ביאור:מדרש תנאים לדברים/כא
פרק כא
[עריכה]פסוק א
[עריכה]מטרת טקס עגלה ערופה היא הכפרה לארץ, התובעת את דם הרוצח. בהשאלה ניתן לומר גם שהמטרה היא לזעזע את הציבור ולהאיץ בו למצוא את הרוצח ולשפוט אותו. |
"כי ימצא חלל" למה נאמר? לפי שהוא אומר (במדבר לה, לג) "ולארץ לא יכופר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שפכו"
אבל אם לא נמצא ההורג לא שמענו? תלמוד לומר "כי ימצא חלל באדמה"
בא הכתוב ללמד על עגלה ערופה, שתהא מכפרת על שופכי דמים. לכך נאמרה הפרשה!
"כי ימצא" - פרט לממציא עצמו. מיכן אמרו נמצא סמוך לספר או לעיר שיש בה גוים - לא יהו מודדין כל עיקר!
"חלל" - לא חנוק ולא מפרפר! "באדמה" - לא טמון בגל! "נופל" - לא תלוי באילן! "בשדה" - לא צף על פני המים!
"אשר ה' אלהיך נתן לך" - לרבות עבר הירדן; "לא נודע מי הכהו", הא אם נודע - לא היו עורפין!
אפלו עבד או אשה או פסול לעדות בעבירה, לפי כך משרבו הרצחנין בגלוי - בטלה עגלה ערופה!
דבר אחר: "אשר ה' אלוהיך נתן לך" - לא בחוצה לארץ! "לרשתה" - להוציא את ירושלים, שלא נתחלקה לשבטים!
פסוק ב
[עריכה]ראו ספרי רה. לדעת רבי את המדידה והטלת האחריות הכללית על העיר הקרובה – עושים זקני בית הדין הגדול מירושלים. |
"זקניך" – שנים, ושפטיך – שנים; אין בית דין שקול - מוסיפין עליהן עוד אחד, הרי כאן חמשה, דברי ר' יהודה
ר' שמעון אומר: "זקניך" – שנים, אין בית דין שקול - מוסיפין עליהן עוד אחד, הרי כאן שלשה!
"ויצאו זקניך", רבי אומר בזקני בית דין הגדול הכתוב מדבר. אתה אומר בזקני בית דין הגדול הכתוב מדבר
או אינו מדבר אלא בזקני אותה העיר?
וכשהוא אומר "ולקחו זקני העיר ההיא... והורדו זקני העיר ההיא" הרי זקני העיר אמורין
הא מה תלמוד לומר "ויצאו זקניך"? בזקני בית דין הגדול הכתוב מדבר!
דבר אחר: "בזקני" כל ישראל, "בשפטי" כל ישראל הכתוב מדבר; ואי זה? זה בית דין הגדול!
"ויצאו" - הן ולא שלוחן! "ומדדו" - שאפלו נמצא בעליל לעיר, מצוה לעסוק במדידה!
"ומדדו", מנין היו מודדין? מטבורו, דברי ר' אליעזר; ר' עקיבה אומר: מחטמו
ר' אליעזר בן יעקב אומר: ממקום שנעשה חלל, מצוארו! "ומדדו אל הערים" - מן החלל אל הערים ולא מן הערים אל החלל!
מיכן אמרו נמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחד - מוליכין את הראש אצל הגוף, דברי ר' אליעזר.
ר' עקיבה אומר: הגוף אצל הראש! "אשר סביבות החלל" - לא על ספר הים ולא על ספר המדבר!
פסוק ג
[עריכה]ראו ספרי רו. מודדים דווקא לעיר שיש בה בית דין. הכסף לקניית העגלה הוא מכספי העיר הסמוכה. |
"והיה העיר הקרובה אל החלל" מיכן אמרו: נמצא מכוון בין שתי עיירות - שתיהן מביאות שתי עגלות, דברי ר' אליעזר!
"ולקחו זקני העיר ההיא" - ולא זקני ירושלים; "ולקחו זקני העיר ההיא", מיכן אמרו: עיר שאין בה זקנים
אינה מביאה עגלה ערופה! "ולקחו זקני העיר ההיא" - שתהא לקיחתה משל אנשי אותה העיר!
"עגלת בקר" בן בקר, שיהא בה שני דרכים. הא כיצד? בת שתים!
"אשר לא עבד בה אשר לא משכה בעול" מלמד שכל העבודות פוסלין בה כעול. אם כן למה נאמר "עול"?
אלא שהעול פוסל בה בין בשעת מלאכה בין שלא בשעת מלאכה: כיון שמשכה בעול טפח - נפסלה
אף על פי שלא חרש בה ולא עשה בה מלאכה, ושאר עבודות - אין פוסלין אלא עד שעת מלאכה!
פסוק ד
[עריכה]ראו ספרי רז. לעניין עריפת שתי עגלות ראו תוספתא נגעים א ט. |
"והורדו זקני העיר... אל נחל איתן" אין איתן אלא בור, שנאמר (מיכה ו, ב) "שמעו הרים את ריב ה' והאיתנים מוסדי ארץ.
ר' נתן אומר: אין איתן אלא קשה, שנאמר (במדבר כד, כא) "איתן מושביך"
ואומר (ירמיה ה, טו) "גוי איתן הוא", איתן במשמע קשה; אף על פי שאינו איתן - כשר
"אשר לא יעבד בו ולא יזרע" מה זריעה מיוחדת, שהיא בגופה של קרקע - אף כל עבודה, שהיא בגופה של קרקע
כגון חרישה וחפירה ונטיעה ודומה להן, יצא סורק שם פשתן ומנקר שם אבנים ושוטח שם גיזי צמר ואניצי פשתן - שאינן בגופה של קרקע!
