן אבנים כי אם נפשות. ונרמזה גם כן המצוה הזאת כפי המובן הזה בפרשת משפטים. באמרו אם חבול תחבול שלמת רעך. רוצה לומר אם תרצה לחבול יהיה שלמת רעך לא רחים ורכב אשר בו תלויים חיי נפש. ובא בקבלה האמתית שלא בלבד ריחים ורכב אבל גם כל דבר שמשמש להכין מזון אנחנו מוזהרים מללקחו למשכון ודבר הכתוב בהווה. ולפי שמנהג הכותים גם כן במלחמותיהם לגנוב הנערים ושאר בני אדם שיוכלו למכרם לנכרים. הזהירה כאן כי ימצא איש גונב נפש מאחיו וגו'. וכל המצות האלה הם א"כ מתיחסות למלחמות. וגם נסמכה כאן המצוה הזאת בעבור שאמר ברחים ורכב כי נפש הוא חובל. ולכן זכר מיד דין הגונב נפש מאחיו כי הוא החובל את הנפש באמת. והמצוה הזאת איננה מחודשת שכבר אמר בפרשת משפטים וגונב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת. האמנם ביאר משה רבינו ע"ה פה ב' דברים. האחד כי לפי שאמר שם וגונב איש למדנו לגנוב נפש גדול בשניו גונב נער קטן מנין. לזה אמר כאן כי ימצא איש גונב נפש בין שיהיה גדול בין שיהיה קטן, והשני שלפי שאמר וגונב איש ומכרו אולי נחשוב שאפילו עבד. לכן ביאר כאן נפש מאחיו, ולפי שהאדומים נקראים אחים ביאר עוד מבני ישראל. ואמרו והתעמר בו ומכרו אין הכונה שיתקיימו ב' התנאים. רוצה לומר שישתעבד בו וימכרהו כי על כל אחד מהם חייבו מיתה וכן בפרשת משפטים וגונב איש ומכרו ונמצא בידו פירושו שמכרו או נמצא בידו אף על פי שלא מכרו שעל כל אחד מהם חייב מיתה כי בלשוננו הקדוש תבא פעמים רבות וי"ו המתדבקת במקום או המחלק כמו ומקלל אביו ואמו, וממה שאמר גונב נפש מאחיו למדנו שפרט למי שלא יצא מרשות אחיו וחבריו כמו האב הגונב את בנו והרב את תלמידו. והטעם במצוה הזאת ידוע כי הגונב נפש הרי הוא כאלו הרגו כיון שהוציאו מרשותו ובחירתו ודעתו להיות עבד בהיותו בן חורין ולכך היה משורת הדין שיומת נפש תחת נפש, אבל הגונב עבד או גר תושב אמנם הרי הוא כגונב שאר הכלים שיענש בתשלומי כפל ולא יומת. ולכן לא יומת בגנבת הגר או העבד ויענש ממון:

