ביאור:משנה סנהדרין פרק ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת סנהדרין: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא

מסכת סנהדרין עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא

במקרים של בן סורר ומורה ושל הגנב הבא במחתרת, נראה שהתורה שבכתב מחזיקה בתפיסות פטריארכליות, בדומה לדין הרומי, שהתיר לאדם להרוג את עבדיו, את אשתו ואת ילדיו הקטנים, וכן את מי שנכנסו לביתו ללא רשות, בלי צורך בפרוצדורה משפטית מסודרת. אמנם התורה שבכתב מעדנת דין זה ומכריחה את האב להרוג את בנו דווקא לפני זקני העיר, אבל עדיין אינה קובעת עבירות כלשהן שעליהן נהרג הבן. חז"ל התנגדו נחרצות לתפיסה כזו, וטענו שאין להרוג אדם כלל אלא בדין. לכן הם עשו מאמצים להצדיק את ההריגות הללו, ולסייג אותן. לכך מוקדש פרק זה.

בסוף הפרק מתפתחות דרכי הצדקה פטרנליסטיות, כביכול ההמתה נועדה לטובתו האישית של המומת. בטענות אלו ניתן לשמוע את הקושי המוסרי הכבד שעימו התמודדו חז"ל, בהודאתם כי הם ממיתים לעיתים אדם זכאי. במאמציהם להינצל מתפיסה פטריארכלית נפלו חז"ל לגישה פטרנליסטית!

בן סורר ומורה ושאר הנדונים על שם סופם[עריכה]

חטיבה I: בן סורר ומורה[עריכה]

(א) בן סורר ומורה, מאימתי נעשה בן סורר ומורה?

"הקטן" הוא מי שלא הביא שתי שערות. ראו תוספתא חגיגה א, ג.

לאחר שהתקבל גיל 13 כגיל המצוות, יש שפירשו שמדובר בגיל של פחות מ-13.

לאחר שהקיף הזקן פוקע דין בן סורר ומורה, כי הוא נחשב "איש". כך מצטמצם הדין לחדשים אחדים בלבד.

הפקעת הבת מדין סורר ומורה מנומקת בתוספתא יא, ב כגזירת הכתוב שאינה סבירה כשלעצמה. בכך מועצמת הבעייתיות של הדין בעיני חז"ל.

משיביא שתי שערות - ועד שיקיף זקן
התחתון, "זקן", כלומר שערות באיזור הערווה ולא העליון, אלא שדברו חכמים בלשון נקיה.
שנאמר (דברים כא יח) "כי יהיה לאיש בן",
בן - ולא בת, בן - ולא איש.
הקטן - פטור, שלא בא לכלל מצוות:


המשך המגמה של משנה א לצמצם את הסיכוי להריגת בן סורר ומורה.

מאכלי המצווה אינם יכולים לגרום לחיוב כעבירה. מאכלי העבירה אינם נחשבים כמאכלים, ולכן גם הם אינם מחייבים אותו.

לגבי רשימת מאכלי העבירה, ראו ברכות ז, א.

(ב) מאימתי חייב? - משיאכל טרטימר בשר וישתה חצי לוג יין האיטלקי.

רבי יוסי אומר, מנה בשר ולוג יין.
אכל בחבורת מצווה, אכל בעיבור החדש, שהיו עושים סעודה כשהיו מעברים את החודש אכל מעשר שני בירושלים,
אכל נבלות וטרפות, שקצים ורמשים,
[אכל טבל, ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו, ומעשר שני והקדש שלא נפדו],
אכל דבר שהוא מצווה, ודבר שהוא עבירה,
אכל כל מאכל - ולא אכל בשר, שתה כל משקה - ולא שתה יין,
אינו נעשה בן סורר ומורה, עד שיאכל בשר וישתה יין, שנאמר (שם) "זולל וסובא".
ואף על פי שאין ראיה לדבר - זכר לדבר
שנאמר (משלי כג כ) "אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו":


העבירה מוצגת כתחילת ההתדרדרות לעבריינות: הבן גונב מהבית, שבו קל לו לגנוב, ואוכל מחוץ לו, במקום שעלול למשוך לעבירות נוספות.

(ג) גנב משל אביו ואכל ברשות אביו

משל אחרים ואכל ברשות אחרים, משל אחרים ואכל ברשות אביו,
אינו נעשה בן סורר ומורה, עד שיגנוב משל אביו - ויאכל ברשות אחרים.
רבי יוסי בר רבי יהודה אומר: עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו:


(ד) היה אביו רוצה להרגו ואמו אינה רוצה, אביו אינו רוצה ואמו רוצה

אינו נעשה בן סורר ומורה, עד שיהו שניהם רוצים  להרוג את בנם.

