ביאור:מכילתא מנוקדת ומעוצבת/בחדש

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מכילתא דרבי ישמעאל הוא מדרש הלכה על ספר שמות.

מְכִילְתָא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, מְנֻקֶּדֶת וּמְעֻצֶּבֶת[עריכה]

על יסוד מהדורת האראוויטץ-רבין. נוקד לפי לשון חכמים בהשראת כ"י קאופמן ופרמה א למשנה.

  1. מַסֶּכְתָּא דְפִסְחָא (בֹּא)
  2. מַסֶּכְתָּא דְ"וַיְהִי" (בְּשַׁלַּח)
  3. מַסֶּכְתָּא דְשִׁירָה (בְּשַׁלַּח)
  4. מַסֶּכְתָּא דְ"וַיַּסַּע" (בְּשַׁלַּח)
  5. מַסֶּכְתָּא דַעֲמָלֵק (בְּשַׁלַּח-יִתְרוֹ)
  6. מַסֶּכְתָּא דְ"בַּחֹדֶשׁ" (יִתְרוֹ)
  7. מַסֶּכְתָּא דִנְזִיקִין (מִשְׁפָּטִים)
  8. מַסֶּכְתָּא דְ"כַסְפָּא" (מִשְׁפָּטִים)
  9. מַסֶּכְתָּא דְשַׁבָּתָא (כִּי תִשָּׂא-וַיַּקְהֵל)

חסלת מכילתא, לאלהא שמיא תושבחתא!

ואית בה מסכתות תשעה, ואילון סימניהון:

  1. ואמר
  2. פרעה
  3. למשה
  4. ונטל
  5. עמלק
  6. בירחא
  7. למידן
  8. כספא
  9. דשבתא

ואית בה פרשיות שמונים ושתים, למטע"ב מ"ט ספ"ס קצ"ח.

ראו גם:[עריכה]

הורדה כספר
הורדה כספר

מְכִילְתָא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, מַסֶּכְתָּא דְבַחֹדֶשׁ (יִתְרוֹ)[עריכה]

פרשה א[עריכה]

על שמות יט, א-ב

(שְׁמוֹת יט,א) "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". מַגִּיד שֶׁמּוֹנִים חֳדָשִׁים לִיצִיאַת מִצְרַיִם.


המנייה של החדשים והשנים היא למאורעות גדולים ומשפיעים. בתחילת הדרשה מדובר על מאורעות חיוביים ובסופה על מאורעות שליליים.



אֵין לִי אֶלָּא חֳדָשִׁים, שָׁנִים מְנַיִן? תִּלְמֹד לוֹמַר: (בְּמִדְבַּר א,א) "בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם".
אֵין לִי אֶלָּא בְאוֹתוֹ הַפֶּרֶק, בְּפֶרֶק אַחֵר מְנַיִן? תִּלְמֹד לוֹמַר: (בְּמִדְבַּר לג,לח) "בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם".
כָּל אֵלּוּ, עַד שֶׁלֹּא נִכְנְסוּ לָאָרֶץ. מִשֶּׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ מְנַיִן?
תִּלְמֹד לוֹמַר: (מְלָכִים א ו,א) "וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם".
כָּל אֵלּוּ, עַד שֶׁלֹּא נִבְנָה הַבַּיִת. מִשֶּׁנִּבְנָה הַבַּיִת, מְנַיִן שֶׁמּוֹנִין לְבִנְיָנוֹ?
תִּלְמֹד לוֹמַר: (דִּבְרֵי הַיָּמִים ב ח,א) "וַיְהִי מִקֵּץ עֶשְׂרִים שָׁנָה אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה אֶת בֵּית יי".
לֹא רָצוּ חטאו ולא זכו לִמְנוֹת לְבִנְיָנוֹ, יִמְנוּ לְחָרְבָּנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: (יְחֶזְקֵאל מ,א) "אַחַר אֲשֶׁר הֻכְּתָה הָעִיר".
לֹא רָצוּ לִמְנוֹת לְעַצְמָם, יִמְנוּ לַאֲחֵרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: (דָּנִיֵּאל ב,א) "וּבִשְׁנַת שְׁתַּיִם לְמַלְכוּת נְבֻכַדְנֶצַּר, חָלַם נְבֻכַדְנֶצַּר חֲלֹמוֹת".
וְאוֹמֵר: (חַגַּי א,טו) "בַּשִּׁשִּׁי בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ."
וְאוֹמֵר: (שִׁיר הַשִּׁירִים א,ה) "אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ, הַיָּפָה בַּנָּשִׁים, צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן, וּרְעִי אֶת גְּדִיֹּתַיִךְ עַל מִשְׁכְּנוֹת הָרֹעִים."
וְאוֹמֵר: (דְּבָרִים כח,מז-מח) "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יי אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל.
וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ יי בָּךְ, בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל".

