ביאור:ספרי דברים/כי תצא/כה
ספרי דברים לפרשת כי תצא פרק כה[עריכה]
פיסקה רפו[עריכה]
על דברים כה א-ד
לפי הדרשה המריבה עצמה היא רעה, ולעולם אינה מביאה דבר טוב. |
וכן הוא אומר (בראשית יג ז) "ויהי ריב בין רעי מקנה אברם ובין רעי מקנה לוט"
מי גרם ללוט ליפרש מן הצדיק? - הוי אומר מריבה
וכן הוא אומר כי יהיה ריב בין אנשים, מי גרם לזה ללקות? - הוי אומר זו מריבה.
גם נשים עשויות לעמוד לדין, למרות שאינן יכולות להעיד. |
תלמוד לומר "ונגשו אל המשפט", מכל מקום. "ושפטום" - בעל כרחם.
"והצדיקו", יכול כל המורשעים לוקים?
האבטיפוס של עבירה המחייבת מלקות היא חסימת שור ולא המריבה בין אדם לחברו. לעניין לא תעשה שיש בה קום עשה ראו מכות ג ד. |
ועדין איני יודע: אלו הם הלוקים?
תלמוד לומר (דברים כה ד) "לא תחסום שור בדישו",
מה חסימת שור מיוחדת, מצות לא תעשה - והרי הוא לוקה; כך כל מצות לא תעשה - הרי הוא לוקה!
או כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה יהא לוקה? תלמוד לומר "לא תחסום שור"
מה חסימת שור מיוחדת, שאין בה קום עשה - והרי הוא לוקה
כך כל מצות לא תעשה שאין בה קום עשה - הרי הוא לוקה.
יש לחפש צד זכות בדיני מלקות, כמו בדיני נפשות. בהמשך חוזר ר' שמעון על הדרשה דלעיל. |
(דברים כה ב) "והיה אם בן הכות הרשע", פעמים לוקה פעמים אינו לוקה.
"והכהו" - מלקה שליש לפניו ושתי ידות מאחריו.
המכה צריך להביט בלוקה ולהזהר ממכה המסכנת את חייו. |
יכול יהא לוקה ומת? תלמוד לומר "כדי רשעתו", אין לוקה ומת
תלמוד לומר (דברים כה ב-ג) "במספר ארבעים": מנין שהוא סוכם את הארבעים.
רבי יהודה אומר: ארבעים שלימות. היכן הוא לוקה את היתירה? - בין כתיפיו.
"יכנו" - ולא על הקרקע. "יכנו" - ולא על כסותו.
אם הוסיף מכה והלוקה לא מת – המכה חייב מלקות בעצמו. |
אין לי אלא בזמן שמוסיף על המנין; על כל אומד ואומד שאמדוהו בית דין מניין?
תלמוד לומר "פן יוסיף", מכל מקום.
המכות שאמדו אותו שיקבל אינן רבות מעבר לכוחו. |
אם כן למה נאמר "מכה רבה" - מלמד שאין הראשונה מכה רבה.
ר' יהודה מיקל בכבוד הגבר ואינו רואה הטלת שתן כבזיון לו. |
רבי יהודה אומר: האיש ברעי והאשה במים.
דבר אחר: "ונקלה אחיך לעיניך", משלקה - הרי הוא אחיך
רבי חנניה בן גמליאל אומר: כל היום הכתוב קורא אותו רשע, שנאמר "והיה אם בן הכות הרשע"
אבל משלקה - הכתוב קורא אותו אחיך, שנאמר "ונקלה אחיך".
ר' שמעון אינו מתיחס כאן לכפרה שבמלקות אלא לעונש הכרת עצמו, המוטל על הנטפל לעוברי עבירה – ועל שכרו של מי שנמנע מעבירת עריות, והשוו לדרשת ר' עקיבא במכות א ז, על מידת הטוב המרובה. |
שנאמר (ויקרא יח כט) "כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם",
ואומר (ויקרא יח ה) "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם"
והלא דברים קל וחומר: אם מדת פורענות, מועטת, הנטפל בעוברי עבירה הרי הוא עושה דינו כעוברי עבירה
הנטפל לעושי מצוה - על אחת כמה וכמה.
