ביאור:מדרש תנאים לדברים/כד
פרק כד[עריכה]
פסוק א[עריכה]
גם אם אין שלום בין איש לאשתו, ואפילו אם הם נפרדו אבל עדיין לא התגרשו – הניאוף אתה ענשו מות. |
"כי יקח איש אשה ובעלה" למה נאמר? לפי שהוא אומר (ויקרא כ, י) "ואיש אשר ינאף את אשת איש"
לא שמענו אלא בזמן שיש שלום ביניהן - כל הבא עליה יהא במיתה; אבל אם אין שלום ביניהן לא שמענו!
תלמוד לומר "כי יקח איש אשה ובעלה" בא הכתוב ללמד על אשת איש
לעולם כל הבא עליה יהא במיתה עד שתצא ממנו בגט
"כי יקח איש אשה" - מלמד שהאשה נקנית בכסף, שאין לקיחה אלא בכסף
שנאמר (בראשית כג, יג) "נתתי כסף השדה קח ממני", מה להלן כסף - אף כל כסף!
שיכול והלא דין הוא: ומה אמה עבריה, שאין נקנית בביאה, נקנית בכסף; זו, שנקנית בביאה - אינו דין שנקנית בכסף?
יבמה תוכיח, שנקנית בביאה ואין נקנית בכסף! מה ליבמה, שכן אין יוצא בכסף - תאמר בזו, שיוצא בכסף? תלמוד לומר "כי יקח"
"ובעלה" - מלמד שנקנית בביאה!
שיכול והלא דין הוא: ומה יבמה, שאין נקנית בכסף, נקנית בביאה; אשה, שנקנית בכסף, אינו דין שנקנית בביאה?
אמה עבריה תוכיח, שנקנית בכסף ואין נקנית בביאה!
מה לאמה עבריה, שכן אין קנינה לשם אישות - תאמר בזו, שקנינה לשם אישות? תלמוד לומר "ובעלה"
ומנין שתהא נקנית אף בשטר? ודין הוא: מה כסף, שאינו מוציא, מכניס; שטר, שמוציא, אינו דין שמכניס?
מה לכסף, שכן פודין בו הקדישות ומעשר שני; תאמר בשטר, שאין פודין בו מעשר שני והקדישות?
תלמוד לומר "ויצאה... והיתה", מקיש הויה ליציאה: מה יציאה בשטר - אף הויה בשטר!
"והיה אם לא תמצא חן בעיניו" מיכן היו בית שמאי אומרים: לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה ערות דבר
ובית הלל אומרים אפלו הקדיחה תבשילו, שנאמר "דבר"! ר' עקיבה אומר: אפלו מצא אחרת שהיא נאה ממנה, שנאמר "אם לא תמצא חן בעיניו"
דבר אחר "והיה אם לא תמצא חן בעיניו וכתב לה" מלמד שאינו מגרש אלא לרצונו; אבל האשה מתגרשת לרצונה ושלא לרצונה!
"וכתב לה" - כל כתב במשמע! "וכתב" בין שכתבו הוא על ידי עצמו, בין שכתבו על ידי אחר!
"וכתב" - מלמד שאינה מתגרשת אלא בכתב! "לה" - שיהא הכתב לשמה! מיכן אמרו: כתב לגרש את אשתו ונמלך,
מצאו בן עירו ואמר לו הואיל ושמי כשמך ושם אשתי כשם אשתך - תן לי שאגרש בו! ונטלו וגירש - הרי זה פסול
שמע קול התינוקות מתלמדין ואומרים 'איש פלוני גירש את פלונית ממקום פלוני' ואמר זה שמי וזה שם אשתי, תן לי שאגרש בו - פסול מלגרש בו
יתר מכן: יש לו שתי נשים ששמותיהן שוין, כתב לגרש את הגדולה - לא יגרש בו את הקטנה!
יתר מיכן: אמר ללבלר 'כתוב, ואיזו שארצה אגרש' - פסול מלגרש בו שלא אמרה תורה אלא "וכתב לה", שיהא הכתב לשמה!
"וכתב" אין לי אלא בדיו; מנין בסם בסקרא בקומוס בקלקונתוס? תלמוד לומר "וכתב לה", מכל מקום!
"ספר" אין לי אלא ספר; מנין עלי קנים, עלי אגוז, עלי זית, עלי חרוב? תלמוד לומר "ונתן" מכל מקום!
אם כן למה נאמר "ספר"? מה ספר מיוחד, שהוא של קיימה - יצא דבר שאינו של קיימה:
ר' יהודה בן בתירה אומר: מה ספר מיוחד, שהוא תלוש מן הקרקע - יצא דבר שמחובר לקרקע
אף על פי שתלשו וחתמו ונתנו לה – פסול! וכן הוא אומר "וכתב... ונתן", מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה
יצא מחובר, שצריך כתיבה וקציצה ונתינה.
ר' ישמעאל אומר: בשלשה מקומות הלכה עוקפת למקרא: התורה אמרה (ויקרא יז, יג) "...אשר יצוד ציד חיה או עוף ושפך את דמו וכסהו בעפר"
והלכה אמרה: בכל דבר שהוא מגדל צמחים! התורה אמרה (דברים טו, יז) "ולקחת את המרצע", והלכה אמרה: בכל דבר!
התורה אמרה "וכתב לה ספר כריתות", והלכה אמרה: בכל דבר!