השמר בנגע הצרעת וגומר. עד כי תשה ברעך וגומר. קשור המצוה הזאת וסמיכותה. כבר באר ר' אליעזר הגדול שהגונב נפש מוציא נפש טהורה להיותה נכללת עם שאר הנפשות הטמאות. והקוצץ בהרתו גם הוא מכניס נפש טמאה עם כלל הנפשות הטהורות והנה בפרשת תזריע בא' אזהרת הצרעת באדם מכוונת לכהן. והוא הלמוד להסגיר ולטמא על פי האותות אשר יראה כפי מה שראתה התורה האלהית. אבל לא צוה שמה למצורע שיעשה מאמר הכהן על כל פנים. ולפי שלא יחשוב האדם שהיה ענין הכהן כדין הרופאים. שעם היות שיהיה תועלת לבני אדם בשמיר' עצתם לא יתחייבו בני אדם לשמוע אליהם ולעשות ככל אשר יורו אם לא ירצו. כי הרוצה לפרוע עצתם הרשות בידו. ויחשב עם זה שמה שאמר נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן. שענינו עצה שילך אל הכהן לשאול עצתו ושהוא אמרו זאת תורת נגע הצרעת לטהרו או לטמאו. שהיה זה על דרך רפואה שיעשה אותו אבל אינו מחוייב בעשייתו כחיוב שאר המצות. הנה בעבור זה ראה אדון הנביאים להזהירם הנה על דיני נגע הצרעת רוצה לומר שהוא מחוייב לבא אל הכהן ולגלותו אליו באמת ובתמים. וכמו שאמרו חז"ל במסכת נגעים פרק ז' ובאלו הן הלוקין (מכות ד' כ"ב) אזהרה לקוצץ בהרתו והכוה את מחיתו והתולש סימני טמאה בנגעים. ולפי שבענין הזה יוכללו ארבע אזהרות וצויים אמר עליהם ארבעה מיני צווי ואזהרה. האחד בנגע עצמו לאדם שיראהו ויגלהו לכהן מבלי העלם כלל. ולכהן שיסגירהו ויטמאהו ויטהרהו כראוי ולא טעה בו ולזה אמר השמר בנגע הצרעת. ואמר השמר בלשון מקור. ולא שמור בצווי לכלול באזהרה הזאת האיש הנשפט והכהן השופט ששניהם ישמרו עצמם בנגע הצרעת. הבעל מלהעלימו. והכהן מלטעות בו. ולהיות האזהרה הזאת בעצמות הנגע ומשפטו וגלוי אמר השמר בנגע הצרעת. והשמירה השנית היא באדם החולה בענין ההסגר שכאשר יסגירנו הכהן ישמור ימי הסגירו ולא יצא מדלתי ביתו החוצה לא בגלוי ולא בסתר. כל שכן בהיות תמיד תאות המצורעים וחפצם לצאת וללכת בשוקי' וברחובות ולכן תמצאם יוצאים מביתם בלילה ויוצאים תמיד בשוק. וגם האזהרה הזאת לא נאמרה במה שעבר כי שם הזהיר וצוה אל הכהן שיסגירהו אבל לא צוה לאדם לשמור הסגרו ולכן אמר כאן לשמור מאד רוצה לומר שישומר מאד אזהרת הסגרו. ולא יצא החוצה כל זמן שהכהן יסגירהו. והשמירה השלישית הוא לאדם שכאשר יטמאנו הכהן לא יחלל דברו ויאמר רואה אני בעצמי שאנכי נקי ובריא אולם ואין בי שמץ דבר מהצרעת והכהן לא ידע ולא יכיר בחשכה יתהלך או כאשר יטהר הכהן לא יאמר אדם עדיין אותות הצרעת קיימים ובמקומם עומדי' והכהן טעה במשפטו כי טמא הוא ובפרט בבא דבר הרופאי' בחכמתם כנגד דברי הכהן. הנה בעבור זה צוה והזהיר שלא יעשה כן וזהו לעשות ככל אשר יורו אתכם הכהני' הלוים רוצה לומר שלא ידרוש ברופאים ולא ישמע אליהם כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך וגומ'. וגם האזהר' הזאת לא נזכרה שמה במצורע. והשמירה והאזהרה הרביעית היא גם כן לאדם שאחרי שיטמאנו הכהן בצרעתו יתמיד בהנהגה אשר נתן לו וזהו שאמר (פ' תזריע) והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וגו'. כל ימי אשר הנגע בו יטמא. והאזהרה הזאת אין ספק שנתבארה שמה. ומפני זה אמר כאן עליה כאשר צויתים תשמרו לעשות רוצה לומר כאשר צויתי לכהני' בענין הנהגת המצורעים עם העם תשמרון לעשות. אמנם בשלש האזהרות הראשונות שזכר לא אמר כאשר צויתים תשמרון לעשות לפי שלא צוה עליהם. ובאחרונה אמר זה לפי שבאה הנה לתשלום המאמר ואפשר לומר עוד שמאמר השמר בנגע הצרעת הוא כלל. ושפרט הדברים הנכללים בו. ואמר לשמור מאד כנגד צרעת האדם שעליו ראוים השמירה היותר חזקה וזהו לשמור מאד. וכנגד צרעת הבגדים אמר ולעשות ככל אשר יורו אתכם הלויים. ועל צרעת הבתים אמר ככל אשר צויתים תשמרון לעשות. והפירוש הראשון יותר נכון אצלי. והותרו עם זה הספקות הי"ו והי"ז:

והנה סמך לזה זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים. כפי דעת רבותינו ז"ל בתורת כהנים להזהיר על חטא לשון הרע שעליו לקתה מרים בצרעת. וכל שכן לבני אדם כמונו שידברו על רעיהם. ולדבריהם יהי' פירוש השמר בנגע הצרעת שלא תדבר לשון הרע כדי שלא תבא עליך. וכפי מה שכתב הרלב"ג הוא להזהיר על הסגר המצורעים ושיקחו קל וחומר ממרים הנביאה שעם כל גודל מעלתה ומעלת אחיה ובהיות' בדרך לא העביר להם השם יתברך מדיני הצרעת דבר אבל נסגרה שבעת ימים עד שנתרפאת אע"פ שנמשך מהסגרה עכוב לכל ישראל שהיו בדרך וכמו שאמר והעם לא נסע עד האסף מרים. ולכן אמר בדרך להודיע שעם היות' בצורך הדרך והנסיע' לא נשתנה לה דין הצרעת וכל שכן לשאר בני האדם:

כי תשה ברעך וגו'. עד כי יהיה ריב וגו', לפי שהזהיר את האדם להשמר בנגע הצרעת להיות חולי מתדבק זכר כאן חלאים המתדבקים בנפשות בעניני הממונות שיעשה האדם מרוב החמדה. והתחיל לדבר בממונות ממשכונות. באמרו כי תשה ברעך משאת מאומה והנה המצוה הזאת כבר באה בקוצר גדול בפ' משפטים אם חבול תחבול שלמת רעך על בא השמש תשיבנו לו. וביאר כאן שאין רשות לאדם למשכן את חברו בבית ומחוץ כאשר ירצה. אבל משלוחי בית דין הממשכנים ולוקחים את העבוט על פי בית דין לא יבאו אל ביתו לקחת את המשכון כי אולי יקחו ממנו הדבר היותר צריך אליו. ולכן ראוי שיסתפקו לעמוד בחוץ. והבעל הבית יוציא את העבוט שיישר בעיניו ויתנהו לו. ואמר שגם אותו העבוט אשר יוציא אותו החוצה. אם איש עני הוא ויצטרך אליו לשכב בו אין ראוי שילין בביתו. וזהו אמרו לא תשכב בעבוטו כי אין הכונה שלא ישכב ויהנה ממנו כי בין שיהיה עני בין שיהיה עשיר מבואר הוא כי הדין שאין ראוי שישכב בעבוטו עד שיגבה ממנו את חובו. אבל אמנם היה החיוב בהיותו עני שאין לו כלים אחרים לשכב בהם כמו שכתב הרמב"ן שלא ישכב אדם בלילה ועבוט העני בביתו כי קודם הלילה ובבא השמש ישיבם לו כדי שישכב העני בשמלתו. ודבר הכתוב בהוה כי הממשכן את חברו על הרוב הוא ביום ואז אין ספק שלא יתן לו כסות היום כי אם כסות הלילה. ואותו צוה שישיבהו כבא השמש וה"ה לכסות יום שיחזירנו ביום להשתמש בו וממה שאמר הנה כי תשה לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו למדנו הדין שינהג במשכון שלקח ממנו בשעת הלואה ונתנה לו ברצונו. כי איננו מחויב לעמוד בחוץ בעת קבלתו ולא להשיבו עד בא השמש. ואמר ושכב בשמלתו וברכך ולך תהיה צדק' להגיד כי זה דבר ראוי והגון לעשות שהאיש העני ישכב בשמלתו אחרי שהיא שלו ועם היותו שוכב בשלו הנה יברכהו על אשר השיבו אליו. וקנה גם כן ברכה מבלי שיתן לו כלום. ולפי שלא יאמר אדם שאין זה מחק המשפט שישיב העבוט מבלי פרעון לכן אמר ולך תהיה צדקה לפני ה' אלהיך רוצה לומר שאין כן מחק המשפט. אבל הוא צדקה והוא דבר שיעשהו האדם בחסד וחנינה ולפנים משורת הדין. וכמסכים לזה אחז"ל בפסחי' בפרק כל שעה (פסחים דף ל"א) וב"ב פ"א צדקה למה אלא שהבעל חוב קונה את המשכון. ואחרי זה זכר לא תעשוק שכר עני אביון. שהוא גם כן מרוע מזג ומהפלגת החמדה אשר הוא צרעת ממארת לומר שבעבור שהזהיר בעבוט העני שלא ישכב אצלו בלילה אף על פי שלא יפרע את חובו לא יאמר העשיר כמו שהעני אינו פורע מה שחייב לי כך אני לא אפרע שכר העני שעבד אצלי. לכן נסמכה הפרשה הזאת לומר שלא יעשה כן. אבל כשהעני יהיה חייב אל העשיר לא יהיה לו כנושה. וכשיהיה העשיר חייב לתת אל העני שכר עבודתו שביומו יתן שכרו. והמצוה הזאת כבר באה בפרשת קדושים שנא' לא תעשוק את רעך ולא תגזול