ביאור:מכילתא מנוקדת ומעוצבת/עמלק
מכילתא דרבי ישמעאל הוא מדרש הלכה על ספר שמות.
מְכִילְתָא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, מְנֻקֶּדֶת וּמְעֻצֶּבֶת
[עריכה]על יסוד מהדורת האראוויטץ-רבין. נוקד לפי לשון חכמים בהשראת כ"י קאופמן ופרמה א למשנה.
- מַסֶּכְתָּא דְפִסְחָא (בֹּא)
- מַסֶּכְתָּא דְ"וַיְהִי" (בְּשַׁלַּח)
- מַסֶּכְתָּא דְשִׁירָה (בְּשַׁלַּח)
- מַסֶּכְתָּא דְ"וַיַּסַּע" (בְּשַׁלַּח)
- מַסֶּכְתָּא דַעֲמָלֵק (בְּשַׁלַּח-יִתְרוֹ)
- מַסֶּכְתָּא דְ"בַּחֹדֶשׁ" (יִתְרוֹ)
- מַסֶּכְתָּא דִנְזִיקִין (מִשְׁפָּטִים)
- מַסֶּכְתָּא דְ"כַסְפָּא" (מִשְׁפָּטִים)
- מַסֶּכְתָּא דְשַׁבָּתָא (כִּי תִשָּׂא-וַיַּקְהֵל)
ראו גם:
[עריכה]
- התורה והמצוה על שמות - פירוש של מלבי"ם על המכילתא.
|
| הורדה כספר |
א, פרשה א
[עריכה]על שמות יז, ח-יג
"וַיָּבֹא עֲמָלֵק" (שמות יז ח). רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר חִסְמָא אוֹמְרִים: הַמִּקְרָא הַזֶּה רָשׁוּם סתום כָּן וּמְפֹרָשׁ עַל יְדֵי אִיּוֹב,
שֶׁנֶּאֱמַר (איוב ח יא): "הֲיִגְאֶה גֹּמֶא בְּלֹא בִצָּה? יִשְׂגֶּה אָחוּ בְלִי מָיִם?.. כן ארחות כל שוכחי אל."
משחק מילים 'רשום'-'מפרש'; |
"יִשְׂגֶּה אָחוּ בְלִי מָיִם." וְכִי אֶפְשָׁר לְאָחוּ זֶה לִחְיוֹת בְּלִי מַיִם?
כָּךְ אֵי אֶפְשָׁר לְיִשְׂרָאֵל בְּלֹא תוֹרָה. וּלְפִי שֶׁפָּרְשׁוּ מִדִּבְרֵי תוֹרָה, לְכָךְ בָּא עֲלֵיהֶם הַשּׂוֹנֵא,
שֶׁאֵין הַשּׂוֹנֵא בָּא אֶלָּא עַל הַחֵטְא וְעַל הָעֲבֵירָה. לְכָךְ נֶאֱמַר "וַיָּבֹא עֲמָלֵק".
ר' אלעזר מפרש 'ולא ירא אלוהים' על עמלק, שלא ירא להכנס תחת כנפי הענן ולצוד נפשות מישראל. |
לְפִי שֶׁהָיָה עֲמָלֵק נִכְנָס תַּחַת כַּנְפֵי עָנָן, וְגוֹנֵב נְפָשׁוֹת מִיִּשְׂרָאֵל וְהוֹרְגָן,
שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה יח): "אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ,
וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ, וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים!"
אֲחֵרִים אוֹמְרִים: "וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים", אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא הָיוּ בְיָדָם מִצְווֹת.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: "וַיָּבֹא עֲמָלֵק", שֶׁבָּא בְּגִלּוּי פָּנִים. לְפִי שֶׁכָּל הַבִּיאוֹת שֶׁבָּא, לֹא בָא אֶלָּא בְמַטְמוֹנִיּוּת,
שֶׁנֶּאֱמַר: "אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ",
אֲבָל בִּיאָה זוֹ, לֹא בָא אֶלָּא בְּגִלּוּי פָּנִים.
לְכָךְ נֶאֱמַר: "וַיָּבֹא עֲמָלֵק", שֶׁבָּא בְּגָלוּי פָּנִים.
דורש את המילה 'ויבוא', שנראית מיותרת. לפי הדרשה היה עמלק חלוץ של צבאות גדולים בהרבה. |
מְלַמֵּד שֶׁכָּנַס כָּל אֻמּוֹת הָעוֹלָם וְאָמַר לָהֶם: "בֹּאוּ וְסַיְּעוּנִי עַל יִשְׂרָאֵל!"
אָמְרוּ לוֹ: "לֹא נוּכַל לַעֲמֹד כְּנֶגְדָּן!"
פַּרְעֹה, שֶׁעָמַד כְּנֶגְדָּן, טִבְּעוֹ הַמָּקוֹם הוּא וְחֵילוֹ בְּיַם סוּף,
שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קלו טו): "וְנִעֵר פַּרְעֹה וְחֵילוֹ בְיַם סוּף". וְהֵיאָךְ אָנוּ נוּכַל לַעֲמֹד כְּנֶגְדָּן?"
אָמַר לָהֶם: "בֹּאוּ וְאֶתֵּן לָכֶם עֵצָה מַה תַּעֲשׂוּ: אִם הֵם יְנַצְּחוּנִי, בָּרְחוּ לָכֶם! וְאִם לָאו, בֹּאוּ וְסַיְּעוּנִי עַל יִשְׂרָאֵל!"
לְכָךְ נֶאֱמַר "וַיָּבֹא עֲמָלֵק", שֶׁבָּא בְעֵצָה.
דורש ויבוא – ממרחק רב. ר' יהודה הנשיא ישב בגליל, ולפי ההסבר שלו עמלק בא מהנגב עד לגליל. הדרשה אינה על ימי יציאת מצרים אלא על ימיו של הדרשן ועל מקומו שלו. |
שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יג כט): "עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב, וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר",
לְפִי שֶׁהָיָה לִפְנִים מִכֻּלָּן.
רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: לֹא בָא עֲמָלֵק אֶלָּא מהַרְרֵי שֵׂעִיר
אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה פָּסַע עֲמָלֵק וּבָא וְנִלְחַם עִם יִשְׂרָאֵל
אֲחֵרִים אוֹמְרִים: יָבֹא עֲמָלֵק כְּפוּי טוֹבָה, וְיִפָּרַע מִן הָעָם כְּפוּיֵי טוֹבָה,
שֶׁנֶּאֱמַר (דה”ב כד כו): "וְאֵלֶּה הַמִּתְקַשְּׁרִים עָלָיו:
זָבָד בֶּן שִׁמְעָת הָעַמּוֹנִית, וִיהוֹזָבָד בֶּן שִׁמְרִית הַמּוֹאָבִית."
יָבֹאוּ אֵלּוּ כְּפוּיֵי טוֹבָה, וְיִפָּרְעוּ מִן יוֹאָשׁ כְּפוּי טוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דה”ב כד כב):
"וְלֹא זָכַר יוֹאָשׁ הַמֶּלֶךְ הַחֶסֶד אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוֹיָדָע אָבִיו עִמּוֹ וַיַּהֲרֹג אֶת בְּנוֹ,
וּכְמוֹתוֹ אָמַר: יֵרֶא יי וְיִדְרֹשׁ!"
מָה עָנְשׁוֹ שֶׁלַּדָּבָר? "וַיְהִי לִתְקוּפַת הַשָּׁנָה, עָלָה עָלָיו חֵיל אֲרָם,
וַיָּבֹאוּ אֶל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם, וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת כָּל שָׂרֵי הָעָם מֵעָם,
וְכָל שְׁלָלָם שִׁלְּחוּ לְמֶלֶךְ דַּרְמָשֶׂק" (דה"ב כד כג).
וּכְתִיב (דה"ב כד כד): "וַיי נָתַן בְּיָדָם חַיִל לָרֹב מְאֹד". מִפְּנֵי מָה?
"כִּי עָזְבוּ אֶת יי אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם, וְאֶת יוֹאָשׁ עָשׂוּ שְׁפָטִים" (דה”ב כד כד).
אַל תִּקְרֵי "שְׁפָטִים", אֶלָּא 'שְׁפוּטִים'. וּמָה שְׁפוּטִים עָשׂוּ בוֹ?
אָמְרוּ: הֶעֱמִידוּ עָלָיו בִּרְיוֹנוֹת קָשִׁים, אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אִשָּׁה מִימֵיהֶם, וְעִנּוּ אוֹתוֹ בְמִשְׁכַּב זָכוּר,
כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ה ה): "וְעָנָה גְאוֹן יִשְׂרָאֵל בְּפָנָיו, וְיִשְׂרָאֵל וְאֶפְרַיִם יִכָּשְׁלוּ בַּעֲוֹנָם,
כָּשַׁל גַּם יְהוּדָה עִמָּם."
"וּבְלֶכְתָּם מִמֶּנּוּ, כִּי עָזְבוּ אֹתוֹ בְּמַחֲלֻיִים רַבִּים, הִתְקַשְּׁרוּ עָלָיו עֲבָדָיו, בִּדְמֵי בְּנֵי יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן,
וַיַּהַרְגֻהוּ עַל מִטָּתוֹ, וַיָּמֹת" (דה”ב כד כד).
ר' אלעזר מתנגד לטענות של 'אחרים' בדרשה הבאה, שמנסים להצדיק את ההתקפה של עמלק בכך שישראל ריפו ידיהם מדברי תורה. |
"דָּבָר זֶה שָׁאַלְתִּי אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר בִּמְתִיבְתָא רַבָּא: "רְפִידִם" מַהוּ?"
אָמַר לִי: "כְּמַשְׁמָעוֹ." שם מקום
וְעוֹד אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: "שָׁאַלְתִּי אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר: מָה רָאוּ יִשְׂרָאֵל לִפְדּוֹת פִּטְרֵי חֲמוֹרִים,
וְלֹא פִּטְרֵי סוּסִים וּגְמַלִּים?"
אָמַר לִי: "גְּזֵרַת מֶלֶךְ הִיא, שֶׁלֹּא הָיָה בְּיָדָן בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אֶלָּא חֲמוֹרִים בִּלְבַד,
שֶׁאֵין כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא הֶעֱלָה עִמּוֹ תִּשְׁעִים חֲמוֹרִים טְעוּנִין כֶּסֶף וְזָהָב וּשְׂמָלוֹת."
דורש 'רפידים' – רפיון ידים. רפידים אינו שם המקום אלא הסיבה שבגללה בא עמלק; וראו גם לעיל בתחילת הפרשה. |
לְפִי שֶׁרִפּוּ יִשְׂרָאֵל יְדֵיהֶם מִדִּבְרֵי תוֹרָה, לְכָךְ בָּא שׂוֹנֵא עֲלֵיהֶם.
לְפִי שֶׁאֵין הַשּׂוֹנֵא בָּא אֶלָּא עַל רִפְיוֹן יָדַיִם מִן הַתּוֹרָה,
שֶׁנֶּאֱמַר (דה”ב יב א): "וַיְהִי כְּהָכִין מַלְכוּת רְחַבְעָם וּכְחֶזְקָתוֹ,
ענשו של רחבעם דומה לענשו של יואש, ראו לעיל: בשני המקרים החטא הוא דתי והעונש הוא צבאי. |
מָה הָיָה עָנְשׁוֹ שֶׁלַּדָּבָר? "וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית לַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם,
עָלָה שִׁישַׁק מֶלֶךְ מִצְרַיִם עַל יְרוּשָׁלִָם, כִּי מָעֲלוּ בַּיי" (דה”ב יב ב).
"וַיַּעַל שִׁישַׁק מֶלֶךְ מִצְרַיִם עַל יְרוּשָׁלִַם, וַיִּקַּח אֶת אֹצְרוֹת בֵּית יי,
וְאֶת אֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ, אֶת הַכֹּל לָקָח, וַיִּקַּח אֶת מָגִנֵּי הַזָּהָב אֲשֶׁר עָשָׂה שְׁלֹמֹה" (דה”ב יב ט).
דרשה פסימית, שלפיה הפרויקט של עם ישראל נכשל, העם חזר לבבל, התורה חזרה לכותבה והכסף חזר למצרים. |
שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע כד ב): "בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם,
תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר, וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים."
וּכְתִיב (עזרא ה יב): "וּבַיְתָה דְנָה סַתְרֵהּ, וְעַמָּה הַגְלִי לְבָבֶל."
כְּתַב שָׁמַיִם בלוחות הראשונים חָזַר לִמְקוֹמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כג ה): "הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ".
כֶּסֶף מִצְרָיִם חָזַר לִמְקוֹמוֹ. למצרים, ע"י שישק
דורש את המלה 'לנו' ככוללת את משה ואת יהושע, כשווי ערך. |
יִלְמְדוּ כָל אָדָם דֶּרֶךְ אֶרֶץ מִמֹּשֶׁה, שֶׁלֹּא אָמַר לִיהוֹשֻׁעַ 'בְּחַר לִי אֲנָשִׁים', אֶלָּא "בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים", עֲשָׂאוֹ כְמוֹתוֹ.
מִכָּן שֶׁיְּהֵא תַּלְמִיד חָבִיב לִפְנֵי רַבּוֹ כְמוֹתוֹ.
וּמְנַיִן שֶׁיִּהְיֶה כְבוֹד חֲבֵרוֹ שֶׁלְּאָדָם חָבִיב עָלָיו כְּמוֹרָא רַבּוֹ? שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יב יא): "וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה: בִּי אֲדֹנִי!"
וַהֲלֹא אַהֲרֹן הָיָה גָדוֹל מִמֶּנּוּ? מַה תִּלְמֹד לוֹמַר "בִּי אֲדֹנִי"? עֲשָׂאוֹ כְרַבּוֹ.
וּמְנַיִן שֶׁיְּהֵא כְבוֹד רַבּוֹ שֶׁלְּאָדָם חָבִיב עָלָיו כְּמוֹרָא שָׁמַיִם?
שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יא כח): "וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו,
וַיֹּאמַר: אֲדֹנִי מֹשֶׁה, כְּלָאֵם!" אָמַר לוֹ: "רַבֵּנוּ מֹשֶׁה! כַּשֵּׁם שֶׁהַמָּקוֹם כְּלָאָם, כָּךְ אַתָּה, כְּלָאֵם!"
וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּגֵחֲזִי, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ אֱלִישָׁע (מל”ב ד כט): "חֲגֹר מָתְנֶיךָ וְקַח מִשְׁעַנְתִּי בְיָדְךָ וָלֵךְ!"
הִתְחִיל מִסְתַּמֵּךְ עַל מַקְלוֹ וְהוֹלֵךְ. אָמְרוּ לוֹ: "לְהֵיכָן אַתָּה הוֹלֵךְ גֵּחֲזִי?"
אָמַר לָהֶם: "לְהַחֲיוֹת מֵת." אָמְרוּ לוֹ: "וְכִי אַתָּה יָכֹל לְהַחֲיוֹת מֵת?" וַהֲלֹא הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵמִית וּמְחַיֶּה,
שֶׁנֶּאֱמַר (שמ”א ב ו): "יי מֵמִית וּמְחַיֶּה".
אָמַר לָהֶם: "אַף רַבִּי מֵמִית וּמְחַיֶּה."
יהושע בחר אנשים, והמחלוקת היא בדגש: האם הדגש הוא על גבורתם או על יראת האלוהים שלהם. לעניין הדרשה על 'אנשים' ראו שמות יח כא. |
רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: בְּחַר לָנוּ יִרְאֵי חֵטְא, אֲנָשִׁים גִּבּוֹרִים.
"וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק!". רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ: "צֵא מִתַּחַת הֶעָנָן, וְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק!"
דורש 'צא'. ר' אלעזר מוסף גם רמז למלכותו של יהושע בעתיד. |
צֵא מִן הַמַּחֲנֶה וְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק!"
"מָחָר אָנֹכִי נִצָּב" מָחָר נִהְיֶה עִמָּכֶם מְעֻתָּדִים וְעוֹמְדִים
ר' יהושע מעדיף גם כאן, כמו ברוב הדרשות, את הפשט. ר' אלעזר דורש את 'ראש הגבעה' כרמז לזכות אבות ואמהות; וראו לקמן, על הפסוק 'עלו ראש הגבעה'. יתכן שגם כאן הם חולקים בשאלה האם הגיע לישראל לנצח במלחמה בזכות עצמם או רק בזכות האבות; והשוו לעיל ויסע ב. |
רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: מָחָר נִגְזֹר תַּעְנִית, וְנִהְיֶה מְעֻתָּדִים עַל מַעֲשֶׂה אָבוֹת.
"רֹאשׁ", אֵלּוּ מַעֲשֶׂה אָבוֹת. "הַגִּבְעָה", אֵלּוּ מַעֲשֶׂה אִמָּהוֹת.
התחינה הזאת מדגישה שהניסים אינם בכוחו המאגי של המטה אלא הם מעשה של הקב"ה, ולכן הוא מכונה 'מטה האלוהים'. |
בְּמַטֶּה זֶה הוֹצָאַת אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, בְּמַטֶּה זֶה קָרַעְתָּ לָהֶם אֶת הַיָּם,
בְּמַטֶּה זֶה עָשִׂיתָ לָהֶם נִסִּים וּגְבוּרוֹת, בְּמַטֶּה זֶה, תַּעֲשֶׂה לָהֶם נִסִּים גְּבוּרוֹת בְּשָׁעָה הַזֹּאת!"
אִיסֵי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר: חֲמִשָּׁה דְּבָרִים יֵשׁ, שֶׁאֵין לָהֶם בַּתּוֹרָה הֶכְרֵעַ: שְׂאֵת, אָרוּר, מָחָר, מְשֻׁקָּדִים, וְקָם.
חמש מילים שניתן להצמידן לחלק הקודם של הפסוק או לחלקו הבא אחריהן. המילה 'וקם' היא דרשה המנסה למצוא רמז לתחית המתים מן התורה שבכתב. |
"אָרוּר אַפָּם כִּי עָז" (בראשית מט ז), אוֹ "כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ, וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר אָרוּר"?
"מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה" (שמות יז ט), אוֹ "צֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר"?
"מְשֻׁקָּדִים כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ" (שמות כה לד), אוֹ "וּבַמְּנֹרָה אַרְבָּעָה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים"?
"וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה" (דברים לא טז), אוֹ "הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם"?
אֵלּוּ חֲמִשָּׁה דְּבָרִים יֵשׁ בַּתּוֹרָה שֶׁאֵין לָהֶם הֶכְרֵעַ
דגש על המשמעת למשה ולא על רצונו של יהושע למלוך בעתיד, והשוו לעיל, על הפסוק 'וצא הלחם בעמלק'. |
"וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ". לָעִנְיָן שֶׁאֲמַרְנוּ, לְהַזְכִּיר מַעֲשֶׂה אָבוֹת וּמַעֲשֶׂה אִמָּהוֹת,
ראו לעיל בפסוק 'מחר אנוכי ניצב'. |
"וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ, וְגָבַר יִשְׂרָאֵל, וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ, וְגָבַר עֲמָלֵק" (שמות יז יא).
השוו ראה"ש ג ח: שם מובא נוסח מעובד של הדרשה שכאן. |
אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁהָיָה מֹשֶׁה מַגְבִּיהַּ אֶת יָדָיו כְּלַפֵּי מַעְלָה, הָיוּ יִשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִין בּוֹ,
וּמַאֲמִינִין בְּמִי שֶׁפִּקֵּד אֶת מֹשֶׁה לַעֲשׁוֹת כֵּן, וְהַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לָהֶם נִסִּים וּגְבוּרוֹת.
כַּיּוֹצֵא בוֹ (במדבר כא י): "וַיֹּאמֶר יי אֶל מֹשֶׁה: עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף!" וְכִי נָחָשׁ מֵמִית וּמְחַיֶּה?
אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה כֵן, הָיוּ יִשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִין בּוֹ, וּמַאֲמִינִין בְּמִי שֶׁפִּקֵּד אֶת מֹשֶׁה לַעֲשׁוֹת כֵּן,
וְהַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹלֵחַ לָהֶם רְפוּאוֹת.
כַּיּוֹצֵא בוֹ (שמות יב יג): "וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם,
וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם, וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם, וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית, בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם."
וְכִי מָה הַדָּם מַהְנֶה לַמַּלְאָךְ, אוֹ מָה מַהְנֶה לְיִשְׂרָאֵל?
אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין כֵּן, וְנוֹתְנִין מִן הַדָּם עַל פִּתְחֵיהֶם,
הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא חַס עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב כג): "וּפָסַח יי עַל הַפֶּתַח".
ר' אליעזר מנתק את הביטוי 'וגבר ישראל' מהסיטואציה של המלחמה ודורש אותו על לימוד תורה בעתיד. |
אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁהָיָה מֹשֶׁה מַגְבִּיהַּ יָדָיו כְּלַפֵּי מַעְלָה, עֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לְהַגְבִּיר בְּדִבְרֵי תוֹרָה שֶׁהֵם עֲתִידִין לְהִנָּתֵן עַל יָדָיו,
וּכְשֶׁהוּא מֵמִיךְ יָדָיו, עֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לְהֵמִיךְ בְּדִבְרֵי תוֹרָה שֶׁהֵן עֲתִידִין לְהִנָּתֵן עַל יָדָיו.
משה חטא בכך שדחה את המלחמה למחרת, ולא הזדרז לעשותה באותו היום; וענשו היה שכבדו ידיו. דורש כבדו-ב כדים. |
אִלּוּלֵי שֶׁאָמַר מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ (שמות יז ט): "בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים", לֹא הָיָה מִצְטָעֵר כֵּן.
אָמְרוּ: יָקְרוּ יָדָיו שֶׁלְּמֹשֶׁה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, כְּאָדָם שֶׁתְּלוּיִין לוֹ שְׁנֵי כַדִּין שֶׁלַּמַּיִם.
אוֹ כֶּסֶת אַחַת, אוֹ קֶלְוִקָרוֹן cervical: כרית אֶחָד, שֶׁיַּנִּיחוֹ תַּחְתָּיו?
אֶלָּא אָמַר מֹשֶׁה: "הוֹאִיל וְיִשְׂרָאֵל שְׁרוּיִין בְּצַעַר, אַף אֲנִי אֶהְיֶה עִמָּהֶן בְּצַעַר."
"וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו", שֶׁהָיָה מַעֲלָן וּמוֹרִידָן.
"וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ". מַגִּיד שֶׁהָיוּ בְּתַעֲנִית. שמסתיימת בבוא השמש דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.
רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: יָקַר הכביד חֵטְא מסה ומריבה עַל יָדָיו שֶׁלְּמֹשֶׁה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, וְלֹא הָיָה יָכֹל לַעֲמֹד בּוֹ.
ר' אלעזר המודעי כשיטתו, שאלמלא זכות אבות לא היה הקב"ה סולח לישראל. וראו גם לעיל, על הפסוק 'על ראש הגבעה'. |
שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו", אֵלּוּ מַעֲשֵׂי אָבוֹת.
"וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ", אֵלּוּ מַעֲשֵׂי אִמָּהוֹת.
גם זכות השבטים נכללת בזכות אבות. |
מַה תִּלְמֹד לוֹמַר "אֶחָד", "אֶחָד"? אֶלָּא שֶׁהָיָה אַהֲרֹן מַזְכִּיר מַעֲשֵׂה לֵוִי, וְחוּר מַעֲשֵׂה יְהוּדָה.
כנגד משה אהרון וחור. |
"וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה". בְּיָדוֹ אַחַת, שֶׁלֹּא קִבֵּל בָּהּ מִיִּשְׂרָאֵל כְּלוּם,
שתי ידיו של משה מסמלות את ישרו מחד ואת עשיית הניסים מאידך. והשוו לתחינה על המטה דלעיל, על הפסוק 'ומטה האלוהים בידי'. |
וְעַל יָדִי קָרַעְתָּ לָהֶם אֶת הַיָּם, וְעַל יָדִי עָשִׂיתָ לָהֶם נִסִּים וּגְבוּרוֹת. כָּךְ עַל יָדִי תַּעֲשֶׂה לָהֶם נִסִּים וּגְבוּרוֹת בַּשָּׁעָה הַזֹּאת!"
עמלק מזרע עשו, וכמוהו גם רומי, למרות שהוכה המשיך להלחם עד הערב. ר' אלעזר רואה במלחמת עמלק תקדים למלחמה העתידה נגד רומי. |
אֲבָל מַלְכוּת חַיֶּבֶת זוֹ רומי, עוֹשָׂה מִלְחָמָה מִשַּׁחְרִית לְעַרְבִית!
שני החכמים דורשים 'ויחלוש' באמצעות משחקי מילים: ר' יהושע דורש 'ויחלוש' – ירד וחתך ראש; עמו – עומדים; ר' אלעזר דורש 'ויחלוש' – גרם לו לפחד זעזוע וחיל, ושבר. |
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: יָרַד וְחָתַךְ רָאשֵׁי גִּבּוֹרִין שֶׁעִמּוֹ, הָעוֹמְדִים בְּשׁוּרוֹת הַמִּלְחָמָה.
רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר בּוֹ לְשׁוֹן נוֹטָרִיקוֹן notarikón: קצרנות: וַיַּחֵל, וַיַּזַע, וַיְשַׁבֵּר.
"עֲמָלֵק", כְּמַשְׁמָעוֹ, "אֶת", אֵלּוּ אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו, "עַמּוֹ", אֵלּוּ חֲיָלוֹת שכירי חרב שֶׁעִמּוֹ.
וּכְשֶׁהוּא אוֹמֵר "וְאֶת", אֵלּוּ חֲיָלִים שֶׁעִם בָּנָיו.
ר' יהושע דורש 'לפי חרב' שהרגם בחרב ולא המשיך להתעלל בהם. |
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: "לְפִי חָרֵב", לָמָּה נֶאֱמַר? לָמַדְנוּ שֶׁהַמִּלְחָמָה הַזֹּאת לֹא הָיְתָה אֶלָּא עַל פִּי הַגְּבוּרָה.
אֲחֵרִים אוֹמְרִים: נִתְקַיֵּם עֲלֵיהֶם הַמִּקְרָא הַזֶּה (יחזקאל לה ו): "לָכֵן, חַי אָנִי! נְאֻם אֲדֹנָי יי,
כִּי לְדָם אֶעֶשְׂךָ, וְדָם יִרְדְּפֶךָ, אִם לֹא דָם שָׂנֵאתָ וְדָם יִרְדְּפֶךָ."
א, פרשה ב
[עריכה]על שמות יז, יד-טז
(שמות יז יד) "וַיֹּאמֶר יי אֶל מֹשֶׁה: כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר, וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ".
הזקנים מנסחים מעין חוק היסטורי: למרות שהפוגעים בישראל היו מעין שוט בידי הקב"ה, באו בגלל חטאי ישראל – בסופו של דבר הפוגעים מקבלים את ענשם. במקרה שלפנינו עמלק בא ופגע בישראל כעונש (ראו לעיל פרשה א) – אבל גם השוט הפוגע נענש! - דורש "כי מחה" בעוה"ז, "אמחה" בעוה"ב. |
שׁוֹט שֶׁיִּשְׂרָאֵל לוֹקִין בּוֹ, סוֹפוֹ לִלְקוֹת (בּוֹ). יִלְמְדוּ כָּל אָדָם דֶּרֶךְ אֶרֶץ מֵעֲמָלֵק, שֶׁבָּא לְהַזִּיק אֶת יִשְׂרָאֵל,
וְאִבְּדוֹ הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵחַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה וּמֵחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות יז יד) "כִּי מָחֹה אֶמְחֶה".
וְכֵן פַּרְעֹה הָרָשָׁע שֶׁשִּׁעְבֵּד אֶת יִשְׂרָאֵל, טִבְּעוֹ הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא בְיַם סוּף, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים קלו טו) "וְנִעֵר פַּרְעֹה וְחֵילוֹ בְיַם סוּף".
וְכֵן כָּל אֻמָּה וּמַלְכוּת שֶׁבָּאת לְהַזִּיק אֶת יִשְׂרָאֵל, בּוֹ בַדִּין דָּנָן.
שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות יח יא) "כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם."
"וַיֹּאמֶר יי אֶל מֹשֶׁה: כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר, וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ,
בנביאים – ראו שמואל א טו; במגילה – ראו מגילת אסתר. |
"זֹאת", מַה שֶּׁכָּתוּב בְּסֵפֶר זֶה; "זִכָּרוֹן", מַה שֶּׁכָּתוּב בַּנְּבִיאִים; "בַּסֵּפֶר", מַה שֶּׁכָּתוּב בַּמְּגִלָּה;
"וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ", מַגִּיד שֶׁאוֹתוֹ הַיּוֹם נִמְשַׁח יְהוֹשֻׁעַ. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.
רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: זֶה אֶחָד מֵאַרְבָּעָה צַדִּיקִים שֶׁנָּתַן לָהֶם רֶמֶז.
שְׁנַיִם חָשׁוּ וּשְׁנַיִם לֹא חָשׁוּ: מֹשֶׁה, נָתַן לוֹ רֶמֶז וְלֹא חָשׁ. יַעֲקֹב, נָתַן לוֹ רֶמֶז וְלֹא חָשׁ.
דָּוִד וּמָרְדְּכַי, נָתַן לָהֶם רֶמֶז וְחָשׁוּ.
משה נרמז מראש (אצלנו) שלא יכנס לארץ, אבל לא חש ברמז, ולכן התחנן וביקש להכנס. המדרש מאריך, כאן ובהזדמנויות נוספות, בפירוט התחינות של משה, כי בהן מתחנן האדם הגדול ביותר על חייו; הסירוב שהוא נתקל בו ממחיש את העובדה הבסיסית שכל אדם - אפילו משה רבנו – סופו למיתה. |
וּבַסּוֹף מֹשֶׁה עוֹמֵד וּמִתְחַנֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים ג כג) "וָאֶתְחַנַּן אֶל יי בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר."
הצדקה מסוימת לכך שמשה לא חש ברמז: הוא חשב שמאחר והצליח לכבוש את עבר הירדן יוכל גם להמשיך בכך בא"י עצמה. דורש "אתה החילות" (דברים ג כד) על מלחמת סיחון ועוג. |
נִכְנַס פֶּתַח רִאשׁוֹן וְשָׁתְקוּ לוֹ, בַּשֵּׁנִי וְשָׁתְקוּ לוֹ, בַּשְּׁלִישִׁי וְנָזְפוּ בוֹ. אָמְרוּ לוֹ: "דַּיֶּיךָ עַד כָּאן!"
כָּךְ כשכבש מֹשֶׁה אֶרֶץ שני עֲמָמִים, אֶרֶץ סִיחוֹן וְעוֹג, וּנְתָנָהּ לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה
אָמְרוּ לוֹ דומה שֶׁלֹּא נִגְזְרָה גְזֵרָה אֶלָּא עַל תְּנַי אַף אָנוּ אֵין אָנוּ נִדּוֹנִין אֶלָּא עַל תְּנַי
דורש 'מי אל בשמים' וכו' כהשוואה בין מלכות הקב"ה למלכות הרומית, המכונה 'אל'! משה מבחין בין האימפריה הרומית, הבנויה בדרך היררכית – לבין מלכות הקב"ה, שאין בה מושלי ביניים אלא הקב"ה הוא הערכאה הראשונה וגם האחרונה. |
אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא: "שֶׁמָּא דְּרָכֶיךָ כְּדַרְכֵי בָשָׂר וָדָם?
אֶפִּטְרוֹפּוֹס epítropos: ממונה על רכוש גּוֹזֵר גְּזֵרָה, קְלֵרַרְכוֹס klērarkhos: ראש מושבה מְבַטֵּל עַל יָדוֹ;
קְלֵרַרְכוֹס גּוֹזֵר גְּזֵרָה, דֵּקוּרְיוֹן decurio: מפקד כיתה. חבר סנאט העיר מְבַטֵּל עַל יָדוֹ;
דֵּקוּרְיוֹן גּוֹזֵר גְּזֵרָה, הֵגְמוֹן hēgemōn: אלוף, מושל מְבַטֵּל עַל יָדוֹ;
הֵגְמוֹן גּוֹזֵר גְּזֵרָה, אִיפַּארְכוֹס húparkhos: מושל מחוז מְבַטֵּל עַל יָדוֹ;
אִיפַּארְכוֹס גּוֹזֵר גְּזֵרָה, אִיפָּטִיקוֹס hupatikós: בדרגת קונסול מְבַטֵּל עַל יָדוֹ;
אִיפָּטִיקוֹס גּוֹזֵר גְּזֵרָה, בָּא הַמּוֹשֵׁל הַגָּדוֹל קיסר רומי וּמְבַטֵּל עַל יְדֵי כֻלָּם.
מִפְּנֵי מַה? שֶּׁהֵן מְמֻנִּין זֶה לְמַעְלָה מִזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: (קהלת ה ז) "אִם עֹשֶׁק רָשׁ וְגֵזֶל מִשְׁפָּט וָצֶדֶק תִּרְאֶה בַמְּדִינָה,
אַל תִּתְמַהּ עַל הַחֵפֶץ! כִּי גָבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ שֹׁמֵר, וּגְבֹהִים עֲלֵיהֶם." שֶׁמָּא דְּרָכֶיךָ כְּדַרְכֵיהֶם?
(דברים ג כד) "אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ", בְּמִצְרַיִם, "וְכִגְבוּרֹתֶךָ", עַל הַיָּם!
(דברים ג כה) "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה", וְאֵין "נָא" אֶלָּא לְשׁוֹן בַּקָּשָׁה;
"אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה" זוֹ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל; "הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה" זֶה הַר הַמֶּלֶךְ; "וְהַלְּבָנֹן", זֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ,
שֶׁנֶּאֱמַר: (זכריה יא א) "פְּתַח לְבָנוֹן דְּלָתֶיךָ"
וּכְתִיב: (ישעיה י לד) "וְהַלְּבָנוֹן בְּאַדִּיר יִפּוֹל."
שֶׁמָּא תֹּאמַר בְּגִינִי? תִּלְמֹד לוֹמַר "לְמַעַנְכֶם", בְּגִינְכֶם וְלֹא בְּגִינִי: אַתֶּם גְּרַמְתֶּם לִי שֶׁלֹּא אֶכָּנֵס לָאָרֶץ!
(דברים ג כו) "וַיֹּאמֶר יי אֵלַי: רַב לָךְ!" אָמַר לוֹ: "דַּיֶּיךָ, עַד כָּאן!" רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: "רַב לָךְ", דַּיֶּיךָ הָעוֹלָם הַבָּא!"
עֲדַיִן הָיָה עוֹמֵד וּמְבַקֵּשׁ כָּל אוֹתָן הַבַּקָּשׁוֹת. אָמַר מֹשֶׁה לְפָנָיו: "רִבּוֹנוֹ שֶׁלָּעוֹלָם! כְּלוּם נִגְזְרָה גְזֵרָה שֶׁלֹּא אֶכָּנֵס לָהּ?
אֶכָּנֵס לָהּ כְּהֶדְיוֹט!" אָמַר לוֹ: "אֵין הַמֶּלֶךְ נִכְנָס כְּהֶדְיוֹט!"
עֲדַיִן הָיָה עוֹמֵד וּמְבַקֵּשׁ כָּל הַבַּקָּשׁוֹת הָהֵם. אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא: "רִבּוֹנוֹ שֶׁלָּעוֹלָם! הוֹאִיל וְנִגְזְרָה גְזֵרָה שֶׁלֹּא אֶכָּנֵס לָאָרֶץ, לֹא כְמֶלֶךְ וְלֹא כְהֶדְיוֹט,
אֶכָּנֵס לָהּ בִּמְחִלַּת קֵסַרְיוֹן שֶׁהִיא מִתַּחַת לְפַּמְיָס!"
אָמַר לוֹ: (דברים לד ד) "וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר." אָמַר לְפָנָיו: "רִבּוֹנוֹ שֶׁלָּעוֹלָם! הוֹאִיל וְנִגְזַר עָלַי שֶׁלֹּא אֶכָּנֵס, לֹא מֶלֶךְ וְלֹא הֶדְיוֹט,
וְלֹא בַמְּחִלָּה שֶׁלְּקֵסַרְיוֹן שֶׁהוּא מִתַּחַת לְפַּמְיָס, מֵעַתָּה, עַצְמוֹתַי יַעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן!"
אָמַר לוֹ: (דברים ג כז) "כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה."
רשב"י מציע פסוק אחר הנדרש שגם לאחר מותו לא יעבור משה את הירדן. |
וְכִי אֶפְשָׁר לַמֵּת לַעֲבֹר? אֶלָּא שֶׁאָמַר לוֹ: "מֹשֶׁה! אַף עַצְמוֹתֶיךָ לֹא יַעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן!"
שתי דרשות על בכיו של משה: הראשונה היא על בכי של יאוש, והשניה היא בכי של בקשת עזרה. |
אֲחֵרִים אוֹמְרִים: הָיָה מֹשֶׁה מֻטֶּה עַל רַגְלָיו שֶׁלְּאֶלְעָזָר וְאָמַר לוֹ: "אֶלְעָזָר בֶּן אָחִי! בַּקֵּשׁ עָלַי רַחֲמִים! כַּשֵּׁם שֶׁבִּקַּשְׁתִּי עַל אַהֲרֹן אָבִיךָ,
שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים ט כ) "וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף יי מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ, וָאֶתְפַּלֵּל גַּם בְּעַד אַהֲרֹן".
אָמַר לְפָנָיו: "רִבּוֹנוֹ שֶׁלָּעוֹלָם! אִם כֵּן הוּא, אֶרְאֶנָּה בְמַרְאִית הָעַיִן!"
וּבְדָבָר זֶה נֶאֱמַר לוֹ: "עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה!"
שני הנביאים ראו את כל הארץ, אבל אברהם ראה מהמקום שבו היה, ואילו משה נאלץ לעלות לראש ההר; והשוו ספרי דברים שנז, שם נאמר שהאבות לא ראו את הארץ בעיניהם, אלא הסתפקו בהבטחת הקב"ה. |
שֶׁבְּאַבְרָהָם לֹא לְבָטוּהוּ, הטריחוהו וּבְמֹשֶׁה לְבָטוּהוּ.
בְּאַבְרָהָם מַה הוּא אוֹמֵר? (בראשית יג יד) "שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה."
וּבְמֹשֶׁה מַה הוּא אוֹמֵר? (דברים ג כז) "עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה, וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ!" עֲלֵה וְהַבֵּט וּרְאֵה!
הראיה של משה היתה ראיה נבואית, לא רק בכך שראה את כל הארץ, אלא גם בכך שראה את העתיד; וראו ספרי דברים שנז. |
שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים לד א) "וַיַּרְאֵהוּ יי אֶת כָּל הָאָרֶץ, אֶת הַגִּלְעָד עַד דָּן."
"אֶת כָּל הָאָרֶץ", זוֹ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. בִּקֵּשׁ לִרְאוֹת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְהֶרְאָהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר "אֶת הַגִּלְעָד",
וְאֵין גִּלְעָד אֶלָּא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: (ירמיה כב ו) "גִּלְעָד אַתָּה לִי רֹאשׁ הַלְּבָנוֹן"
מְנַיִן שֶׁהֶרְאָהוּ אַף שִׁמְשׁוֹן בֶּן מָנוֹחַ? שֶׁנֶּאֱמַר "עַד דָּן." וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר: (שופטים יג ב) "וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִצָּרְעָה מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי, וּשְׁמוֹ מָנוֹחַ"
דָּבָר אַחֵר: (דברים לד א) "עַד דָּן." עֲדַיִן לֹא בָאוּ שְׁבָטִים לָאָרֶץ, וְלֹא נִתְחַלְּקָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְיִשְׂרָאֵל,
שתי הדרשות הללו קשורות למלחמת ארבעת המלכים של אברהם, ולא למשה; אבל הביטוי 'עד דן' מופיע גם שם. וראו גם בראשית רבה מג ב, שכששמע אברהם שעתידים לעבוד שם ע"ז תשש כוחו. |
כַּיּוֹצֵא בוֹ: (בְּרֵאשִׁית יד יד) "וַיִּרְדֹּף עַד דָּן." עֲדַיִן לֹא בָאוּ הַשְּׁבָטִים לָעוֹלָם, וְלֹא נִתְחַלְּקָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְיִשְׂרָאֵל,
וּמַה תִּלְמֹד לוֹמַר "עַד דָּן"? אֶלָּא שֶׁאָמַר לוֹ לְאַבְרָהָם אָבִינוּ: בְּמָקוֹם הַזֶּה עֲתִידִין בָּנֶיךָ לַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה, וְתָשַׁשׁ כֹּחוֹ מֵעָלָיו.
חוזר לטענה שמשה ראה את השופטים במראה הנבואה. |
וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר: (שופטים ד ו) "וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְבָרָק בֶּן אֲבִינֹעַם מִקֶּדֶשׁ נַפְתָּלִי".
וּמְנַיִן שֶׁהֶרְאָהוּ יְהוֹשֻׁעַ בְּמַלְכוּתוֹ? שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים לד ב) "וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם". וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר: (במדבר יג י) "לְמַטֵּה אֶפְרָיִם, הוֹשֵׁעַ בִּן נוּן."
וּמְנַיִן שֶׁהֶרְאָהוּ גִּדְעוֹן? שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים לד ב) "וּמְנַשֶּׁה". וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר: (שופטים י טו) "הִנֵּה אַלְפִּי הַדַּל בִּמְנַשֶּׁה".
וּמְנַיִן שֶׁהֶרְאָהוּ דָּוִד בְּמַלְכוּתוֹ? שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים לד ב) "וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה"
וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר: (דברי הימים א כח ד) "וַיִּבְחַר יי אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בִּי מִכֹּל בֵּית אָבִי, לִהְיוֹת לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם, כִּי בִיהוּדָה בָּחַר לְנָגִיד".
משה עמד בהר נבו שבמזרח וראה את המערב. |
וּמְנַיִן שֶׁהֶרְאָהוּ אַף קִבְרֵי אָבוֹת? תִּלְמֹד לוֹמַר: (דברים לד ג) "וְאֶת הַנֶּגֶב".
וּמְנַיִן לָמַדְנוּ עַל קִבְרֵי אָבוֹת שֶׁהֵם בַּנֶּגֶב? שֶׁנֶּאֱמַר: (במדבר יג כד) "וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן"
וּמְנַיִן שֶׁהֶרְאָהוּ מַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה? שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים לד ג) "וְאֶת הַכִּכָּר".
וּלְהַלָּן כְּתִיב: (בראשית יט כה) "וַיַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים הָאֵל וְאֵת כָּל הַכִּכָּר".
וּמְנַיִן שֶׁהֶרְאָהוּ גּוֹג וְכָל הֲמוֹנוֹ? שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים לד ג) "בִּקְעַת יְרֵחוֹ". וְלָמַדְנוּ שֶׁעֲתִידִין גּוֹג וְכָל הֲמוֹנוֹ לַעֲלוֹת וְלִנְפֹּל בְּבִקְעַת יְרִיחוֹ.
בקעת יריחו אכן נראית מהר נבו גם להדיוטות, וכשם שראה אותה כך ראה את מראות הנבואה העל-טבעיים. |
שָׂדֶה מְלֵאָה חִטִּים כָּל שֶׁהוּא, שָׂדֶה מְלֵאָה שְׂעוֹרִים כָּל שֶׁהוּא,
משה ראה גם נשים, כגון דבורה, אבל הן מופיעות אחרונות ברשימה. |
וּמְנַיִן שֶׁהֶרְאָהוּ לִדְבוֹרָה? שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים לד ג) "עִיר הַתְּמָרִים". וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר: (שופטים ד ה) "וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת תֹּמֶר דְּבוֹרָה"
וּמְנַיִן שֶׁהֶרְאָהוּ אֵשֶׁת לוֹט? שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים לד ג) "עַד צֹעַר." וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר: (בראשית יט כג) "וְלוֹט בָּא צֹעֲרָה."
כאן מדובר ברמז חיובי, ובהבטחה של הקב"ה שישמור עליו, וראו בראשית רבה עו, שהיו שגינו אותו על שחשש מהמפגש עם עשו והיו ששיבחו אותו ואף קבעו 'אין הבטחה לצדיק בעולם הזה'. |
וְהוּא הָיָה מְפַחֵד וְיָרֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית לב י) "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ".
אָדָם שֶׁהַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא הִבְטִיחוֹ, הָיָה יָרֵא וּמְפַחֵד? אֶלָּא שֶׁאָמַר יַעֲקֹב אָבִינוּ: "אוֹי לִי! שֶׁמָּא יִגְרֹם הַחֵטְא?"
דוד, שהצליח לגבור על חיות רעות, הבין שמדובר ברמז שיצליח לגבור על אויביו ועל גלית, וראו שמואל א יז לו. |
אָמַר דָּוִד: "וְכִי מָה אֲנִי סָפוּן שֶׁהִכִּיתִי חַיּוֹת רָעוֹת אֵלּוּ? אֶלָּא שֶׁמָּא עָתִיד לֵאָרַע לְיִשְׂרָאֵל דָּבָר, וְהֵם עֲתִידִין לְהִנָּצֵל עַל יָדִי!"
מָרְדְכַי, נָתַן לוֹ רֶמֶז וְחָשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: (אסתר ב יא) "וּבְכָל יוֹם וָיוֹם, מָרְדֳּכַי מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי חֲצַר בֵּית הַנָּשִׁים,
אֶלָּא שֶׁמָּא עָתִיד לֵאָרַע לְיִשְׂרָאֵל דָּבָר, וְהֵם עֲתִידִין לְהִנָּצֵל עַל יָדָהּ.
הדרשה מתארת מחיה מוחלטת של עמלק וזרעו, מתחת השמים וגם מעליהם - בעולם הבא. |
"אֶת זֵכֶר", זֶה הָמָן, "עֲמָלֵק", כִּשְׁמוּעוֹ.
ר' יהושע מוסיף את משפחותיו של עמלק, כלומר את סבו – עשו, ובתפיסת חז"ל - רומי. ר' אלעזר מוסיף את אגג, ודורש למחות את עמלק בדור מסוים – הוא דורו של אגג; וכך מסביר את ההחמרה של שמואל עם שאול. |
רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: "זֵכֶר", זֶה אֲגַג, וַ"עֲמָלֵק" כִּשְׁמוּעוֹ. "מָחֹה", לוֹ וּלְכָל דּוֹרוֹתָיו, "אֶמְחֶה", לוֹ וּלְכָל הַדּוֹר הַהוּא.
"מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם." שֶׁלֹּא יְהֵא נִין וְנֶכֶד לַעֲמָלֵק תַּחַת מִפְרַס כָּל הַשָּׁמַיִם.
ר' יהושע ור' אלעזר דורשים 'מתחת השמים' על ישראל, שנמצאים תחת כנפי אביהם שבשמים. הם חולקים בשאלה על איזה זמן מדובר: ר' יהושע דורש שמדובר בזמן מלחמת עמלק ברפידים, ואילו ר' אלעזר דורש על זמן הגלות – כנראה בסיפור מגילת אסתר, כשהמן ניסה להרוג את היהודים המפוזרים בארבע רוחות ה'שמים'. וראו במקבילה במכילתא דרשב"י ליז יד: "מתחת כנפי השמים" - דומה ל'תחת כנפי השכינה'. |
אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא: "רִבּוֹנוֹ שֶׁלָּעוֹלָם! רָשָׁע זֶה בָּא לְאַבֵּד בָּנֶיךָ מִתַּחַת כְּנָפֶיךָ!
סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁנָּתַתָּ לָהֶם, מִי יִקְרָא בּוֹ?"
רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: כְּשֶׁבָּא עֲמָלֵק לְהַזִּיק אֶת יִשְׂרָאֵל מִתַּחַת כַּנְפֵי אֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם,
אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא: "רִבּוֹנוֹ שֶׁלָּעוֹלָם! בָּנֶיךָ, שֶׁאַתָּה עָתִיד לְפַזְּרָן תַּחַת רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם,
שֶׁנֶּאֱמַר: (זכריה ב י) "הוֹי הוֹי וְנֻסוּ מֵאֶרֶץ צָפוֹן! נְאֻם יי, כִּי כְּאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם פֵּרַשְׂתִּי אֶתְכֶם, נְאֻם יי."
רָשָׁע זֶה בָּא לְכַלָּן מִתַּחַת כְּנָפֶיךָ! סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁנָּתַתָּ לָהֶם, מִי יִקְרָא בּוֹ?"
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֵימָתַי יֹאבַד שְׁמָן שֶׁלָּאֵלּוּ? בְּשָׁעָה שֶׁתֵּעָקֵר עֲבוֹדָה זָרָה הִיא וְעוֹבְדֶיהָ, וִיהֵא הַמָּקוֹם יְחִידִי בָּעוֹלָם,
ר' אליעזר מעביר את מחיית עמלק לאחריותו של הקב"ה ולאחרית הימים, במלחמת גוג ומגוג. |
וְאוֹמֵר: (זכריה יד ט) "וְהָיָה יי לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ, בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יי אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד."
וְאוֹמֵר: (איכה ג סו) "תִּרְדֹּף בְּאַף וְתַשְׁמִידֵם".
ר' נתן מסביר את כל סיפור המגילה כתזכורת לישראל לקיים את מחיית עמלק ולא כסכנה אמיתית שעמדה לפניהם. |
שֶׁנֶּאֱמַר: (אסתר ט כח) "וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה, מְדִינָה וּמְדִינָה וְעִיר וָעִיר,
וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים, וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם."
(שמות יז טו) "וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יי נִסִּי." רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: מֹשֶׁה קְרָאוֹ "נִסִּי",
וְרַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: הַמָּקוֹם קְרָאוֹ "נִסִּי", שֶׁנֶּאֱמַר: "ויקרא שמו יי 'נִסִּי'."
דורש את השייכות 'ניסי' – שלי, של משה. הדרשה הזאת היא בשיטת ר' יהושע. |
צָרָה לְיִשְׂרָאֵל כְּאִלּוּ צָרָה לְפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה סג,ט) "בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר" שִׂמְחָה לְיִשְׂרָאֵל כְּאִלּוּ שִׂמְחָה לְפָנָיו,
שֶׁנֶּאֱמַר: (שמואל א ב א) "כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶךָ." "וַיֹּאמֶר, כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ! מִלְחָמָה לַיי בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר."
ראו דברי ר' אליעזר לעיל, על אחרית הימים. |
הקב"ה לא ילחם בעמלק בעצמו, אלא יחייב את ישראל להלחם ולהשמיד את עמלק; וראו דברים כה יז-יט. לעניין הגמל של עמלק השוו סנהדרין ו ד. דורש "אמחה את זכר" |
תַּחַת מִפְרַס כָּל הַשָּׁמַיִם!" שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ "גָּמָל זֶה, שֶׁלַּעֲמָלֵק", אִם אַנִּיחַ נִין וְנֶכֶד לַעֲמָלֵק."
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: נִשְׁבַּע הַמָּקוֹם בְּכִסֵּא הַכָּבוֹד שֶׁלּוֹ, שֶׁאִם יָבֹא אֶחָד מִכָּל אֻמּוֹת הָעוֹלָם לְהִתְגַּיֵּר, שֶׁיְּקַבְּלוּהוּ וְלַעֲמָלֵק וּלְבֵיתוֹ לֹא יְקַבְּלוּהוּ,
ר' אליעזר מעביר את המצווה למחיית עמלק לתחום דיני הגיור, ומוסיף את עמלק לרשימת האסורים לבוא בקהל, כמו עמון ומואב; והשוו רמב"ם הלכות איסורי ביאה יב יז, שלא מנע גיור של עמלקיים. לדברי ר' אליעזר הרג דוד את בן הגר בגלל מוצאו ולא בגלל דבריו. |
נִזְכָּר דָּוִד בְּאוֹתָהּ שָׁעָה מַה שֶּׁנֶּאֱמַר לְמֹשֶׁה רַבֵּנוּ: אִם יָבֹא אֶחָד מִכָּל הָאֻמּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם לְהִתְגַּיֵּר, שֶׁיְּקַבְּלוּהוּ,
וּמִבֵּיתוֹ שֶׁלַּעֲמָלֵק, שֶׁלֹּא יְקַבְּלוּהוּ. מִיָּד, (שמואל ב א טז) "וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד: דָּמְךָ עַל רֹאשֶׁךָ, כִּי פִיךָ עָנָה בְךָ".
לְכָךְ נֶאֱמַר: (שמות יז טז) "מִדֹּר דֹּר."
דָּבָר אַחֵר: "מִדֹּר דֹּר." רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: "מִדֹּר", אֵלּוּ חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה, "דֹּר", אֵלּוּ חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.
כמו לעיל, גם כאן חולקים ר' יהושע ור' אלעזר בשאלה מי אחראי ישיר למחיית עמלק: ר' יהושע מטיל זאת על הקב"ה, השולט בעולם הזה ובבא, ואילו ר' אלעזר - על ישראל לדורותיו. |
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: "מִדּוֹרוֹ שֶׁלַּמָּשִׁיחַ שֶׁהֵם שְׁלֹשָׁה דּוֹרוֹת וּמְנַיִן לְדוֹרוֹ שֶׁלַּמָּשִׁיחַ, שֶׁהֵן שְׁלֹשָׁה דּוֹרוֹת?
שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים עב ה) "יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ, וְלִפְנֵי יָרֵחַ דּוֹר דּוֹרִים."
סְלִיקָא מַסֶּכְתָּא וְכָלָּא סִדְרָא,
שֶׁבַח לֵאלָהֵי תַקִּיף וְגִבָּרָא.
ב, פרשה א
[עריכה]על שמות יח, א-יב
לפי ר' יהושע הגיע יתרו לאחר מלחמת עמלק; לפי ר' אלעזר הוא הגיע לאחר מתן תורה, בניגוד לפשט, כלומר בזמן מתן תורה הוא לא היה נוכח במחנה ישראל. |
מִלְחֶמֶת עֲמָלֵק שָׁמַע וּבָא, שֶׁהִיא כְּתוּבָה בְּצִדּוֹ. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ
רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: מַתַּן תּוֹרָה שָׁמַע וּבָא,
שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁנִּתְּנָה תוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל זָעוּ כָל מַלְכֵי הָאֲדָמָה בְּהֵיכְלֵיהֶם,
שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים כט ט) "וּבְהֵיכָלוֹ, כֻּלּוֹ אֹמֵר כָּבוֹד."
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, נִתְקַבְּצוּ כָּל מַלְכֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם אֵצֶל בִּלְעָם הָרָשָׁע.
אָמְרוּ לוֹ: "בִּלְעָם! שֶׁמָּא הַמָּקוֹם עוֹשֶׂה לָנוּ כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה לְדוֹר הַמַּבּוּל?"
שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים כט י) "יי לַמַּבּוּל יָשָׁב וַיֵּשֶׁב יי מֶלֶךְ לְעוֹלָם"
אָמַר לָהֶם: "שׁוֹטִים שֶׁבָּעוֹלָם! כְּבַר נִשְׁבַּע הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא לְנֹחַ שֶׁאֵינוֹ מֵבִיא מַבּוּל לְעוֹלָם,
שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה נד ט) "כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ".
אָמְרוּ לוֹ: "שֶׁמָּא מַבּוּל שֶׁלְּמַיִם אֵינוֹ מֵבִיא, מַבּוּל שֶׁלְּאֵשׁ מֵבִיא?"
אָמַר לָהֶם: "אֵינוֹ מֵבִיא לֹא מַבּוּל שֶׁלְּאֵשׁ וְלֹא מַבּוּל שֶׁלְּמַיִם, אֶלָּא תּוֹרָה נוֹתֵן הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא לְעַמּוֹ וְלִידִידָיו,
שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים כט יא) "יי עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן".
כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ כֻלָּם מִפִּיו הַדָּבָר הַזֶּה, עָנוּ כֻלָּם וְאָמְרוּ אַחַר כָּךְ: (תהלים כט יא) "יי יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם."
וּפָנוּ וְהָלְכוּ אִישׁ לִמְקוֹמוֹ.
שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁנִּקְרַע יַם סוּף, נִשְׁמַע מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ,
שֶׁנֶּאֱמַר: (יהושע ה א) "וַיְהִי כִשְׁמֹעַ כָּל מַלְכֵי הָאֱמֹרִי"
וְכֵן אָמְרָה רָחָב הַזּוֹנָה לִשְלוּחֵי יְהוֹשֻׁעַ: (יהושע ב י-יא) "כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ יי אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם,
וַאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, לְסִיחֹן וּלְעוֹג, אֲשֶׁר הֶחֱרַמְתֶּם אוֹתָם.
וַנִּשְׁמַע, וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ, וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם".
באותם אמצעים שסייעו לרחב לזנות ולקבל לקוחות בסתר היא השתמשה להצלת המרגלים, ובזכות ההצלה ביקשה שימחלו חטאיה. |
וְכָל אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, זָנְתָה.
לְסוֹף חֲמִשִּׁים שָׁנָה, נִתְגַּיְּרָה, וְהִיא אוֹמֶרֶת: "רִבּוֹנוֹ שֶׁלָּעוֹלָם! בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים חָטָאתִי. בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים מְחֹל לִי, בַּחֶבֶל, בַּחַלּוֹן, וּבַחוֹמָה,
שֶׁנֶּאֱמַר: (יהושע ב טו) "וַתּוֹרִדֵם בַּחֶבֶל בְּעַד הַחַלּוֹן, כִּי בֵיתָהּ בְּקִיר הַחוֹמָה, וּבַחוֹמָה הִיא יוֹשָׁבֶת."
"וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ". שִׁבְעָה שמות נִקְרְאוּ לוֹ:
יֶתֶר, יִתְרוֹ, חֹבָב, רְעוּאֵל, חֶבֶר, פּוּטִיאֵל, קֵנִי.
יֶתֶר, שֶׁהוֹתִיר פָּרָשָׁה אַחַת בַּתּוֹרָה. יִתְרוֹ, שֶׁיִּתֵּר שהרבה בְּמַעֲשִׂים טוֹבִים.
חֹבָב, שֶׁהָיָה חָבִיב לַמָּקוֹם. רְעוּאֵל, שֶׁהָיָה כְרֵעַ לַמָּקוֹם. חֶבֶר, שֶׁנֶּעֱשָׂה כְחָבֵר לַמָּקוֹם.
פּוּטִיאֵל, שֶׁנִּפְטַר מֵעֲבוֹדָה זָרָה. קֵנִי, שֶׁקִּנָּא לַשָּׁמַיִם, וְקָנָה לוֹ תּוֹרָה.
כאן לא מתואר יתרו כבעל שמות אחדים, אלא שמו השתנה וגדל בזכות מעשיו. |
שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות ד יח) "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ",
וּכְשֶׁעָשָׂה מַעֲשִׂים טוֹבִים, הוֹסִיפוּ לוֹ אוֹת אַחַת.
וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּאַבְרָהָם, שֶׁמִּתְּחִלָּה לֹא הָיוּ קוֹרְאִין אוֹתוֹ אֶלָּא אַבְרָם,
וּכְשֶׁעָשָׂה מַעֲשִׂים טוֹבִים, הוֹסִיפוּ לוֹ אוֹת אַחַת וְנִקְרָא שְׁמוֹ אַבְרָהָם.
האות ה גדולה מהאות י, ולכן ההחלפה נחשבת כאן כהגדלת שמה של שרי. |
וּכְשֶׁעָשְׂתָה מַעֲשִׂים טוֹבִים, הוֹסִיפוּ לָהּ אוֹת אַחַת גְּדוֹלָה, וְנִקְרֵאת שְׁמָהּ שָׂרָה.
וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בִּיהוֹשֻׁעַ, שֶׁמִּתְּחִלָּה הָיוּ קוֹרְאִין אוֹתוֹ הוֹשֵׁעַ,
וּכְשֶׁעָשָׂה מַעֲשִׂים טוֹבִים, הוֹסִיפוּ לוֹ אוֹת אַחַת וְנִקְרָא יְהוֹשֻׁעַ,
שֶׁנֶּאֱמַר: (במדבר יג טו) "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ."
וְיֵשׁ אֲחֵרִים שֶׁפָּחֲתוּ מֵהֶם. יֵשׁ לָךְ לְלַמֵּד מֵעֶפְרוֹן, שֶׁמִּתְּחִלָּה הָיוּ קוֹרְאִין אוֹתוֹ עֶפְרוֹן,
וּכְשֶׁשָּׁקַל הַכֶּסֶף מִיַּד אַבְרָהָם, פָּחֲתוּ אוֹת אַחַת מִשְּׁמוֹ,
שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית כג טז) "וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרוֹן, וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת הַכֶּסֶף", 'עֶפְרֹן' כְּתִיב. בכתיב חסר, בלי ו
האימרה של ניתאי הארבלי, 'אל תתחבר לרשע' (אבות א ז) מבוססת על דברי הימים ב כ לה-לז, שם מסופר כי יהושפט התחבר לאחזיה הרשע ונענש על כך, וראו גם אבות דר' נתן ט, ד. |
וּכְשֶׁבָּא לְאוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, מעשה אמנון ותמר פָּחֲתוּ לוֹ אוֹת אַחַת וְנִקְרָא "יוֹנָדָב," (שמואל ב יג לב)
שֶׁנֶּאֱמַר: (דברי הימים ב כ לז) "כְּהִתְחַבֶּרְךָ עִם אֲחַזְיָהוּ, פָּרַץ יי אֶת מַעֲשֶׂיךָ".
מִכָּן אָמְרוּ חֲכָמִים: אֶל יִתְחַבַּר אָדָם לָרָשָׁע, אֲפִלּוּ לְקָרְבוֹ לַתּוֹרָה (אבות דר' נתן ט, ד, והשוו לדברי הלל שם במשנה יב.)
מה היה יתרו לפני שהגיע אל משה: כומר לע"ז או מדייני מכובד סתם? |
כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: (שופטים יח ל) "וִיהוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן מְנַשֶּׁה הוּא וּבָנָיו הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי עַד יוֹם גְּלוֹת הָאָרֶץ."
רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: שָׂר הָיָה. כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: (שמואל ב ח יח) "וּבְנֵי דָוִד כֹּהֲנִים הָיוּ."
האם משה הוא חתנו של יתרו או יתרו הוא חותן משה? |
שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות ד יח) "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ"
עַכְשָׁו חָמִיו מִתְכַּבֵּד בּוֹ: אָמְרוּ לוֹ: "מַה טִּיבָךְ?" אָמַר לָהֶם: "אֲנִי חוֹתֵן מֹשֶׁה!"
"אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ",
שָׁקַל מֹשֶׁה כְיִשְׂרָאֵל, וְיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה. שָׁקַל רַב כַּתַּלְמִיד וְתַלְמִיד כָּרַב.
"כִּי הוֹצִיא יי אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם."
מַגִּיד שֶׁשְּׁקוּלָה יְצִיאַת מִצְרַיִם, כְּנֶגֶד כָּל הַנִּסִּים וּגְבוּרוֹת שֶׁעָשָׂה הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל.
(שמות יח ב) "וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה אֶת צִפֹּרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה, אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ."
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אַחַר שֶׁנִּפְטְרָה מִמֶּנּוּ בְּגֵט. נֶאֱמַר כָּן 'שִׁלּוּחַ' וְנֶאֱמַר לְהַלָּן 'שִׁלּוּחַ' (דברים כד א).
מַה שִּׁלּוּחַ הָאָמוּר לְהַלָּן, גֵּט, אַף כָּן גֵּט.
במהלך הסיפור של יציאת מצרים לא הופיעה ציפורה, מאז המאורע במלון, והנה אנחנו שומעים שהיא היתה במדיין. את הפער הזה מנסה הדרשה לאחות: לדעת ר' יהושע גירש משה את ציפורה בגט; לדעת ר' אלעזר הם נשארו נשואים, אבל היא חזרה למדיין ולא היתה ביציאת מצרים. |
שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: "לֵךְ! הוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם!"
שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות ג י) "וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה",
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, נָטַל אִשְׁתּוֹ וּשְׁנֵי בָנָיו, וְהָיָה מוֹלִיכָם לְמִצְרַיִם,
שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות ד כ) "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו, וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר, וַיָּשָׁב אַרְצָה מִצְרָיִם".
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, נֶאֱמַר לְאַהֲרֹן: (שמות ד כז) "לֵךְ לִקְרַאת מֹשֶׁה!"
יָצָא לְקְרַאת מֹשֶׁה וְחִבְּקוֹ וּנְשָׁקוֹ. אָמַר לוֹ: "מֹשֶׁה! הֵיכָן הָיִיתָ כָּל הַשָּׁנִים הַלָּלוּ?"
אָמַר לוֹ: "בְּמִדְיָן." אָמַר לוֹ: "מַה טַּף וְנָשִׁים אֵלּוּ עִמָּךְ?" אָמַר לוֹ: "אִשְׁתִּי וּבָנַי."
אָמַר לוֹ: "וּלְאָן אַתָּה מוֹלִיכָם?" אָמַר לוֹ: "לְמִצְרַיִם."
אָמַר לוֹ: "עַל הָרִאשׁוֹנִים אָנוּ מִצְטַעֲרִים, וְעַכְשָׁו נִצְטַעֵר גַּם בְּאֵלּוּ?"
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר לְצִפֹּרָה: "לְכִי לְבֵית אָבִיךְ!" וּבְאוֹתָהּ שָׁעָה הָלְכָה לְבֵית אָבִיהָ, וּנְטָלָהּ שְׁנֵי בָנֶיהָ.
לְכָךְ נֶאֱמַר: (שמות יח ב) "אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ."
(שמות יח ג) "וְאֵת שְׁנֵי בָנֶיהָ, אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד גֵּרְשֹׁם, כִּי אָמַר: גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה."
כיצד חש משה במדיין? – לדעת ר' יהושע הוא הרגיש מנוכר למקום; לדעת ר' אלעזר הוא היה מנוכר לאלוהי מדין, ואי הנוחות שלו היתה דתית. |
רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: "בָּאָרֶץ נָכְרִיָּה", נֵכַר יָהּ.
אָמַר מֹשֶׁה: "הוֹאִיל וְכָל הָעוֹלָם עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, אֲנִי אֶעֱבֹד לְמִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם."
שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאָמַר מֹשֶׁה לְיִתְרוֹ: "תֵּן לִי צִפֹּרָה בִתָּךְ לְאִשָּׁה!"
אָמַר לוֹ יִתְרוֹ: "קַבֵּל עָלֶיךָ דָּבָר זֶה שֶׁאוֹמַר לָךְ, וַאֲנִי נוֹתְנָהּ לָךְ לְאִשָּׁה!"
אָמַר לוֹ: "מַהוּ?" אָמַר לוֹ: "בֵּן שֶׁיִּהְיֶה לָךְ תְּחִלָּה, יִהְיֶה לָעֲבוֹדָה זָרָה! מִכָּן וְאֵילָךְ, לְשֵׁם שָׁמַיִם."
משה הקדיש את גרשום לע"ז, ואכן מבני גרשום היה מיכה, הכהן של פסל מיכה, ראו שופטים יח ל. כך מסבירה הדרשה את פרשת המלון הקשה. |
אֵין אָלָה אֶלָּא לְשׁוֹן שְׁבוּעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמואל א יד כד) "וַיֹּאֶל שָׁאוּל אֶת הָעָם לֵאמֹר"
וּכְתִיב: (מלכים ב ה כג) "וַיֹּאמֶר נַעֲמָן: הוֹאֵל קַח כִּכָּרָיִם!" לְפִיכָךְ הִקְדִּים הַמַּלְאָךְ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה.
מִיָּד, (שמות ד כה) "וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר, וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ, וַתַּגַּע לְרַגְלָיו, וַתֹּאמֶר: כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי.
וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ, אָז אָמְרָה: חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת."
ראו נדרים ג יא, שם עוסק רבי בדמותו של אברהם אבינו ולא במשה, ומופיעה גם דעה ששית, של אחרים בשבח המילה. כאן דברי רבי הם כדברי ר' יהושע בן קרחה, כי הנושא הוא משה. |
שֶׁנֶּאֱמַר: (ירמיה ט כה) "כִּי כָל הַגּוֹיִם עֲרֵלִים, וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל עַרְלֵי לֵב."
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁשְּׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה בְרִיתוֹת נִכְרְתוּ עָלֶיהָ!
רַבִּי יוֹסֵה הַגָּלִילִי אוֹמֵר: גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁדּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת הַחֲמוּרָה, שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ כָּרֵת!
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁלֹּא נִתְלָה לְמֹשֶׁה עָלֶיהָ מְלֹא שָׁעָה!
רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁדּוֹחֶה אֶת הַנְּגָעִים!
רַבִּי אוֹמֵר: גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁכָּל זְכִיּוֹתָיו שֶׁלְּמֹשֶׁה לֹא עָמְדוּ לוֹ בְשָׁעַת דָּחְקוֹ!
ר' יהושע בן קרחה, רבי ור' יוסי מסכימים שבשעה שהגיע משה למלון הוא הותקף ע"י המלאך. הם חולקים מדוע לא מל את בנו מיד: רבי טוען שהתעצל, ור' יוסי דורש 'מלון'-לינה, וטוען שעסק קודם בענייני הלינה. |
וְעַל שֶׁנִּתְעַצַּל בַּמִּילָה שָׁעָה אַחַת, בִּקֵּשׁ הַמַּלְאָךְ לְהָרְגוֹ,
שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות ד כד) "וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן".
רַבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: חַס וְשָׁלוֹם לְאוֹתוֹ צַדִּיק שֶׁנִּתְעַצַּל בַּמִּילָה שָׁעָה אַחַת!
אֶלָּא אָמַר: "יִמּוֹל וְיֵצֵא, הֲרֵי סַכָּנַת נְפָשׁוֹת! יִשְׁהֶה וְיִמּוֹל, הַמָּקוֹם אָמַר לוֹ: "לֵךְ, הוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם!"
אֶלָּא עַל שֶׁנִּתְרַשַּׁל בְּלִינָה קֹדֶם הַמִּילָה, לְכָךְ בִּקֵּשׁ הַמָּקוֹם לְהָרְגוֹ,
שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות ד כד) "וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יי וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ."
רשב"ג דורש 'חתן'-תינוק. הוא אינו מסביר למה התקיף המלאך ומדוע לא המית את התינוק, אלא מסתפק בטענה שלא את משה ביקש הקב"ה להמית. |
שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות ד כה) "כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי."
אָמַרְתָּ, צֵא וּרְאֵה! מִי קָרוּי חָתָן? תִּינוֹק אוֹ מֹשֶׁה? הֱוֵי אוֹמֵר, תִּינוֹק.
(שמות יח ד) "וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר, כִּי אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי, וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה."
ר' יהושע דורש 'מחרב פרעה' ממש. ר' אליעזר דורש 'מי שם פה לאדם' וכו'. |
הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי? וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר: אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר.
וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה". אָמַר: תִּפְשׂוּ אֶת מֹשֶׁה וְהַעֲלוּהוּ לַבִּימָה,
וְכִפְתוּהוּ וְהַנִּיחוּ הַסַּיִף עַל צַוָּארוֹ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה יָרַד מַלְאָךְ, וְנִדְמָה לָהֶם כִּדְמוּתוֹ שֶׁלְּמֹשֶׁה.
תָּפְסוּ אֶת הַמַּלְאָךְ, וְהִנִּיחוּ אֶת מֹשֶׁה.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בְּנֵי אָדָם שֶׁתָּפְשׂוּ אֶת מֹשֶׁה, עֲשָׂאָן הַמָּקוֹם כִּתִּים כִּתִּים, אִלְּמִים חֵרְשִׁים וְסוֹמִים.
וְהָיוּ אוֹמְרִים לָאִלְּמִים: "הֵיכָן הוּא מֹשֶׁה?" וְלֹא הָיוּ מְדַבְּרִים.
וְלַחֵרְשִׁים, וְלֹא הָיוּ שׁוֹמְעִין, וְלַסּוֹמִין וְלֹא הָיוּ רוֹאִין.
כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות ד יא) "וַיֹּאמֶר יי אֵלָיו: מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם,
אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם, אוֹ חֵרֵשׁ, אוֹ פִקֵּחַ, אוֹ עִוֵּר? הֲלֹא אָנֹכִי יי?"
לְכָךְ נֶאֱמַר: (שמות יח ד) "כִּי אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי".
פסוק ה מוודא שהבנים הם של משה ולא של אדם אחר. |
וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר: (שמות יח ו) "וְאִשְׁתְּךָ וּשְׁנֵי בָנֶיהָ עִמָּהּ"?
שׁוֹמְעֵנִי, שֶׁהָיוּ בָנֶיהָ מִמָּקוֹם אַחֵר! תִּלְמֹד לוֹמַר "וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל מֹשֶׁה", בָּנָיו שֶׁלְּמֹשֶׁה הָיוּ וְלֹא הָיוּ בָנֶיהָ מִמָּקוֹם אַחֵר.
המילים 'שם הר האלוהים' מסבירות מדוע יצא יתרו למדבר. |
הֲרֵי הַכָּתוּב מַתְמִיהַּ עָלָיו שֶׁהָיָה שָׁרוּי בְּתוֹךְ כְּבוֹדוֹ שֶׁלָּעוֹלָם וּבִקֵּשׁ לָצֵאת לַמִּדְבָּר ציה ותוהו וְאֵין בּוֹ כְלוּם
לְכָךְ נֶאֱמַר: "אֶל הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאֱלֹהִים."
ר' יהושע טוען שמשה הסתפק במכתב, ואילו ר' אלעזר טוען שיתרו חשש שמא יתנכר לו משה, ולכן שלח שליח שיתחנן למשה בשמו. |
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: כָּתַב לוֹ בְּאִגֶּרֶת.
רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: שָׁלַח לוֹ בְּיַד שָׁלִיחַ וְאָמַר לוֹ: "עֲשֵׂה בְגִינִי! וְאִם אֵין אַתָּה עוֹשֶׂה בְגִינִי, עֲשֵׂה בְגִין אִשְׁתָּךְ!
וְאִם לָאו, עֲשֵׂה בְגִין בָּנֶיךָ!"
לְכָךְ נֶאֱמַר: "וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה: אֲנִי חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ בָּא אֵלֶיךָ,
וְאִשְׁתְּךָ וּשְׁנֵי בָנֶיהָ עִמָּהּ."
ר' אליעזר מפסק את הפסוק ומפסיק אחרי 'אני', ומייחס את הדברים לקב"ה ולא ליתרו. |
שֶׁנֶּאֱמַר: (ירמיה כג כג) "הַאֱלֹהֵי מִקָּרֹב אָנִי, נְאֻם יי וְלֹא אֱלֹהֵי מֵרָחֹק."
אֲנִי הוּא שֶׁקֵּרַבְתִּי אֶת יִתְרוֹ וְלֹא רִחַקְתִּיו,
אַף אַתָּה, כְּשֶׁיָּבֹא אָדָם אֶצְלָךְ לְהִתְגַּיֵּר, וְאֵינוֹ בָא אֶלָּא לְשֵׁם שָׁמַיִם, אַף אַתָּה, קָרְבֵהוּ וְלֹא תַרְחִיקֵהוּ!"
מִכָּן אַתָּה לָמֵד, שֶׁיְּהֵא אָדָם דּוֹחֶה בַשְּׂמֹאל, וּמְקָרֵב בַּיָּמִין,
וְלֹא כַשֵּׁם שֶׁעָשָׂה אֱלִישָׁע לְגֵחֲזִי, שֶׁדְּחָפוֹ 'לְעוֹלָם' (מלכים ב ה כז).
(שמות יח ז) "וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ". אָמְרוּ: יָצָא מֹשֶׁה, אַהֲרֹן, נָדָב וַאֲבִיהוּא, וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל,
דורש כאן את פס' יב, 'ויבוא אהרון וכל זקני ישראל... לפני האלוהים'. |
וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף שְׁכִינָה יָצָאת עִמָּהֶם.
"וַיִּשְׁתַּחוּ וַיִּשַּׁק לוֹ". אֵינִי יוֹדֵעַ מִי הִשְׁתַּחֲוָה לְמִי, אוֹ מִי נָשַׁק לְמִי.
כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: "וַיִּשְׁאֲלוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ לְשָׁלוֹם" מִי קָרוּי אִישׁ? הֲלֹא מֹשֶׁה!
הציטוט מבמדבר קושר בין משה ל'איש', וגם מציב את הרקע לכך שהוא נשק ליתרו. |
הֱוֵי אוֹמֵר, לֹא הִשְׁתַּחֲוָה וְלֹא נָשַׁק אֶלָּא מֹשֶׁה לְחָמִיו.
מִכָּן אָמְרוּ, שֶׁיְּהֵא הָאָדָם מוּכָן לִכְבוֹד חָמִיו.
דרשה מבית מדרשו של ר' אלעזר המודעי, הטוען (ראו בתחילת הפרשה) שיתרו הגיע לאחר מתן תורה. |
"אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יי", שֶׁנָּתַן תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל; "אֵת כָּל הַתְּלָאָה, בְּמִצְרַיִם, "אֲשֶׁר מְצָאָתַם", עַל הַיָּם,
"בַּדֶּרֶךְ", זוֹ מִלְחֶמֶת עֲמָלֵק שנאמר "אשר קרך בדרך", "וַיַּצִּלֵם יי", הִצִּילָם הַמָּקוֹם מִן הַכֹּל.
(שמות יח ט) "וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה יי לְיִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם."
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: בְּטוֹבַת הַמָּן הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אָמְרוּ לוֹ: הַמָּן הַזֶּה שֶׁנָּתַן לָנוּ הַמָּקוֹם,
אָנוּ טוֹעֲמִין בּוֹ טַעַם הַפַּת, טַעַם בָּשָׂר, טַעַם דָּגִים, טַעַם חֲגָבִים, טַעַם כָּל הַמַּטְעַמִּים שֶׁבָּעוֹלָם,
שֶׁנֶּאֱמַר "טוֹבָה", "הַטּוֹבָה", "כָּל הַטּוֹבָה", "עַל כָּל הַטּוֹבָה".
לשיטת ר' אלעזר המודעי בקשת המן היתה לא לגיטימית, ונחשבה עבירה ונסיון לה'; לכן הוא מפרש את 'הטובה' על בקשת המים – כל זאת בניגוד לשיטת ר' יהושע. |
אָנוּ טוֹעֲמִין בּוֹ טַעַם יַיִן יָשָׁן, טַעַם יַיִן חָדָשׁ, טַעַם חָלָב, טַעַם דְּבַשׁ, טַעַם כָּל הַמַּמְתָּקִים שֶׁבָּעוֹלָם,
שֶׁנֶּאֱמַר "טוֹבָה", "הַטּוֹבָה", "כָּל הַטּוֹבָה", "עַל כָּל הַטּוֹבָה".
אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְהָעוֹלָם הַבָּא, וּמַלְכוּת בֵּית דָּוִד, וְעוֹלָם חָדָשׁ, וּכְהֻנָּה, וּלְוִיָּה.
לְכָךְ נֶאֱמַר: "טוֹבָה", "הַטּוֹבָה", "כָּל הַטּוֹבָה", "עַל כָּל הַטּוֹבָה".
מִיָּד פָּתַח וְאָמַר: (שמות יח י) "בָּרוּךְ יי!"
(שמות יח י) "וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ: בָּרוּךְ יי, אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה,
ר' פפיס אינו מחשיב את שירת הים כהודאה, משום מה. |
אָמַר רַבִּי פַּפְּיָס: בִּגְנוּת יִשְׂרָאֵל הַכָּתוּב מְדַבֵּר, שֶׁהֲרֵי יֵשׁ שָׁם שִׁשִּׁים רִבּוֹא בְנֵי אָדָם, וְלֹא עָמַד אֶחָד מֵהֶם לְבָרֵךְ לַמָּקוֹם,
עַד שֶׁבָּא יִתְרוֹ וּבֵרַךְ לַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ: בָּרוּךְ יי!"
דורש את הכפילות 'מיד מצרים ומיד פרעה'. |
שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: (יחזקאל כט ג) הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו, אֲשֶׁר אָמַר: לִי יְאֹרִי, וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי!"
"מִתַּחַת יַד מִצְרָיִם." מִתַּחַת שִׁעְבּוּד הַהוּא שֶׁלְּמִצְרָיִם.
בתחילת הדרשה מגונה יתרו, שעד עכשיו לא האמין בקב"ה. בהמשך מתואר יתרו כמומחה לדתות, ודוקא מפני שעבד לכל ע"ז בעולם חשובה ההתגיירות שלו, כסימן "אובייקטיבי" לעליונות היהדות. מכאן שהגרים שהיו עובדי ע"ז חשובים לאמונה היהודית במיוחד. בסוף הדרשה מובאים ברי רחב ונעמן, העולים, לפי הדרשה, על דברי הגירות של יתרו. |
עַד עַכְשָׁו לֹא הוֹדָה לוֹ בִּדְבַר "כִּי גָדוֹל יי". אָמַר: מִתְּחִלָּה, לֹא הָיָה עֶבֶד יָכֹל לִבְרֹחַ מִמִּצְרַיִם,
שֶׁהָיְתָה סֹגֶרֶת וּמְסֻגֶּרֶת, וְעַכְשָׁו הוֹצִיא שִׁשִּׁים רִבּוֹא בְּנֵי אָדָם מִמִּצְרַיִם.
לְכָךְ נֶאֱמַר "כִּי גָדוֹל יי". וּמַה תִּלְמֹד לוֹמַר "מִכָּל הָאֱלֹהִים"?
אָמְרוּ: לֹא הִנִּיחַ יִתְרוֹ עֲבוֹדָה זָרָה בְּכָל הָעוֹלָם, שֶׁלֹּא חָזַר עָלֶיהָ וַעֲבָדָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר "מִכָּל הָאֱלֹהִים".
וְנַעֲמָן הוֹדָה בַדָּבָר יוֹתֵר מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: (מלכים ב ה טו) "הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי, כִּי אֵין אֱלֹהִים בְּכָל הָאָרֶץ, כִּי אִם בְּיִשְׂרָאֵל".
וְכֵן רָחָב הַזּוֹנָה אוֹמֶרֶת: (יהושע ב יא) "יי אֱלֹהֵיכֶם, הוּא אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת."
אָמַר: "מַכִּירוֹ הָיִיתִי לְשֶׁעָבַר, וְעַכְשָׁו בְּיוֹתֵר, שֶׁנִּתְגַּדַּל שְׁמוֹ בָּעוֹלָם,
שֶׁבְּמַה שֶּׁחָשְׁבוּ מִצְרָיִם לְאַבֵּד אֶת יִשְׂרָאֵל, בּוֹ בַדָּבָר נִפְרַע מֵהֶם הַמָּקוֹם,
שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם."
יתרו עבד ע"ז בכל הדרכים האסורות על ישראל; ראו סנהדרין ז ו; הדרשה מציגה את הבעייתיות של גיור עובדי ע"ז, בניגוד לאמור לעיל על 'מכל האלוהים'; וראו גם תוספתא ב"מ ג יד. |
הֲרֵי הַכָּתוּב מַתְמִיהַּ עָלָיו: אָדָם שֶׁהָיָה עוֹבֵד וּמְזַבֵּחַ, וּמְקַטֵּר, וּמְנַסֵּךְ, וּמִשְׁתַּחֲוֶה לָעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלּוֹ,
עַכְשָׁו הוּא מֵבִיא עוֹלָה וּזְבָחִים לֵאלֹהִים?
"וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכָל לֶחֶם עִם חֹתֵן מֹשֶׁה לִפְנֵי הָאֱלֹהִים."
וּמֹשֶׁה, לְהֵיכָן הָלַךְ? וַהֲלֹא מִתְּחִלָּה יָצָא לִקְרָאתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות יח ז) "וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ",
וְעַכְשָׁו לְהֵיכָן הָלַךְ? אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהָיָה עוֹמֵד וּמְשַׁמֵּשׁ עֲלֵיהֶם.
מֵהֵיכָן לָמַד? מֵאַבְרָהָם אָבִינוּ.
בסיפור לא מופיע משה רבנו כהצדקה למעשיו של רבן גמליאל, אלא רק אברהם והקב"ה, שהשימוש שלהם מפורש בכתוב. והשוו נדרים ט א, גם שם פותח ר' אליעזר בכבוד אביו, חכמים מתנגדים, ור'צדוק פותח בכבוד הקב"ה. |
הָיוּ כָּל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל מְסֻבִּים אֶצְלוֹ. עָמַד רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְשִׁמְּשָׁן.
אָמְרוּ הַחֲכָמִים: "אֵין אָנוּ כְדַי שֶׁיְּשַׁמְּשֵׁנוּ!" אָמַר לָהֶן רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: "הַנִּיחוּ לוֹ שֶׁיְּשַׁמֵּשׁ!
שֶׁמָּצִינוּ שֶׁגָּדוֹל מֵרַבָּן גַּמְלִיאֵל שִׁמֵּשׁ אֶת הַבִּרְיוֹת."
אָמְרוּ לוֹ: "אֵי זֶה זֶה?" אָמַר לָהֶם: "אַבְרָהָם אָבִינוּ, גְּדוֹל הָעוֹלָם, שֶׁשִּׁמֵּשׁ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת,
רַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁיְּשַׁמֵּשׁ חֲכָמִים לוֹמְדֵי תּוֹרָה, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה!"
אָמַר לָהֶן רַבִּי צָדוֹק: "הַנִּיחוּ לוֹ שֶׁיְּשַׁמֵּשׁ! מָצִינוּ גָּדוֹל מֵרַבָּן גַּמְלִיאֵל וּמֵאַבְרָהָם, שֶׁשִּׁמֵּשׁ אֶת הַבִּרְיוֹת!"
אָמְרוּ לוֹ: "אֵי זֶה זֶה?" אָמַר לָהֶם: "שְׁכִינָה, שֶׁבְּכָל שָׁעָה מְסַפֵּק מָזוֹן לְכָל בָּאֵי הָעוֹלָם כְּדֵי צָרְכָּן, וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן.
וְלֹא לִבְנֵי אָדָם הַכְּשֵׁרִים וְהַצַּדִּיקִים בִּלְבַד, אֶלָּא אַף הָרְשָׁעִים עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה!
רַבָּן גַּמְלִיאֵל, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיְּשַׁמֵּשׁ חֲכָמִים וּבְנֵי תּוֹרָה!"
דורש את הייתור של 'לפני האלוהים', וכן את המלה 'לפני' – פני. הדרשה מתאימה להגותו של עמנואל לוינאס, שקבע כי האלוהים משתקף תמיד בפניו של הזולת. לנוסחה "פני חכמים" ראו אבות ד יב. |
מַה תִּלְמֹד לוֹמַר "לִפְנֵי הָאֱלֹהִים"? אֶלָּא מְלַמֵּד, שֶׁכָּל הַמְּקַבֵּל פְּנֵי חֲבֵרוֹ [נ"א: חכמים], כְּאִלּוּ מְקַבֵּל פְּנֵי שְׁכִינָה.
ב, פרשה ב
[עריכה]על שמות יח, יג-כז
דרשה בשיטת ר' אלעזר בן ערך (לעיל ב א), שהביקור של יתרו היה לאחר מתן תורה: הלוחות השניים ניתנו ביום הכיפורים, ולמחרת ישב משה לשפוט את העם, על פי התורה שניתנה. |
מִמָּחֳרָת יוֹם הַכִּפּוּרִים.
"מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב."
וְכִי מִן הַבֹּקֶר עַד הָעֶרֶב הָיָה מֹשֶׁה דָּן אֶת יִשְׂרָאֵל? וַהֲלֹא אֵין הַדַּיָּנִין דָּנִין אֶלָּא עַד זְמַן סְעוֹדָה?
הדין מעצב את המציאות, ולכן הדיין הוא שותף של הקב"ה. דורש ערב ובקר. |
אֶלָּא מְלַמֵּד, שֶׁכָּל מִי שֶׁמּוֹצִיא דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ,
מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ הָיָה שׁוּתָף עִם הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית.
כְּתִיב הָכָא: "מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב",
וּבְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית כְּתִיב: (בראשית א ה) "וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ, קָרָא לָיְלָה, וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד."
(שמות יח יד) "וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה".
מָה רָאָה? רָאָהוּ שֶׁהָיָה כְמֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ, וְהַכֹּל עוֹמְדִין עָלָיו.
אָמַר לוֹ: "מַה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עוֹשֶׂה לָעָם? מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדָּךְ?"
הקטע המוסגר נראה מיותר. יהודה שואל על הגאווה הנראית לכאורה מהביטוי 'יבוא אלי העם לדרוש', ורבן גמליאל עונה, שמשה סיים במילים 'לדרוש אלוהים', ותלה את הגדולה בקב"ה. |
אָמְרוּ: הַדָּבָר הַזֶּה שָׁאַל יְהוּדָה אִישׁ כְּפַר עַכּוֹ אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל:
מָה רָאָה מֹשֶׁה לוֹמַר "כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם?" (אָמַר לוֹ: "אִם לָאו, מַה יֹּאמַר?"
אָמַר לוֹ: "יֹאמַר "כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים!" )
אָמַר לוֹ: "כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר "לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים", יָפֶה אָמַר!"
דורש 'דבר' – חפץ שעלול להיטמא או להיטהר |
"וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ", זֶה הַדִּין שֶׁאֵין בּוֹ פְּשָׁרָה.
דורש 'רעהו'. |
חוקים הם לדעת ר' יהושע הוראות הנתונות בתורה שבכתב ונדרשים ממנה ישירות. לדעת ר' אלעזר אלו איסורי עריות, שהם חוקי הגויים שמהם יש להתרחק. שניהם מסכימים לזיהוי של תורות עם הוראות ומצוות עשה; והשוו לעיל ויסע א: ר' אלעזר לשיטתו שם, אבל דעת ר' יהושע השתנתה. |
'חֻקִּים', אֵלּוּ מִדְרָשׁוֹת; 'וְהַתּוֹרוֹת', אֵלּוּ הַהוֹרָאוֹת. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.
רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: 'חֻקִּים', אֵלּוּ עֲרָיוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא יח ל) "לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת"
'וְהַתּוֹרוֹת', אֵלּוּ הַהוֹרָיוֹת.
(שמות י"ח, י"ז-י"ח) "וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה אֵלָיו: לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה. נָבֹל תִּבֹּל"
ר' יהושע מפרש את הביטוי 'נבול תיבול' מלשון דברי נבלה ושנאה שמשה מעורר על עצמו; ר' אלעזר מפרש כדימוי לצמח שעליו ופירותיו נובלים ומתים. |
רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: "יְחַלְּלוּ אוֹתָךְ וִינַשְּׁרוּ אוֹתָךְ, כִּתְאֵנָה זוֹ שֶׁעָלֶיהָ נוֹבְלוֹת,
שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה לד ד) "כִּנְבֹל עָלֶה מִגֶּפֶן, וּכְנֹבֶלֶת מִתְּאֵנָה."
ר' אלעזר דורש גם את 'גם העם הזה' בנפרד מ'גם אתה', וכך מוסיף את נדב ואביהו לרשימת המנהיגים של ישראל. |
"הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ", אֵלּוּ שִׁבְעִים זְקֵנִים. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.
רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: "אַתָּה", זֶה מֹשֶׁה, "גַּם", זֶה אַהֲרֹן.
"גַּם", זֶה נָדָב וַאֲבִיהוּא, "הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ", אֵלּוּ שִׁבְעִים זְקֵנִים.
קורה לחה שעדיין לא יובשה כבדה מקורה יבשה. העם הוא עדיין לח ואינו במצבו הסופי הראוי למלאכה, ולכן צריך שיתוף פעולה של כמה אנשים. |
אָמַר לוֹ: "הִסְתַּכֵּל בַּקּוֹרָה זוֹ, כְּשֶׁהִיא לַחָה! שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה נִכְנָסִין תַּחְתֶּיהָ, וְאֵין יְכֹלִין לַעֲמֹד בָּהּ;
אַרְבָּעָה חֲמִשָּׁה נִכְנָסִין תַּחְתֶּיהָ, יְכֹלִין לַעֲמֹד בָּהּ. "כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר, לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ."
"אִיעָצְךָ, וִיהִי אֱלֹהִים עִמָּךְ", צֵא וְהִמָּלךְ בַּגְּבוּרָה!
"הֱיֵה אַתָּה לָעָם מוּל הָאֱלֹהִים", הֱיֵה לָהֶם כְּכֶלִי מָלֵא דִּבְּרוֹת!
"וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת הַדְּבָרִים אֶל הָאֱלֹהִים", דְּבָרִים שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ, תָּבִיא וְתַרְצֶה לָהֶם.
לעניין החוקים והתורות – ראו לעיל פס' טז. בהמשך, ר' יהושע דורש דרך לעומת מעשה: לימוד תורה ומעשים טובים. ר' אלעזר, כדרכו, מפרט מעשי גמילות חסדים לכל מילה בפסוק, ומדגיש את הפעולות לפנים משורת הדין. |
"וְאֶת הַתּוֹרֹת", אֵלּוּ הַהוֹרָיוֹת. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.
רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: "הַחֻקִּים", אֵלּוּ עֲרָיוֹת,
שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא יח ל) "לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת". "וְאֶת הַתּוֹרֹת", אֵלּוּ הַהוֹרָאוֹת.
"וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ", זֶה תַּלְמוּד תּוֹרָה;
"וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן", זֶה מַעֲשֵׂה הַטּוֹב. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.
רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: "וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם", הוֹדַע לָהֶם בֵּית חַיֵּיהֶם!
"אֶת הַדֶּרֶךְ", זֶה בִּקּוּר חוֹלִים; "יֵלְכוּ"' זוֹ קְבוּרַת מֵתִים; "בָהּ", זוֹ גְּמִילוּת חֲסָדִים;
"וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה", זוֹ שׁוּרַת הַדִּין; "אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן", זֶה לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין.
לדעת ר' יהושע מיני השופטים והשרים הוא בנבואה, ולא כעולה מהפשט ע"י משה עצמו; לדברי ר' אלעזר המינוי הוא כמראה למשה עצמו; כלומר ככל שאדם דומה יותר למשה כך הוא מתאים יותר להנהגה. |
"אַנְשֵׁי חַיִל", אֵלּוּ עֲשִׁירִים בַּעֲלֵי מָמוֹן; "יִרְאֵי אֱלֹהִים", אֵלּוּ שֶׁהֵם יְרֵאִים מִן הַמָּקוֹם בַּדִּין;
"אַנְשֵׁי אֱמֶת", אֵלּוּ בַּעֲלֵי אַבְטָחָה; "שֹׂנְאֵי בָצַע", אֵלּוּ שֶׁהֵם שׂוֹנְאִים לְקַבֵּל מָמוֹן בַּדִּין; דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.
רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: "וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם", אַתָּה תֶחֱזֶה לָהֶם בְּאִסְפַּקְלַרְיָא ,specularia: כמראה; אבן שקופה
כְּמַחְזִית כמשקפת זוֹ שֶׁחוֹזִין בָּהּ הַמְּלָכִים; "אַנְשֵׁי חַיִל", אֵלּוּ בַּעֲלֵי אַבְטָחָה;
"יִרְאֵי אֱלֹהִים", אֵלּוּ שֶׁעוֹשִׂין פְּשָׁרָה בַּדִּין; "אַנְשֵׁי אֱמֶת", כְּגוֹן רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא וַחֲבֵרָיו;
"שֹׂנְאֵי בָצַע", אֵלּוּ שֶׁשּׂוֹנְאִים מָמוֹן עַצְמָם, וְאִם מָמוֹן עַצְמָם שׂוֹנְאִין, קַל וָחֹמֶר מָמוֹן אֲחֵרִים.
חישוב מספר השרים מעלה שהם היו רבים מאד. |
"שָׂרֵי אֲלָפִים", שֵׁשׁ מֵאוֹת; "שָׂרֵי מֵאוֹת", שֵׁשֶׁת אֲלָפִים; "שָׂרֵי חֲמִשִּׁים", שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף; "שָׂרֵי עֲשָׂרֹת", שִׁשִּׁים אֶלֶף;
נִמְצְאוּ כָּל שָׂרֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁבַע רִבּוֹא וּשְׁמֹנַת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת.
דורשים 'בכל עת', שהשרים אינם עסוקים במלאכה. ר' אלעזר מדגיש שהם עוסקים בתורה. |
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: בְּנֵי אָדָם שֶׁהֵם בְּטֵלִים מִמְּלַאכְתָּם יִהְיוּ דָּנִין אֶת הָעָם בְּכָל עֵת.
רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: בְּנֵי אָדָם שֶׁהֵם בְּטֵלִין מִמְּלַאכְתָּם וְעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה יִהְיוּ דָּנִין אֶת הָעָם בְּכָל עֵת.
החלוקה בין ערכאות השיפוט אינה לפי זהות הנשפטים אלא לפי השאלות המשפטיות. |
דְּבָרִים גְּדוֹלִים, יָבִיאוּ אֵלֶיךָ, דְּבָרִים קְטַנִּים, יִשְׁפּוּטוּ הֵם.
אַתָּה אוֹמֵר כֵּן, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא דְּבָרִים שֶׁלִּבְנֵי אָדָם גְּדוֹלִים, יָבִיאוּ אֵלֶיךָ, וּדְבָרִים שֶׁלִּבְנֵי אָדָם קְטַנִּים יִשְׁפּוּטוּ הֵם?
כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: (שמות יח כו) "אֶת הַדָּבָר הַקָּשֶׁה יְבִיאוּן אֶל מֹשֶׁה",
הָא אֵינוֹ מְדַבֵּר בִּבְנֵי אָדָם, אֶלָּא בִּדְבָרִים גְּדוֹלִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר.
"וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ", "וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ".
שוב, כמו בדרשה לעיל על פס' יט, מדגישה הדרשה שיתרו מסייג את דבריו ותולה אותם בהסכמת הקב"ה. וראו לקמן בדרשה על פס' כד, שזו שיטת ר' אלעזר. |
"וְצִוְּךָ אֱלֹהִים, וְיָכָלְתָּ עֲמֹד" אִם מוֹדֶה לָךְ, "וְיָכָלְתָּ עֲמֹד", וְאִם לָאו, אֵי אַתָּה יָכֹל לַעֲמֹד.
ראו לעיל, על פסוק יח. |
אַהֲרֹן, נָדָב וַאֲבִיהוּא, וְשִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל, "עַל מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם."
ר' יהושע מפרש לפי פשט, ואילו ר' אלעזר טוען שמשה לא עשה כדברי יתרו אלא לאחר שהורה לו כך הקב"ה. |
רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה לְקוֹל חֹתְנוֹ", וַדַּי; "וַיַּעַשׂ כֹּל אֲשֶׁר אָמָר" לוֹ אֱלֹהִים.
מהו 'וישלח'? - ר' אלעזר מחבר את פרשתנו לנאמר בבמדבר י כט-לב, שמשה ביקש מיתרו שישאר עם ישראל. הוא דורש 'חותנו'-מתנות, וטוען שמשה לא רצה לשלח את יתרו, ולכן מבאר 'וישלח' – שנתן לו מתנות, כמו שחתן משלח לכלה. ר' יהושע רואה, כנראה, את הפרשיות כעצמאיות, ואינו קושר אותן זו לזו. |
רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: נָתַן לוֹ מַתָּנוֹת רַבּוֹת, שֶׁמִּתּוֹךְ תְּשׁוּבָה שֶׁנָּתַן לוֹ אַתָּה לָמֵד,
שֶׁנֶּאֱמַר: (במדבר י לא) "אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ!"
אָמַר לוֹ: "אַתָּה נָתַתָּ לָנוּ עֵצָה טוֹבָה וְעֵצָה יָפָה, וְהַמָּקוֹם הוֹדָה לִדְבָרֶיךָ, "אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ!"
אָמַר לוֹ: "כְּלוּם הַנֵּר מַהְנֶה אֶלָּא בְמָקוֹם הַחֹשֶׁךְ? וְכִי מָה הַנֵּר מַהְנֶה בֵּין חַמָּה וּלְבָנָה?
אַתָּה חַמָּה, וְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְבָנָה, מָה יַעֲשֶׂה הַנֵּר בֵּינֵיכֶם?
אֶלָּא הֲרֵינִי הוֹלֵךְ לְאַרְצִי, וַאֲגַיֵּר לְכָל בְּנֵי מְדִינָתִי, וַאֲבִיאֵם לְתַלְמוּד תּוֹרָה וַאֲקָרְבֵם תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה."
לדעת ר' אלעזר יצא יתרו לגייר את בני עמו, ועשה אותם לחכמים. |
וְאוֹמֵר: (שופטים א טז) "וַיֵּלֶךְ וַיֵּשֶׁב אֶת הָעָם."
הרי ש'עם' הוא כינוי לחכמים. ר' נתן מובא כדגם לחכמים שעם מותם מתה גם החכמה. |
אַל תִּקְרֵי "תָּמוּת" אֶלָּא 'תוּמַת'! כָּל זְמַן שֶׁחָכָם מִתְקַיֵּם, חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת; מֵת חָכָם, אָבְדָה חָכְמָתוֹ עִמּוֹ.
וְכֵן מָצִינוּ, מִשֶּׁמֵּת רַבִּי נָתָן, אָבְדָה חָכְמָתוֹ עִמּוֹ.
יעבץ ורכב הם כינויים נוספים ליתרו, בנוסף למנויים לעיל ב א, על פס' א; וראו גם ספרי בהעלותך. הכינויים 'תרעתים, שמעתים' וכו' הם תארים לצדיקותם ולחכמתם של בניו הקינים, ולא שמות משפחות. |
שֶׁנֶּאֱמַר: (דברי הימים א ב נה) "וּמִשְׁפְּחוֹת סֹפְרִים יֹשְׁבֵי יַעְבֵּץ, תִּרְעָתִים, שִׁמְעָתִים, שׂוּכָתִים,
הֵמָּה הַקִּינִים הַבָּאִים מֵחַמַּת אֲבִי בֵית רֵכָב."
"תִּרְעָתִים", שֶׁהָיוּ מַתְרִיעִים וְנֶעֱנִים; "שִׁמְעָתִים", שֶׁשָּׁמְעוּ קוֹל תְּרוּעַת תּוֹרָה בְּסִינַי;
"שׂוּכָתִים", עַל שׁוּם שֶׁיָּשְׁבוּ בְּסֻכּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: (ירמיה לה י) "וַנֵּשֶׁב בָּאֳהָלִים, וַנִּשְׁמַע וַנַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּנוּ יוֹנָדָב אָבִינוּ."
שכרו של יונדב בן רכב גדול, לפי הדרשה, מזה של דוד המלך. יונדב מתואר כחסיד ולפי הדרשה גם כת"ח, שאין עליו עול מלכויות (ראו אבות ב ה), ולכן אין שכרו מוגבל. |
וְיָצָאת בַּת קוֹל מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וְאָמְרָה: "מִי שֶׁקִּבֵּל קָרְבְּנוֹתֵיהֶם בַּמִּדְבָּר, הוּא יְקַבֵּל קָרְבְּנוֹתֵיהֶם בְּשָׁעָה זוֹ."
רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: גָּדוֹל הַבְּרִית שֶׁנִּכְרְתָה עִם יוֹנָדָב בֶּן רֵכָב, מֵהַבְּרִית שֶׁנִּכְרְתָה עִם דָּוִד,
שֶׁהַבְּרִית שֶׁנִּכְרְתָה עִם דָּוִד, לֹא נִכְרְתָה אֶלָּא עַל תְּנַי, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים קלב יב) "אִם יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ בְּרִיתִי",
וְאִם לָאו, (תהלים פט לג) "וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם",
אֲבָל הַבְּרִית שֶׁנִּכְרְתָה עִם יוֹנָדָב בֶּן רֵכָב, לֹא נִכְרְתָה עִמּוֹ עַל תְּנַי,
שֶׁנֶּאֱמַר: (יִרְמְיָה לה יט) "לָכֵן, כֹּה אָמַר יי צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: לֹא יִכָּרֵת אִישׁ לְיוֹנָדָב בֶּן רֵכָב עֹמֵד לְפָנַי כָּל הַיָּמִים."
שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים נִתְּנוּ עַל תְּנַי:
אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, וּמַלְכוּת בֵּית דָּוִד. חוּץ מִסֵּפֶר תּוֹרָה וּבְרִיתוֹ שֶׁלְּאַהֲרֹן, שֶׁלֹּא נִתְּנוּ עַל תְּנַי.
אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְנַיִן? שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים יא יז) "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם,
וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם. וְחָרָה אַף יי בָּכֶם... וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה".
וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ מְנַיִן? שֶׁנֶּאֱמַר: (מלכים א ו יב) "הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה בֹנֶה,
אִם תֵּלֵךְ בְּחֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשֶׂה, וְשָׁמַרְתָּ אֶת כָּל מִצְוֹתַי לָלֶכֶת בָּהֶם, וַהֲקִמֹתִי אֶת דְּבָרִי אִתָּךְ אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל דָּוִד אָבִיךָ."
וְאִם לָאו, (מלכים א ט י) "וְהַבַּיִת הַזֶּה יִהְיֶה עֶלְיוֹן, כָּל עֹבֵר עָלָיו יִשֹּׁם וְשָׁרָק".
וּמַלְכוּת בֵּית דָּוִד מְנַיִן? תִּלְמֹד לוֹמַר: (תהלים קלב יב) "אִם יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ בְּרִיתִי וְעֵדֹתִי זוֹ אֲלַמְּדֵם",
וְאִם לָאו, (תהלים פט לג) "וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם".
כאן לא נמנתה הברית של יונדב בן רכב כברית שאינה על תנאי. |
וּמְנַיִן לִבְרִיתוֹ שֶׁלְּאַהֲרֹן, שֶׁלֹּא נִתַּן עַל תְּנַי? שֶׁנֶּאֱמַר: (במדבר יח יט) "בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא".
וְאוֹמֵר: (במדבר כה יג) "וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם".
חוזר לדרשה דלעיל, על הפסוק מדבהי"א. |
הֵם בִּקְּשׁוּ אֶת הָרַב, וְיַעְבֵּץ בִּקֵּשׁ חָכְמַה, שֶּׁנֶּאֱמַר: (דברי הימים א א ד) "וַיִּקְרָא יַעְבֵּץ לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:
אִם בָּרֵךְ תְּבָרְכֵנִי, וְהִרְבִּיתָ אֶת גְּבוּלִי, וְהָיְתָה יָדְךָ עִמִּי, וְעָשִׂיתָ מֵּרָעָה לְבִלְתִּי עָצְבִּי. וַיָּבֵא אֱלֹהִים אֵת אֲשֶׁר שָׁאָל."
"אִם בָּרֵךְ תְּבָרְכֵנִי", בְּתַלְמוּד תּוֹרָה; "וְהִרְבִּיתָ אֶת גְּבוּלִי", בַּתַּלְמִידִים; "וְהָיְתָה יָדְךָ עִמִּי", שֶׁלֹּא אֶשְׁכַּח אֶת מִשְׁנָתִי;
"וְעָשִׂיתָ מֵּרָעָה", שֶׁתַּעֲשֶׂה לִי רֵעִים כְּמוֹתִי; "לְבִלְתִּי עָצְבִּי", שֶׁלֹּא יַעֲצִיבֵנִי יֵצֶר הָרָע מִלַּעֲסֹק בַּתּוֹרָה;
"וַיָּבֵא אֱלֹהִים אֵת אֲשֶׁר שָׁאָל." מְלַמֵּד שֶׁנָּתַן לוֹ מַה שֶּׁשָּׁאַל, וְלָהֶם נָתַן מַה שֶּׁשָּׁאֲלוּ,
שני הפסוקים ממשלי עוסקים במפגש של רש עם חכם או עשיר, אבל רק בפרק כט ה' מאיר את עיניהם. הדרשה טוענת שההבדל בין הסיטואציות הוא במעשה של החכם – ה'עשיר' בחכמה: האם הוא מסכים ללמד את הרש או לא? - במקרה של יעבץ הוא הסכים ללמד את בני יתרו, ולכן זכה לשכר רב. |
וְאוֹמֵר: (משלי כב ב) "עָשִׁיר וָרָשׁ נִפְגָּשׁוּ, עֹשֵׂה כֻלָּם יי." הָא כֵיצַד?
תַּלְמִיד שֶׁשִּׁמֵּשׁ אֶת הָרַב, וְהָרַב רוֹצֶה לְהַשְׁנוֹתוֹ, "מֵאִיר עֵינֵי שְׁנֵיהֶם יי",
זֶה קוֹנֶה חַיֵּי עוֹלָם, וְזֶה קוֹנֶה חַיֵּי עוֹלָם.
החכמה אינה רכושו של החכם, ויתכן שהיא תאבד לו, שהרי חכמתו היא מ'עושה כולם'! |
מִי שֶׁעָשָׂה זֶה חָכָם, סוֹף יַעֲשֵׂהוּ טִפֵּשׁ, וּמִי שֶׁעָשָׂה לָזֶה טִפֵּשׁ, סוֹף יַעֲשֵׂהוּ חָכָם!
השוואה בין לימוד תורה למתן צדקה: הפעם 'עשיר ורש' כמשמעם. לימוד תורה לטיפשים הוא מצווה, כמתן צדקה לעניים! |
עָנִי שֶׁפָּשַׁט יָדוֹ לְבַעַל הַבַּיִת, וּבַעַל הַבַּיִת רוֹצֶה לִתֵּן לוֹ, "מֵאִיר עֵינֵי שְׁנֵיהֶם יי",
אֲבָל עָנִי שֶׁפָּשַׁט יָדוֹ לְבַעַל הַבַּיִת, וְאֵין בַּעַל הַבַּיִת רוֹצֶה לִתֵּן לוֹ, "עֹשֵׂה כֻלָּם יי":
מִי שֶׁהֶעֱנִי זֶה, סוֹף שֶׁיַּעֲשִׁירֶנּוּ, וּמִי שֶׁהֶעֱשִׁיר זֶה, סוֹף שֶׁיַּעֲנִי אוֹתוֹ.
ר' דורש את כל הבקשות של יעבץ על הצלחה חומרית ובריאות גופנית, ולא על חכמה ולימוד תורה. דורש 'לבלתי עצבי... אשר שאל' – בעצב לשאול. ולא ברור לי טעמו. |
(דברי הימים א א ד) "וַיִּקְרָא יַעְבֵּץ לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: אִם בָּרֵךְ תְּבָרְכֵנִי, וְהִרְבִּיתָ אֶת גְּבוּלִי,
וְהָיְתָה יָדְךָ עִמִּי, וְעָשִׂיתָ מֵּרָעָה לְבִלְתִּי עָצְבִּי. וַיָּבֵא אֱלֹהִים אֵת אֲשֶׁר שָׁאָל."
"אִם בָּרֵךְ תְּבָרְכֵנִי", בְּפִרְיָה וְרִבְיָה; "וְהִרְבִּיתָ אֶת גְּבוּלִי", בְּבָנִים וּבְבָנוֹת; "וְהָיְתָה יָדְךָ עִמִּי", בַּמַּשָּׂא וּבַמַּתָּן;
"וְעָשִׂיתָ מֵּרָעָה", חַיִּים שֶׁנָּתַתָּ לִי, לֹא יִהְיֶה בָּהֶם לֹא חֹלִי מֵעַיִם, וְלֹא מֵחוֹשׁ עֵינַיִם, וְלֹא מֵחוֹשׁ הָרֹאשׁ;
"לְבִלְתִּי עָצְבִּי", הָא אִם אֵין אַתָּה עוֹשֶׂה לִי כֵן, הֲרֵינִי יוֹרֵד בְּנסִיסַי בעצב לַשְּׁאוֹל.
"וַיָּבֵא אֱלֹהִים אֵת אֲשֶׁר שָׁאָל", נָתַן לוֹ מַה שֶּׁשָּׁאַל.
כל פרשת מינוי השרים ותכונותיהם, והעצה של יתרו היו בשנה השניה, כשמינה משה את ראשי השבטים. והשוו לעיל לדרשה על פסוק יג, בתחילת הפרשה. |
בְּשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ מֹשֶׁה, לְהַעֲמִיד טַכְּסֵיוֹטֵיסִין taxeōtēs: סגן, עוזר פקיד עַל יִשְׂרָאֵל,
שֶׁנֶּאֱמַר: (במדבר ב ב) "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם".
חַסְלַת מַסֶּכְתָּא דַעֲמָלֵק.