"כריתות" - דבר הכורת בינו לבינה. מיכן אמרו האומר לאשתו 'הרי זה גטיך על מנת שלא תשתי יין, על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם' - אין זה כריתות
'כל שלשים יום' - הרי זה כריתות!
דבר אחר: "ספר כריתות ונתן בידה" - מלמד שצריך ליתנו לה בתורת גירושין
נתנו לה בתורת שהוא שטר חוב או מזוזה - אינו גט, עד שיאמר לה 'הרי זה גטיך'!
"ונתן" - לא שתקח מעצמה! "בידה" - אין לי אלא ידה; גגה או חצירה וקרפיפה מנין? תלמוד לומר "ונתן", מכל מקום
אם כן למה נאמר "בידה"? מה ידה מיוחדת, שהיא רשותה - כך כל דבר שהוא רשותה, שאין ידה אלא רשותה
אף על פי שאין ראיה לדבר - זכר לדבר: (במדבר כא, כו) "ויקח את כל ארצו מידו"
וכי בידו היתה? אלא שהיתה ברשותו!
כיוצא בו (בראשית כד, י) "ויקח העבד עשרה גמלים וילך וכל טוב אדוניו בידו" וכי בידו היה? אלא שהיה ברשותו!
ראו לעיל, הדרשה על "וכתב לה". לעניין לשון הגירושין שבגט ראו קידושין ה ב. האשה שהתגרשה יוצאת מבית בעלה, אחרת היא צריכה לקבל גט נוסף, כי הגט הוא "גט ישן"; ראו דברי בית הלל בגיטין ח ד. |
"ושלחה" - לרצונה ושלא לרצונה; שהיה בדין: הואיל והאיש מקדש בו ובשלוחו, והאשה מתקדשת בה ובשלוחה
אם למדתי שאינו מוציא אלא לרצונו - אף האשה לא תהא יוצאה אלא לרצונה! תלמוד לומר "ושלחה" - לרצונה ושלא לרצונה!
דבר אחר "ושלחה" לא שישלח עצמו ממנה!
מיכן אמרו: האומר לאשתו 'הרי את משולחת', 'הרי את מגורשת', 'הרי זה גט', 'איני בעליך', 'איני ארוסיך', 'איני אישך' - אינו גט!
"ושלחה מביתו" מה תלמוד לומר? והלא משיגיע גט לידה הרי היא מגורשת, אף על פי שעדיין היא בביתו!
ואם כן מה תלמוד לומר "ושלחה מביתו"? אלא שאם גירשה ולא הוציאה מביתו הרי הוא כמי שגירש והחזיר, וצריכה ממנו גט!
לכך נאמר "ושלחה מביתו"
הרחבת שילוח האשה הנשואה שגורשה – לשכונה אחרת; ביהודה, שם לא הבחינו בין ארוסה לנשואה (ראו כתובות א ה.) היה דין המגורשת מהאירוסין כדין המגורשת מנישואין גם לעניין שילוח אשה לשכונה אחרת, וראו לקמן פס' ד: עצם איסור החזרה לבעלה הראשון קיים גם בגליל. אבל אם החצר שייכת לאשה – הבעל הוא שחייב לעזוב את המקום; וראו כתובות כח א. |
דבר אחר "ושלחה מביתו" - שלא תנשא עמו בשכונתו, ואם היתה העיר קטנה תפנה ותלך לה לעיר אחרת
בנישואין, אבל לא באירוסין; אבל ביהודה אחד אירוסין ואחד נישואין, מפני שלבן גס בארוסותיהן!
אמרת מי מפנה מפני מי? האשה מפנה מפני האיש, אפלו בית גדולים שבישראל!
שדרך האשה לינשא מעיר לעיר, לכך נאמר "ויצאה מביתו". ואם היתה החצר שלה - האיש מפנה מפני האשה.
פסוק ב[עריכה]
"והלכה והיתה לאיש אחר" - שלא תינשא לקרוביו; דבר אחר "אחר" כבר קראתו תורה אחר, שאינו בן זוגו של ראשון!
פסוק ג[עריכה]
"ושנאה האיש האחרון" התורה מבשרתך שאתה עתיד לשנותה!
"או כי ימות האיש האחרון" הכתוב מבשרך שעתידה לקברו!
"ושלחה מביתו או כי ימות האיש האחרון" למה נאמר?
שהיה בדין: הואיל והגט מתיר והמיתה מתרת; אם למדת לגט, שלא יפה כחו להכשירה לראשון
אף מיתה, לא יפה כוחה להכשירה לראשון!
אם לא אמרת בגט, שלא יפה כוחו להכשירה לכהונה שכהן אסור בגרושה אבל מותר באלמנה - לפיכך לא יפה כחו להכשירה לראשון
תאמר במיתה, שיפה כחה להכשירה לכהונה - דין הוא שיפה כוחה להכשירה לראשון!
תלמוד לומר "או כי ימות האיש האחרון לא יוכל בעלה"
"ויצאה מביתו לא יוכל בעלה הראשון" - הווייתה לאיש אחר, היא שאוסרתה לחזור לו!
פסוק ד[עריכה]
ללשונו של ר' אליעזר השוו לעיל כא טז. |
"לא יוכל בעלה הראשון" ר' אליעזר אומר: העבודה שהוא יכול, אלא שאינו רשאי!
"בעלה הראשון" אין לי אלא ראשון; שני ושלישי עשירי מנין? תלמוד לומר "אשר שלחה", מכל מקום!
מנין לנותן גט ליבמתו שאסור לו לחזור עליה? תלמוד לומר "לא יכול בעלה הראשון"!
