ביאור:ספרי דברים/כי תצא/כא
ספרי דברים לפרשת כי תצא פרק כא
[עריכה]פיסקה ריא
[עריכה]על דברים כא י-יא
גם במלחמת רשות מותר לקחת יפת תואר; למרות שלא היו חייבים לצאת למלחמה. |
"על איביך" - כנגד אויביך
ראו גם לעיל קצ: מלחמת הרשות היא מול האויבים ולא מול ידידים. אם ישראל מקיימים את המצוות הם מנצחים במלחמה. |
"ונתנו ה' אלהיך בידך", אם עשית כל האמור בענין - סוף שה' אלהיך נותנו בידך.
הדרשה מרחיבה את הפשט, ואינה עומדת על הבדלים בין אשה נשואה לגוי ובין אחרת, וכן אינה עומדת על אשה נאה דווקא; מצד שני היא מגבילה את הפשט ועומדת על כך שלקיחת האשה היא בזמן השביה ולא במקום השבויים, ועל כך שהלוקח אותה – יכול לקחתה דווקא לעצמו ולא לבני משפחתו. |
"אשת" - ואף על פי שהיא אשת איש.
"יפת תואר", אין לי אלא בזמן שהיא נאה
מנין אפילו היא כעורה? - תלמוד לומר "וחשקת בה", אף על פי שאינה יפת תואר.
"ולקחת לך לאשה", שלא תאמר 'הרי זו לאבה', 'הרי זו לאחי'.
פיסקה ריב
[עריכה]על דברים כא יב
המשך הדרשה מסוף פיסקה ריא: הלוחם ורק הוא רשאי לקחת את יפת התואר, ואין לו רשות להביא אותה לאביו או לאחיו. |
"וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה", רבי אליעזר אומר: תקוץ. רבי עקיבה אומר: תגדל.
ר' אליעזר מפרש את עשיית הציפרנים כקיצורן, באופן מילולי ישיר. ר' עקיבא מפרש אותה כהארכתן, על פי התוצאה – ניוול. למרות האמור, שהסיפור של מפיבושת מסייע לר' אליעזר – הוא מסייע באותה המידה גם לר' עקיבא. |
מה עשיה האמורה בראש – העברה, אף עשיה האמורה בצפרנים – העברה!
רבי עקיבה אומר: נאמרה עשיה בראש ונאמרה עשיה בצפרנים
מה עשיה האמורה בראש – ניוול, אף עשיה האמורה בצפרנים - ניוול
וראיה לדברי רבי אליעזר: (שמואל ב יט כה) "ומפיבושת בן שאול ירד לקראת המלך
לא עשה רגליו ולא עשה שפמו."
פיסקה ריג
[עריכה]על דברים כא יג
הטענה שדרכם של בנות הגויים להזנות את הכובשים מבוססת על הסיפור המקראי בבנות מדיין, ראו במדבר לא טז, ומיועדת להקטין את המוטיבציה לקחת את יפת התואר. |
מלמד שמעביר ממנה בגדים נאים ומלבישה בגדי אלמנות
שהגוים, ארורים הם, בנותיהם מתקשטות במלחמה בשביל להזנות אחרים אחריהן.
"וישבה בביתך" - בבית שמשתמש בו; נתקל בה ונכנס, נתקל בה ויוצא; דומה לקרויה לדלעת בפתח הבית ורואה בניוולה.
"ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים"
אביה ואמה ממש, דברי רבי אליעזר.
ר' עקיבא מחייב את יפת התואר להתגייר ולנטוש את אלוהיה הקודמים. ר' אליעזר אינו חושש מהדת שלה ואינו מחייב אותה לחזור בה, אולי כי לא החשיב כלל את הדת של הנשים, ש"דעתן קלה." |
"ירח ימים" - שלשים יום.