"וערפו שם את העגלה" - אין עורפין שתי עגלות כאחת! "וערפו שם את העגלה" - עורפין אותה בקפיס מאחוריה!
"וערפו שם" שאין תלמוד לומר 'שם' אלא מקום עריפתה - שם תהא קבורתה, מלמד שהיא אסורה בהניה
מיכן אתה דן לשור הנסקל: מה עגלה ערופה, שהיא מכפרת על שופכי דמים, הרי היא אסורה בהנייה
שור הנסקל, שהוא שופך דמים - דין הוא שיהא אסור בהנייה!
או חלוף: מה שור הנסקל, שהוא שופך דמים, הרי הוא מותר בהנייה
עגלה ערופה, שהיא מכפרת על שופכי דמים - דין הוא שתהא מותרת בהנייה! תלמוד לומר "וערפו שם את העגלה"
שאין תלמוד לומר 'שם' אלא מקום עריפתה - שם תהא קבורתה, מגיד שהיא אסורה בהנייה
דנתי וחילפתי, ובטל החילוף וזכיתי לדין תחלה: "וערפו שם", שאין תלמוד לומר 'שם'
אלא מקום עריפתה - שם תהא קבורתה, מגיד שאסורה בהנאה!
ר' יצחק אומר: מה עגלה ערופה, שאינו מטמא את הארץ ואינה מסלקת את השכינה - אסורה בהנאה
שור הנסקל, שהוא שופך דמים - דין הוא שיהא אסור בהנייה!
רבי אומר: מה אם פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין, שהן כפרה על כל ישראל, הרי הן אסורין בהנייה
שור הנסקל, שהוא שופך דמים - דין הוא שיהא אסור בהנאה!
פסוק ה
[עריכה]גם כהנים בעלי מום כשרים לכפר על העם בטקס עגלה ערופה; וראו ספרי רח, שם מבחינים בין טקס העגלה לברכת כהנים, שגם בה אין הכשר לכהנים בעלי מום. |
"ונגשו הכהנים בני לוי" - בין תמימים בין בעלי מומין שהיה בדין נאמר כאן כהנים ונאמר להלן כהנים
מה כהנים שנאמר להלן, תמימים ולא בעלי מומין - אף כהנים שנאמר, כאן תמימים ולא בעלי מומין!
תלמוד לומר "בני לוי": מה בני לוי, לא חלק בהן בין תמימים לבעלי מומין - אף כאן לא נחלוק בין תמימין לבעלי מומין!
"כי בם בחר ה' אלהיך לשרתו ולברך בשם ה'" מקיש ברכה לשירות: מה שירות, בעמידה - אף ברכה, בעמידה!
מה ברכה, בשם - אף שירות, בשם! "ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע" וכי מה ענין ריבים לנגעים?
אלא מקיש ריבים לנגעים - ונגעים לריבים: מה נגעים ביום, דכתיב (ויקרא יג, יד) "וביום הראות בו בשר חי יטמא"
אף ריבים, ביום; ומה נגעים, שלא בסומין, דכתיב (שם פס' יב) "לכל מראה עיני הכהן" - אף ריבים שלא בסומין
ומקיש נגעים לריבים: מה ריבים, שלא בקרובים - אף נגעים, שלא בקרובים!
או מה ריבים, בשלשה - אף נגעים, בשלשה? ודין הוא: ממונו בשלשה, גופו לא כל שכן?
תלמוד לומר (ויקרא יג, ב) "והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים"
הא למדת שאפלו כהן אחד רואה את הנגעים!
פסוק ו
[עריכה]"וכל זקני העיר ההיא" - ואפלו הן מאה! "הקרובים אל החלל" – היכולים לבוא אל החלל. אם הזקן אינו יכול להגיע למקום הטקס הוא פטור, כאנוס.
"ירחצו את ידיהם", למה נאמר? שהיה בדין: נאמר רחיצה בפנים - ונאמר רחיצה בחוץ
מה רחיצה אמורה בפנים, רחיצה וכפרה בכהנים -אף רחיצה אמורה בחוץ, רחיצה וכפרה בכהנים!
תלמוד לומר "וכל זקני העיר ההיא ירחצו את ידיהם: רחיצה בזקנים וכפרה בכהנים
"ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה" - במקום עריפתה של עגלה; "הערופה בנחל" - שתהא עריפתה בנחל
"בנחל וענו ואמרו" שתהא ענייתן ואמירתן בנחל!
פסוק ז
[עריכה]ראו מכילתא בחדש ט לפס' יט: 'כל מקום שנאמר 'כה', 'ככה', 'עניה ואמירה' – הרי זה בלשון הקודש'. |
"וענו ואמרו" בלשון הקדש: נאמר כאן "וענו ואמרו" ונאמר להלן (דברים כז, יד) "וענו הלוים ואמרו"
וכתיב (שמות יט, יט) "והאלהים יעננו בקול" מה להלן, בלשון הקדש - אף ענייה האמור כאן בלשון הקדש
שכל מקום שנאמר ענייה ואמירה, ככה, כה - הרי הוא בלשון הקדש!
"ידינו לא שפכו את הדם הזה", וכי עלת על לבינו שזקני בית דין שופכי דמים הן?
אלא שלא בא על ידינו ופטרנוהו בלא מזונות, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה!
ר' ישמעאל בנו של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר: והלא בידוע שזקני בית דין אינן שופכי דמים!