מנין לאשה שהלך בעלה למדינת הים ואמרו לה 'מת בעליך' ונישאת, ואחר כך בא בעלה, שתצא מזה ומזה וצריכה גט משניהם?
תלמוד לומר "לא יוכל".
"האיש האחרון ושלחה מביתו" שלחה, בין מן האירוסין בין מן הנישואין - אסורה לחזור!
אם כן למה נאמר "אחרי אשר הטמאה"? לרבות שוטה שנסתרה! וכן הוא אומר (ירמיה ג, א) "הן ישלח איש את אשתו"
דבר אחר "אחרי אשר הטמאה" - זו שזינת תחת בעלה, שתהא אסורה על בעלה, ולוקה עליה שנאמר "אחרי אשר הטמאה" - והרי נטמית!
"כי תועבה היא" ר' יהודה אומר: היא תועבה, ואין הולד תועבה!
"ולא תחטיא את הארץ" והרי הדברים קל וחומר: אם כשהוא מחזיר את גרושתו, הרי הוא מטמא את הארץ ומסלק את השכינה
קל וחומר לעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים! דבר אחר "ולא תחטיא את הארץ" - להזהיר בית דין על כך:
פסוק ה[עריכה]
"כי יקח איש אשה חדשה", אין לי אלא בתולה; מנין לרבות אלמנה ושומרת יבם? תלמוד לומר "ושמח את אשתו", מכל מקום!
אם כן למה נאמר "חדשה" - מי שחידשה לו;
פרט למחזיר גרושתו, ואלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לממזר ולנתין
"לא יצא בצבא" יכול בצבא הוא בלא יצא, אבל יתקן כלי זיין ויספק מים ומזון? תלמוד לומר "ולא יעבור עליו לכל דבר"!
"עליו" - עליו הוא דאין אתה מעביר אבל אתה מעביר על אחרים!
"נקי יהיה לביתו שנה אחת" "לביתו" - זה ביתו; ונאמר (ויקרא יט, כד) "יהיה כל פריו" מה להלן כרם - אף כאן כרם
"יהיה" - זה כרמו! "ושמח את אשתו" - זו אשתו: "אשר לקח" להביא את יבמתו!
מיכן אמרו אלו שאינן זזין ממקומן: בנה בית וחנכו, נטע כרם וחללו, והנושא את ארוסתו כל השנה כולה
אין מספקין מים ומזון, ולא מתקנין דרך, ולא שומרין בחומה, ולא נותנין לפסי העיר, שנאמר "שנה אחת"!
פסוק ו[עריכה]
רחיים ורכב הם שני כלים, למרות שהשימוש בהם הוא דווקא בשניהם. לכן המלווה יכול לקחת רק אחד משניהם. אם לקח את שניהם – עבר על האיסור. וראו ספרי רעב. אם יש ללווה יותר מזוג אחד של ריחיים ורכב – רשאי המלווה לקחת זוג אחד. |
"לא יחבול רחים ורכב" למה נאמר?
לפי שהו אומר (שמות כב, כה) "אם חבל תחבול שלמת רעך", שומע אני אף הרחים ורכב במשמע! תלמוד לומר "לא יחבל רחים ורכב"
"לא יחבול רחים ורכב" - לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו!
אין לי אלא רחים ורכב המיוחדין, מנין לרבות כל דבר? תלמוד לומר "כי נפש הוא חובל"!
אם כן מה תלמוד לומר "רחים ורכב"? מה רחים ורכב המיוחדין, שהן שני כלים ועושין מלאכה אחת,
וחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו - כך כל שני כלים שמשתמשין מלאכה אחת
חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו
הרי שהיו לו חמש רחיות ואינו צריך אלא לאחת מהן, שומע אני שאינו רשאי למשכן אחת מהן?
תלמוד לומר "כי נפש הוא חובל": לא אמרתי אלא דבר שעושין בו אוכל נפש
"כי נפש הוא חבל" - להגיד מה גרם!
פסוק ז[עריכה]
דורש "איש" ולא קטן, ואינו דורש "איש" ולא אשה! |
"כי ימצא איש גנב נפש" למה נאמר? לפי שהוא אומר תבנית:שמות "וגנב איש ומכרו ונמצא בידו"
אין לי אלא עדים למכירה; לגניבה מנין? תלמוד לומר "כי ימצא איש גנב נפש", שאין מציאה אלא בעדים!
"איש" - פרט לקטן! "גנב נפש", אין לי אלא שגנב את האיש; גנב את האשה ואת הקטן, אשה גנבה חברתה ואת הקטן מנין?
תלמוד לומר "גנב נפש", מכל מקום!
"מאחיו" פרט לאחרים לגויים "מאחיו" - להביא גר ועבד משוחרר, שאלו בכלל אחינו בתורה ובמצות
או יכול שאני מרבה את העבד ואת מי שחציו עבד וחציו בן חורין? תלמוד לומר "מבני ישראל".
דבר אחר "מאחיו מבני ישראל", ר' ישמעאל אומר: והלא בידוע שאחיו בן ישראל, ומה תלמוד לומר "מאחיו מבני ישראל"?
אלא מגיד שאינו חייב עד שיכניסנו לרשותו וישתמש בו, שנאמר "והתעמר בו"!
ומנין שאין עמירה אלא שימוש? שנאמר (דברים כא, יד) "לא תתעמר בה"!