ראו תוספתא יבמות ו ט, בדברי ר' שמעון בן אלעזר. ששלושה חדשי המתנה מתקנים את הוולד מהחשש שהיתה בהריון כשנשבתה. ר' עקיבא מוסיף מטרות לשהות הארוכה – להפיג את זכר בגדיה היפים ואת החמדה שעוררו בשובה. |
כדי בגדי נויה שהיו עליה, וחמדה, ותיקון הוולד, כדברי רבי עקיבה, בין זרע ראשון לזרע שני
רבי אליעזר אומר: "ירח ימים" כמשמעו
המשך דברי ר' עקיבא. |
"ואחר כן תבא אליה ובעלת",
הא אם לא עשה בה את כל המעשים האלו, ובא עליה - הרי זו בעילת זנות.
אין צורך בקידושין אלא רק בהכנסה לחופה ובבעילה. לאחר מכן היא אשתו של השובה והוא חייב לספק את צרכיה כאשה חוקית, בדומה לכויות אמה עבריה שיועדה לו. |
"והיתה לך לאשה", כענין שנאמר (שמות כא י) "שארה כסותה ועונתה לא יגרע".
פיסקה ריד
[עריכה]על דברים כא יד
הבשורה היא המשך דברי ר' עקיבא בפיסקה ריג, שהתנגד לנשיאת יפת התואר. |
אין למדרש סובלנות לעבודה זרה, וראו דברי ר' עקיבא בפיסקה ריג. |
ר' יונתן, לפי מדרש תנאים לדברים כאן, טוען 'אחר הבעילה הכתוב מדבר', וכיוון שבעל אותה מחוייב לשלחה בגט. |
ואם היתה חולה - ימתין לה עד שתבריא
השוו כתובות ד ט, שיכול הבעל לגרש את אשתו החולה. יתכן שהדרשה חולקת על כך ויתכן שמדובר כאן במחלה קשה יותר משם. |
אין להחפיץ את יפת התואר ולכן אין להשתמש בה כשפחה או לתת אותה במתנה או כתמורת הנאה. |
מנין שלא יתננה במתנה, ולא יעשה בה טובה? תלמוד לומר "ומכור לא תמכרנה בכסף".
"לא תתעמר בה" - שלא תשתמש בה.
ראו לעיל, שר' יונתן טען 'אחר הבעילה הכתוב מדבר', ואם התחרט לפני הבעילה יכול לעשותה לשפחה. ת"ק מאפשר ליפת התואר לתבוע את השובה בבית דין אם ניסה להפכה לשפחתו. |
דבר אחר: הרי זו אזהרה לבית דין.
"תחת אשר עניתה", אפילו לאחר מעשה יחידי. שבעל אותה רק פעם אחת
פיסקה רטו
[עריכה]על דברים כא טו
בן השפחה ובן הגויה אינם בכורים, כי אמותיהם אינן נשים חוקיות, וראו בכורות ח א; אבל בן היבמה – למרות שאמו לא התארסה לאביו; ובן הארוסה שנולד ממנו - למרות שעדיין לא נשא אותה – נחשבים בניו והם בכורים. |
משמע, מוציא את אלו ומוציא את היבמה ומוציא את הארוסה, שאין להן הויה?
תלמוד לומר: "שתי נשים".
ר' ישמעאל מתנגד לביגמיה, למרות שהיא מותרת מן התורה. |
אם ספק מי אביו, כגון שאמו נישאה פחות משלושה חדשים מאז שהתאלמנה או התגרשה – אין לו דין של בכור, וראו בכורות ח א. |
דבר אחר: "כי תהיין לאיש שתי נשים", אין לי אלא שהן שתים. מנין אפילו הן מרובות? תלמוד לומר "נשים".
העדפה או דחיה של אחד הבנים אינה נובעת בהכרח מהמעמד של אמו, ובכל מקרה היא אסורה. |
מנין אפילו כולן אהובות, כולן שנואות? תלמוד לומר אהובה - האהובה, שנואה - השנואה, ריבה הכתוב
אין לי אלא בזמן שהן מרובות, וכולן אהובות או כולן שנואות
מנין אפילו הן שתים? תלמוד לומר "שתי נשים".
אין לי אלא בזמן שהן שתי נשים, אחת אהובה ואחת שנואה
מנין אפילו אחת והיא אהובה, אפילו אחת והיא שנואה?
תלמוד לומר אהובה – אהובה, שנואה – שנואה; ריבה הכתוב.
שנישואיה כשרים או שהם בעבירה. |
יכול אין לי אלא אנוסה ומפותה, שאינן לו כדרך כל הנשים
מנין אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט?
תלמוד לומר שנואה – שנואה; ריבה את העריות שהן בלא תעשה
ועדין לא ארבה את העריות שחייבין עליהן כרת בידי שמים? תלמוד לומר שנואה - שנואה
ועדין לא ארבה את העריות שחייבים עליהן מיתת בית דין?
תלמוד לומר שנואה – שנואה; ריבה
לעניין בן השפחה ובן הנכרית ראו בתחילת הפיסקה, דרשה על "נשים", וכאן חוזרת אותה מסקנה מ"תהיינה". |
תלמוד לומר "כי תהיין לאיש", מי שיש לו בהן הויה; יצאו אלו שאין בהן הויה
"וילדו לו בנים", מי שהולדות שלו; יצאו אלו שאין הולדות שלו.
לפי שמצינו שהבנות נכנסות לנחלה תחת האחים, לחלוק בשוה, יכול תהא בכורה נוהגת בהן?
תלמוד לומר "וילדו לו בנים", הבנים בתורה הזאת ואין הבנות בתורה הזאת.
לעניין הספק ראו לעיל, בדרשה הקודמת על 'והיה הבן'. |
"לשניאה" - הכתוב מבשרך שבן הבכור לשניאה
הדרשה מנוגדת לאמור לעיל על 'שנואה לפני המקום', ומניחה שמדובר בשנואה ע"י בעלה, והשוו לסיפור יעקב לאה ורחל. |
פיסקה רטז
[עריכה]על דברים כא טז
הפלת גורלות לנחלת א"י בימי יהושע היתה ביום, כי יש לה אופי של דין ממונות, שבדרך כלל נעשה ביום. |
הנכסים שאינם ביד האב בשעת מותו , אבל צפויים להגיע אליו נקראים 'ראוי'. וראו דוגמאות בתוספתא ב"ב ז ב. הבכור אינו נוטל בהם כפל, אלא הם מתחלקים לכל האחים בשווה – כי אין לומר עליהם 'אשר יהיה לו'. |
דורש 'לא יוכל' - אפילו בעבירה. |
תלמוד לומר "לא יוכל לבכר", הא אם בכר - אינו מבוכר.
ראו תוספתא בכורות ו א: אם נולד הבכור בן האהובה חי, ומת מייד לאחר לידתו, ואחריו נולד בכור לשנואה – אין בכור במשפחה לעניין נחלה. |
"על פני בן השנואה הבכור" - אף על פי ש"בן הבכור לשנואה".
פיסקה ריז
[עריכה]על דברים כא יז
מלמד שנאמן אדם לומר 'זה בני בכור'
רבי יהודה אומר: כשם שנאמן אדם לומר 'זה בני בכור'
כך נאמן לומר 'זה בן גרושה וזה בן חלוצה', וחכמים אומרים: אינו נאמן.
"לתת לו פי שנים" – פי שנים בו נחלה כפולה מאחיו. או פי שנים בכל הנכסים 2/3 מהירושה? הרי אתה דן
הואיל ונוחל עם אחד ונוחל עם חמשה, אם היו ששה אחים מה מצינו כשנוחל עם אחד - פי שנים בו
אף כשנוחל עם חמשה - פי שנים באחד מהם
או כלך לדרך זו: הואיל ונוחל עם אחד ונוחל עם חמשה
מה מצינו כשנוחל עם אחד - פי שנים בכל הנכסים, אף כשנוחל עם חמשה - פי שנים בכל הנכסים!
הנחלה מיועדת לכל בניו, ולכן אין לתת לבכור 2/3 ממנה אם יש יותר משני בנים. |
אחר שלמדנו שריבה נחלה לבנים. הא אין עליך לדון אלא כדין הראשון:
הואיל ונוחל עם אחד ונוחל עם חמשה, מה מצינו כשנוחל עם אחד - פי שנים בו
אף כשנוחל עם חמשה - פי שנים באחד מהם
ליוסף היה דין של בכור והוא קיבל כפל נחלה ביחס לאחד מאחיו ולא ביחס לכולם. |
ואומר (דברי הימים א ה א-ב) "ובני ראובן בכור ישראל כי הוא הבכור...