ומה תלמוד לומר "ידינו לא שפכו"? - שלא יהיו גדמים, "ועינינו" - שלא יהו סומים, "והרידו" - שלא יהו חגרים
נמצינו למידים, כשם שבית דין שלימים בצדק - כך יהו שלימים מכל מום!
פסוק ח
[עריכה]"כפר לעמך ישראל" - הכהנים אומרין; הזקנים אומרים "ידינו לא שפכה", והכהנים אומרים "כפר לעמך ישראל"
ולא היו צריכין לומר "ונכפר להם הדם", אלא רוח הקדש מבשרתן: אימתי שתעשו ככה - הדם מתכפר לכם!
"כפר לעמך ישראל" - אלו החיים! "אשר פדית" - אלו המתים! מגיד שהמתים צריכין כפרה
מלמד שכפרה זו מכפרת על יוצאי מצרים! נמצינו למידים שהשופך דמים חוטא עד יוצאי מצרים!
"אשר פדית ה'" - על מנת כן פדיתנו, שלא יהא בינינו שופכי דמים! דבר אחר: על מנת כן פדיתנו, שנהא חוטאים ואתה מכפר
"ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל" - אל תתן לו קיימה בקרב עמך ישראל!
דבר אחר שלא תהא ספיקה בקרב עמך ישראל, שיהא ביניהן שופכי דמים!
"ונכפר להם הדם" מיכן פייסה אותן רוח הקדש: אימתי שתעשו ככה - הדם מתכפר לכם
פסוק ט
[עריכה]למרות שהטקס מכפר – הכפרה אינה עומדת אם נמצא הרוצח. |
"ואתה תבער הדם הנקי", שאם נמצא ההורג אחר שנערפה העגלה - הרי זה נהרג!
ר' ישמעאל אומר: מנין אתה אומר שאם נמצא ההורג ולא הרגוהו מעלה אני עליהם כאלו לא נערפה העגלה?
תלמוד לומר "ואתה תבער הדם הנקי". ר' יונתן אומר: אינו צריך!
והלא כבר נאמר (במדבר לה, לג) "ולארץ לא יכופר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שופכו"
ומה תלמוד לומר "ואתה תבער הדם הנקי מקרבך"? לפי שלא למדנו לרוצח, במה תהא מיתתו
תלמוד לומר "וערפו שם את העגלה - ואתה תבער הדם הנקי"
הוקשו כל שופכי דמים לעגלה ערופה: מה להלן בסיף ומן הצואר - אף כאן בסייף ומן הצואר
או מה להלן בקופיס וממול עורף אף כאן בקופיס וממול עורף?
אמר רב נחמן אמר רבא בר אבוה אמר קרא (ויקרא יט, יח) "ואהבת לרעך כמוך" - ברור לו מיתה יפה
"כי תעשה הישר בעני ה'", כשאתה מבער שופכי דמים מן הארץ אתה עושה הישר בעני ה'!
"כי תעשה הישר בעיני ה'" - הרי זו אזהרה לבית דין! "כי תעשה הישר בעיני ה'"
לא להתנאות בעיני אדם, אלא להתנאות בעיני שמים, כדי שתזכה לחיי העולם הבא
שנאמר (מיכה ב, ז) "הלא דברי ייטיבו עם הישר הולך"
ואין טוב אלא חיי העולם הבא שנ' (תהלים לא, כ) "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך".
פסוק י
[עריכה]ראו ספרי ריא. |
"כי תצא למלחמה" - במלחמת הרשות הכתוב מדבר
ולמה נאמר? לפי שהוא אומר (דברים כ, יד) "רק הנשים והטף והבהמה... תבז לך"
אבל לא שמענו שאת רשאי לקיים מהן אישות! תלמוד לומר "כי תצא למלחמה... וראית בשביה"
בא הכתוב ללמדך כיצד אתה עושה - ואת רשאי לקיים מהן אישות! "על איביך" - כנגד איביך!
"ונתנו ה' אלהיך בידך" אם עשית כל האמור בענין - סוף שהקב"ה נותנן בידיך!
"ושבית שביו" לרבות כנעניים שבתוכה!
דבר אחר "ונתנו ה' אלהיך בידך ושבית שביו" משימסרו בידך - את רשאי לשבותן, ואם לאו - אין את רשאי לשבותן!
פסוק יא
[עריכה]ראו ספרי ריא. |
"וראית בשביה" - בשעת שביה. "אשת יפת תאר" - אף על פי שהיא אשת איש!
"יפת תאר" אין לי אלא בזמן שהיא נאה; מנין אפלו כעורה? תלמוד לומר "וחשקת בה" אף על פי שאינה נאה
לא דבר הכתוב אלא כנגד היצר, יצר רע! מוטב שיאכלו ישראל בשר המתות שחוט, ואל יאכלו בשר המתות נבלות
מושלו משל למה הדבר דומה? לבן מלכים שנתאוה דבר שאי אפשר לו
והיה אביו מפתיהו ואומר לו: בני אם אוכלו את - מזיקך הוא! וכיון שראה שלא הקפיד, אמר לו:
כך וכך תהא עושה, ואין את ניזק! לכך נאמר "והסירה את שמלת שביה מעליה"
"וחשקת בה" - בה ולא בחברתה! "ולקחת" ליקוחין יש לך בה! "לך לאשה" - שלא יביא שתים, אחת לו ואחת לאביו או לבנו!