כְּבַר הָיָה רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּי עוֹלֶה לִמְעוֹן יְהוּדָה. רָאָה רִיבָה אַחַת מְלַקֶּטֶת שְׂעוֹרִים מִתַּחַת גֶּלְלֵי הַסּוּס.

אָמַר לָהֶם רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּי לְתַלְמִידָיו: "רְאִיתֶם רִיבָה זוֹ מַה הִיא?"


ביאור הדרשה דלעיל על שיר השירים א, ה. וראו גם ספרי על דברים לא יד: "אל תקרי גדיותיך כי אם גויותיך; שכל זמן שישראל עושים רצונו של מקום אין כל אומה ולשון שולטת בהם, וכשאין עושים רצונו של מקום מוסרם ביד אומה שפלה; ולא ביד אומה שפלה אלא ביד בהמתן". דורש 'לא תדעי' – לא רציתם, כלומר לא קיימתם את המצווה. הדרשה היא קינה על החורבן ועל השעבוד לגויים.



אָמְרוּ לוֹ: "עִבְרִית." "סוּס זֶה, שֶׁלְּמִי הוּא?" אָמְרוּ לוֹ: "שֶׁלְּפָרָשׁ עֲרָבִי אֶחָד."
אָמַר לָהֶם רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּי לְתַלְמִידָיו: "כָּל יָמַי הָיִיתִי מִצְטָעֵר עַל הַפָּסוּק הַזֶּה,
וְהָיִיתִי קוֹרֵא אוֹתוֹ וְלֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ מַה הוּא: "אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים".
לֹא רְצִיתֶם לְהִשְׁתַּעְבֵּד לַשָּׁמַיִם, הֲרֵי אַתֶּם מְשֻׁעְבָּדִים לִפְגוּמֵי גוֹיִם עַרְבִיִּים!
לֹא רְצִיתֶם לִשְׁקֹל לַשָּׁמַיִם בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת, הֲרֵי אַתֶּם שׁוֹקְלִים חֲמִשָּׁה עָשָׂר שְׁקָלִים בַּמַּלְכוּת אוֹיְבֵיכֶם!
לֹא רְצִיתֶם לְתַקֵּן הַדְּרָכִים וְהָרְחוֹבוֹת לְעוֹלֵי רְגָלִים,
הֲרֵי אַתֶּם מְתַקְּנִין אֶת הַבּוּרְגָסִין púrgos: מגדל שמירה וְאֶת הַבּוּרְגָנִין purgíon: עמדה מבוצרת לְעוֹלֵי לִכְרַכֵּי מְלָכִים!

וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (דברים כח, מז-מח) "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יי אֱלֹהֶיךָ" בְּאַהֲבָה, "וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ" בְּשִׂנְאָה;
"תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יי אֱלֹהֶיךָ" בַּשֹּׂבַע, "וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ... בְּרָעָב וּבְצָמָא";
"תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יי אֱלֹהֶיךָ" מְלֻבָּשׁ, "וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ... בְּעֵרוֹם"
"תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יי אֱלֹהֶיךָ... מֵרֹב כֹּל", "וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ... בְחֹסֶר כֹּל".

מַהוּ "בְחֹסֶר כֹּל"? שֶׁנִּטְּלָה דַּעַת מֵהֶם.


אחרי שפירט הפסוק את הרעב, העירום וכו', מהו "בחוסר כל"? – כאן מוצא המדרש את הדעת ואת התורה, וקושר את הדברים לביטוי 'אם לא תדעי לך' משיר השירים.



דָּבָר אַחֵר: "וּבְחֹסֶר כֹּל", שֶׁיְּהוּ חֲסֵרִים מִתַּלְמוּד תּוֹרָה.

(שְׁמוֹת יט,א) "בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי." רֹאשׁ חֹדֶשׁ הָיָה,


דורש 'הזה' בגזירה שווה משמות יב ב.ראו לעיל פסחא א.



לְכָךְ נֶאֱמַר: (שְׁמוֹת יט,א) "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".

(שְׁמוֹת יט,ב) "וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים, וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי".
וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר בְּפָרָשַׁת מַסָּעוֹת: (בְּמִדְבַּר לג,טו) "וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִם וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר סִינָי"?

וּמַה תִּלְמֹד לוֹמַר: "וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי"?


ישראל חזרו בתשובה ברפידים (מהנסיון שעשו לקב"ה, ראו שמות יז ב) - ובאו למדבר סיני בתשובה. הדרשה הבא מדגישה שהתשובה לא היתה עמוקה במיוחד, אלא לשעה קלה.



