ביאור:מכילתא/שבתא
מכילתא דרבי ישמעאל הוא מדרש הלכה על ספר שמות.
מְכִילְתָא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, מְנֻקֶּדֶת וּמְעֻצֶּבֶת
[עריכה]על יסוד מהדורת האראוויטץ-רבין. נוקד לפי לשון חכמים בהשראת כ"י קאופמן ופרמה א למשנה.
- מַסֶּכְתָּא דְפִסְחָא (בֹּא)
- מַסֶּכְתָּא דְ"וַיְהִי" (בְּשַׁלַּח)
- מַסֶּכְתָּא דְשִׁירָה (בְּשַׁלַּח)
- מַסֶּכְתָּא דְ"וַיַּסַּע" (בְּשַׁלַּח)
- מַסֶּכְתָּא דַעֲמָלֵק (בְּשַׁלַּח-יִתְרוֹ)
- מַסֶּכְתָּא דְ"בַּחֹדֶשׁ" (יִתְרוֹ)
- מַסֶּכְתָּא דִנְזִיקִין (מִשְׁפָּטִים)
- מַסֶּכְתָּא דְ"כַסְפָּא" (מִשְׁפָּטִים)
- מַסֶּכְתָּא דְשַׁבָּתָא (כִּי תִשָּׂא-וַיַּקְהֵל)
ראו גם:
[עריכה]
- התורה והמצוה על שמות - פירוש של מלבי"ם על המכילתא.
|
| הורדה כספר |
מכילתא מסכתא דשבתא
[עריכה]פרשה א
[עריכה]על שמות לא, יב-יז
דורש 'אל משה' – ישירות. |
לפי שהוא אומר (שמות כ י) "לא תעשה כל מלאכה", אין לי אלא דברים שהם משום מלאכה.
דברים שהן משום שבות מנין? תלמוד לומר "אך את שבתותי תשמורו",
להביא דברים שהן משום שבות.
כבר היה רבי ישמעאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא מהלכין בדרך,
ולוי הסדר ורבי ישמעאל בנו של רבי אלעזר בן עזריה מהלכין בדרך אחריהם,
הכלל שפיקוח נפש, או אף ספיקו, דוחה את השבת נקבע בתקופת החשמונאים (ראו מקבים א ב מ,) וכאן מסמיכים אותו על הכתוב. כל התשובות הללו מופיעות גם בתוספתא שבת טז, יג-יד. |
נענה רבי ישמעאל ואמר: הרי הוא אומר, (שמות כב א) "אם במחתרת ימצא הגנב",
ומה זה הוא? ספק שבא לגנוב ספק שבא להרוג.
והרי דברים קל וחומר: ומה שפיכות דמים, שמטמא את הארץ ומסלקת את השכינה,
הרי היא דוחה שבת - קל וחומר לפיקוח נפש, שדוחה את השבת!
מילה דוחה את השבת, אבל כשחיובה הוא מספק – אינה דוחה אותה; ראו שבת יט, ג-ה. לכן דוחים את דברי ראב"ע, שאינם מוכיחים שספק פיקוח נפש דוחה את השבת. |
קל וחומר לשאר כל גופו! אמרו לו: ממקום שבאת, מה להלן בודאי אף כאן בודאי!
ר' עקיבא מוכיח מהפסוק 'מעם מזבחי תקחנו למות' (שמות כא יד), שעונשו של הרוצח נפש דוחה את עבודת המקדש; והעבודה מתקיימת גם בשבת ולכן דוחה אותה – שהצלת הנפש דוחה את השבת. הדרשה כוללת הנחה שפיקוח נפש דוחה "רציחה", כלומר להמית את הרוצח! |
קל וחומר לפיקוח נפש שדוחה השבת.
ויש שבתות שאתה דוחה, ויש שבתות שאתה שובת.
דורש 'לכם'. תשובה עקרונית לשאלת פיקוח נפש, וראו בתוספתא שם הלכה יד. |
לכם שבת מסורה, ואי אתם מסורין לשבת.
תשובה תועלתנית, שאינה מצדיקה הצלת יהודי עבריין. |
חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה.
מצוות השבת איננה חד-פעמית. |
"לדעת כי אני יי מקדשכם". למה נאמר?
חרש שוטה וקטן, שאין בהם דעת – פטורים ממצוות שבת. |
תלמוד לומר "לדעת כי אני יי", לא אמרתי אלא במי שיש לו דעת.
הקדושה והייחוד של ישראל ביחס לשאר העמים לעולם הבא - דומים לקדושה של שבת ביחס לימי החול בעולם הזה, מכאן ששבת היא מעין עולם הבא. וכן משמע ממזמור צב בתהלים, שפותח ב"יום השבת", אבל תוכנו הוא שאלת הגמול, שתפתר רק בעולם הבא. קשר שלישי הוא בכך שבעולם הבא אין עשיית מלאכה, כמו בשבת בעולם הזה. |
נמצינו למידין שהיא מעין קדושת העולם הבא,
וכן הוא אומר (תהלים צב א) "מזמור שיר ליום השבת" - לעולם שכלו שבת.
ראו לעיל, בדיון על פיקוח נפש שדוחה שבת. |
זה הוא שהיה ר' שמעון בן מנסיא אומר, לכם שבת מסורה, ואי אתם מסורין לשבת.
מה לפלוני חנותו נעולה? - שהוא משמר את השבת,
מה לפלוני בטל ממלאכתו? - שהוא משמר את השבת,
שברא את עולמו בששה ימים ונח ביום השביעי,
וכן הוא אומר (ישעיה מג יב) "ואתם עדי נאם יי ואני אל".
"מחלליה מות יומת". למה נאמר? לפי שהוא אומר "כל העושה מלאכה ביום השבת מות יומת"
תלמוד לומר (שמות כ י) "ויום השביעי שבת ליי אלהיך לא תעשה כל מלאכה",
אין לי אלא עונש ואזהרה על מלאכת היום, עונש ואזהרה על מלאכת הלילה מנין?
תלמוד לומר "מחלליה מות יומת", עונש שמענו אזהרה לא שמענו!
תלמוד לומר "ויום השביעי שבת ליי אלהיך"
שאין תלמוד לומר שבת, מה תלמוד לומר שבת?
אלא להביא את הלילה בכלל אזהרה, דברי רבי אחי בר' יאשיה.
אם חללו את השבת, גם בהיתר, מפני הסכנה – אין להמשיך לחללה כשהסכנה חלפה. |
שלא יהו ישראל אומרין, הואיל וחללנו מקצתה, נחלל את כולה,
תלמוד לומר "מחלליה מות יומת", אפילו כהרף עין "מחלליה מות יומת".
הרי שכתב אות אחת שחרית ואות אחת בין הערבים
או שארג חוט אחד בשחרית וחוט אחד בין הערבים, שומע אני יהא חייב?
תלמוד לומר "ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם מחלליה מות יומת
כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההיא" - עד שיעשה בה מלאכה גמורה.
עונש הכרת על חילול שבת חל על מזיד כשאין עדים ו/או התראה, ואי אפשר להעניש את העבריין בבית הדין. |
לפי שהוא אומר "מחלליה מות יומת", אין לי אלא המזיד בהתראת עדים,
המזיד בינו לבין עצמו מנין? תלמוד לומר "ונכרתה", להביא המזיד בינו לבין עצמו.
ראו לעיל פסחא סוף ח. וראו דיון על עונש הכרת בביאור לפרק א במסכת כריתות. |
"מקרב עמה" - ועמה בשלום.
הסתירה היא בפער בין הלשון הסבילה כאן לבין הלשון הפעילה בפרק כ. התשובה היא בסגנון דברי רשב"י (ספרי דברים מב,) הרואה את הצורך לעסוק במלאכה כעונש על חטא, וראו גם אבות ג ה, |
כתוב אחד אומר ששת ימים יעשה מלאכה,
וכתוב אחד אומר (שמות כ ט) "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך",
כיצד יתקיימו שני כתובים הללו?
אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, "ששת ימים יעשה מלאכה", מלאכתן נעשית על ידי אחרים,
וכן הוא אומר (ישעיה סא ה) "ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכרמיכם",
וכשאין ישראל עושין רצונו של מקום - "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך",
מלאכתן נעשית על ידי עצמן, ולא עוד אלא אפילו מלאכת אחרים נעשית על ידן,
שנאמר (דברים כח מח) "ועבדת את אויביך אשר ישלחנו יי בך".
למרות דברי ר' שמעון בן מנסיא לעיל, 'לכם שבת מסורה' – עדיין אינה דומה למועדות שקביעתם בידי בית דין (ראו ראש השנה ב ט), אלא היא קיימת וישראל מחוייבים לשמור אותה. |
לפי שהוא אומר, (ויקרא כג ב) אלה מועדי יי - אשר תקראו וגו',
יכול כשם שקדושת מועדות מסורה לבית דין, כך תהא קדושת שבת מסורה לבית דין?
תלמוד לומר "וביום השביעי שבת קדש ליי", לשם שבת מסורה, ואינה מסורה לבית דין,
וכן הוא אומר "ושמרתם את השבת".
ראו בתחילת הפרשה, בדיון על פיקוח נפש הדוחה את השבת. |
זה הוא שהיה רבי נתן אומר, חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה.
ר' אליעזר לומד את היתר המילה בשבת מהביטוי 'ברית'. לדעתו אין המילה דוחה את השבת אלא היא מקיימת אותה. יתכן שזאת הסיבה להיתרים הנרחבים שלו להכנת מכשירי המילה אפילו בשבת, ראו שבת יט א. |
ואי זו זו? זו מילה.
שמירת השבת, למרות שהיא הימנעות ממלאכה נחשבת כמצוות עשה. |
שנאמר "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת"
דורש 'עולם' – כל השבתות בעולם הזה. |
כאלו שימר כל השבתות מיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו עד שיחיו המתים,
שנאמר "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם"
ראו לעיל על פס' יג. |
"אות היא לעולם" - מגיד שאין השבת בטלה מישראל לעולם;
הערה ביקורתית על הבחירה בחלק מהמצוות כראויות למסירות נפש. וראו ספרי דברים עו, שם מופיעה גם נוסחה נוספת: 'כל מצוה שהחזיקו ישראל בשמחה מהר סיני, עדיין עושים אותה בשמחה' וכו'. |
וכל דבר ודבר שלא נתנו ישראל נפשן עליהן לא נתקיימו בידן:
כגון השבת והמילה ותלמוד תורה וטבילה שנתנו נפשן עליהן - נתקיימו בידן,
וכגון בית המקדש והדינין ושמיטין ויובלות שלא נתנו ישראל נפשן עליהן - לא נתקיימו בידן.
ראו גם בראשית רבה יא י: 'ממלאכת עולמו שבת, לא שבת ממלאכת הרשעים וממלאכת הצדיקים; אלא פועל עם אלו ופועל עם אלו'. הקב"ה הפסיק לברוא את העולם אבל עדיין דואג לדון את יושביו. כך גם עולה מהפסוקים המצוטטים. |
ממה שבת? מן העבודה, או אף מן הדין? תלמוד לומר "וינפש", מגיד שאין הדין בטל מלפניו לעולם;
וכן הוא אומר (תהלים פט טו) "צדק ומשפט מכון כסאך חסד ואמת יקדמו פניך",
וכתוב (תהלים צז ב) "ענן וערפל סביביו צדק ומשפט מכון כסאו",
ואומר (דברים לב ד) "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט" וגו'.
חסלת פרשת כי תשא.
פרשה ב
[עריכה]על שמות לה, א-ג
הציווי על השבת מופיע תוך כדי הציוויים על מלאכת המשכן, והדבר מוכיח שגם את מלאכת המשכן הפסיקו בשבת. |
לפי שהוא אומר (שמות כה ח) "ועשו לי מקדש", שומע אני בין בחול בין בשבת!