פסוק יב
[עריכה]ראו ספרי ריב. למרות שסיפור מפיבושת עשוי להתפרש גם לשיטת ר' עקיבא, שהרי "עשה רגליו" הוא כנראה 'ניקה' אותן (וודאי לא חתך אותן), מביאים כאן פסוק מיוחד לשיטתו, הממחיש שניוול הציפרניים הוא בגידולן. |
"והבאתה אל תוך ביתך" - ולא לבית אחר, שלא ילחיצנה במלחמה!
"וגלחה את ראשה" שאם ראה בשערה נוה וחמדה - לכך נאמר "וגלחה את ראשה"!
"ועשתה את צפרניה", ר' אליעזר אומר: תקוץ, ור' עקיבה אומר: תגדל
אמר ר' אליעזר: נאמר עשייה בראש - ונאמר עשייה בצפרנים. מה להלן להעביר - אף כאן להעביר!
אמר ר' עקיבה: נאמר עשייה בראש - ונאמר עשייה בצפרנים. מה להלן ניוול - אף כאן ניוול!
וראיה לדברי ר' אליעזר (שמואל ב יט, כה) "ומפיבשת ירד לקראת המלך ולא עשה רגליו ולא עשה שפמו"
הא עשייה - העברה היא, ולר' עקיבה אף על פי שאין ראיה לדבר - זכר לדבר
כמה שנאמר (דניאל ד, ל) "עד כי שעריה כנשרין רבא וטפרוהי כציפרין"!
פסוק יג
[עריכה]לפי דעת ר' אליעזר חודש המעבר הוא לטובת האשה, שתוכל להסתגל למצבה החדש. ר' עקיבא רואה אותו כחודש המיועד להמאיס את האשה על השובה אותה; וראו ספרי ריג. |
"והסירה את שמלת שביה מעליה" שאם ראה בבגדיה נוה יופי וחמדה - לכך נאמר "והסירה את שמלת שביה מעליה"
"והסירה את שמלת שביה מעליה" מלמד שמעביר ממנה בגדים נאים, ומלבישה בגדי אלמנות!
שהגוים ארורין הן, ובנותיהן מתקשטות במלחמה בשביל להזנות אחרים אחריהן!
"וישבה בביתך" - בבית שתשמש בו; נתקל בה ונכנס, נתקל בה ויוצא, דומה לקרויה לדלעת; ורואה אותה בניוולה!
"ובכתה את אביה ואת אמה" ר' אליעזר אומר: 'אביה' - אביה ממש; 'אמה' - אמה ממש
ר' עקיבה אומר: אין אביה ואמה אלא עבודה זרה, והרי הוא אומר (ירמיה ב, כז) "אומרים לעץ אבי ולאבן את ילדתנו"!
"ירח ימים" - שלשים יום; כל כך למה? שתהא בת ישראל שמחה - וזו בוכה; שתהא מתקשטת - וזו מנוולת, כדי שיקוץ בה!
"ואחר כך תבוא אליה ובעלתה" הא, אם בעלה עד שלא עשה בה כל המעשים הללו - הרי זו בעילת זנות
במה דברים אמורים? - שלא קיבלה עליה להתגייר; אבל אם משקיבלה עליה להתגייר - מטבילה ומותר בה מיד!
"ובעלתה" אין לך בה אלא מצות בעילה! "והיתה לך לאשה" כענין שנאמר (שמות כא, י) "שארה כסותה ועונתה לא יגרע"!
פסוק יד
[עריכה]לשיטת ר' יונתן ראו ספרי ריד. ר' יאשיה טוען שאם בא עליה לאחר החודש – אין צורך בכל האיסורים למכרה וכו', כי היא אשתו לכל דבר, וזכאית אף לשאר כסות ועונה (ראו לעיל פס' יג)! הוא טוען שהאיסורים הללו חלים אפילו לפני שבעל את האשה, והיא רשאית לתבוע את שחרורה בבית דין. ואכן, ראו שם בספרי שגם לשיטת ר' יונתן נותן לה גט. |
"והיה אם לא חפצתה בה" הכתוב מבשרך שאתה עתיד לשנותה! "ושלחתה לנפשה" - ולא לבית אלהיה
דבר אחר: "ושלחתה לנפשה", שאם היתה חולה - ימתין לה עד שתבריא!
אם כך חס המקום על בנות גוים, הטמאות - קל וחומר על בנות ישראל, הקדושות!
"ומכור לא תמכרנה בכסף" אין לי אלא שלא ימכרנה בכסף; מנין שלא יתננה במתנה, שלא יעשה בה טובה?
תלמוד לומר "ומכור לא תמכרנה... לא תתעמר בה", שלא תשתמש בה. "תחת אשר עניתה" אפלו לאחר מעשה יחידי!
"לא תתעמר בה תחת אשר עניתה" - לא תתעמר בה, אחר כל המעשים הכתוב מדבר
אתה אומר אחר כל המעשים הכתוב מדבר, או אינו מדבר אלא לאחר בעילה?
אלא אם אמרת כן - הרי היא אשתו לכל דבר! הא מה תלמוד לומר "לא תתעמר בה תחת אשר עניתה"?
אחר כל המעשים הכתוב מדבר, דברי ר' יאשיה. ר' יונתן אומר: אחר הבעילה הכתוב מדבר
או אינו מדבר אלא לאחר כל המעשים? תלמוד לומר (בראשית לד, ב) "ויקח אתה וישכב אתה ויענה"
הרי אתה דן: נאמר כאן 'ענוי' ונאמר להלן 'ענוי'. מה ענוי שנאמר להלן, אחר הבעילה הכתוב מדבר
אף ענוי שנאמר כאן, אחר בעילה הכתוב מדבר! דבר אחר: "לא תתעמר בה" הרי זו אזהרה לבית דין!