דבר אחר: "מאחיו" - אינו חייב עד שיבדילנו מאחיו ומקרוביו במכירה!
מיכן אמ' נשתמש בו ומכרו לאחד מקרוביו של גנב, כגון שמכרו לאביו או לאחיו - פטור
"ומת הגנב ההוא" - בסתם מיתה האמורה בתורה, בחנק
עונש שמענו, אזהרה לא שמענו! תלמוד לומר (שמות כ, יג) "לא תגנב" - הרי זו אזהרה לגונב נפשות
אתה אומר כן, או אינה אלא אזהרה לגונב ממון? וכשהוא אומר (ויקרא יט, יא) "לא תגנבו" - הרי אזהרה לגונב ממון אמורה
הא מה תלמוד לומר "לא תגנב"? - הרי אזהרה לגונב נפשות!
או זו אזהרה לגונב ממון והלא אזהרה לגונב נפשות? אמרת שלש מצות נאמרו בענין; שתים מפורשות ואחת סתומה
נלמד סתומה מן המפורשות: מה מפורשות, מצות שחייבין עליהן מיתת בית דין - אף אין לי אלא מצות שחייבין עליהן מיתת בית דין!
הא אין עליך לומר כלשון אחרון אלא כלשון ראשון: זו אזהרה לגונב נפשות והלא אזהרה לגונב ממון!
"ובערת הרע מישראל" - בער עושי הרעות מישראל!
פסוק ח[עריכה]
"השמר בנגע הצרעת" - הרי זה בא ללמד ונמצא למד, על התולש את סימניו, והכווה את מחיתו, ועל הקוצץ את בהרתו
שיהא עובר בלא תעשה! - כל מקום שנאמר "השמר", "פן" או "אל" - הוא בלא תעשה!
"בנגע" - זה שער לבן. "הצרעת" - זו מחיה. אין לי אלא עד שלא נזקק לטומאה; משנזקק לטומאה ואחר הפטר מנין?
תלמוד לומר "ככל אשר יורו אתכם"! אין לי אלא מתוך החלט; מתוך הסגר מנין? תלמוד לומר "כאשר צויתיך"!
אין לי אלא כולן; מקצתן מנין? תלמוד לומר "לשמור"!
"ולעשות" - עושה אתה והולך, ואי אתה חושש שמא הלכה לה צרעת!
אין לי אלא נגעי אדם; נגעי בתים ונגעי בגדים מנין? תלמוד לומר "ככל אשר יורו אתכם"!
דבר אחר "ככל אשר יורו אתכם", או אפלו הורה שלא כתורה? תלמוד לומר "ככל אשר צויתיך תשמור לעשות"!
פסוק ט[עריכה]
זכירת מעשה מרים היא בפה, כחלק נוסף לתפילה! השוו ספרי רעה: רק כאן מופיע ההרהור אחר הזקנים כגורם לצרעת. בהמשך מורחב הקל וחומר ממרים לחמישה קלים וחמורים. |
"זכור" - יכול בליבך? כשהוא אומר "השמר בנגע הצרעת" הרי שמירת הלב אמורה!
הא מה אני מקיים "זכור"? שתהא שונה בפיך!
"זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים" וכי מה ענין זה לזה?
אלא ללמדך שאין הנגעים באים אלא על המהרהר אחר הזקנים ועל האומר לשון הרע!
והלא הדברים קל וחומר: מה אם מרים, אותה הצדקת, כך נענשה; אחרים על אחת כמה וכמה!
והרי הדברים קל וחומר: מה אם מרים, שדברה שלא בפניו של משה, כך נענשה; האומר גנאו של חברו בפניו על אחת כמה וכמה!
והלא הדברים קל וחומר: מה אם מרים, שדברה באחיה הקטן ממנה, כך נענשה
המדבר בגדולים ממנו על אחת כמה וכמה!
והרי הדברים קל וחומר: ומה מרים, שלא נתכוונה לדבר באחיה לגנאי אלא לשבח
לא למעט מפריה ורביה אלא להרבות בפריה ורביה, ולא בינה לבין אחרים אלא בינה לבין עצמה, כך נענשה
המתכוין לדבר בחבירו לגנאי ולא לשבח, לא להרבות בפריה ורביה אלא למעט מפריה ורביה, לא בינו לבין עצמו אלא בינו לבין אחרים
על אחת כמה וכמה יהא ענשו!
והרי הדברים קל וחומר: ומה אם מרים, שאמרה דבר שלא שמעו בריה אלא הקדוש ברוך הוא, תלמוד לומר שנאמר (במדבר יב, ב) "וישמע ה'", כך נענשה
האומר גנאו של חבירו בצבור על אחת כמה וכמה!
פסוק י[עריכה]
"כי תשה ברעך" למה נאמר? לפי שהוא אומר (שמות כב, כה) "אם חבל תחבול שלמת רעך" שומע אני שהוא רשאי למשכנו
תלמוד לומר "לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו"!
"כי תשה ברעך" - פרט לגוי! אין לי אלא מלוה; מנין לרבות שכר שכיר והקפת חנות שזקפן עליו במלוה? תלמוד לומר "משאת מאומה"
"לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו" יכול לא ימשכננו מבפנים אבל ימשכננו מבחוץ? יקח משכון מהחצר תלמוד לומר "בחוץ תעמד"
כשהוא אומר "והאיש" - לרבות שלוח בית דין, שאפלו שלוח בית דין אינו נכנס לביתו למשכנו
מיכן אמרו המלוה את חבירו לא ימשכננו אלא בבית דין!