רבי יהודה אומר: אם לא היתה אמו ראויה בת המעמד החברתי לאביו - אינו נעשה בן סורר ומורה.

אפשר להסביר משנה זו כהמשך הצמצום של הדין, ואפשר גם להסביר אותה כתיאור של בית נורמטיבי, שרק בו ניתן להאשים את העבריין.

היה אחד מהם גידם או חיגר או אילם או סומא או חרש - אינו נעשה בן סורר ומורה,

שנאמר (דברים כא יט) "ותפשו בו אביו ואמו" - ולא גידמין.
"והוציאו אתו" - ולא חיגרין. "ואמרו" - ולא אילמין.
"בננו זה" - ולא סומין. "איננו שומע בקולנו" - ולא חרשין.

מתרין בו בפני שלושה, ומלקין אותו.

חזר וקלקל - נדון בעשרים ושלושה.
ואינו נסקל, עד שיהו שם שלושה הראשונים, שנאמר (שם) "בננו זה" - זהו שלקה בפניכם.

רמז להעלמת עין של בית הדין מבריחת הנער כדי לפטור אותו ממוות. כמובן, לאחר שנגמר הדין אי אפשר לשנות אותו בדרך זו, וראו מכות א, י.

ברח עד שלא נגמר דינו, ואחר כך הקיף זקן התחתון - פטור.

ואם משנגמר דינו ברח, ואחר כך הקיף זקן התחתון - חייב:


חטיבה II: ימות זכאי: פטרנליזם[עריכה]

(ה) בן סורר ומורה נדון על שם סופו: ימות זכאי, ואל ימות חייב,

שמיתתן של רשעים - הנאה להן, והנאה לעולם; ולצדיקים - רע להן, ורע לעולם.

יין שינה ופיזור טובים לרשעים גם במובן הסובייקטיבי, המוות שנוסף כאן לרשימה, והמסביר את המתת הבן - טוב לרשעים רק במובן אובייקטיבי, כדי שלא יוסיפו לחטוא. בכך מבטאת הרשימה הזאת את הגישה המוסרית הפטרנליסטית התואמת את משנתנו.

יין ושנה לרשעים - הנאה להן, והנאה לעולם; ולצדיקים - רע להן, ורע לעולם.
פיזור לרשעים - הנאה להן, והנאה לעולם; ולצדיקים - רע להן, ורע לעולם.
כינוס לרשעים - רע להן, ורע לעולם; ולצדיקים - הנאה להן, והנאה לעולם.
שקט לרשעים - רע להן, ורע לעולם; ולצדיקים - הנאה להן, והנאה לעולם:

חטיבה III: דוגמאות נוספות למומתים על שם סופם[עריכה]

גם הריגתו של הגנב הבא במחתרת אינה מוצדקת, שהרי על גניבה אין עונש מוות. גם כאן קובעת המשנה שהוא "נדון", ואיננה מצדיקה הריגה כהגנה על הרכוש. "סופו" הוא שעלול הוא לרצוח את בעל הבית אם זה יתנגד. ניתן היה לפתור חשש זה בקביעה שאסור לבעל הבית להתנגד לגניבה, אבל עד כדי כך אין המשנה מרחיקה לכת.

כתוצאה מקביעה זו, שהגנב נידון ואינו נהרג בלי דין, מגיעים חיש קל לאבסורד, שהרי הכלל שמי שנדון בנפשו פטור מתשלום (ראו ב"ק ג, י) פוטר את הגנב מתשלום על הנזק שגרם בשבירת החבית, אפילו אם לא נהרג בפועל, אלא רק היה במצב שמותר להרגו, כלומר "יש לו דמים" (ראו מכילתא משפטים יג, וכן תוספתא יא, ה.) למרות זאת המשנה אינה מוותרת על הקביעה העקרונית שלה.

במקרה שהגנב במחתרת עשה תשובה ראו את דינו בתוספתא ב"ק י, טז.

(ו) הבא במחתרת - נדון על שם סופו.

היה בא במחתרת, ושבר את החבית
אם "יש לו דמים" אסור לבעל הבית להרגו - חייב. הגנב לשלם על החבית
אם "אין לו דמים" - פטור:


(ז) ואלו הן שמצילין אותן בנפשן:

הרודף אחר חברו להרגו, אחר הזכור ואחר הנערה המאורסה.
אבל הרודף אחר הבהמה, והמחלל את השבת, והעובד עבודה זרה
אין מצילין אותן בנפשן: