ביאור:מכילתא/שבתא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מכילתא דרבי ישמעאל הוא מדרש הלכה על ספר שמות.

מְכִילְתָא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, מְנֻקֶּדֶת וּמְעֻצֶּבֶת[עריכה]

על יסוד מהדורת האראוויטץ-רבין. נוקד לפי לשון חכמים בהשראת כ"י קאופמן ופרמה א למשנה.

  1. מַסֶּכְתָּא דְפִסְחָא (בֹּא)
  2. מַסֶּכְתָּא דְ"וַיְהִי" (בְּשַׁלַּח)
  3. מַסֶּכְתָּא דְשִׁירָה (בְּשַׁלַּח)
  4. מַסֶּכְתָּא דְ"וַיַּסַּע" (בְּשַׁלַּח)
  5. מַסֶּכְתָּא דַעֲמָלֵק (בְּשַׁלַּח-יִתְרוֹ)
  6. מַסֶּכְתָּא דְ"בַּחֹדֶשׁ" (יִתְרוֹ)
  7. מַסֶּכְתָּא דִנְזִיקִין (מִשְׁפָּטִים)
  8. מַסֶּכְתָּא דְ"כַסְפָּא" (מִשְׁפָּטִים)
  9. מַסֶּכְתָּא דְשַׁבָּתָא (כִּי תִשָּׂא-וַיַּקְהֵל)

חסלת מכילתא, לאלהא שמיא תושבחתא!

ואית בה מסכתות תשעה, ואילון סימניהון:

  1. ואמר
  2. פרעה
  3. למשה
  4. ונטל
  5. עמלק
  6. בירחא
  7. למידן
  8. כספא
  9. דשבתא

ואית בה פרשיות שמונים ושתים, למטע"ב מ"ט ספ"ס קצ"ח.

ראו גם:[עריכה]

הורדה כספר
הורדה כספר

מכילתא מסכתא דשבתא[עריכה]

פרשה א[עריכה]

על שמות לא, יב-יז

(שמות לא יב) "ויאמר יי אל משה לאמר" - לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח.


דורש 'אל משה' – ישירות.




(שמות לא יג) "אך את שבתותי תשמורו" - למה נאמר?


ראו לעיל פסחא ט, וכן לעיל כספא כ לפס' יג, דרשות נוספות לעניין שבות בשבת.



לפי שהוא אומר (שמות כ י) "לא תעשה כל מלאכה", אין לי אלא דברים שהם משום מלאכה.
דברים שהן משום שבות מנין? תלמוד לומר "אך את שבתותי תשמורו",
להביא דברים שהן משום שבות.

כבר היה רבי ישמעאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא מהלכין בדרך,
ולוי הסדר ורבי ישמעאל בנו של רבי אלעזר בן עזריה מהלכין בדרך אחריהם,

ונשאלה שאלה זו בפניהם: מנין לפיקוח נפש שדוחה את השבת?


הכלל שפיקוח נפש, או אף ספיקו, דוחה את השבת נקבע בתקופת החשמונאים (ראו מקבים א ב מ,) וכאן מסמיכים אותו על הכתוב. כל התשובות הללו מופיעות גם בתוספתא שבת טז, יג-יד.
הסוגיה הובאה כאן בגלל דברי ר' יוסי הגלילי לקמן.
לדרשת ר' ישמעאל ראו גם לעיל נזיקין יג: כיוון שספק פיקוח נפש של בעל הבית דוחה את איסור שפיכת דמים – קל וחומר שהוא דוחה את השבת.



נענה רבי ישמעאל ואמר: הרי הוא אומר, (שמות כב א) "אם במחתרת ימצא הגנב",
ומה זה הוא? ספק שבא לגנוב ספק שבא להרוג.
והרי דברים קל וחומר: ומה שפיכות דמים, שמטמא את הארץ ומסלקת את השכינה,
הרי היא דוחה שבת - קל וחומר לפיקוח נפש, שדוחה את השבת!

נענה רבי אלעזר בן עזריה ואמר: מה מילה, שאינה אלא אחד מאיבריו של אדם, דוחה שבת,


מילה דוחה את השבת, אבל כשחיובה הוא מספק – אינה דוחה אותה; ראו שבת יט, ג-ה. לכן דוחים את דברי ראב"ע, שאינם מוכיחים שספק פיקוח נפש דוחה את השבת.



קל וחומר לשאר כל גופו! אמרו לו: ממקום שבאת, מה להלן בודאי אף כאן בודאי!

רבי עקיבא אומר: אם דוחה רציחה את העבודה, שהיא דוחה שבת,


ר' עקיבא מוכיח מהפסוק 'מעם מזבחי תקחנו למות' (שמות כא יד), שעונשו של הרוצח נפש דוחה את עבודת המקדש; והעבודה מתקיימת גם בשבת ולכן דוחה אותה – שהצלת הנפש דוחה את השבת. והשוו לעיל נזיקין ד.



קל וחומר לפיקוח נפש שדוחה השבת.

רבי יוסי הגלילי אומר: כשהוא אומר "אך את שבתותי תשמורו", "אך" חלק,


הוכחה כללית, וראו תוספתא שם. בגלל דברי ר' יוסי ודברי ר' שמעון בן מנסיא הובאה כאן הסוגיה כולה.



ויש שבתות שאתה דוחה, ויש שבתות שאתה שובת.

רבי שמעון בן מנסיא אומר: הרי הוא אומר (שמות לא יד) "ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם",


דורש 'לכם'. תשובה עקרונית לשאלת פיקוח נפש, וראו בתוספתא שם הלכה יד.



לכם שבת מסורה, ואי אתם מסורין לשבת.

רבי נתן אומר: הרי הוא אומר, (שמות לא טז) "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם",


תשובה תועלתנית, שאינה מצדיקה הצלת יהודי עבריין.



חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה.

"כי אות היא ביני וביניכם" - ולא ביני ובין אומות העולם.


השבת מיוחדת לעם ישראל; וראו סנהדרין נח ב.




"לדורותיכם" - שינהוג הדבר לדורות.


מצוות השבת איננה חד-פעמית.




"לדעת כי אני יי מקדשכם". למה נאמר?

לפי שהוא אומר, "ושמרו בני ישראל את השבת", שומע אני אפילו חרש שוטה וקטן במשמע,


חרש שוטה וקטן, שאן בהם דעת – פטורים ממצוות שבת.



תלמוד לומר "לדעת כי אני יי", לא אמרתי אלא במי שיש לו דעת.

"כי אני יי מקדשכם" - לעולם הבא, כגון קדושת שבת בעולם הזה,


השבת היא דוגמא של עולם הבא בתוך העולם הזה, שהרי יש בה מנוחה מעבודה;
המזמור מתהלים עוסק בשכר המצוות, שיחול – לפי חז"ל – בעולם הבא.



נמצינו למידין שהיא מעין קדושת העולם הבא,
וכן הוא אומר (תהלים צב א) "מזמור שיר ליום השבת" - לעולם שכלו שבת.

(שמות לא יד) "ושמרתם את השבת".


ראו לעיל, בדיון על פיקוח נפש שדוחה שבת.



זה הוא שהיה ר' שמעון בן מנסיא אומר, לכם שבת מסורה, ואי אתם מסורין לשבת.

"כי קדש היא לכם" - מגיד שהשבת מוספת קדושה לישראל, בעיני הגויים


השוו לעיל בחדש ו, שם היה מדובר על נתינת הנפש על קיום המצוות.



מה לפלוני חנותו נעולה? - שהוא משמר את השבת,
מה לפלוני בטל ממלאכתו? - שהוא משמר את השבת,

ולא עוד אלא כל מי שמשמר את השבת מעיד למי שאמר והיה העולם,


ראו לעיל בחדש ח, במסגרת ההקבלה בין השבת לאיסור עדות שקר.



שברא את עולמו בששה ימים ונח ביום השביעי,
וכן הוא אומר (ישעיה מג יב) "ואתם עדי נאם יי ואני אל".

"מחלליה מות יומת". למה נאמר? לפי שהוא אומר "כל העושה מלאכה ביום השבת מות יומת"

עונש שמענו, אזהרה לא שמענו!


ראו לעיל בחדש ז. דורש 'השביעי שבת' ככפילות.



תלמוד לומר (שמות כ י) "ויום השביעי שבת ליי אלהיך לא תעשה כל מלאכה",
אין לי אלא עונש ואזהרה על מלאכת היום, עונש ואזהרה על מלאכת הלילה מנין?
תלמוד לומר "מחלליה מות יומת", עונש שמענו אזהרה לא שמענו!
תלמוד לומר "ויום השביעי שבת ליי אלהיך"
שאין תלמוד לומר שבת, מה תלמוד לומר שבת?
אלא להביא את הלילה בכלל אזהרה, דברי רבי אחי בר' יאשיה.

ר' יהודה בן בתירא אומר: הרי הגוים שהקיפו את ערי ישראל וחללו ישראל את השבת,


אם חללו את השבת, גם בהיתר, מפני הסכנה – אין להמשיך לחללה כשהסכנה חלפה.



שלא יהו ישראל אומרין, הואיל וחללנו מקצתה, נחלל את כולה,
תלמוד לומר "מחלליה מות יומת", אפילו כהרף עין "מחלליה מות יומת".

"כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההיא". עד שיעשה בה מלאכה גמורה,


ראו שבת יב ו, בדעת חכמים.



הרי שכתב אות אחת שחרית ואות אחת בין הערבים
או שארג חוט אחד בשחרית וחוט אחד בין הערבים, שומע אני יהא חייב?
תלמוד לומר "ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם מחלליה מות יומת
כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההיא" - עד שיעשה בה מלאכה גמורה.

"ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה". למה נאמר?


עונש הכרת על חילול שבת חל על מזיד כשאין עדים ו/או התראה, ואי אפשר להעניש את העבריין בבית הדין.



לפי שהוא אומר "מחלליה מות יומת", אין לי אלא המזיד בהתראת עדים,
המזיד בינו לבין עצמו מנין? תלמוד לומר "ונכרתה", להביא המזיד בינו לבין עצמו.

"ונכרתה" - אין הכרתה אלא הפסקה. "הנפש ההיא" - מזידה, דברי רבי עקיבא.


ראו לעיל פסחא סוף ח. וראו דיון על עונש הכרת בביאור לפרק א במסכת כריתות.
כאן מדגיש ר' עקיבא שהניתוק הכרוך בעונש הכרת אינו פוגע בציבור אלא רק בעבריין.



"מקרב עמה" - ועמה בשלום.

(שמות לא טו) "ששת ימים יעשה מלאכה".


הסתירה היא בפער בין הלשון הסבילה כאן לבין הלשון הפעילה בפרק כ. התשובה היא בסגנון דברי רשב"י (ספרי דברים מב,) הרואה את הצורך לעסוק במלאכה כעונש על חטא, וראו גם אבות ג ה,



כתוב אחד אומר ששת ימים יעשה מלאכה,
וכתוב אחד אומר (שמות כ ט) "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך",
כיצד יתקיימו שני כתובים הללו?
אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, "ששת ימים יעשה מלאכה", מלאכתן נעשית על ידי אחרים,
וכן הוא אומר (ישעיה סא ה) "ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכרמיכם",
וכשאין ישראל עושין רצונו של מקום - "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך",
מלאכתן נעשית על ידי עצמן, ולא עוד אלא אפילו מלאכת אחרים נעשית על ידן,
שנאמר (דברים כח מח) "ועבדת את אויביך אשר ישלחנו יי בך".

"וביום השביעי שבת שבתון קדש ליי" - למה נאמר?


למרות דברי ר' שמעון בן מנסיא לעיל, 'לכם שבת מסורה' – עדיין אינה דומה למועדות שקביעתם בידי בית דין (ראו ראש השנה ב ט), אלא היא קיימת וישראל מחוייבים לשמור אותה.



לפי שהוא אומר, (ויקרא כג ב) אלה מועדי יי - אשר תקראו וגו',
יכול כשם שקדושת מועדות מסורה לבית דין, כך תהא קדושת שבת מסורה לבית דין?
תלמוד לומר "וביום השביעי שבת קדש ליי", לשם שבת מסורה, ואינה מסורה לבית דין,
וכן הוא אומר "ושמרתם את השבת".

(שמות לא טז) "ושמרו בני ישראל את השבת".


ראו בתחילת הפרשה, בדיון על פיקוח נפש הדוחה את השבת.



זה הוא שהיה רבי נתן אומר, חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה.

רבי אליעזר אומר: "לעשות את השבת לדורותם ברית עולם", דבר שהברית כרותה לו,


ר' אליעזר לומד את היתר המילה בשבת מהביטוי 'ברית'. לדעתו אין המילה דוחה את השבת אלא היא מקיימת אותה. יתכן שזאת הסיבה להיתרים הנרחבים שלו להכנת מכשירי המילה אפילו בשבת, ראו שבת יט א.



ואי זו זו? זו מילה.

רבי אלעזר בן פרטא אומר: כל המשמר את השבת כאלו עשה השבת,


שמירת השבת, למרות שהיא הימנעות ממלאכה נחשבת כמצוות עשה.



שנאמר "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת"

רבי אומר: כל המשמר שבת אחת כתקנה, מעלה עליו הכתוב,


דורש 'עולם' – כל השבתות בעולם הזה.



כאלו שימר כל השבתות מיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו עד שיחיו המתים,
שנאמר "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם"

(שמות לא יז) "ביני ובין בני ישראל" - ולא ביני ובין אומות העולם.


ראו לעיל על פס' יג.




"אות היא לעולם" - מגיד שאין השבת בטלה מישראל לעולם;

וכן את מוצא, שכל דבר ודבר שנתנו ישראל נפשן עליהן נתקיימו בידן,


הערה ביקורתית על הבחירה בחלק מהמצוות כראויות למסירות נפש. וראו ספרי דברים עו, שם מופיעה גם נוסחה נוספת: 'כל מצוה שהחזיקו ישראל בשמחה מהר סיני, עדיין עושים אותה בשמחה' וכו'.



וכל דבר ודבר שלא נתנו ישראל נפשן עליהן לא נתקיימו בידן:
כגון השבת והמילה ותלמוד תורה וטבילה שנתנו נפשן עליהן - נתקיימו בידן,
וכגון בית המקדש והדינין ושמיטין ויובלות שלא נתנו ישראל נפשן עליהן - לא נתקיימו בידן.

"כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת".


ראו גם בראשית רבה יא י: 'ממלאכת עולמו שבת, לא שבת ממלאכת הרשעים וממלאכת הצדיקים; אלא פועל עם אלו ופועל עם אלו'. הקב"ה הפסיק לברוא את העולם אבל עדיין דואג לדון את יושביו. כך גם עולה מהפסוקים המצוטטים.



ממה שבת? מן העבודה, או אף מן הדין? תלמוד לומר "וינפש", מגיד שאין הדין בטל מלפניו לעולם;
וכן הוא אומר (תהלים פט טו) "צדק ומשפט מכון כסאך חסד ואמת יקדמו פניך",
וכתוב (תהלים צז ב) "ענן וערפל סביביו צדק ומשפט מכון כסאו",
ואומר (דברים לב ד) "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט" וגו'.
חסלת פרשת כי תשא.

פרשה ב[עריכה]

על שמות לה, א-ג

(שמות לה א) "ויקהל משה" וגו'. למה נאמרה פרשה זו?


הציווי על השבת מופיע תוך כדי הציוויים על מלאכת המשכן, והדבר מוכיח שגם את מלאכת המשכן הפסיקו בשבת.



לפי שהוא אומר (שמות כה ח) "ועשו לי מקדש", שומע אני בין בחול בין בשבת!
ומה אני מקיים (שמות לא יד) "מחלליה מות יומת"? - בשאר כל מלאכות חוץ ממלאכת המשכן;
במלאכת המשכן! תלמוד לומר 'ויקהל'
ומה אני מקיים, "ועשו לי מקדש"? בשאר כל הימים חוץ מן השבת;

או אף בשבת? והדין נותן: ומה עבודה, שאינה באה אלא מכח המכשירין - הרי היא דוחה שבת,

מכשירי עבודה, שאין עבודה באה אלא מכחן, אינו דין שידחו את השבת?


הצגת פרשנות אלטרנטיבית: השבת נדחית מחמת מלאכת המשכן, כי הרי היא נדחית מפני עבודת המשכן. אבל ההקהלה של ישראל מורה שיש להעדיף את הפרשנות הראשונה.



כגון שניטלה קרנו של מזבח או שנפגמה הסכין, שומע אני יתקנם בשבת?
תלמוד לומר "ויקהל משה", בחול ולא בשבת.

"ויאמר אליהם אלה הדברים" וגו'. רבי אומר: להביא שלשים ותשע אבות המלאכות


תמצית השביתה בשבת נראית החל מימי התלמוד כרשימת לט אבות המלאכות; אבל במשנה עצמה הרשימה אינה מרכזית, אלא באה אגב הדיון על מספר החטאות שיש להביא במקרים שונים, ראו שבת ז ב. גם כאן מודגש שהרשימה היא מתורה שבעל פה. וראו מבוא למסכת שבת

וראו שבת ע א, שדרשו 'אלה הדברים': גימטריה של 'אלה', ועוד שלושה 'הדברים' - סה"כ 39.



שאמר להם משה על פה.

(שמות לה ב) "ששת ימים תעשה מלאכה".

כתוב אחד אומר "ששת ימים תעשה מלאכה", וכתוב אחד אומר (שמות כ ט) "ששת ימים תעבוד,"
בזמן שישראל עושין רצונו של מקום – "ששת ימים תעשה מלאכה", מלאכתן נעשית על ידי אחרים!
וכן הוא אומר (ישעיה סא ה) "ובני נכר אכריכם וכרמיכם",
וכשאינן עושין רצונו של מקום – "ששת ימים תעבוד" וגו', מלאכתן נעשית על ידי עצמן;
ולא עוד, אלא (דברים כח מח) "ועבדת את אויבך" וגו'.

"וביום השביעי יהיה לכם קדש".


דורש 'לכם': למרות שבמקדש עושים מלאכות הקשורות לעבודה, אין היתר לעשות את המלאכות הללו מחוצה לו; והשוו לעיל פרשה א, דברי ר' יהודה בן בתירא על החובה לשמור את השבת אפילו אם היא חוללה בהיתר.



שלא יהו ישראל אומרים: הואיל ומותרים בעשיית מלאכה בבית המקדש, נהא מותרין בגבולין!
תלמוד לומר "וביום השביעי יהיה לכם קדש", לכם קדש ולמקום חול.

"כל העושה בו מלאכה יומת" - בו ולא בו ובחברו,


דורש 'בו'; וראו כריתות ד ב, כדברי ר' יהושע.



והרי שחל יום הכפורים להיות ערב שבת, ועשה מלאכה בין השמשות,
שומע אני יהא חייב, תלמוד לומר "כל העושה בו מלאכה יומת" - בו ולא בו ובחברו.

(שמות לה ג) "לא תבערו אש" וגו'. למה נאמר?


דורש את שמות לד על שנת השביעית כר' עקיבא, ולא על השבת כר' ישמעאל; ראו שביעית א ד: תוספת שביעית היא איסור על מלאכה שתוצאותיה נמשכות לשנת השמיטה; בשבת אין איסור לעשות מלאכה ביום ששי גם אם תוצאותיה ימשכו בשבת, כגון הדלקת נר או מדורה או הטמנת החמין; וראו דוגמאות נוספות בשבת א, ה ואילך. וראו לעיל בחדש ז, שדימו גם את השבת לזאב הטורף מלפניו ומאחריו, כלומר שגם לשבת יש תוספות, אבל אינן חמורות כמו אלו של השביעית.
דורש 'ביום השבת' - דווקא.
הדרשה היא בנגוד לדעת הקראים, ויתכן שגם בניגוד לדעת הצדוקים. בית שמאי הסכימו עקרונית לדעת הצדוקים, אבל במקרה של נר שבת וכו' הודו לבית הלל שמותרים.



לפי שהוא אומר (שמות לד כא) "בחריש ובקציר תשבות",
שבות מחריש בשעת הקציר, בקיץ (של השנה הששית) שבות מערב שביעית לשביעית;
אין לי אלא שהוא שובת מערב שביעית לשביעית, יכול כן ישבות מערב שבת לשבת?
והדין נותן: הואיל ושביעית לשם השם, ושבת לשם השם,
אם למדתי שהוא שובת מערב שביעית לשביעית, כך ישבות מערב שבת לשבת!
ועוד, קל וחומר: ומה שביעית, שאין חייבין עליה לא כרת ולא מיתת בית דין,
דין הוא שישבות מערב שביעית לשביעית,
שבת, שחייבין עליה כרת ומיתת בית דין, דין הוא שישבות מערב שבת לשבת!
ולא יהיה רשאי להדליק לו נר, או להטמין לו את החמין או לעשות לו מדורה!
תלמוד לומר "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת"!
ביום השבת אי אתה מבעיר, אבל אתה מבעיר מערב שבת לשבת!

דבר אחר: "לא תבערו אש בכל מושבותיכם" - למה נאמר?


שתי הצעות להגבלת העבודה במקדש בשבת: איסור מלאכה גמור, או איסור מלאכה חוץ מאש המערכה במזבח. שתי ההצעות נדחות – דורש 'בכל מושבותיכם' ולא במקדש.



לפי שנאמר (ויקרא ו ו) "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה", שומע אני בין בחול בין בשבת!
ומה אני מקיים (שמות לא יד) "מחלליה מות יומת"? - בשאר כל מלאכות, חוץ מן המערכה;
ובמערכה! ומה אני מקיים "לא תכבה"? - בשאר כל הימים חוץ מן השבת.
תלמוד לומר "לא תבערו אש בכל מושבותיכם",
במושבות אי אתה מבעיר, אבל אתה מבעיר בבית המקדש.

אמר אחד מתלמידי רבי ישמעאל: הרי הוא אומר "לא תבערו אש", למה נאמר?


שתי הצעות להוצאה להורג: מותר גם בשבת, חוץ מהתליה; או שמותר בשבת אפילו לתלות את הנסקלים. שתי ההצעות נדחות. דורש 'לא תבערו אש', שאין להרוג בשריפה או בכל דרך אחרת; וראו סנהדרין ד סוף א.
וראו לעיל נזיקין ד.



לפי שהוא אומר (דברים כא כב) "וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת",
שומע אני בין בחול בין בשבת! ומה אני מקיים (שמות לא יד) "מחלליה מות יומת"?
בשאר מלאכות חוץ ממיתת בית דין;
או אינו אפילו במיתת בית דין, ומה אני מקיים (דברים כא כב) "ותלית אותו על עץ"?
בשאר כל הימים חוץ מן השבת; ובשבת!
תלמוד לומר "לא תבערו אש" וגו', שריפה בכלל היתה ויצאת ללמד:
מה שרפה מיוחדת, שהיא אחת ממיתות בית דין, ואינה דוחה את השבת,
אף כל שאר מיתות בית דין לא ידחו את השבת!

רבי יונתן אומר: "לא תבערו אש", למה נאמר? לפי שנאמר "ויקהל משה" וגו',


בדרך כלל איסורי המלאכה בשבת שבתורה הם כלליים, ואינם מוגדרים בדיוק. אפילו הפסוק משמות לד, שנדרש כאן בגישת ר' ישמעאל על שבת (ראו שביעית א ד), עדיין מונה זוג מלאכות. הפסוק שלנו הוא הראשון המגדיר מלאכה מסוימת אחת, והוא מלמד שאיסור המלאכה בשבת הוא גם על מלאכה אחת בלבד מתוך לט אבות מלאכה.



שומע אני, לא יהא חייב עד שיעבור על שלשים ותשע אבות מלאכות?
תלמוד לומר (שמות לד כא) "בחריש ובקציר תשבות".
עדיין אני אומר: עד שיעבור על שתים, ואם לאו אינו חייב!
תלמוד לומר "לא תבערו אש". הבערה היתה בכלל ויצאת ללמד,
אלא מה הבערה מיוחדת, שהיא אחת משלשים ותשע אבות מלאכות וחייבין עליה בפני עצמה
אף כל שאר שלשים ותשע אבות מלאכות, דין הוא שיהא חייב על כל אחת ואחת בפני עצמה.

רבי נתן אומר: "לא תבערו אש" למה נאמר?


הלשון בעייתית. יתכן שר' נתן העלה הצעה שגם ביום טוב, כמו בשבת (ראו לעיל), יהיה מותר רק במלאכות שהתחילו מערב החג, ויהיה אסור להדליק אש ביום טוב; ההצעה נדחית, כי דורש 'ביום השבת'.



לפי שהוא אומר, "ויקהל משה",
שומע אני: יהא רשאי דווקא בערב יום טוב, ולא ביו"ט עצמו להדליק לו את הנר ולהטמין לו את החמין ולעשות לו מדורה,
תלמוד לומר "לא תבערו אש... ביום השבת".
ביום השבת אי אתה מבעיר, אבל אתה מבעיר ביום טוב.

חסלת מכילתא לאלהא שמיא תושבחתא ואית בה מסכתות תשעה ואילון אינון סימניהון ואמר פרעה למשה ונטל עמלק בירחא למידן כספא דשבתא. ואית בה פרשיות שמונים ושתים למטע"ב מ"ט ספ"ס קצ"ח.