ולא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר. אבל לפי שלא יחשוב אדם ממה שאמר עד בוקר שחייב אדם לתת שכרו עד שיעלה עמוד השחר מהיום הבא אחריו לכן ביאר משה רבינו ע"ה הנה ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש. ונתן הסבה בזה כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו. רוצה לומר כי מן השכר ההוא יקנה מה שיאכל עם אשתו ובניו בלילה ואם לא יתן שכרו לא יאכלו ולא יתפרנסו. ורבותינו ז"ל דרשו בפ' החובל (ד' קי"ג) ובספרי פרשת קדושים שניהם בשכיר יום ובשכיר לילה ודבריהם דברי אלהים חיים. והנה באמרו לא תעשוק שכיר עני ואביון חשבו המפרשים שלא יגזלהו אבל משלם לו שכרו ואינו נכון. כי בזה ישתתפו העני והעשיר. כי בשניהם יהיה אסור הגזל עם העשק. אבל הכונה בו שלא יאחר לפרוע שכרו. וקרא האיחור הזה עושק וגזל כי עושק הוא כפי הזמן המאוחר. והנה כשיאחר האדם לפרוע לאדם העשיר או יום או יומים ובפרט אם הוא יושב בעירו או במקומו שכל עת שירצה יתנהו לו. הנה בזה לא ימצאו בו עון אשר חטא. אבל עני ואביון והוא שאליו הוא נושא את נפשו אין ראוי לאחר שכירותו אפי' שעה אחת. ואם אחרו הרי הוא עשק גמור. והנה הוצרך לומר אשר בארצך בשעריך. לומר אף ע"פ שיהיה בעריך בשעריך אל תאמר בכל עת אתנהו אליו כי קרוב אלי הוא לא תעשה כן אבל על כל פנים ביומו תתן שכרו כדי שלא יקרא השכיר עליך אל ה' תענש על חטאו. וכוון בזה עוד שהבעל הבית לא יחכה שהעני והגר ישאלו אליו השכר. אבל ביומו הוא בעצמו יתן שכרו כי אולי שהעני והגר יבושו מפניו. ולכן לא ישאלוהו ממנו ויקראו עליו אל ה' והיה בו חטא. רוצה לומר שיקרא אל ה' שצוה בהשבת העבוט אל העני והוא גוזל אותו שכרו והיה בך חטא הפך ולך תהיה צדקה. ולפי שהמאחר שכר שכיר בהיותו עני ואביון וגר בארץ נכריה. הוא ממית אבות על בנים לפי שאליו הוא נושא את נפשו. לכן סמך לזה לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות. והמצוה הזאת בארו חז"ל בספרי ובפרק זה בורר (דף נ"ז) שלא יומתו האבות בעדות הקרובים. כאלו יאמר אבות בעדות הבנים והבנים בעדות האבות. ושאמרו איש בחטאו יומת היא מצוה אחרת שכל אחד יומת על חטאו ולא על קרובו. ולפי זה כבר נזכרו המצות האלה במה שקדם. אם הראשונה בעדות הקרובים. כבר ביארה התורה בענין גואל הדם שיחם לבבו על קרובו וירצה להמית הרוצח אף על פי שכפי האמת אין לו משפט מות. ואם מפני הקורבה יחם לבבו להרוג מי שאין לו חטא מות. שכל שכן שיפותה להעיד עדות שאינו אמת. ולפי שהגואל לא יעבור שני בשני. כמו שאמר (פ' בהר) או דודו או בן דודו יגאלנו כי בן דודו הוא השני. ככה בעדות לא יופסל בקרובים כי אם שני בשני. כמו שבאר בזה הרלב"ג. ויותר נכון אצלי שיאמרו שהמצוה הזאת נכללת באמרו שם (פ' קדושים) בצדק תשפוט עמיתך. כי הצדק האמתי איש בחטאו יומת ובנים לא יומתו על אבות ואבות לא יומתו על בנים. וגם בענין העדות אין ראוי שיומתו אבות על בנים בעדותם שיעידו כנגדם. ובנים לא יומתו על אבות בעדות האבות שיעידו עליהם. לפי שזהו כנגד הצדק הטבעי אשר הוא שהבנים יליצו וישתדלו על שמירת אבותם ועל הצלתם וכבודם. כמו שאמר (מלאכי א׳:ו׳) ואם אב אני איה כבודי. ואיך יעידו לחייבם מיתה. גם האבות שיכמרו רחמיהם על הבנים כאב את בן ירצה איך יחייבהו בעדותו מיתה אינו כפי הצדק הטבעי, וגם עדות האבות לפטור הבנים ועדות הבנים לפטור את האבות אין ראוי לקבלו. כי יחם לבבם ויעידו כנגד האמת ומפני זה האמת והמשפט והיושר היה מחייב שלא יקבלו עדות