פסוק טו
[עריכה]"כי תהין לאיש שתי נשים" אין לי אלא שתים; מנין אפלו מרובות? תלמוד לומר "נשים"
אין לי אלא בזמן שהן מרובות, ומקצתן שנואות ומקצתן אהובות; מנין אפלו כולן אהובות, אפלו כולן שנואות?
תלמוד לומר 'אהובה' "האהובה", 'שנואה'-"השנואה", ריבה הכתוב.
אין לי אלא בזמן שהן שתים, האחת אהובה והאחת שנואה; ומנין אפלו אחת - והיא שנואה, וגירש אותה ונשא אחרת ואחת - והיא אהובה?
תלמוד לומר "האהובה... האהובה" "השנואה... השנואה"!
איזו היא 'אהובה' ו'שנואה'? אהובה לפני המקום ושנואה לפני המקום!
יכול שאין לי אלא אנוסה ומפותה, שאינן לו כדרך כל הנשים; מנין אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט?
תלמוד לומר "שנואה... שנואה", ריבה הכתוב את העריות שהן בלא תעשה; מנין לרבות עריות שחייבין עליהן כרת?
תלמוד לומר "שנואה... שנואה". ומנין לרבות שחייבין עליהן מיתת בית דין? תלמוד לומר "שנואה שנואה"
יכל אפלו שפחה ונכרית? תלמוד לומר "כי תהיין" - מי שיש לו בהן הוייה; יצאו אלו שאין לו בהן הוייה!
"וילדו לו" - מי שהולדות שלו; יצאו אלו שאין ולדות שלו!
ר' ישמעאל אומר: בדרך ארץ הכתוב מדבר; שאם יהיה לו שתי נשים - סופו להיות אוהב אחת ושונא אחת!
"וילדו לו" - להוציא את מי שהוא ספק בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון!
"וילדו לו" - פרט ליוצא דופן והבא אחריו, שניהן אינן בכור: הראשון - לפי שלא נולד, והשני - שהרי קדמו אחר!
"בנים" - הבנים בתורה הזאת ולא הבנות, לפי שמצינו שהבנות נכנסות לנחלה תחת האחים לחלוק בשוה
יכול תהא בכורה נוהגת בהם? תלמוד לומר "בנים"! "והיה הבן" - לא טומטום ואנדרגינס!
"הבכור" - הבכור לא הספק! כגון שתי נשים שילדו במחבואה אחת, ונתערבו מתחילה ולא הוכרו
אבל אם הוכרו ולבסוף נתערבו - כותבין הרשאה זה לזה ונוטלין חלק בכורה!
"לשניאה" - הכתוב מבשרך שהבכור לשנואה!
פסוק טז
[עריכה]ראו ספרי רטז. כאן מיפה הדרשה את כוחו של האב להנחיל את נכסיו למי שירצה ומעקרת את הדין המקראי, ובלבד שלא יכנה את הנחלת נחלותיו "ירושה", וראו בבא בתרא ח ה. |
"והיה ביום הנחילו" - ביום מפילין נחלות, ואין מפילין נחלות בלילה!
"הנחילו את בניו", התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה, כגון שאמר על בן בין הבנים ועל בת בין הבנות - דבריו קיימין
אבל אם אמר על איש אחר במקום אם יש לו בת, ועל בת במקום בן - לא אמר כלום!
מנין אתה אומר שאין אדם רשאי ליתן את נכסיו בחייו עד שעה שהוא מת?
אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר (ויקרא כה, מו) "והתנחלתם אתם לבניכם אחריכם"
"את אשר יהיה לו", מלמד שהבן נוטל בראוי כבמוחזק!
"לא יוכל", ר' אליעזר אומר: העבודה, שהוא יכול - אלא שאינו רשאי! יכול אם ביכר יהא מבוכר? תלמוד לומר "לא יוכל לבכר"!
אבא חנין אומר משום ר' אליעזר: מה תלמוד לומר "לא יוכל לבכר"? לפי שנאמר "והיה ביום הנחילו את בניו"
התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה! שיכול והלא דין הוא:
ומה פשוט, שיפה כחו, שנוטל בראוי כבמוחזק, התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה
בכור, שהורע כחו, שאינו נוטל בראוי כבמוחזק - לא כל שכן? - תלמוד לומר "לא יוכל לבכר"!
את בן האהובה - כיון שיצא רוב ראשו בחיים פוטר את הבא אחריו מן הבכורה!
"על פני בן השנואה הבכור" - אף על פי שבן הבכור לשניאה:
פסוק יז
[עריכה]"כי את הבכור בן השנואה יכיר" - יכירנו לאחרים. מיכן אמר ר' יהודה: נאמן אדם לומר "זה בני בכור"
"לתת לו פי שנים" - פי שנים כאחד. אתה אומר פי שנים כאחד, או אינו אלא פי שנים בנכסים?
ודין הוא: חלקו עם אחד, וחלקו עם חמשה; מה חלקו עם אחד, פי שנים כאחד - אף חלקו עם חמשה, פי שנים כאחד!
או הלך לדרך הזו: חלקו עם אחד, וחלקו עם חמשה; מה חלקו עם אחד, פי שנים בנכסים - אף חלקו עם חמשה, פי שנים בנכסים!