פסוק יא[עריכה]
ראו מכילתא כספא יט, פס' כו. לעניין "דבר אחר" ראו תוספתא כתובות יב ג, שמנמקים את התקנה לבעלי חוב 'שלא תנעל דלת לפני לווים'. |
"בחוץ תעמד", ר' נתן אומר: הרי שמצאו עומד בשוק ועטוף טליתו, שומע אני שהוא רשאי ליטלנה מעל כתיפו?
תלמוד לומר "בחוץ תעמוד"! דבר אחר: "בחוץ תעמד" מיכן אמרו בעלי חוב נפרעין בזיבורית
אלא שגזרו חכמים בבינונית, מפני תקון העולם!
פסוק יב[עריכה]
"ואם איש עני הוא" אין לי אלא עני; עשיר מנין? תלמוד לומר "ואם איש עני הוא" אם כן למה נאמר "עני"? ממהרני ליפרע על ידי עני יתר מן העשיר
מיכן אמרו המלוה את חבירו, אחד עני ואחד עשיר - לא ימשכננו אלא בבית דין!
"לא תשכב בעבוטו" לא תשכב ועבוטו אצלך - זו כסות לילה! אתה אומר לא תשכב ועבוטו אצלך
או לא תשכב כשמועו? תלמוד לומר "השיב תשיב לו את העבוט". הא מה תלמוד לומר "לא תשכב בעבטו? - לא תשכב ועבוטו אצלך!
פסוק יג[עריכה]
ראו ספרי רעז. השבת העבוט היא צדקה, והיא נדרשת כאן כדוגמא למצווה כלשהי, בלי הבחנה בין מצוות שבין אדם לחבירו לבין מצוות שבין אדם למקום. עשיית "צדקה" מביאה אדם לפני ה' (ראו ספרי שם), לרמה דומה לזאת של משה, בערפל שלפני הקב"ה – ראו מכילתא בחדש ט, על "חשך ענן וערפל". |
"השיב תשיב לו את העבוט כבא השמש" - זו כסות לילה, שהוא מחזירה בלילה
כסות יום, שהוא מחזירה ביום מנין? תלמוד לומר (שמות כב, כה) "עד בוא השמש תשיבנו לו" - זו כסות יום!
"השיב תשיב לו את העבוט" מלמד שמחזיר לו כלי יום ביום וכלי לילה בלילה
סגוס מעיל בלילה, ומחרישה ביום; אבל לא סגוס ביום ומחרישה בלילה!
מיכאן אמרו ממשכנין כסות יום בלילה וכסות לילה ביום! מפני מה טעמו של דבר? מגיד "ושכב בשמלתו", שלא תפגע בו צנה בלילה
"וברכך" - שהוא מצווה לברכך. יכול אם בירכך את מבורך ואם לאו אין את מבורך? תלמוד לומר "ולך תהיה צדקה לפני ה' אלהיך", מכל מקום!
"ולך תהיה צדקה" למה נאמר? לפי שהוא אומר (בראשית יח, יט) "ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט"
אבל לא שמענו צדקה זו מהיא? תלמוד לומר "השב תשיב לו את העבוט" - מיכן רמז לצדקה
אין לי אלא אלו, שאר כל המצות שבתורה מנין? תלמוד לומר "ולך תהיה צדקה" - מכל מקום!
דבר אחר "ולך תהיה צדקה", אמר ר' יצחק מנין לבעל חוב שקונה משכון? שנאמר "ולך תהיה צדקה"
אם אינו קונה, צדקה מנין? - מיכן לבעל חוב שקונה משכון!
"לפני ה' אלהיך" לפנים משלש מחיצות "חשך ענן וערפל" (דברים ד, יא): חשך מבחוץ, ענן מבפנים, ערפל לפני לפנים!
פסוק יד[עריכה]
ראו ספרי רעח, שם לא הבחינו בין "ביומו תתן שכרו" לבין המשך הפסוק, ולא הגבילו את הדרשה על גר תושב למצוות עשה בלבד. |
"לא תעשק שכיר עני ואביון", והלא כבר נאמר (ויקרא יט, יג) "...ולא תגזול"!
מלמד שכל הכובש שכר שכיר עובר בחמשה לאוין: משום "בל תעשוק" ומשום "בל תגזל"
ומשום "לא תלין פעלת שכיר" (שם) ומשום "ביומו תתן שכרו" ומשום "ולא תבא עליו השמש"!
"שכיר עני ואביון", לפי שהוא אומר "כי עני הוא ואליו הוא נשא את נפשו", אין לי אלא מלאכה שהוא עושה בנפשו
מלאכה שאינו עושה בנפשו מנין? גרדי וסורק מנין? תלמוד לומר "לא תעשק" מכל מקום!
אם כן למה נאמר "עני ואביון"? - ממהרני ליפרע על ידי עני ואביון יתר מכל אדם!
"מאחיך" ולא מאחרים! "או מגרך אשר בארצך" - זה גר צדק!
"בשעריך" זה גר תושב: יש בו משום "ביומו תתן שכרו", אבל אינו עובר עליו בלא תעשה.
פסוק טו[עריכה]
"ביומו תתן שכרו" - מצות עשה; אחד שכר האדם, ואחד שכר הבהמה, ואחד שכר הכלים!
"ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש" - זה שכיר לילה, שהוא גובה כל היום
אין לי אלא שכיר לילה, שהוא גובה כל היום; שכיר יום, שהוא גובה כל הלילה מנין?