רבי שמעון ברבי אומר: הרי הוא אומר "רק חזק לבלתי אכל הדם"
מה הדם, שנפשו של אדם חתה ממנו, הפורש ממנו מקבל שכר טוב
גזל ועריות, שנפשו של אדם מתאוה להם ומחמדתן
הפורש מהם על אחת כמה וכמה שיזכה לו ולדורותיו עד סוף כל הדורות
הדרשה של רבי מבוססת על כך שזכויות הצדיק המפורטות בתהלים טו וביחזקאל יח טו-יז הן הימנעות מעבירות ולאו דווקא מעשי מצווה. |
לא רגל על לשונו... נבזה בעיניו נמאס... כספו לא נתן בנשך"
ובמקום אחר הוא אומר (יחזקאל יח ה) "ואיש כי יהיה צדיק" וגו'
ובסוף הענין הוא אומר (יחזקאל יח יז) "צדיק הוא חיה יחיה, וכי מה עשה זה?
הא כל היושב ואינו עבר עבירה - נותנים לו שכר כעושה מצוה!
פיסקה רפז[עריכה]
על דברים כה ד
ראו ב"ק ה ז, "אחד שור ואחד כל בהמה ... לחסימה". לעניין חסימת האדם ראו ב"מ ז ו "קוצץ אדם",שרשאי הפועל לוותר על זכויות האכילה שלו בתמורה לשכר מוגדל. |
תלמוד לומר "לא תחסום", מכל מקום. אם כן למה נאמר "שור"?
שור אי אתה חוסם; חוסם אתה את האדם.
ראו תוספתא ב"מ ח ג. למחלוקת ר' יוסי בר' יהודה וחכמים ראו שם, וראו גם ב"מ ז ג, שהמחלוקת היא גם בזכויות הפועל האנושי. |
אם כן למה נאמר "בדישו"?
מה דיש מיוחד, שגידולו מן הארץ, ותלוש מן הקרקע, בשעת גמר מלאכה, בשעה שהוא עושה הרי הוא אוכל
כך כל דבר שגידולו מן הארץ, ותלוש מן הקרקע, בשעת גמר מלאכה, בשעה שהוא עושה הרי הוא אוכל!
רבי יוסי ברבי יהודה אומר: מה דיש מיוחד, דבר שהוא עושה בידיו וברגליו ובגופו
יצא העושה בידיו אבל לא ברגליו, ברגליו אבל לא בגופו!
פיסקה רפח[עריכה]
על דברים כה ה
האח הצעיר לא ישב עם האח הראשון. |
מיכן אמרו (יבמות ב א): שני אחים, ומת אחד מהם, ונולד להם אח,
ואחר כך יבם השני את אשת אחיו, ומת,
הראשונה אשת האח הראשון יוצאת משום "אשת אחיו שלא היה בעולמו", והשניה משום "צרתה".
היבום הוא דווקא באחים מהאב, בניגוד לאיסורי עריות, שבהם גם אחים מהאם נחשבים אחים. דורש 'יחדיו' – בבית אחד; בית האב המשותף. |
לפי שמצינו שיש אחים בתורה שעשה בהם אח מן האם כאח מן האב; יכול אף כאן?
תלמוד לומר "יחדו" - פרט לאחיו מאמו.
"ומת אחד מהם", אין לי אלא בזמן שהם שנים, ומת אחד מהם; מנין אפילו הם מרובים?
בהמשך המשנה שם: "שעליה זיקת ייבום אחד, ולא שעליה זיקת שני ייבומין." |
אם כן למה נאמר "אחד מהם"? - אשת אחד מתיבמת, ולא אשת שנים!
מיכן אמרו (יבמות ג ט): שלשה אחים נשואים שלש נשים נכריות, ומת אחד מהם
ועשה בה שני מאמר ומת - הרי אלו חולצות ולא מתיבמות.