הִקִּישׁ נְסִיעָתָן מֵרְפִידִים לְבִיאָתָם לְמִדְבַּר סִינַי:
מַה בִּיאָתָם לְמִדְבַּר סִינַי בִּתְשׁוּבָה, אַף נְסִיעָתָם מֵרְפִידִים בִּתְשׁוּבָה.

דָּבָר אַחֵר: הִקִּישׁ בִּיאָתָם מִדְבַּר סִינַי לִנְסִיעָתָם מֵרְפִידִים:
מַה נְּסִיעָתָם מֵרְפִידִים, מַכְעִיסִין לַמָּקוֹם, וּלְשָׁעָה קַלָּה עָשׂוּ תְּשׁוּבָה וְנִתְקַבָּלוּ,
אַף בִּיאָתָם מִדְבַּר סִינַי הָיוּ מַכְעִיסִין לַמָּקוֹם, וּלְשָׁעָה קַלָּה עָשׂוּ תְּשׁוּבָה וְנִתְקַבָּלוּ.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי יוֹסֵה הַגָּלִילִי: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: (תְּהִלִּים פא,י) "בַּצָּרָה קָרָאתָ וָאֲחַלְּצֶךָּ,

אֶעֶנְךָ בְּסֵתֶר רַעַם אֶבְחָנְךָ על מי מריבה".


כבר בזמן קריעת ים סוף ידע הקב"ה שעתידים ישראל לנסותו במריבה, ובכל זאת הציל אותם.



מִשָּׁעָה שֶׁהָיִיתִי עוֹנָךְ וּמֵגֵן עָלֶיךָ, וּמַרְעִים עָלֶיךָ אֶת כָּל הָעוֹלָם,
מֵאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה גָּלוּי לְפָנַי מַה שֶּׁאַתָּה עָתִיד לַעֲשׂוֹת בְּמֵי מְרִיבָה.

אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: (תְּהִלִּים פא,י) "אֶעֶנְךָ בְּסֵתֶר רַעַם",


דורש את האוקסימורון 'בסתר רעם'.



אַתָּה קוֹרֵא בַּסֵּתֶר, וַאֲנִי אֶעֶנְךָ בְּגָלוּי, וּמַרְעִים עָלֶיךָ אֶת כָּל הָעוֹלָם.

רַבִּי יְהוּדָה בֶּן לָקִישׁ אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: (שְׁמוֹת ב,כה) "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל",

רָאָה בָהֶם שֶׁעָשׂוּ תְּשׁוּבָה, וְהֵם לֹא רָאוּ זֶה אֶת זֶה,


דורש את המלה המיותרת והחוזרת 'אלוהים': רק הוא ראה וידע את התשובה של ישראל, והם עצמם לא ידעו.
ר' יהודה עונה לר' אלעזר בר' יוסי ולדרשן של 'דבר אחר', שהוציאו לעז על ישראל ועל תשובתם הקלה, וטוען שעיקר התשובה היה עוד במצרים.



"וַיֵּדַע אֱלֹהִים." יָדַע בָּהֶם שֶׁעָשׂוּ תְּשׁוּבָה, וְהֵם לֹא יָדְעוּ זֶה בָזֶה.

רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר, מִשּׁוּם אַבָּא יוֹסֵה בֶּן דֻּרְמַסְקִית:


ר' אלעזר טוען שראיית אלוהים לא היתה של התשובה אלא של הנסיונות שעתידים לנסותו, והסיבה שבכל זאת הוציא את ישראל ממצרים היא השבועה שנשבע לאבות. וראו גם לעיל ויסע ב.



הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: (שְׁמוֹת ב,כה) "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", שֶׁהֵם עֲתִידִין לְהַכְעִיס,
"וַיֵּדַע אֱלֹהִים", שֶׁהֵם עֲתִידִין לְנָאֵץ. וְכָל כָּךְ לָמָּה? מִכֹּחַ הַשְּׁבוּעָה הַקָּשֶׁה.

כַּיּוֹצֵא בוֹ דָרַשׁ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן יוֹסֵה: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: (יְשַׁעְיָה סג,ט) "בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר",
(יְשַׁעְיָה סג,ה) "וַיֹּאמֶר אַךְ עַמִּי הֵמָּה, בָּנִים לֹא יְשַׁקֵּרוּ". וְכִי לֹא הָיָה גָּלוּי לְפָנָיו שֶׁעֲתִידִין לְשַׁקֵּר?

תִּלְמֹד לוֹמַר "אַךְ", גָּלוּי הָיָה לְפָנָיו שֶׁהֵן עֲתִידִין לְשַׁקֵּר.