תלמוד לומר (ויקרא יט, יג) "לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר"
שכיר שעות של יום גובה כל היום, ושכיר שעות שללילה גובה כל הלילה
שכיר שבת, שכיר חדש, שכיר שנה, שכיר שבוע; יצא ביום - גובה כל היום, יצא בלילה - גובה כל הלילה!
"ולא תבא עליו השמש" - אם איחרו לאחר זמנו עובר בלא תעשה! מפני מה טעמו של דבר?
מגיד "כי עני הוא ואליו הוא נשא את נפשו": מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר לך את עצמו? לא שתתן לו את שכרו?
המשל על החמור והאלומה תואם לפשט בפסוק. |
דבר אחר "ואליו הוא נשא את נפשו" - מלמד שכל הכובש שכר שכיר - כאלו נוטל את נפשו ממנו!
למה השכיר דומה? למי שהיה מהלך בדרך וחמורו אחריו; לקח לו אלומה של עמיר, נתנה על כתיפו
והיה החמור בא בדרך אחריו, מקוה לאכול אותה אלומה
מה עשה אותו האיש? העמיד החמור בתוך הבית וקשר את האלומה למעלה ממנו!
אמרו לו: רשע! כל הדרך הוא רץ בשבילה, ועכשיו אין אתה נותנה לפניו?
כך השכיר עמל ומצטער כל היום לשכרו, ואת מוציאו ריקן! "ואליו הוא נשא את נפשו"!
דבר אחר "ואליו הוא נשא את נפשו" - הרי זו אזהרה לפועל, שיעשה בכל כוחו!
"ולא יקרא עליך אל ה'", יכול מצוה שלא לקרות? תלמוד לומר (דברים טו, ט) "וקרא עליך אל ה'"
יכול מצוה לקרות? תלמוד לומר "ולא יקרא עליך אל ה'"! אלא ממהרני ליפרע על ידי קורא יתר ממי שאינו קורא!
שלוש החזרות של הביטוי "והיה בך חטא" נדרשות כמצוות בממון שהעונש על עבירה עליהן הוא פגיעה בגוף. |
"והיה בך חטא" שלא תאמר 'בממון חטאתי - וממון מכפר לי'! תלמוד לומר "והיה בך חטא" ממך נפרעין, אין נפרעין מממונך!
בשלשה דברים נפרעין מן האדם מגופו אבל לא מממונו, ואלו הן: הכובש שכר שכיר, והנודר ואינו משלם והמעלים עיניו מן הצדקה!
הכובש שכר שכיר - דכתיב "ביומו תתן שכרו" וכתוב ביה "והיה בך חטא" - ולא בממונך
והנודר ואינו מקיים - דכתיב (דברים כג, כב) "כי תדר נדר..." וכתוב ביה "והיה בך חטא" - ולא בממונך
והמעלים עיניו מן הצדקה - דכתיב (דברים טו, ט) "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך..." וכתוב ביה "והיה בך חטא" - ולא בממונך!
פסוק טז[עריכה]
"לא יומתו אבות על בנים" מה תלמוד לומר?
אם ללמד שלא יומתו אבות בעון בנים ובנים בעון אבות - הרי כבר נאמר "איש בחטאו יומתו"!
אלא "לא יומתו אבות על בנים" - שלא יומתו אבות בעדות בנים ובנים בעדות אבות!
מיכן אמרו אלו הן הקרובין? אחיו, ואחי אביו, ואחי אמו, ובעל אחותו, ובעל אחות אביו
ובעל אחות אמו, וחמיו וגיסו; הן ובניהן וחתניהן, וחורגו - לבדו
דבר אחר "לא יומתו אבות על בנים" למה לי? והלא כבר נאמר "איש בחטאו יומתו"!
אלא שלא יהו העדים קרובין לבעלי דינין! ומנין אף הדיינין? - שנאמר "ובנים לא יומתו על אבות"!
הקב"ה פוקד עוון אבות על בנים, ואילו לבית דין אנושי אסור לעשות כך. הדרשה מתפלמסת עם מכילתא בחדש ו, וטוענת שההסבר המובא שם, "בזמן שאינם מסורגין" (שמדובר רק במקרה שהבן או הנכד הנענש הוא רשע בעצמו, "בפרק אבותיהן") – אינו מספק, שהרי אנחנו רואים שילדים מתים לפני שהגיעו לחיוב במצוות! לכן הדרשן חוזר בו מהדרשה הנ"ל, ומודה שהבנים מתים בעוון אבותיהם – כפשוטו, אלא אם הם התחייבו במצוות. וראו לבוש על שולחן ערוך אורח חיים רכב. |
דבר אחר "לא יומתו אבות על בנים" למה נאמר? - לפי שהוא אומר (שמות כ, ה) "פקד עון אבת על בנים"
שומע אני, אף מחוייבי מיתת בית דין כן? תלמוד לומר "לא יומתו אבות על בנים"!
דבר אחר "לא יומתו אבות על בנים" וכתוב "פוקד עון אבות על בנים"!
ואתה משיב: בנים שהן בפרק אבותיהן – "פקד עון אבת על בנים"; ובנים שאינן בפרק אבותיהן – "לא יומתו אבות על בנים"
כיצד? את מוצא שאין בית דין שלמעלה קונס אלא מבן עשרים שנה ומעלה, אבל בית דין שלמטה - מבן שלש עשרה שנה ויום אחד
פחות מיכן - לא בית שלמעלה ולא בית דין שלמטה קונסין אותו!