ראו יבמות ב ה, שאפילו בן ממזר פוטר את אשת אביו מן היבום, אבל לא בן משפחה או מנכרית. כאן עוסקים בצאצאים שאינם בנים כפשטו. |
תלמוד לומר "ובן אין לו", מכל מקום
אם כן למה נאמר "ובן אין לו"? - פרט לשיש לו מן השפחה ומן הנכרית.
בניגוד למקרה שיש על אשה זיקת שני יבמים, והיא חייבת לחלוץ דווקא, אם יש עליה רק זיקת יבם אחד – היא עשויה להתיבם. |
לפי שאמרנו להלן לעיל אשת אחד מתיבמת ולא אשת שנים; יכול אף כאן?
תלמוד לומר "לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר"! כיצד היא עושה? - או חולצת או מתיבמת.
יכול יהא גט פוטרה? ודין הוא: ומה חליצה, שאינה פוטרת באשה - פוטרת ביבם
גט, שפוטר באשה, אינו דין שיפטור ביבם? תלמוד לומר "לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר", אלא בחליצה!
תלמוד לומר "יבמה יבא עליה". ביאה גומרת בה, ואין מאמר גומר בה.
ואפילו הוא שוגג והיא מזידה, הוא מזיד והיא שוגגת.
דורש 'ולקחה' – ולא את האסורה לו, וכן 'ויבמה', ולא את האסורה לו: חמש עשרה הנשים, לא רק שאינן מתיבמות אלא הן פטורות גם מחליצה וכן הן פוטרות את צרותיהן מהחליצה ומהיבום. |
מיכן אמרו (יבמות א א) חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום.
פיסקה רפט[עריכה]
על דברים כה ו-ז
יכול אם היה שמו יוסי יקרא שמו יוסי, היה שמו יוחנן יקרא שמו יוחנן?
תלמוד לומר "יקום על שם אחיו", מכל מקום
אם כן למה נאמר "והיה הבכור אשר תלד"? מלמד שמצוה בגדול ליבם.
השלמת הדרשה מתחילת הפיסקה. |
"המת", לפי שאמרנו להלן לעיל, פיסקה רפח אשת אחד מתיבמת ולא אשת שנים,
אם האח השני כנס את היבמה ומת – השלישי מיבם אותה, אבל כאמור בפסקה רפח, אם הוא רק עשה בה מאמר – עליו לחלוץ לה ואינו יכול ליבם. דורש את כפילות 'המת' בפס' ה-ו, ששני אחים מתו. |
מנין מת ראשון - ייבם שני, מת שני - ייבם שלישי? תלמוד לומר "המת", "המת" - ריבה.
אין ליבם עריות, ואף לא בעבירת לאו, ראו יבמות ב ג-ה. הדרשות על 'מיאן יבמי' ועל 'לא אבה יבמי' יחזרו בהמשך. |
מוציא אני את העריות שחייבים עליהן מיתת בית דין, ועדין לא אוציא עריות שחייבים עליהן כרת בידי שמים
תלמוד לומר "מאן יבמי", ולא שמיאן בה המקום
מוציא אני את העריות שחייבים עליהן כרת בידי שמים, ועדין לא אוציא את העריות שהן בלא תעשה
תלמוד לומר "לא אבה יבמי" - ולא שלא אבה בה המקום.
למרות אין מיבמים איילונית, כאמור לעיל – אין היבום תלוי בפריון. דורש את הכפילות של 'יבמתו' בפס' ז, בדומה לדרשה דלעיל על 'המת'. |
יכול שאני מוציא עקרה וזקנה וקטנה, שאינן ראויות לילד? תלמוד לומר "יבמתו" "יבמתו" - ריבה.
"להקים לאחיו" - פרט לסריס, שאם רצה להקים - אינו יכול.
מה שם האמור להלן – נחלה, אף שם האמור כאן - נחלה
ומה שם האמור כאן – זרע, אף שם האמור להלן - זרע.
אם הבכור נהרה לפני שהתגיירה אמו – אינם נחשבים אחים מהאב. |
מיכן אתה אומר (יבמות יא ב): שני אחים גרים, שהיתה הורתם שלא בקדושה ולידתם בקדושה
פטורים מן החליצה ומן היבום
שנאמר "בישראל" - ולא בגרים.
