ביאור:משנה סנהדרין פרק ח
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
מסכת סנהדרין: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא
|
במקרים של בן סורר ומורה ושל הגנב הבא במחתרת, נראה שהתורה שבכתב מחזיקה בתפיסות פטריארכליות, בדומה לדין הרומי, שהתיר לאדם להרוג את עבדיו, את אשתו ואת ילדיו הקטנים, וכן את מי שנכנסו לביתו ללא רשות, בלי צורך בפרוצדורה משפטית מסודרת. אמנם התורה שבכתב מעדנת דין זה ומכריחה את האב להרוג את בנו דווקא לפני זקני העיר, אבל עדיין אינה קובעת עבירות כלשהן שעליהן נהרג הבן. חז"ל התנגדו נחרצות לתפיסה כזו, וטענו שאין להרוג אדם כלל אלא בדין. לכן הם עשו מאמצים להצדיק את ההריגות הללו, ולסייג אותן. לכך מוקדש פרק זה. בסוף הפרק מתפתחות דרכי הצדקה פטרנליסטיות, כביכול ההמתה נועדה לטובתו האישית של המומת. בטענות אלו ניתן לשמוע את הקושי המוסרי הכבד שעימו התמודדו חז"ל, בהודאתם כי הם ממיתים לעיתים אדם זכאי. במאמציהם להינצל מתפיסה פטריארכלית נפלו חז"ל לגישה פטרנליסטית! |
בן סורר ומורה ושאר הנדונים על שם סופם
[עריכה]חטיבה I: בן סורר ומורה
[עריכה](א) בן סורר ומורה, מאימתי נעשה בן סורר ומורה?
|
"הקטן" הוא מי שלא הביא שתי שערות. ראו תוספתא חגיגה א, ג. לאחר שהתקבל גיל 13 כגיל המצוות, יש שפירשו שמדובר בגיל של פחות מ-13. לאחר שהקיף הזקן פוקע דין בן סורר ומורה, כי הוא נחשב "איש". כך מצטמצם הדין לחדשים אחדים בלבד. הפקעת הבת מדין סורר ומורה מנומקת בתוספתא יא, ב כגזירת הכתוב שאינה סבירה כשלעצמה. בכך מועצמת הבעייתיות של הדין בעיני חז"ל. וראו דרשות לכל הפרק בספרי דברים ריח-רכ. |
- משיביא שתי שערות - ועד שיקיף זקן
- התחתון, "זקן", כלומר שערות באיזור הערווה ולא העליון, אלא שדברו חכמים בלשון נקיה.
- שנאמר (דברים כא יח) "כי יהיה לאיש בן",
- בן - ולא בת, בן - ולא איש.
- הקטן - פטור, שלא בא לכלל מצוות:
|
המשך המגמה של משנה א לצמצם את הסיכוי להריגת בן סורר ומורה. מאכלי המצווה אינם יכולים לגרום לחיוב כעבירה. מאכלי העבירה אינם נחשבים כמאכלים, ולכן גם הם אינם מחייבים אותו. לגבי רשימת מאכלי העבירה, ראו ברכות ז, א. |
(ב) מאימתי חייב? - משיאכל טרטימר בשר וישתה חצי לוג יין האיטלקי.
- רבי יוסי אומר, מנה בשר ולוג יין.
- אכל בחבורת מצווה, אכל בעיבור החדש, שהיו עושים סעודה כשהיו מעברים את החודש אכל מעשר שני בירושלים,
- אכל נבלות וטרפות, שקצים ורמשים,
- [אכל טבל, ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו, ומעשר שני והקדש שלא נפדו],
- אכל דבר שהוא מצווה, ודבר שהוא עבירה,
- אכל כל מאכל - ולא אכל בשר, שתה כל משקה - ולא שתה יין,
- אינו נעשה בן סורר ומורה, עד שיאכל בשר וישתה יין, שנאמר (שם) "זולל וסובא".
- ואף על פי שאין ראיה לדבר - זכר לדבר
- שנאמר (משלי כג כ) "אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו":
|
העבירה מוצגת כתחילת ההתדרדרות לעבריינות: הבן גונב מהבית, שבו קל לו לגנוב, ואוכל מחוץ לו, במקום שעלול למשוך לעבירות נוספות. |
(ג) גנב משל אביו ואכל ברשות אביו
- משל אחרים ואכל ברשות אחרים, משל אחרים ואכל ברשות אביו,
- אינו נעשה בן סורר ומורה, עד שיגנוב משל אביו - ויאכל ברשות אחרים.