תלמוד לומר "והיה ביום הנחילו את בניו", התורה ריבתה נחלה אצל בנים,
הא אין עליך לדון כלשון האחרון אלא כלשון הראשון! והרי הוא אומר (בראשית מח, כב) "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך"
ואומר (דברי הימים א ה, א) "בני ראובן בכור ישראל כי הוא הבכור ולא להתיחס לבכורה",
ואומר (שם פס' ב) "והבכורה ליוסף", הואיל ומצינו בכורה ליוסף ובכורה לדורות
מה בכורה האמורה ביוסף, פי שנים כאחד - אף בכורה האמורה לדורות, פי שנים כאחד!
דבר אחר: "פי שנים" - פי שניים כשנים. אתה אומר פי שנים כשנים, או פי שנים כמשמעו?
תלמוד לומר (מלכים ב ב, ט) "ויהי נא פי שנים ברוחך אלי"; הא מה תלמוד לומר "פי שנים"? פי שנים כשנים!
"בכל אשר ימצא לו" - מלמד שאין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק!
"בכל אשר ימצא לו" - מלמד שאינו נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביו!
כיצד יורש במוחזק? מת אביו בחיי אבי אביו - נוטל פי שנים בנכסי אביו, ולא מנכסי אבי אביו!
ואם היה אביו בכור - נוטל פי שנים גם מנכסי אבי אביו!
דבר אחר: "בכל אשר ימצא לו" - ולא מנכסי אמו! והדין נותן: מה אביו, שאין אחר מולל את נכסיו בחייו, הרי הוא נוטל פי שנים
אמו, שאחר מולל את נכסיה שבעלה אוכל את פירות נכסיה בחייה, דין הוא שיטול פי שנים! תלמוד לומר "בכל אשר ימצא לו" - לא מנכסי אמו!
"כי הוא ראשית אונו" - אונו של איש, ולא אונה של אשה! "ראשית און" - בכור לנחלה לא פותח רחם,
שהיה בדין: מה אם מי שאינו בכור לכהן, הרי הוא בכור לנחלה; מי שהוא בכור לכהן - אינו דין שלא יהיה בכור לנחלה?
תלמוד לומר "כי הוא ראשית אונו" ראשית און בכור לנחלה, לא פותח רחם!
פותח רחם בכור לכהן, לא ראשית און! שהיה בדין מה אם מי שאינו בכור לנחלה, הרי הוא בכור לכהן
מי שהוא בכור לנחלה - אינו דין שיהא בכור לכהן? תלמוד לומר (שמות יג, ב) "קדש לי כל בכור פטר כל רחם".
פותח רחם בכור לכהן, ולא ראשית און: דבר אחר "ראשית אנו", מי שלבו דוא עליו אם ימות, הוא דהוי בכור!
"לו משפט הבכורה" - מגיד שאדם יורש בכורת אביו; דבר אחר "לו משפט הבכורה" - מגיד שאין הבכור נוטל פי שנים בנכסי האם ראו לעיל בדרשה על "אשר ימצא לו"
דבר אחר "לו משפט הבכורה" - מלמד שהבכורה יוצאה בדיינים; דבר אחר "לו משפט הבכורה" - הרי זו אזהרה לבית דין.
פסוק יח
[עריכה]"כי יהיה לאיש בן סורר ומורה", מי גרם לו להיות בנו סורר ומורה? על שנשא אשה שאינה הוגנת לו!
"כי יהיה לאיש בן סורר ומורה" - אף בן סורר ומורה היה בכלל, שנאמר (ויקרא יט, יג) "לא תגזל"
והרי הכתוב מוציאו מכללו, להקל עליו ולהחמיר עליו: שתהא תחלתו במכות - וסופו במיתה! לכך נאמרה הפרשה!
"כי יהיה לאיש בן" - בן לאיש, ולא בן לבן! בן, ולא בת!
אמר ר' שמעון: בדין הוא שתהא בת ראויה להיות בן סורר ומורה, שהכן מצויין אצלה בעבירה! אלא גזירת הכתוב היא: בן, ולא בת!
בן, ולא איש! בן, ולא קטן; שהקטן פטור שלא בא לכלל מצות
דבר אחר: "כי יהיה לאיש בן" עד שיהיה בן משעת הויה, פרט לטומטום שנקרע ונמצא זכר - שאינו נעשה בן סורר ומורה!
"סורר" - שסרר שני פעמים; "ומורה" - שמורה לעצמו דרך אחרת!
דבר אחר: "סורר ומורה" - סורר על דברי אביו ומורה על דברי אמו! "סורר" על דברי תורה "ומורה" על דברי נביאים וכתובים
"סורר" על דברי עדים "ומורה" על דברי הדיינים!
"איננו שומע בקול אביו ובקול אמו" יכול אמרו לו אביו ואמו להדליק את הנר ולא הדליק?
תלמוד לומר "איננו שומע" – "איננו שומע" לגזרה שוה:
מה "איננו שומע" האמור להלן, עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו - אף "איננו שומע" האמור כאן, עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו!
"ויסרו אתו" – במכות. אתה אומר מכות, או אינו אלא ממון? תלמוד לומר (דברים כה, ב) "והיה אם בן הכות הרשע"
הרי אתה דן: נאמר כאן 'בן' ונאמר להלן 'בן'. מה בן שנאמר להלן, מכות - אף כאן, מכות!
"ולא ישמע להם" - מתרין בו בפני שנים, ומלקין אתו בפני שלשה. חזר וקלקל - נידון בעשרים ושלשה!
פסוק יט
[עריכה]ראו ספרי ריט. |
"ותפשו בו אביו ואמו" - עד שיהא לו אב ואם, דברי ר' מאיר
ר' יהודה אומר: אם לא היתה אמו שוה לאביו בקול במראה ובקומה - אינו נעשה בן סורר ומורה!