"לא אבה יבמי" - ולא שלא אבה בה המקום.
פיסקה רצ[עריכה]
על דברים כה ח
הדיינים מדברים ישירות עם הבעל, ולא באמצעות שליח. הם אינם בהכרח לוחצים עליו לייבם – אלא בהתחשב במצבו של היבם, ולעיתים העצה היא לחלוץ. וראו יבמות יב ו. |
"ודברו אליו" - בהוגנת לו; שאם היה הוא ילד והיא זקנה הוא זקן והיא ילדה
אומרים לו כלך אצל כמותך, ולמה לך להכניס קטטה לביתך.
"לא חפצתי לקחתה" - ולא שלא חפץ בה המקום.
פיסקה רצא[עריכה]
על דברים כה ט-י
(דברים כה ט) "ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וירקה בפניו" - רוק הנראה לעיני הזקנים,
אם כן למה נאמר "וחלצה נעלו"? פרט לגדול, שאין יכול להלך בו
וקטן, שאין חופה את רוב רגלו; וסולייס, שאין לו עקב - שחליצתה פסולה.
"מעל רגלו", נאמר כאן רגלו ונאמר להלן (ויקרא יד יד) "רגלו".
מה רגלו האמור להלן – ימנית, אף רגלו האמור כאן - ימנית.
מן הארכובה ולמעלה - חליצתה פסולה.
כשם שאינה יורקת על עיני הזקנים ממש, כך גם אינה יורקת בפני היבם ממש, כדעת הצדוקים (ראו מגילת תענית ד) - אלא בנוכחותו. |
מיכן אמרו: חלצה ורקקה ולא קראתה - חליצתה כשרה
קראתה ורקקה ולא חלצה - חליצתה פסולה.
חלצה וקראתה ולא רקקה - רבי אליעזר אומר: חליצתה פסולה, ורבי עקיבא אומר: חליצתה כשרה.
מה ענייה האמורה להלן - בלשון הקדש, אף ענייה האמורה כאן - בלשון הקדש.
החליצה היא סופית, ואסור לחולץ לחזור ולקחת את היבמה. דורש את לשון העתיד. |
רבי אליעזר אומר אשר לא בנה ואשר לא עתיד לבנות.
אמר לו רבי עקיבה: משם ראיה: "ככה יעשה לאיש" – דבר שמעשה באיש! והרקיקה היא מעשה האשה.
רבי שמעון אומר: חליצה מעכבת ורקיקה מעכבת.
ר' ישמעאל מסכים עם ר' שמעון, אבל מעיר שעל היבם לשכב בזמן החליצה. כמות הרוק היא כשכבת זרע, שהיא מה שהיבם מסרב לתת ליבמה; והשוו לתחילת הפיסקה 'רוק הנראה לעיני הזקנים'. ר' ישמעאל מעצב את הטקס כתחליף ליחסי אישות. |
בפסוק ז מדובר על היבם, וראו לעיל פיסקה רפט. וראו דעות נוספות בעניין בית הדין בתוספתא יבמות יב ז. יש למיתוג של חלוץ הנעל ערך לאומי ולכן דווקא בישראל נקרא שמו בכינוי גנאי. |
מה בישראל האמור להלן, פרט לבית דין של גרים; אף "בישראל" האמור כאן, פרט לבית דין של גרים.
רבי יהודה אומר: מצוה על כל העומדים שם לומר "חלוץ הנעל חלוץ הנעל"
אמר רבי יהודה: פעם אחת היינו יושבים לפני רבי טרפון
ואמר לנו: ענו כולכם ואמרו "חלוץ הנעל חלוץ הנעל"
פיסקה רצב[עריכה]
על דברים כה יא
ראו לעיל פיסקה רפו. |
וכן הוא אומר (בראשית יג ז) "ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט"
מי גרם ללוט שיפרוש מאותו צדיק? הוי אומר זו מריבה
לדעת פילון מאלכסנדריה (החוקים המיוחדים, III) מדובר בהפקעת האשה מהתערבות במריבה של גברים, משום צניעות. הדרשות מפרשות את הפרשה כעוסקת בתשלומי בושת או בדין הרודף, ואינן מתיחסות למגדר. |
"אנשים", אין לי אלא אנשים. איש עם אשה, אשה עם איש מנין? תלמוד לומר "יחדו" מכל מקום.