- רבי יוסי בר רבי יהודה אומר: עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו:
(ד) היה אביו רוצה להרגו ואמו אינה רוצה, אביו אינו רוצה ואמו רוצה
- אינו נעשה בן סורר ומורה, עד שיהו שניהם רוצים להרוג את בנם.
רבי יהודה אומר: אם לא היתה אמו ראויה כגון אלמנה לכהן גדול, גרושה או חלוצה לכהן הדיוט לאביו - אינו נעשה בן סורר ומורה.
|
אפשר להסביר משנה זו כהמשך הצמצום של הדין, ואפשר גם להסביר אותה כתיאור של בית נורמטיבי, שרק בו ניתן להאשים את העבריין. |
היה אחד מהם גידם או חיגר או אילם או סומא או חרש - אינו נעשה בן סורר ומורה,
- שנאמר (דברים כא יט) "ותפשו בו אביו ואמו" - ולא גידמין.
- "והוציאו אתו" - ולא חיגרין. "ואמרו" - ולא אילמין.
- "בננו זה" - ולא סומין. "איננו שומע בקולנו" - ולא חרשין.
מתרין בו בפני שלושה, ומלקין אותו.
- חזר וקלקל - נדון בעשרים ושלושה.
- ואינו נסקל, עד שיהו שם שלושה הראשונים, שנאמר (שם) "בננו זה" - זהו שלקה בפניכם.
|
רמז להעלמת עין של בית הדין מבריחת הנער כדי לפטור אותו ממוות. כמובן, לאחר שנגמר הדין אי אפשר לשנות אותו בדרך זו, וראו מכות א, י. |
ברח עד שלא נגמר דינו, ואחר כך הקיף זקן התחתון - פטור.
- ואם משנגמר דינו ברח, ואחר כך הקיף זקן התחתון - חייב:
חטיבה II: ימות זכאי: פטרנליזם
[עריכה](ה) בן סורר ומורה נדון על שם סופו: ימות זכאי, ואל ימות חייב,
השאלה המוסרית עולה כיוון שחז"ל מניחים שאין ממיתים אדם אלא כתוצאה של דין, ואין לאב זכות להמית את בנו כרצונו. לכן חייבים למצוא אשמה במומתים, אבל הבן שלפנינו הוא "זכאי"! - לשאלה זו שתי תשובות במשנה.
הראשונה היא שלא ממיתים אותו למעשה, כיוון שהדינים שראינו לעיל מבטלים את האפשרות לעשות כך.
התשובה השניה היא פטרנליסטית: אכן הבן מומת על חטאו, אלא שהחטא הזה עדיין לא התבצע, והמתת הבן היא צעד מונע לאחר שהתחיל בהתדרדרות מוסרית שאין לה תקנה. תשובה שניה זו מתעלמת מאפשרות התשובה והתיקון של הבן.
בתוספתא יא ג וכן בספרי דברים ריח מובאים גם פתרונות אחרים לבעיה; שנים מהם מגדילים את העבירה, ומתארים את הבן כנוצרי או כמי שמאיים על החברה, ואחד מציג אותו כשוטה שאי אפשר להשתלט עליו.
- שמיתתן של רשעים - הנאה להן, והנאה לעולם; ולצדיקים - רע להן, ורע לעולם.
|
יין שינה ופיזור טובים לרשעים גם במובן הסובייקטיבי, המוות שנוסף כאן לרשימה, והמסביר את המתת הבן - טוב לרשעים רק במובן אובייקטיבי, כדי שלא יוסיפו לחטוא. בכך מבטאת הרשימה הזאת את הגישה המוסרית הפטרנליסטית התואמת את משנתנו. |
- יין ושנה לרשעים - הנאה להן, והנאה לעולם; ולצדיקים - רע להן, ורע לעולם.
- פיזור לרשעים - הנאה להן, והנאה לעולם; ולצדיקים - רע להן, ורע לעולם.
- כינוס לרשעים - רע להן, ורע לעולם; ולצדיקים - הנאה להן, והנאה לעולם.
- שקט לרשעים - רע להן, ורע לעולם; ולצדיקים - הנאה להן, והנאה לעולם:
חטיבה III: דוגמאות נוספות למומתים על שם סופם
[עריכה]|
גם הריגתו של הגנב הבא במחתרת אינה מוצדקת, שהרי על גניבה אין עונש מוות. גם כאן קובעת המשנה שהוא "נדון", ואיננה מצדיקה הריגה כהגנה על הרכוש. "סופו" הוא שעלול הוא לרצוח את בעל הבית אם זה יתנגד. ניתן היה לפתור חשש זה בקביעה שאסור לבעל הבית להתנגד לגניבה, אבל עד כדי כך אין המשנה מרחיקה לכת. כתוצאה מקביעה זו, שהגנב נידון ואינו נהרג בלי דין, מגיעים חיש קל לאבסורד, שהרי הכלל שמי שנדון בנפשו פטור מתשלום (ראו ב"ק ג, י) פוטר את הגנב מתשלום על הנזק שגרם בשבירת החבית, אפילו אם לא נהרג בפועל, אלא רק היה במצב שמותר להרגו, כלומר "יש לו דמים" (ראו מכילתא נזיקין יג, וכן תוספתא יא, ה.) למרות זאת המשנה אינה מוותרת על הקביעה העקרונית שלה. במקרה שהגנב במחתרת עשה תשובה ראו את דינו בתוספתא ב"ק י, טז. |
(ו) הבא במחתרת - נדון על שם סופו.
- היה בא במחתרת, ושבר את החבית
- אם "יש לו דמים" אסור לבעל הבית להרגו - חייב. הגנב לשלם על החבית
- אם "אין לו דמים" - פטור:
(ז) ואלו הן שמצילין אותן בנפשן:
- הרודף אחר חברו להרגו, אחר הזכור ואחר הנערה המאורסה.
- אבל הרודף אחר הבהמה, והמחלל את השבת, והעובד עבודה זרה
- אין מצילין אותן בנפשן:
המוצלים בנפשם מוצלים מן העבירה שהם עומדים לבצע על ידי מותם, ונחשבים גם הם ל"נדונים על שם סופם". ואכן קשה להבין מדוע אין מצילים את העובד ע"ז בנפשו, מפני העבירה החמורה שהוא עומד לבצע.
נראה שההלכה המקורית, שסימניה ניכרים בתוספתא יא ה, התירה להרוג את הרודף לא כדי להציל אותו, אלא כדי להציל את הנרדף או את הנרדפת. לכן הותר לעשות כך רק בעבירות שבין אדם לחברו. לפי הסבר פשוט זה, לא היה מדובר בעונש - אלא בהריגה למטרות הצלה, וכמובן אי אפשר להשוות את הריגת הרודף להריגת בן סורר ומורה. וראו גם הנוסחאות השונות בספרי דברים רצג: 'להצילו' או 'להצילה'.
אכן, גם הסבר זה עדיין לקוי, כי אין בו הסבר מדוע מותר להציל נערה מאורסה (וכן שאר העריות) מאונס - ולא רווקה, וראו ספרי דברים רמג.
אבל המשנה שלפנינו אינה מודה בנימוק זה, כי הוא אינו מתאים לקו שלה, המתיר להרוג אך ורק כתוצאה מעבירה - שנעשתה או שעומדת להיעשות. לכן היא מנסחת גם את האיסור להרוג מי שעומד לחלל שבת "אין מצילין אותן בנפשן" - ניסוח שההסבר היחיד לו הוא השיקול של הצלת העבריין עצמו מהעבירה.
התלמוד מסביר את הסיבה לכך שדין "רודף" חל דווקא על עבירות גילוי עריות ושפיכות דמים - כתוצאה של דרשה, ללא נימוק ענייני. בכך הוא מבטא מאמץ להמשיך את הקו שבמשנה.
לדעת ר' אליעזר בר צדוק, רשב"י ובנו ר' אלעזר אכן מצילים בנפשם גם את העובד ע"ז ואת המחלל את השבת. הם מסבירים שהקב"ה נפגע כאשר עושים עבירות כאלו, כלומר הם מנמקים את דעתם בהצגת העבירות הללו כדומות לעבירות שבין אדם לחברו, שלא כדעת משנתנו.