ר' אלעזר דורש על כוחה של התשובה, שמצילה את העושים אותה אפילו אם היא קלה. הקב"ה מקבל אותה ונוהג כאילו אינו יודע שהתשובה היא זמנית וקלה! בישעיה מסתבר שהדרך שלו להביא פורענות היא למנוע את התשובה, ולא להתעלם ממנה.



וּמַה תִּלְמֹד לוֹמַר "וַיְהִי לָהֶם לְמוֹשִׁיעַ"? אֶלָּא לֹא הוֹשִׁיעָן כִּבְנֵי אָדָם שֶׁהֵם עֲתִידִין לְהַכְעִיס,
אֶלָּא כִבְנֵי אָדָם שֶׁאֵינָם עֲתִידִין לִבְגֹּד בּוֹ עוֹלָמִית.
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (תְּהִלִּים עח,לו-לז) "וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם, וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ. וְלִבָּם לֹא נָכוֹן עִמּוֹ, וְלֹא נֶאֶמְנוּ בִּבְרִיתוֹ."
וְאַף עַל פִּי כֵן, (תְּהִלִּים עח,לח) "וְהוּא רַחוּם, יְכַפֵּר עָוֹן".
וְאוֹמֵר: (יְשַׁעְיָה ו,י) "הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה, וְאָזְנָיו הַכְבֵּד, וְעֵינָיו הָשַׁע,
פֶּן יִרְאֶה בְעֵינָיו, וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע, וּלְבָבוֹ יָבִין, וָשָׁב וְרָפָא לוֹ."
"וָשָׁב", אֲנַנְקֵי anágkē: בהכרח לַתְּשׁוּבָה לַעֲשׁוֹת שֶׁלָּהּ, "וְרָפָא לוֹ".

(שְׁמוֹת יט,ב) "וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר" נִתְּנָה תוֹרָה דֵּימוֹס dēmos: ציבורי פַּרְהֶסְיָא parrhēsía: דיבור חופשי; בגלוי בִּמְקוֹם הֶפְקֵר


התורה אינה רכוש של אדם אחד או של עם אחד, אלא היא שייכת לכל אדם; לכן היא ניתנה במדבר שהוא מקום הפקר.



שֶׁאִלּוּ נִתְּנָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הָיוּ אוֹמְרִים: "לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם אֵין לָהֶם חֵלֶק בָּהּ!"
לְפִיכָךְ נִתְּנָה בַּמִּדְבָּר, דֵּימוֹס פַּרְהֶסְיָא בִּמְקוֹם הֶפְקֵר, וְכָל הָרוֹצֶה לְקַבֵּל, יָבֹא וִיקַבֵּל!

יָכֹל נִתְּנָה בַּלַּיְלָה? תִּלְמֹד לוֹמַר: (שְׁמוֹת יט,טז) "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, בִּהְיֹת הַבֹּקֶר".


המשך לדרשה הקודמת: התורה ניתנה בפומבי, ואכן כל העולם חש בכך; וראו לעיל עמלק ב, א, פירוט השיחה בין בלעם למלכי האומות – גם שם שמעו כולם את קול ה' נותן התורה.



יָכֹל נִתְּנָה בִשְׁתִיקָה? תִּלְמֹד לוֹמַר: (שְׁמוֹת יט,טז) "וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים"
יָכֹל לֹא הָיוּ שׁוֹמְעִין אֶת הַקּוֹלוֹת? תִּלְמֹד לוֹמַר: (שְׁמוֹת כ,טו) "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת",
וְאוֹמֵר: (תְּהִלִּים כט,ד) "קוֹל יי בֶּהָדָר."
אָמַר בִּלְעָם הָרָשָׁע לְכָל הָעוֹמְדִים עָלָיו: (תְּהִלִּים כט,י) "יי עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן!"
וּפָתְחוּ כֻּלָּם וְאָמְרוּ: "יי יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם!"

רַבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: (יְשַׁעְיָה מה,יט) "לֹא בַסֵּתֶר דִּבַּרְתִּי, בִּמְקוֹם אֶרֶץ חֹשֶׁךְ,

לֹא אָמַרְתִּי לְזֶרַע יַעֲקֹב: תֹּהוּ בַקְּשׁוּנִי! אֲנִי יי דֹּבֵר צֶדֶק, מַגִּיד מֵישָׁרִים."


דרשה נוספת המדגישה את הבינלאומיות של התורה, ואת השכר הנלווה אליה.



כְּשֶׁנְּתַתִּיהָ אֲנִי בַתְּחִלָּה, לֹא נְתַתִּיהָ בַסֵּתֶר, וְלֹא בִמְקוֹם אֶרֶץ חֹשֶׁךְ, וְלֹא בִמְקוֹם אֲפֵלָה,
וְלֹא אָמַרְתִּי "לְזֶרַע יַעֲקֹב, לְאֵלּוּ אֲנִי נוֹתְנָהּ", וְלֹא "תֹּהוּ בַקְּשׁוּנִי!" לֹא נְתַתִּיהָ פִּנְגּוּס pignus: ערבון
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (יְשַׁעְיָה מה,יט) "אֲנִי יי דֹּבֵר צֶדֶק, מַגִּיד מֵישָׁרִים."

כְּבַר עַד שֶׁלֹּא נָתַתִּי לָכֶם הַמִּצְווֹת, הִקְדַּמְתִּי לָכֶם מַתַּן שְׂכָרָן,


שתי דוגמאות לשכר שהקדים את קיום המצוות: ירידת המן ביום ששי, וברכת השביעית בשנה הששית. בנוסף, נחלת א"י לישראל מתוארת גם היא כשכר למפרע.



שֶׁנֶּאֱמַר: (שְׁמוֹת טז,ה) "וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי, וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ, וְהָיָה מִשְׁנֶה".
וּכְתִיב: (וַיִּקְרָא כה,כא) "וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית, וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים."
יָכֹל אֵלּוּ בִּלְבַד? תִּלְמֹד לוֹמַר: (תְּהִלִּים קה,מד) "וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם".
מִפְּנֵי מָה? (תְּהִלִּים קה,מה) "בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו, וְתוֹרֹתָיו יִנְצֹרוּ".

הָיָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁלְּרַבִּי יוֹסֵה הַגָּלִילִי אוֹמֵר:
הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: (תְּהִלִּים קמז,יט-כ) "מַגִּיד דְּבָרָו לְיַעֲקֹב, חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל. לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי".

וְכִי מָה עָשׂוּ הַגּוֹיִם הַדּוֹוִים הָאֵלּוּ, שֶׁלֹּא רָצָה לִתֵּן לָהֶם אֶת הַתּוֹרָה?


 לגויים היתה הזדמנות לקבל את התורה והם שלא רצו בה. גירסה מקוצרת של הדרשה הידועה מספרי על דברים לג ב, וכן לקמן פרשה ה, שהקב"ה הציע לכל העמים לקבל את התורה והם סירבו.



(תְּהִלִּים קמז,כ) "וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם", שֶׁלֹּא רָצוּ לְקַבֵּל,
שֶׁנֶּאֱמַר: (חֲבַקּוּק ג,ג-ו) "אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא, וְקָדוֹשׁ מֵהַר פָּארָן סֶלָה,
כִּסָּה שָׁמַיִם הוֹדוֹ, וּתְהִלָּתוֹ מָלְאָה הָאָרֶץ. וְנֹגַהּ כָּאוֹר תִּהְיֶה, קַרְנַיִם מִיָּדוֹ לוֹ, וְשָׁם חֶבְיוֹן עֻזֹּה.
לְפָנָיו יֵלֶךְ דָּבֶר, וְיֵצֵא רֶשֶׁף לְרַגְלָיו. עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ, רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם,
וַיִּתְפֹּצְצוּ הַרְרֵי עַד, שַׁחוּ גִּבְעוֹת עוֹלָם, הֲלִיכוֹת עוֹלָם לוֹ."

(שְׁמוֹת יט,ב) "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל"


דורש את לשון היחיד.



כָּל מָקוֹם שֶׁהוּא אוֹמֵר וַיִּסְעוּ וַיַּחֲנוּ נוֹסְעִים בַּמַּחְלֹקֶת וְחוֹנִים בַּמַּחְלֹקֶת אֲבָל כָּאן הִשְׁווּ כֻּלָּם לֵב אֶחָד,
לְכָךְ נֶאֱמַר: (שְׁמוֹת יט,ב) "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר."

"שָׁם", מַגִּיד שֶׁאָמַר לָהֶם: "זְמַן הַרְבֵּה אַתֶּם עוֹשִׂים שָׁם!"
וְכֵן מָצִינוּ, שֶׁהָיוּ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ פָּחוּת עֲשֶׂרֶת יָמִים.

"נֶגֶד הָהָר", לְצַד מִזְרָחוֹ שֶׁלָּהָר. כָּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא "נֶגֶד", פָּנִים לַמִּזְרָח.

פרשה ב[עריכה]

על שמות יט, ג-ט

(שְׁמוֹת יט,ג) "וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים" זֶה יוֹם שֵׁנִי.


ביום ב בסיוון; ראו לעיל פרשה א, ולקמן פרשה ג, שהמכילתא מחשבת את תאריך מתן תורה וקובעת שהיה בו' סיוון.