ומה אני מקיים (שמות לא יד) "מחלליה מות יומת"? - בשאר כל מלאכות חוץ ממלאכת המשכן;
במלאכת המשכן! תלמוד לומר 'ויקהל'
ומה אני מקיים, "ועשו לי מקדש"? בשאר כל הימים חוץ מן השבת;
או אף בשבת? והדין נותן: ומה עבודה, שאינה באה אלא מכח המכשירין - הרי היא דוחה שבת,
הצגת פרשנות אלטרנטיבית: השבת נדחית מחמת מלאכת המשכן, כי הרי היא נדחית מפני עבודת המשכן. אבל ההקהלה של ישראל מורה שיש להעדיף את הפרשנות הראשונה. |
כגון שניטלה קרנו של מזבח או שנפגמה הסכין, שומע אני יתקנם בשבת?
תלמוד לומר "ויקהל משה", בחול ולא בשבת.
תמצית השביתה בשבת נראית החל מימי התלמוד כרשימת לט אבות המלאכות; אבל במשנה עצמה הרשימה אינה מרכזית, אלא באה אגב הדיון על מספר החטאות שיש להביא במקרים שונים, ראו שבת ז ב. גם כאן מודגש שהרשימה היא מתורה שבעל פה. וראו מבוא למסכת שבת |
שאמר להם משה על פה.
כתוב אחד אומר "ששת ימים תעשה מלאכה", וכתוב אחד אומר (שמות כ ט) "ששת ימים תעבוד,"
בזמן שישראל עושין רצונו של מקום – "ששת ימים תעשה מלאכה", מלאכתן נעשית על ידי אחרים!
וכן הוא אומר (ישעיה סא ה) "ובני נכר אכריכם וכרמיכם",
וכשאינן עושין רצונו של מקום – "ששת ימים תעבוד" וגו', מלאכתן נעשית על ידי עצמן;
ולא עוד, אלא (דברים כח מח) "ועבדת את אויבך" וגו'.
דורש 'לכם': למרות שבמקדש עושים מלאכות הקשורות לעבודה, אין היתר לעשות את המלאכות הללו מחוצה לו; והשוו לעיל פרשה א, דברי ר' יהודה בן בתירא על החובה לשמור את השבת אפילו אם היא חוללה בהיתר. |
שלא יהו ישראל אומרים: הואיל ומותרים בעשיית מלאכה בבית המקדש, נהא מותרין בגבולין!
תלמוד לומר "וביום השביעי יהיה לכם קדש", לכם קדש ולמקום חול.
והרי שחל יום הכפורים להיות ערב שבת, ועשה מלאכה בין השמשות,
שומע אני יהא חייב, תלמוד לומר "כל העושה בו מלאכה יומת" - בו ולא בו ובחברו.
דורש את שמות לד על שנת השביעית כר' עקיבא, ולא על השבת כר' ישמעאל; ראו שביעית א ד: תוספת שביעית היא איסור על מלאכה שתוצאותיה נמשכות לשנת השמיטה; בשבת אין איסור לעשות מלאכה ביום ששי גם אם תוצאותיה ימשכו בשבת, כגון הדלקת נר או מדורה או הטמנת החמין; וראו דוגמאות נוספות בשבת א, ה ואילך. וראו לעיל בחדש ז, שדימו גם את השבת לזאב הטורף מלפניו ומאחריו, כלומר שגם לשבת יש תוספות, אבל אינן חמורות כמו אלו של השביעית. |
לפי שהוא אומר (שמות לד כא) "בחריש ובקציר תשבות",
שבות מחריש בשעת הקציר, בקיץ (של השנה הששית) שבות מערב שביעית לשביעית;
אין לי אלא שהוא שובת מערב שביעית לשביעית, יכול כן ישבות מערב שבת לשבת?
והדין נותן: הואיל ושביעית לשם השם, ושבת לשם השם,
אם למדתי שהוא שובת מערב שביעית לשביעית, כך ישבות מערב שבת לשבת!
ועוד, קל וחומר: ומה שביעית, שאין חייבין עליה לא כרת ולא מיתת בית דין,
דין הוא שישבות מערב שביעית לשביעית,
שבת, שחייבין עליה כרת ומיתת בית דין, דין הוא שישבות מערב שבת לשבת!
ולא יהיה רשאי להדליק לו נר, או להטמין לו את החמין או לעשות לו מדורה!
תלמוד לומר "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת"!