אם כך היו לא היו התינוקות צריכין למות; ולמה הן מתים? הוי אומר בעונות אבותם! זה הוא "פקד עון אבת על בנים" - בזמן שהן בפרק אבותיהן!
פסוק יז[עריכה]
ראו ספרי רפא, וראו דברי ר' שמעון שם; ר' ישמעאל מסיק מהאיסור לחבול בגד אלמנה שיש למנוע מהבריות לחשוד ולהוציא לשון הרע, וראו תוספתא יבמות ד ז. |
"לא תטה משפט גר יתום" מלמד שכל המטה דינו של גר עובר בשני לאוין, ואם היה גר יתום - עובר בשלשה לאוין
"ולא תחבול בגד אלמנה" בין עניה בין עשירה, ואפלו כמרתא בת ביתוס!
ר' ישמעאל אומר: בא הכתוב ללמדך, רחק מן הכיאור ומן הדומה לכיאור ומן הדומה לדומה לכיאור שלא יחשדוך אחרים בעבירה
הא כיצד? נכנס למשכנה כסות היום בלילה וכסות הלילה ביום - עכשו הן אומרין 'חשוד הוא עמה'!
פסוק יח[עריכה]
"וזכרת כי עבד היית במצרים" וכי מה ענין ארץ מצרים לכאן? שלא תאמר 'הריני ממשכן בגד אלמנה בסתר, וכי מי מודיע בגלוי?'
אמר המקום 'דעו מה עשיתי במצרים, שהיו מעשיהן בסתר ופרסמתים בגלוי'
והלא הדברים קל וחמר: מה אם מדת הפורענות, שהיא מעוטה - העושה בסתר המקום מפרסמו בגלוי; קל וחמר למדת הטוב, שהיא מרובה!
פסוק יט[עריכה]
"כי תקצור" - פרט לשקצרוהו גוים או לסטים או קרסמוה נמלים או שיברתה הרוח או בהמה!
"קצירך" - פרט לאחרים, "קצירך" - פרט להקדש
"בשדך" - פרט לשעפו עמריו ברוח חזקה לתוך שדה חבירו - ושכח שם עומר, שאינו שכחה, שנאמר "בשדך"!
"ושכחת" - עד שישכחוהו כל אדם; מיכן אמרו העומר ששכחוהו פועלים ולא שכחו בעל הבית
שכחו בעל הבית ולא שכחוהו פועלין, שכחוהו אלו ואלו והיו שם אחרים עוברין ורואין אותו
עמדו העניים בפניו או שחפוהו בקש, והוא זוכר את הקש - הרי זה אינו שכחה!
"כי תקצר... ושכחת", מה קציר, שאין אחריו קציר - אף עימור, שאין אחריו עימור!
מיכן אמרו המעמר לכובעות ולכומסות, לחררה ולעמרים - אין לו שכחה; ממנו ולגרן - יש לו שכחה!
המעמר לגדיש - יש לו שכחה; ממנו ולגורן - אין לו שכחה!
זה הכלל: כל המעמר למקום שהוא גמר מלאכה - יש לו שכחה; ממנו ולגורן - אין לו שכחה!
למקום שאינו גמר מלאכה - אין לו שכחה; ממנו ולגורן - יש לו שכחה!
דבר אחר "כי תקצר... ושכחת עומר", שסביבותיו קציר – שכחה, אבל עומר שסביבותיו קמה - אינו שכחה!
דבר אחר "ושכחת עמר" - עומר שאתה שוכחו לעולם, ואין אתה יודע בו אלא אם תשוב ותראהו
יצא שאתה זוכרו לאחר זמן! מיכן אמרו "כל זית שיש לו שם בשדה כזית הנטופה בשעתו ושכחו - אינו שכחה
וכן השפכני והבשני והעומד בצד הגת או בצד הפרצה
"עמר" - עומר ולא גדיש, מיכן אמרו עומר שיש בו סאתים ושכחו - אינו שכחה
"עומר", יכול אחד ולא שנים? תלמוד לומר (ויקרא יט, י) "לעני ולגר תעזב אתם", אחד לעני ואחד לגר
מיכן אמרו שני עמרים שכחה, ושלשה אינן שכחה
שני צבורי זתים והחרובין שכחה, ושלשה אינן שכחה; שני חצני פשתן שכחה, ושלשה אינן שכחה!
"בשדה" - לרבות את הטמונין, כגון הלוף והשום והבצלים! דבר אחר "בשדה" - לרבות את הקמה
דבר אחר "בשדה", לא בעיר. מיכן אמרו היה בעל השדה בעיר ואמר 'יודע אני שהפועלין שכחין עומר שבמקום פלוני' ושכחוהו - הרי זה שכחה!
ואם היה בשדה ואמר כן ושכחוהו - אינו שכחה! שהשכוח מעיקרו בשדה, הוא השכחה! אבל בעיר, אפלו זכור ולבסוף שכוח - הרי זה שכחה!
שנאמר "ושכחת עמר בשדה", בשדה - לא בעיר!
"לא תשוב לקחתו" - פרט לראשי השורות! ואלו הן ראשי השורות? שנים שהתחילו מאמצע השורה,
זה פניו לצפון וזה פניו לדרום, ושכחו לפניהם ולאחריהם - שלפניהם שכחה, ושלאחריהם אינו שכחה!