מפרש את הפרשה כעוסקת בתשלומי בושת. ראו דעת ר' יהודה בב"ק ח ג, שאין לעבדים בושת; גם שליח בית דין שבייש פטור מתשלום, וראו לעיל פיסקה רפו, 'ונקלה אחיך לעיניך'. |
"וקרבה אשת האחד" - ולא אשת שליח בית דין.
ראו ב"ק ח א. הדרשה טוענת שלתשלום בושת מספיק שהתכוון להזיק (ולהציל את היריב), ואין צורך דווקא שיתכוון לבייש. |
יכול אף כאן? תלמוד לומר "והחזיקה במבושיו". מגיד שאינו חייב על הבשת עד שיתכוין.
הדרשה מפרשת את הפרשה כעוסקת בדין רודף, ולא בתשלומי בושת; לשם כך היא מניחה שהאחיזה במבושים מסכנת את חיי הקרבן, ולכן מותר לו להציל את עצמו ע"י חיתוך כפה של האשה ממש, וראו גם בפיסקה רצג. |
אם כן למה נאמר "מבושיו"? מה מבושיו מיוחד, שיש בו סכנת נפשות
והרי הוא (דברים כה יב) ב"וקצותה את כפה"
אף כל דבר שיש בו סכנת נפשות - הרי הוא ב"וקצותה את כפה".
פיסקה רצג[עריכה]
על דברים כה יב
המשך מהפיסקה הקודמת, המפרשת את הפסוקים כעוסקים בדין רודף. לעניין הצלה במחיר של קציצת כף האשה ("ראשי איברים") ראו גם תוספתא סנהדרין יא ה. |
מנין, אם אין אתה יכול להציל אותה בכפה, הצילה בנפשה? תלמוד לומר "לא תחס עינך"
ר' יהודה חוזר לפרשנות שמדובר בתשלום בשת, ולשם כך מפרש את הביטוי "וקצותה את כפה" שלא כפשטו, כתשלום כספי; וראו גם לעיל פיסקה קצ. |
מה "לא תחס עינך" האמור להלן – ממון, אף "לא תחס עינך" האמור כאן – ממון.
פיסקה רצד[עריכה]
על דברים כה יג-טו
מותר להחזיק משקולות בערכים שונים אם הן מסומנות כראוי, כך שלא יוכל לרמות בעזרתן. |
תלמוד לומר "גדולה וקטנה": גדולה שהיא מכחשת את הקטנה
שלא יהא נוטל בגדולה ומחזיר בקטנה
מטבע שערכה הנקוב הוא סלע, ונשחקה עד שמשקלה הוא שקל (חצי סלע) – מותר להשתמש בה בתנאי שעושה זאת לפי משקלה האמיתי; אבל אם נשחקה עוד יותר – אין להשתמש בה לתשלום כלל. וראו דברי ר' יהודה בתוספתא ב"מ ג י. |
תלמוד לומר "לא יהיה לך"
אם עברת על האיסור – לא יהיה לך כלום. |
ראו לעיל בתחילת הפיסקה. |
תלמוד לומר "גדולה וקטנה": גדולה שהיא מכחשת את הקטנה
שלא יהא נוטל בגדולה ומחזיר בקטנה.
אין להשתמש במדה גדולה אפילו שלא למסחר, שמא יטעה. |
תלמוד לומר "לא יהיה לך בביתך".
היו מנהגים שונים בשאלה האם מביאים את המאזנים לעיון (שוויון) או שמוסיפים מעט לטובת הקונה; אפילו אם המוכר מקטין את המחיר, אסור לו למחוק אם מנהג המקום הוא לגדוש וכו'. וראו גם ב"ב ה יא. |
תלמוד לומר (דברים כה טו) "אבן שלימה".