"ותפשו בו אביו ואמו" היה אביו רוצה ואמו היתה אינה רוצה, אמו רוצה ואביו אינו רוצה - אינו נעשה בן סורר ומורה, עד שיהו שניהן רוצין
היה אחד מהן גדם או חגר או אלם או חרש או סומה - אינו נעשה בן סורר ומורה, שנאמר "ותפשו בו אביו ואמו" - ולא גדמים
"והוציאו אתו" - ולא חגרים; "ואמרו" - ולא אלמים; "בננו זה" - ולא סומים; "איננו שומע בקלנו" - ולא חרשים!
"והוציאו אתו אל זקני עירו ואל שער מקומו" - מצוה בזקני עירו ובשער מקומו
דבר אחר: "אל זקני עירו ואל שער מקומו" - מלמד שבית דין בגבוה של עיר!
פסוק כ
[עריכה]"ואמרו אל זקני עירו בננו זה" - זה הוא שלקה בפניכם
מלמד שאינו נסקל עד שיהיו שם שלשה הראשונים ואם מת אחד מהן - אינו נסקל!
"איננו שומע בקלנו" מיכן אמרו אכל בחבורת מצוה, אכל בעבור חדש, אכל מעשר שני בירושלם
אכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים, אכל דבר שהוא מצוה כגון תנחומי אבלים, ודבר שהוא עברה כגון תענית צבור
איננו נעשה בן סורר ומורה; שנאמר "אינו שומע בקולנו" - לא בקולו של מקום
"זולל וסובא" זולל בבשר וסובא ביין; ואף על פי שאין ראיה לדבר - זכר לדבר
(משלי כג, כ) "אל תהי בסובאי יין" ואומר (משלי כג, כא) "כי זולל וסובא יורש"
פסוק כא
[עריכה]ראו ספרי רכ. |
"ורגמוהו כל אנשי עירו" וכי כל אנשי עירו רוגמין אותו? והלא כבר נאמר (דברים יז, ז) "יד העדים תהיה בו"! - אלא במעמד כל אנשי עירו
"באבנים", יכול באבנים מרובות? תלמוד לומר "באבן". או באבן, יכול באבן אחת? תלמוד לומר "באבנים"
אמור מעתה: לא מת בראשונה - ימות בשנייה: "ובערת הרע" - בעריהו בכל מיתה. "מקרבך" - אין את מצווה לצאת אחריו לחוצה לארץ!
עונש שמענו, אזהרה לא שמענו - תלמוד לומר (ויקרא יט, כו) "לא תאכלו על הדם"
לא תאכלו אכילה המביאה לידי שפיכות דמים - זו היא אכילת בן סורר ומורה!
שמא תאמרו: בשביל זה שאכל זה ממון אביו, ימות? אמר בן סורר ומורה ידון על שם סופו;
שגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שסוף זה עתיד לגמר את כל נכסי אביו והוא חוזר ומבקש ולא ימצא
שנאמר (משלי ל, טו) "לעלוקה שתי בנות הב הב", ויוצא ומפקח על הדרכים ומאבד נפשות הרבה!
אמרה תורה: מוטב שתאבד נפש אחת ואל יאבדו נפשות הרבה
ר' יוסי הגלילי חוזר על השאלה הקודמת ועונה לה באותה תשובה, וראו סנהדרין ח ה. |
אמר ר' יוסי הגלילי וכי מפני שאכל זה תרמיטר בשר ושתה חצי לוג יין אמרה תורה יצא לבית דין ויסקל?
אלא הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, שסוף מגמר נכסי אביו ומבקש למודו ואינו מוצא,
ויוצא לפרשת דרכים ומלסטים את הבריות! אמרה תורה: ימות זכאי, ואל ימות חייב
שמיתתן של רשעים - הנייה להן והנייה לעולם; ולצדיקים - רע להם ורע לעולם
יין ושינה לרשעים - הנייה להן והנייה לעולם; ולצדיקים - רק להם ורע לעולם
פזור לרשעים - הנייה להן והנייה לעולם; ולצדיקים - רע להם ורע לעולם
כנוס לרשעים - רע להם ורע לעולם; ולצדיקים - הנייה להן והנייה לעולם
שקט לרשעים - רע להם ורע לעולם; ולצדיקים - הנייה להם והנייה לעולם!
"וכל ישראל ישמעו ויראו" - כותבין היו ושולחין לכל המקומות
איש פלוני נידון ביום פלוני סקילה בבית דין פלוני מפני שהיה בן סורר ומורה
שנאמר "וכל ישראל ישמעו ויראו", מלמד שצריכין הכרזה!
פסוק כב
[עריכה]ראו ספרי רכא. הדרשה מותאמת למשותף בין דעת ר' אליעזר וחכמים, שהמודל לתליה הוא המגדף; אבל ראו דעת ר' עקיבא בהמשך, המייחס לבן סורר ומורה גם את עונש התליה, כשיטת ר' אליעזר. |
"וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת", למה נאמר?
לפי שהוא אומר (ויקרא כד, כג) ובני ישראל עשו כאשר צוה ה' את משה; וכי מה אמר להן משה לעשות?
אמר להן לסקול – וסקלו, אבל לא שמענו שתלו - לכך נאמר הענין!
ר' עקיבה כשהיה דורש עניינו היה אומר "הוי משכי העון בחבלי השוא" (ישעיה ה, יח)
תחלתו של חטא דומה לחוט שלכוכיא, וסופו להיות "כעבות העגלה"!