היחיד שהתחיל מראש השורה, ושכח לפניו ולאחריו - שלפניו אינו שכחה, ושלאחריו שכחה, שהוא בבל תשוב.
זה הכלל: כל שהוא בבל תשוב – שכחה, וכל שאינו בבל תשוב - אינו שכחה!
דבר אחר "לא תשוב לקחתו" - עמר שאתה יכול לפשוט את ידך וליטלו - שכחה
יצא עמר שיש בו סאתים, שאין את יכול לפשוט את ידך וליטלו, שאינו שכחה!
השכחה היא מצוות עשה ולא תעשה, ואפילו בדיעבד חייב לתת את השכחה לעניים. |
דבר אחר "לא תשוב לקחתו" למה נאמר? לפי שהוא אומר "לגר ליתום ולאלמנה יהיה" - מצות עשה
מצות בלא תעשה מנין? תלמוד לומר "לא תשוב לקחתו"!
"לא תשוב לקחתו" שומע אני אם שב, ועבר על המצוה, יהא פטור? תלמוד לומר "לגר ליתום ולאלמנה יהיה!
ראו ספרי רפג, וראו תוספתא פאה ג יג. החסיד שמח על שהגיעה לידו מצווה בלי שהתכוון, אבל מהדרשות לפני ואחרי הסיפור נראה שהמתכוון לעשות מצווה עדיף על מי שאינו מתכוון לה. |
"לגר... ולאלמנה יהיה", מנין שספק לקט – לקט; ספק שכחה – שכחה; ספק פיאה – פיאה?
תלמוד לומר "לגר ליתום ולאלמנה יהיה"
"למען יברכך ה' אלהיך" והלא הדברים קל וחומר: מה אם עומר שכחה, שהניחו בלא מתכוין, הרי הוא מקבל עליו ברכה
קל וחומר למניחו במתכוין! והרי הדברים קל וחומר: מה אם מי שבאת על ידו ספק מצוה בלא ידע, אמרה תורה "למען יברכך ה' אלהיך"
קל וחומר לשאר כל המצות שבתורה!
מעשה בחסיד אחד ששכח עומר בתוך שדיהו; אמר לבנו 'צא והקרב עלי פר לעולה ופר לזבחי שלמים'!
אמר לו: 'אבא, מה ראית לשמוח במצוה זו יתר מכל המצות?'
אמר לו 'בני, כל מצות שבתורה נתן לנו הקדוש ברוך הוא לדעתינו, וזו - שלא לדעתינו!
וכן הוא אומר "כי תקצר... ושכחת" קבע לנו הקדוש ברוך הוא ברכה; דכתיב 'למען יברכך ה' אלהיך"
והלא הדברים קל וחומר: ומה אם מי שלא נתכוין לזכות וזכה, מעלין עליו כאלו נתכוין לזכות וזכה
המתכוין לזכות וזכה - על אחת כמה וכמה! כיוצא בדבר אתה אומר (ויקרא ה, יז) "והוא לא ידע ואשם ונשא עונו"
ומה אם מי שלא נתכוין לחטוא וחטא, מעלין עליו כאלו חטא - המתכוין לחטוא על אחת כמה וכמה!
פסוק כ[עריכה]
"כי תחבוט זיתך" הראשונים היו חובטין זיתיהן, והיו נוהגין בהן עין יפה
מיכן אמרו הזית שהוא עומד בין שלש שורות שלשני מלבנין ושכחו - אינו שכחה! "זיתך" פרט לאחרים! "זיתך" - פרט להקדש!
"לא תפאר" שלא תטול תפארתך ממנו; מגיד שהזית חייב בפיאה! והוא הדין לשאר כל האלנות!
"אחריך" - זו שכחה; דבר אחר "לא תפאר" - לא תתפאר בו לעני; מיכן אמרו מי שאינו מניח את העניים ללקט
או שמניח אחד ואחד לאו, או שמסייע את אחד מהן ואחד לאו - הרי זה גוזל את העניים
ועל זה נאמר (משלי כב, כח) "לא תסיג גבול עולם"
"לגר ליתום ולאלמנה יהיה" - זו מצות עשה!
פסוק כא[עריכה]
"כי תבצר כרמך לא תעולל" מיכן היה ר' אליעזר אומר: כרם שכולו עוללות - לבעל הבית
ר' עקיבה אומר: לעניים; אמר ר' אליעזר: "כי תבצר... לא תעולל" אם אין בציר, מנין עוללות?
אמר ר' עקיבה: "וכרמך לא תעולל" אפלו כולו עוללות! אם כן למה נאמר "כי תבצר... לא תעולל"? אין לעניים בעוללות קודם לבציר!
"אחריך" - זו שכחה; מלמד שיש לו שכחה ופיאה!
מיכן אמרו איזו היא שכחה בעריס? כל שאינו יכול לפשוט את ידו וליטלה, וברגליות - משיעבור הימנה!
"לגר ליתום ולאלמנה יהיה" - מצות עשה!
פסוק כב[עריכה]
"וזכרת כי עבד היית במצרים", וכי מה ענין ארץ מצרים לכאן? - שלא תאמר 'הריני נוטל מתנות עניים בסתר, מי מודיע בגלוי?'
אמר המקום: דעו מה עשיתי במצרים, שהיו מעשיהן בסתר ופרסמתים בגלוי!
והרי הדברים קל וחומר: מה אם מדת הפורענות, מעוטה, העושה בסתר המקום מפרסמו בגלוי - קל וחומר למדת הטוב, מרובה!