ביום השבת אי אתה מבעיר, אבל אתה מבעיר מערב שבת לשבת!
שתי הצעות להגבלת העבודה במקדש בשבת: איסור מלאכה גמור, או איסור מלאכה חוץ מאש המערכה במזבח. שתי ההצעות נדחות – דורש 'בכל מושבותיכם' ולא במקדש. |
לפי שנאמר (ויקרא ו ו) "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה", שומע אני בין בחול בין בשבת!
ומה אני מקיים (שמות לא יד) "מחלליה מות יומת"? - בשאר כל מלאכות, חוץ מן המערכה;
ובמערכה! ומה אני מקיים "לא תכבה"? - בשאר כל הימים חוץ מן השבת.
תלמוד לומר "לא תבערו אש בכל מושבותיכם",
במושבות אי אתה מבעיר, אבל אתה מבעיר בבית המקדש.
שתי הצעות להוצאה להורג: מותר גם בשבת, חוץ מהתליה; או שמותר בשבת אפילו לתלות את הנסקלים. שתי ההצעות נדחות. דורש 'לא תבערו אש', שאין להרוג בשריפה או בכל דרך אחרת; וראו סנהדרין ד סוף א. |
לפי שהוא אומר (דברים כא כב) "וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת",
שומע אני בין בחול בין בשבת! ומה אני מקיים (שמות לא יד) "מחלליה מות יומת"?
בשאר מלאכות חוץ ממיתת בית דין;
או אינו אפילו במיתת בית דין, ומה אני מקיים (דברים כא כב) "ותלית אותו על עץ"?
בשאר כל הימים חוץ מן השבת; ובשבת!
תלמוד לומר "לא תבערו אש" וגו', שריפה בכלל היתה ויצאת ללמד:
מה שרפה מיוחדת, שהיא אחת ממיתות בית דין, ואינה דוחה את השבת,
אף כל שאר מיתות בית דין לא ידחו את השבת!
בדרך כלל איסורי המלאכה בשבת שבתורה הם כלליים, ואינם מוגדרים בדיוק. אפילו הפסוק משמות לד, שנדרש כאן בגישת ר' ישמעאל על שבת (ראו שביעית א ד), עדיין מונה זוג מלאכות. הפסוק שלנו הוא הראשון המגדיר מלאכה מסוימת אחת, והוא מלמד שאיסור המלאכה בשבת הוא גם על מלאכה אחת בלבד מתוך לט אבות מלאכה. |
שומע אני, לא יהא חייב עד שיעבור על שלשים ותשע אבות מלאכות?
תלמוד לומר (שמות לד כא) "בחריש ובקציר תשבות".
עדיין אני אומר: עד שיעבור על שתים, ואם לאו אינו חייב!
תלמוד לומר "לא תבערו אש". הבערה היתה בכלל ויצאת ללמד,
אלא מה הבערה מיוחדת, שהיא אחת משלשים ותשע אבות מלאכות וחייבין עליה בפני עצמה
אף כל שאר שלשים ותשע אבות מלאכות, דין הוא שיהא חייב על כל אחת ואחת בפני עצמה.
הלשון בעייתית. יתכן שר' נתן העלה הצעה שגם ביום טוב, כמו בשבת (ראו לעיל), יהיה מותר רק במלאכות שהתחילו מערב החג, ויהיה אסור להדליק אש ביום טוב; ההצעה נדחית, כי דורש 'ביום השבת'. |
לפי שהוא אומר, "ויקהל משה",
שומע אני: יהא רשאי דווקא בערב יום טוב, ולא ביו"ט עצמו להדליק לו את הנר ולהטמין לו את החמין ולעשות לו מדורה,
תלמוד לומר "לא תבערו אש... ביום השבת".
ביום השבת אי אתה מבעיר, אבל אתה מבעיר ביום טוב.
חסלת מכילתא לאלהא שמיא תושבחתא ואית בה מסכתות תשעה ואילון אינון סימניהון ואמר פרעה למשה ונטל עמלק בירחא למידן כספא דשבתא. ואית בה פרשיות שמונים ושתים למטע"ב מ"ט ספ"ס קצ"ח.