כי יהודה גבר באחיו ולנגיד ממנו, והבכורה ליוסף,"
הואיל ומצינו שהבכורה ליוסף ובכורה לדורות, מה בכורה האמורה ליוסף - פי שנים בו
אף בכורה האמורה לדורות - פי שנים באחד מהם.
דורש 'משפט', שניתן לתבוע את הבכורה בבית דין. |
פיסקה ריח
[עריכה]על דברים כא יח
בן סורר ומורה אינו במשפחה חד הורית. לעניין בן ולא בת וכו' ראו סנהדרין ח א. |
"בן" - ולא בת. "בן" - ולא איש. קטן פטור, שלא בא לכלל מצות.
"סורר" - סר סר, שתי פעמים. "ומורה" - שוטה.
כאן מאשימים את הנוצרים בבן סורר ומורה: סרו מהדרך והורו לעצמם דרך אלטרנטיבית. |
אלא נידון על שם סופו: מוטב ימות זכיי, ואל ימות חייב!
אביו של זה חשק יפת תואר, והכניס שטן לתוך ביתו
ונעשה בנו סורר ומורה, וסופו להמיתו מיתה משונה.
נספח לדיון באשמת הבן, ראו לקמן פיסקאות רכ-רכא. לעניין איסור הוצאה להורג בשבת ראו דרשת תלמיד של ר' ישמעאל במכילתא שבתא ב, לפס' ג. |
הבן עובר על כל התורה באופן גורף, ומבזה את כל מוסדות החברה. |
"סורר" - על דברי תורה, "ומורה" - על דברי הנביאים.
"סורר" - על דברי עדים, "ומורה" - על דברי דיינים.
לעניין סוטה ראו סוטה ד ב. לעניין בן סורר ראו סנהדרין ח ד. לעניין זקן ממרה ראו בהמשך, שאין מוחלים לו, כי אין מדובר בעניין אישי אלא בסכנה לחברה. |
סוטה, אם רצה בעלה למחול לה - מוחל
בן סורר ומורה, אם רצו אביו ואמו למחול לו - מוחלים
זקן ממרא על פי בית דין, אם רצו חביריו למחול לו - מוחלים
וכשבאתי והרציתי הדברים לפני רבי יהודה בן בתירה, על שנים הודה לי ועל אחד לא הודה לי
על סוטה ועל בן סורר ומורה הודה לי, על זקן ממרא על פי בית דין לא הודה לי
מפני שהיה מעמיד מחלוקת בישראל.
עבירת ההמריה קשורה בגניבה ובאכילה דווקא, וראו סנהדרין ח ב-ג. |
תלמוד לומר "איננו שומע" "איננו שומע", לגזירה שוה
מה "איננו שומע" האמור להלן "זולל וסובא", אף איננו שומע האמור כאן - זולל וסובא
ומה "איננו שומע" האמור להלן, עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו
אף איננו שומע האמור כאן - עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו.
"ויסרו אתו" - במכות. "ולא ישמע אליהם" - מלמד שמלקים אותו בפני שלשה.
פיסקה ריט
[עריכה]על דברים כא יט-כ
ראו לעיל פיסקה ריח: '"כי יהיה לאיש בן" - ולא כשיהיה בן לאשה'. כאן משלים ר' מאיר וקובע שגם אם אין לבן אם אינו חייב. |
רבי יהודה אומר: אם לא היתה אמו ראויה בת המעמד החברתי לאביו - אינו נעשה בן סורר ומורה.
"והוציאו אותו אל זקני עירו ואל שער מקומו" - מצוה בזקני עירו ובשער מקומו.
היה אחד מהם גדם או חגר או אלם או סומה או חרש - אינו נעשה בן סורר ומורה
שנאמר "ותפשו בו" - ולא גדמים, "והוציאו אותו" - ולא חגרים, "ואמרו" - ולא אלמים
"בננו זה" - ולא סומים, "איננו שומע בקולנו" - ולא חרשים.
ראו שם. |
ואינו נסקל עד שיהו שם שלשה הראשונים, שנאמר "בננו זה" - זהו שלקה בפניכם.