"וַיִּקְרָא אֵלָיו יי... לאמור", מַגִּיד שֶׁהַקְּרִיאָה קָדְמָה לַדִּבּוּר.


הקריאה היא הזמנה, ואינה בעלת תוכן, בניגוד לאמירה.




"כֹּה תֹאמַר" "כֹּה", בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, "כֹּה", כְּסֵדֶר הַזֶּה, "כֹּה", כָּעִנְיָן הַזֶּה, "כֹּה", שֶׁלֹּא תִּפְחֹת וְלֹא תּוֹסִיף.


'כה' – בדיוק כך!




"כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב", אֵלּוּ הַנָּשִׁים; "וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל", אֵלּוּ הָאֲנָשִׁים.


דורש את הכפילות, ואת 'בני' – הגברים.




דָּבָר אַחֵר: (שְׁמוֹת יט,ג) "כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב", בִּזְכוּת יַעֲקֹב;


אלטרנטיבה לדרשה הקודמת: יעקב הוא שמו של יעקב אבינו, וישראל הוא שם העם. בזכות שניהם זכו למתן תורה.



"וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל", בִּזְכוּת יִשְׂרָאֵל.

דָּבָר אַחֵר: (שְׁמוֹת יט,ג) "כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב", אֱמֹר בְּלָשׁוֹן רַכָּה, אֱמֹר רָאשֵׁי דְּבָרִים לַנָּשִׁים.


דורש את הכפילות 'תאמר' ו'תגיד', וחוזר לטענה דלעיל, המבחינה בין גברים לנשים.



"וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל", וּתְדַקְדֵּק עִמָּהֶם וֶאֱמֹר לָהֶם.

(שְׁמוֹת יט,ד) "אַתֶּם רְאִיתֶם". "לֹא בְמָסֹרֶת אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, לֹא כְתָבִים אֲנִי מְשַׁגֵּר לָכֶם,

לֹא עֵדִים אֲנִי מַעֲמִיד עֲלֵיכֶם, אֶלָּא "אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם",


בניגוד לדורותינו, שלומדים את התורה ממסורת ומהכתב, דור יוצאי מצרים התנסה בהם בגופו.
למרות שהיו לקב"ה סיבות רבות לפגוע במצרים, על חטאיהם הרבים – הוא פגע בהם למעשה רק כשנלחמו עם ישראל.



רְאוּ עַל כַּמָּה הֵם חַיָּבִין לִי! עַל עֲבוֹדָה זָרָה, וְעַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת, וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים לְשֶׁעָבַר,
וְלֹא נִפְרַעְתִּי מֵהֶם אֶלָּא עַל יֶדְכֶם!"

(שְׁמוֹת יט,ד) "וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים". רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: זֶה יוֹם רַעַמְסֵס,

לְפִי שֶׁנִּתְקַבְּצוּ כֻלָּם וּבָאוּ רַעַמְסֵס לְשָׁעָה קַלָּה.

(שְׁמוֹת יט,ד) "וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי." לִפְנֵי הַר סִינַי.


שני פירושים: ר' עקיבא מפרש על ההתקדמות של ישראל לפני כל דיבור לכיוון הר סיני, ופירוש נוסף – לבית המקדש. שני הפירושים עוסקים בזמנים מאוחרים לעליית משה להר.
הקירבה בין הר סיני למקדש, כשתי הזדמנויות להתגלות הקב"ה, היא מוטיב שחוזר הרבה פעמים.



רַבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: זֶה יוֹם מַתַּן תּוֹרָה, לְפִי שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל נִרְתָּעִין לַאֲחוֹרֵיהֶם שְׁנֵים עָשָׂר מִיל,
וְחוֹזְרִין לִפְנֵיהֶם שְׁנֵים עָשָׂר מִיל, הֲרֵי עֶשְׁרִים וְאַרְבָּעָה מִילִין עַל כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר.
"וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי", לְבֵית הַבְּחִירָה.

דָּבָר אַחֵר: (שְׁמוֹת יט,ד) "וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים".


דורש 'על' – מעל.



מַה נִּשְׁתַּנָּה נֶשֶׁר זֶה מִכָּל הָעוֹפוֹת כֻּלָּם? שֶׁכָּל הָעוֹפוֹת כֻּלָּן נוֹתְנִין אֶת בְּנֵיהֶם בֵּין רַגְלֵיהֶם,
מִפְּנֵי שֶׁהֵן מִתְיָרְאִין מֵעוֹף אַחֵר, שֶׁהוּא פּוֹרֵחַ עַל גַּבֵּיהֶם.
אֲבָל הַנֶּשֶׁר הַזֶּה, אֵינוֹ מִתְיָרֵא אֶלָּא מֵאָדָם זֶה בִּלְבַד, שֶׁלֹּא יִזְרֹק בּוֹ חֵץ.
אָמַר, מוּטָב שֶׁיִּכָּנֵס בּוֹ וְלֹא בִּבְנוֹ!

מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, וְהָיָה בְּנוֹ מַנְהִיג לְפָנָיו, וּבָאוּ לֶסְטִים לִשְׁבּוֹתוֹ מִלְּפָנָיו.


ראו לעיל ויהי ד, בהקשר של עמוד הענן. לעניין 'נטלו ונתנו על כתפו' מובא שם פסוק מהושע יא ג.



נְטָלוֹ מִלְּפָנָיו וּנְתָנוֹ מִלְּאַחֲרָיו. בָּא הַזְּאֵב לְטָרְפוֹ מֵאֲחוֹרָיו, נְטָלוֹ מֵאַחֲרָיו וּנְתָנוֹ לְפָנָיו.
לֶסְטִים מִלְּפָנָיו וּזְאֵב מִלְּאַחֲרָיו, נְטָלוֹ וּנְתָנוֹ עַל כְּתֵפוֹ,
שֶׁנֶּאֱמַר: (דְּבָרִים א,לא) "וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ, אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ יי אֱלֹהֶיךָ
כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא אִישׁ אֶת בְּנוֹ, בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם, עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה."

(שְׁמוֹת יט,ה) "וְעַתָּה, אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי".

וְעַתָּה קַבְּלוּ עֲלֵיכֶם, שֶׁכָּל הַתְחָלוֹת קָשׁוֹת!


הקושי הוא בצעד הראשון, ולאחריו ההתקדמות קלה יחסית. דורש 'אם שמוע – תשמעו!' וכן 'אם שכוח – תשכח!'



"אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ". מִכָּן אָמְרוּ: שָׁמַע אָדָם מִצְוָה אַחַת, מַשְׁמִיעִין לוֹ מִצְווֹת הַרְבֵּה,
שֶׁנֶּאֱמַר: (שְׁמוֹת יט,ה) "אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ".
שָׁכַח אָדָם מִצְוָה אַחַת, מְשַׁכְּחִין לוֹ מִצְווֹת הַרְבֵּה, שֶׁנֶּאֱמַר: (דְּבָרִים ח,יט) "אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח".

(שְׁמוֹת יט,ה) "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי" רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: זֶה בְּרִית שַׁבָּת.


ר' אליעזר קושר את הברית לשבת, שניתנה לישראל בפרשת המן; ר' עקיבא קושר אותה לברית הבסיסית והלאומית של ישראל – ברית המילה.



וְרַבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: זֶה בְּרִית מִילָה וַעֲבוֹדָה זָרָה.

(שְׁמוֹת יט,ה) "וִהְיִיתֶם לִי", שֶׁתִּהְיוּ פְּנוּיִין לִי וְעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה,

וְלֹא תִהְיוּ עוֹסְקִין בִּדְבָרִים אֲחֵרִים.


דורש 'לי'.




"סְגֻלָּה", מַה סְּגֻלָּתוֹ שֶׁלְּאָדָם חֲבִיבָה עָלָיו, כֵּן תִּהְיוּ חֲבִיבִין עָלַי.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁתִּבָּקַע אֹזֶן.


כנראה ר' יהושע מדגיש שלמרות הסגולה אין הקב"ה מוותר על שלטונו בכל הארץ; זאת בניגוד לאדם המסתפק בסגולתו בלבד.



כַּשֵּׁם שֶׁהַאִשָּׁה מְסֻגֶּלֶת מֵאַחַר בַּעְלָהּ, וְהַבֵּן מֵאַחַר אָבִיו, וְהָעֶבֶד מֵאַחַר רַבּוֹ, וְהַשִּׁפְחָה מֵאַחַר גְּבִרְתָּהּ,
יָכֹל אַף אַתֶּם מְסֻגָּלִין לִי מֵאַחֲרַי תִּלְמֹד לוֹמַר: (שְׁמוֹת יט,ה) "כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ."

(שְׁמוֹת יט,ו) "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי". כִּבְיָכֹל אֵינִי מַעֲמִיד וְאֵינִי מַשְׁלִיט עֲלֵיכֶם אֲחֵרִים אֶלָּא אֲנִי.

וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (תְּהִלִּים קכא,ד) "הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן, שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל."


דורש 'תהיו לי' ולא לאחרים. הברית הזאת לא התקיימה בהסטוריה.