מתחלת הענין מהוא אומר (דברים כא, י) כי תצא למלחמה... וראית בשביה אשת יפת תאר
מהוא אומר (דברים כא, טו) "כי תהיין לאיש שתי נשים" - הכניס זה שטן לתוך ביתו והעמיד ממנה בן סורר ומורה!
ומה סופו של בן סורר ומורה להיות? כי יהיה באיש חטא משפט מוות"!
ראו ספרי רכא. לדרך ביצוע התליה ראו סנהדרין ו ד. וראו שם גם לכלל "אין דנים שנים ביום אחד", ובמשנה ג לעניין בגדי המוצא להורג. |
"וכי יהיה באיש" - האיש נתלה, ואין האשה נתלית! "והומת ותלית" יכול כל המומתין נתלין?
תלמוד לומר "כי קללת אלהים תלוי" מה מקלל זה בסקלה ונתלה - אף כל הנסקלין נתלין, דברי ר' אליעזר
ר' יהושע אומר: שומע אני כל הנסקלין נתלין? תלמוד לומר "כי קללת אלהים תלוי"
מה מגדף מיוחד, שפשט ידו בעיקר - והרי הוא נתלה - כך כל הפושט ידו בעיקר יהא נתלה
מיכאן אמרו כל הנסקלין נתלין דברי ר' אליעזר; וחכמים אומרים אין נתלה אלא מגדף ועובד עבודה זרה
אמר ר' יאשיה מסייע אני לדברי ר' יהושע שנאמר (במדבר כה, ד) "ויאמר ה' אל משה קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש
"והומת ותלית" יכול יהוא תולין אותו חי, כדרך שהמלכות עושה? תלמוד לומר "והומת": ממיתין אותו ואחר כך תולין אותו!
"ותלית אתו" - ולא את כליו; בגדיו, שנתלה עירום "אתו" - ולא את עידיו; "אתו" - ולא את זוממיו; עדים שהעידו עליו שעבד ע"ז והוזמו "אתו" - מלמד שאין דנין שנים ביום אחד!
"על עץ", שומע אני בין תלוש בין מחובר - תלמוד לומר "כי קבור תקברנו", מי שאינו מחוסר אלא קבירה; יצא זה, שמחוסר תלישה וקבירה!
כאיזה צד תולין אותו? משקיעין את הקורה בארץ, והעץ יוצא ממנה ומקיף שתי ידיו זו על גבי זו, ותולה אתו.
פסוק כג
[עריכה]ראו ספרי רכא. כאן מוסיפים דרשה המלמדת שמיד לאחר התליה יש לקבור את המת. |
"לא תלין נבלתו על העץ" - שלא ישהה! אתה אומר שלא ישהה, או "לא תלין נבלתו על העץ" כמשמעו?
תלמוד לומר "כי קבור תקברנו ביום ההוא" הא מה תלמוד לומר "לא תלין נבלתו על העץ"? שלא ישהה!
מיכן אמרו: משהין אתו סמוך לשקיעת החמה, וגומרין את דינו וממיתין אתו - ואחר כך תולין אתו
אחד קושר ואחד מתיר, כדי לקיים בו מצות תלייה! "לא תלין נבלתו" ואם לן - עוברין עליו בלא תעשה
ולא זה בלבד, אלא כל המלין את מתו עובר בלא תעשה! הלינו לכבודו להביא לו ארון ותכריכין, יכול יהא עובר עליו?
תלמוד לומר "על העץ": מה עץ מיוחד, שהוא ניוול לו - אף כל שהוא ניוול לו עובר עליו.
ר' שמעון בן יהודה אומר משום ר' שמעון בן יוחאי: מנין למלין את מתו, שהוא עובר בלא תעשה?
תלמוד לומר "כי קבור", שאין תלמוד לומר "תקברנו";
כאן מדגישים את מצוות הקבורה שחלה על כל אדם; ואפילו כהן גדול או נזיר, שאינם נטמאים למתים הקרובים להם – חייבים לקבור אם נתקלו בגופה ואין אדם אחר (המקרה המדובר מכונה "מת מצווה"); וראו נזיר ז א. |
אם כן מה תלמוד לומר "תקברנו"? מיכן רמז למלין את מתו, שהוא עובר עליו בלא תעשה
"כי קבור תקברנו" - מצות עשה! "כי קבור תקברנו" - אף כהן ונזיר במשמע, או שאר כל אדם חוץ מכהן ונזיר?
תלמוד לומר "כי קללת אלהים תלוי", אמרת כל המוזהר על השם מוזהר על קבירת מצוה!
"כי קללת אלהים תלוי", כלומר מפני מה זה תלוי? מפני שבירך את השם! - ונמצא שם שמים מתחלל!
אמר ר' מאיר: מושלו משל למה הדבר דומה? לשני אחים תאומים דומין זה לזה שהיו בעיר אחת
אחד מנוהו מלך ואחד יצא ללסטיא. צוה המלך ותלאוהו, כל הרואה אותו אומר: המלך תלוי! צוה המלך והורידוהו
אמר ר' מאיר: בזמן שאדם מצטער מה הלשון אומר? 'קלוני מראשי, קלוני מזרועי' לכך "כי קללת אלהים תלוי"
אם כן אמר המקום מצטער אני על דם של רשעים - קל וחומר על דמם של צדיקים שנשפך!
"ולא תטמא את אדמתך" והלא דברים קל וחומר: אם כששהו לקבור את הרשע הרי הן מטמאין את הארץ ומסלקין את השכינה
קל וחומר לעבודה זרה ועריות ושפיכות דמים!
דבר אחר: "ולא תטמא את אדמתך" - להזהיר בית דין על כך!