האבות על הבנים ולא הבנים על האבות לא לזכות ולא לחובה. והוצרך לבאר פה לא יומתו אבות על בנים איש בחטאו יומתו. כדי שלא יחשוב השופט שאחרי שהשם יתברך הוא פוקד עון אבות על בנים. ובעיר הנדחת יומתו בנים על חטא אבותם יעשה כן גם הוא לכן הזהירו שלא יעשו כן אבל בצדק ישפוט את עמיתו ואף על פי שהיה הדין בגר או יתום לא יחשוב השופט מפני יראה או מפני נשיאות פנים להדר פני עשיר. ולא ישית לבו ליתום שאין לו גואל ולגר שהוא נכרי שאין לו קרובים ידברו עליו. לכן סמך לזה לא תטה משפט גר יתום ובפ' משפטים נאמר וגר לא תונה ולא תלחצנו. ואמר בכלל לא תעשו עול במשפט וביארו כאן מפני הסמיכות. ואמנם מצוה לא תחבול בגד אלמנה באה שמה שנאמר כל אלמנה ויתום לא תענון. וביאר כאן בין שהאלמנה תהיה עשירה ובין שתהיה עניה ואפי' ברצונה ואפילו בשעת הלואה לא יחבול בגדה. והוא הדין לשאר הדברים. והנה חמלה התורה עליה כל כך לשפלותה ולדאבונה. וגם מפני שלפעמים יביא זה לידי זימה כי במה שיבא האדם להשיב את משכונה דבר יום ביומו ולילה ללילה ירבה שיחה עם האשה ויבא לידי נאוף. ולכן פירש הענוי שנזכר שם באמרו ולא תחבול בגד אלמנה. וכנגד הגר היתום והאלמנה אמר וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ה' אלהיך. וגם כי היו ישראל במצרים גרים והיו יתומים מאין אב יעקב אביהם והשבטים אשר הולידום שמה. והיו גם כן כאשה אלמנה מבלי הבעל הקדוש ברוך הוא. וכמו שהוא ית' חמל עליהם ככה ראוי שיחמלו על הגר היתום והאלמנה. ולפי שמשפט גר יתום ואלמנה מאת העם הם לקט שכחה ופאה כמ"ש לגר ליתום ולאלמנה יהיה. לכן סמך כי תקצור קצירך בשדך וגו'. כי תחבוט את זיתך וגו' כי תבצור כרמך וגו', לפי שאלה הדברים כלם הם בכלל לא תטה משפט גר יתום ולא תחבול בגד אלמנה, והמונע מהם כאלו גוזל משפטם, והמצות האלה כבר באו בפרשת קדושים שנאמר ובקצרכם את קציר ארצכם וגו', וכרמך לא תעולל לעני ולגר תעזוב אותם. וביאר מרע"ה כאן דברים. הא' כי שם צוה על הפאה שהוא חלק השדה שלא יכלהו לקצור אבל יניח אותו כדי שיקצרו עניים וצוה עוד על הלקט באמרו ולקט קצירך לא תלקט. שהם השבלים הנופלים בשעת קציר שלא ילקטם עוד. וכאן ביאר שאפי' שכח עומר בשדה והוא כמות רב משבולים שאחז"ל בפרק קמא דפיאה ובספרי שיש בו סאתים שהוא יותר על הפאה והלקט. הנה לא ישוב לקחתו כיון שגם המה יהיו לגר ליתום ולאלמנה. ולא זכר העניים לפי שאלה גם כן. רוצה לומר גם יתום ואלמנה על הרוב הם עניים ודבר הכתוב בהווה. והדין שוה בכלם. ולפי שלא ירע עינו בפאה והלקט והעומר אשר יעזוב בשדהו מלבד התרומה והמעשרות אשר יתן מתבואותיו לכך הוצרך לומר למען יברכך ה' אלהיך רוצה לומר שהקדוש ברוך הוא הוא מכין מזון לכל בריותיו. וכמו שהאיש ההוא מכין מזון לעניים בדבר הש"י והוא כלי מאתו יתברך בהזנתם. ככה יברכהו הש"י ברכות טוב להזנתו ולהזנת העניים הנהנים ממנו. והביאור השני הוא אמרו כי תחבוט זיתך לפי ששם זכר בלבד השדה והכרם וכאן זכר שה"ה בזית ובשאר אילנות. והנה אמר וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים. לומר שלא יקשה בעיניהם למה נתחדשו המצות האלה בבואם אל ארץ כנען ולא היו להם במצרים כי היה זה לפי שבהיותם במצרים עבדים לא נצטוו בתורה ובמצות וקבלו התורה עליהם אחרי היותם פטורין ובני חורין. ולכן בבואם אל ארץ נושבת ראוי שישמרו המצות האלה להעיר שכבר הם בני חורין ואדוני הארץ לעשות צדקה וחסד לעניים והמצות האלה כלם ענינה אחד לרחם על העניים בכל האופנים והדרכים שזכר:

מדרש ספרי

[[ספרי על דברים כד|לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק]] ליתר הפירושים על הפסוק


קלז.

כי יקח איש אשה חדשה . אין לי אלא בתולה, מנין לרבות (ארוסה ושומרת יבם) [נ"א אלמנה וגרושה]? תלמוד לומר ושמח את אשתו , מ"מ (=מכל מקום) . א"כ למה נאמר " חדשה "? מי שחדשה לו, פרט למחזיר גרושתו. (ואלמנה לכהן גדול וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לנתין ולממזר).

לא יצא בצבא . יכול לא יצא בצבא, אבל יספיק כלי זיין ומים ומזון? ת"ל ולא יעבור עליו , לכל דבר. שומע אני אף בנה בית ולא חנכו, נטע כרם [ולא] חללו, ארש אשה [ולא] לקחה? ת"ל " עליו ", [עליו] אינו עובר, אבל עובר הוא על אלו.

נקי יהיה לביתו . זה ביתו.

יהיה . זה כרמו.

ושמח את אשתו . זו אשה.

אשר לקח . להביא את יבמתו.

בעל הטורים

לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

לכל דבר נקי. לו' שיהיה נקי בדבור כההיא דאמרינן הכל יודעין כלה למה היא נכנסת לחופה וכו' ד"א לכל דבר נקי יהיה לביתו שהנושא אשה מוחלין לו על כל עונותיו:

נקי יהיה לביתו שנה. ס"ת שם של ד' אותיות לומר שהשם מעיד עליהם ומגיד שיחתן היתירה. ושמח מנין ימים של ושמח חייב בתשמיש המטה בשנה שהן כל ימות השנה חוץ מיה"כ. הפסוק מתחיל בכי יקח ומסיים בקיחה לומר נשא אשה בבחרותו ישא אשה בזקנותו. אשתו אשר לקח. וסמיך ליה לא יחבול. לומר לא יתבול אשתו בתשמיש המטה. ד"א על שם שהאשה היא משכונו של אדם דבעון נדרים אשתו של אדם מתה:

<< · מ"ג דברים · כד · ה · >>