יכול אפילו אמר 'הריני מעיין במקום שמכריעים, לפחות לו מן הדמים'
או 'להכריע במקום שמעיינים, להוסיף לו על הדמים'?
תלמוד לומר "וצדק יהיה לך".
יכול אם אמר 'הריני מוחק במקום שגודשים, על מנת לפחות לו מן הדמים' לשלם לסיטונאי פחות
או 'הריני גודש במקום שמוחקים, על מנת להוסיף לו על הדמים' להגדיל את המחיר לקונה. - שאין שומעים לו?
תלמוד לומר "וצדק יהיה לך".
"יהיה לך" - מנה אגרנמוס פקח שוק על כך,
מיכן אמרו (ב"ב ה י-יא) הסיטון מקנח מדותיו אחת לשלשים יום
ובעל הבית אחת לשנים עשר חדש... מקום שנהגו למוד בדקה לא ימוד בגסה וכו'.
אחת הסתירות לכאורה בין הלכות הנסכים שבספר יחזקאל לבין ההלכות שבתורה, וראו שבת יג ב. דורש 'בביתך' למעט: במקדש היו איפה גדולה ואיפה קטנה, כי כך כינו את כל מידות הנפח; אבל מחוץ לו יש להקפיד לכנות כל מידה בכינוי המדויק. |
וכי מדת פרים ואילים וכבשים אחת היא?
והלא כבר נאמר (במדבר כט ג) "שלשה עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל ועשרון אחד לכבש"?
אלא מלמד שאיפה גדולה ואיפה קטנה קרויה 'איפה'.
פיסקה רצה[עריכה]
על דברים כה טו-טז
(דברים כה טו) "למען יאריכון ימיך", זו אחת ממצות שבתורה שמתן שכרה בצדה
האונאה במכירה וקניה היא אפילו על גרוגרת אחת, שערכה הכספי זניח. |
שאר מצות, שיש בהן חסרון כיס - על אחת כמה וכמה.
(דברים כה טז) "כי תועבת ה' אלהיך כל עושה אלה", יכול לא יהא חייב עד שיעבור על כולם?
דורש 'כל עושה' ולא 'עושה כל'. |
"כל עושה עול" מיכן אמרו (תוספתא ב"מ ג טו) אין מערבים פירות בפירות, ואפילו חדשים בישנים
ואפילו סאה בדינר וסאה יפה דינר וטריסית - לא יערבם וימכרם סאה בדינר.
פיסקה רצו[עריכה]
על דברים כה יז-יט
המצווה היא לזכור גם בפה, ע"י קריאת הפסוקים. |
וכן הוא אומר (שמות טו יד) "שמעו עמים ירגזון".
(דברים כה יח) "אשר קרך", אין קרך אלא שנזדמן לך.
אלא בני אדם שנמשכו מדרכי מקום, ונחשלו מתחת כנפי הענן.
הביטוי 'ולא ירא אלוהים' יכול להתפרש על ישראל ('ואתה') או על עמלק. הדרשה קוראת אותו על שניהם! - כלומר הן ישראל הן עמלק חטאו ונענשו. |
מה אתה עיף ויגע ולא ירא אלהים - אף הוא עיף ויגע ולא ירא אלהים.
מלחמת הנקם בעמלק נדחית לזמן שבו אין חשש שיבואו עמים אחרים ויתאגדו עמו נגד ישראל. וראו גם שמואל א יד יז-יח. |
"בארץ אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה לרשתה". מה שתירש תכבש.
הדרשה מציגה את הסתירה בין דברים כה יט לבין שמות יז יד בשאלה מי ימחה את עמלק, וראו גם מכילתא עמלק א ב, מחלוקת בין ר' יהושע לר' אלעזר המודעי. הפיתרון כאן הוא שהמחייה היתה באחריות ישראל, אבל עברה לאחריותו של הקב"ה כאשר שלחו הרומאים, המזוהים עם עמלק, את ידיהם במקדש שהוא כסא ה'. |
ואומר (שמות יז טז) "כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדור דור"