(משלי כג כ) "אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו",
ואומר (משלי כג כא) "כי זולל וסובא יורש, וקרעים תלביש נומה".
פיסקה רכ
[עריכה]על דברים כא כא
"באבנים", יכול באבנים מרובות? תלמוד לומר (ויקרא כ ב) "באבן".
יכול באבן אחת? תלמוד לומר "באבנים", אמור מעתה: לא מת בראשונה - ימות בשניה,
ראו סנהדרין ח ה. ר' יוסי שואל את השאלה המוסרית, שהרי הבן הוא זכאי, ועדיין אינו פושע. התשובה היא פטרנליסטית, וראו בביאור שם. |
אלא הגיעה תורה לסוף ענינו של זה, ואמרה ימות זכיי ואל ימות חייב
שמיתתם של רשעים - הניה להם והניה לעולם, ושל צדיקים - רע להם ורע לעולם
יין ושנה לרשעים - הניה להם והניה לעולם, ולצדיקים - רע להם ורע לעולם
שקט לרשעים - רע להם ורע לעולם, ולצדיקים - הניה להם והניה לעולם.
"ובערת הרע" - בער עושי הרעות מישראל!
פיסקה רכא
[עריכה]על דברים כא כב-כג
רבי אליעזר אומר: אף האשה נתלית
אמר להם רבי אליעזר: והלא שמעון בן שטח תלה נשים באשקלון!
אמרו לו: שמונים נשים תלה, ואין דנים שנים ביום אחד! אלא שהשעה צריכה, ללמד בה את אחרים.
חכמים וגם ר' אליעזר מניחים שהמגדף נתלה, כאמור לקמן בדרשה על 'קללת אלהים'. ר' אליעזר ממשיך את הקו של האחדת עונש הסקילה מהפיסקה הקודמת, וחכמים מנסים לצמצם את התליה, שדומה לצליבה הרומאית, והם מתיחסים אליה כאל גזירת הכתוב ותו לא. וראו בביאור המשנה שם. |
אחר שריבה הכתוב מיעט! הרי אנו למדים אותו מן המגדף
מה מגדף מיוחד, שפשט ידו בעיקר, והרי הוא נתלה - כך כל הפושט ידו בעיקר הרי הוא נתלה!
רבי אליעזר אומר: מה מגדף מיוחד, שהוא נסקל והרי הוא נתלה - כך כל הנסקלים נתלים
הבדלים בין הצליבה הרומית לתליה: התליה נעשית לאחר המוות, והתלוי הוא ללא בגדיו. שאר הדרשות הן בשיטת חכמים, בניגוד לדעת ר' אליעזר. |
"אותו" - ולא את כליו בגדיו; "אותו" - ולא את עדיו; "אותו" - ולא את זוממיו; "אותו" - ולא שנים ביום אחד!
אין תולים על עץ חי, המחובר לקרקע, אלא על קרש (בלשון חכמים "קורה" או "עץ" ולא "אילן"). וראו סנהדרין ו ד, |
תלמוד לומר (דברים כא כג) "כי קבור תקברנו" - בעץ שנקבר עמו
אמור מעתה: בעץ התלוש ולא בעץ המחובר.
ראו סנהדרין ו ה. הדרשה כאן אינה מיוחדת לתלוי שנסקל, אלא אמורה בכל גופה, שיש לקברה מהר ככל האפשר, ומותר להשהותה רק אם ההשהיה היא לכבוד הנפטר. |
הלינו לכבודו, להביא לו ארון ותכריכים, יכול יהא עובר עליו?
תלמוד לומר "על העץ" מה עץ מיוחד, שהוא ניוול לו - אף כל שהוא ניוול לו
יצא המלין לכבודו, שאין ניוול לו.
"לא תלין נבלתו על העץ" - מצות לא תעשה. "כי קבור תקברנו" - מצות עשה
ואם לן - עוברים עליו בלא תעשה, שנאמר "לא תלין נבלתו על העץ".
אלא שהאיש - תולים אותו ופניו כלפי העם ואחוריו כלפי העץ
והאשה - פניה כלפי העץ ואחוריה כלפי העם
"ולא תטמא את אדמתך אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה" - להזהיר בית דין על כך.