"מַמְלֶכֶת". אֵינִי מַמְלִיךְ עֲלֵיכֶם מֵאֻמּוֹת הָעוֹלָם, אֶלָּא מִכֶּם.
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (שִׁיר הַשִּׁירִים ו,ט) "אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי,
אַחַת הִיא לְאִמָּהּ, בָּרָה הִיא לְיוֹלַדְתָּהּ, רָאוּהָ בָנוֹת וַיְאַשְּׁרוּהָ, מְלָכוֹת וּפִילַגְשִׁים וַיְהַלְלוּהָ."

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁלְּרַבִּי יוֹסֵה הַגָּלִילִי אוֹמֵר: מְנַיִן אַתָּה אוֹמֵר, שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל

עָתִיד לִהְיוֹת לוֹ בָּנִים כְּיוֹצְאֵי מִצְרָיִם?


הריבוי העצום שהיה צפוי לא היה פוגע ברמת החיים ולא בפרנסה, אבל הברכה הזאת בוטלה במעשה העגל. דורש 'קדוש' - קדשים: הכהנים מתפרנסים מהקדשים ואינם צריכים לדאוג לפרנסתם.



שֶׁנֶּאֱמַר: (תְּהִלִּים מה,יז) "תַּחַת אֲבֹתֶיךָ יִהְיוּ בָנֶיךָ".
אִי בָנִים, יָכֹל יְהוּ דּוֹוִים וּסְגוּפִים? תִּלְמֹד לוֹמַר: (תְּהִלִּים מה,יז) "תְּשִׁיתֵמוֹ לְשָׂרִים בְּכָל הָאָרֶץ."
אִי שָׂרִים, יָכֹל פְּרַגְמָטֵיוְטִין pragmateutēs: סוחר, שצריך לעבוד לפרנסתו? תִּלְמֹד לוֹמַר "מַמְלֶכֶת".
אִי מֶלֶךְ, יָכֹל יְהֵא חוֹזֵר וּמְכַבֵּשׁ ופוגע באוטונומיה של נתיניו? תִּלְמֹד לוֹמַר "כֹּהֲנִים"
אִי כֹּהֲנִים, יָכֹל בַּטְלָנִין? כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: (שְׁמוּאֵל ב ח,יח) "וּבְנֵי דָוִד כֹּהֲנִים הָיוּ"?
תִּלְמֹד לוֹמַר: (שְׁמוֹת יט,ו) "וְגוֹי קָדוֹשׁ".
מִכָּן אָמְרוּ: רְאוּיִין הָיוּ כָּל יִשְׂרָאֵל לֹאכַל בַּקֳּדָשִׁים ככהנים, עַד שֶׁלֹּא עָשׂוּ הָעֵגֶל.
מִשֶּׁעָשׂוּ הָעֵגֶל, נִטְּלוּ מֵהֶם וְנִתְּנוּ לַכֹּהֲנֵים.
 

שֶׁנֶּאֱמַר: (יִרְמְיָה נ,יז) "שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל, אֲרָיוֹת הִדִּיחוּ,


ישראל, בניגוד לגויים, ערבים זה לזה.



הָרִאשׁוֹן אֲכָלוֹ מֶלֶךְ אַשּׁוּר, וְזֶה הָאַחֲרוֹן עִצְּמוֹ נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל."
נְבוּכַדְנֶצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הִמְשִׁילָן כַּשֶּׂה: מַה שֶּׂה זוֹ, כְּשֶׁהִיא לוֹקָה מֵאַחַת מֵאֵבָרֶיהָ,
כָּל אֵבָרֶיהָ מַרְגִּישִׁין, כָּךְ יִשְׂרָאֵל, אִם נֶהֱרָג אֶחָד מֵהֶן, כֻּלָּן מַרְגִּישִׁין וּמִצְטַעֲרִין.
אֲבָל אֻמּוֹת הָעוֹלָם אֵינָן כֵּן, אֶלָּא אִם נֶהֱרָג אֶחָד מֵהֶם, כֻּלָּם שְׂמֵחִים בְּמַפָּלָתוֹ.

(שְׁמוֹת יט,ו) "וְגוֹי". קְרָאָן גּוֹי, שֶׁנֶּאֱמַר: (שְׁמוּאֵל ב ז,כג-כד) "וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ,
אֲשֶׁר הָלְכוּ אֱלֹהִים לִפְדּוֹת לוֹ לְעָם, וְלָשׂוּם לוֹ שֵׁם, וְלַעֲשׂוֹת לָכֶם הַגְּדוּלָּה וְנֹרָאוֹת לְאַרְצֶךָ
מִפְּנֵי עַמְּךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ לְּךָ מִמִּצְרַיִם גּוֹיִם וֵאלֹהָיו; וַתְּכוֹנֵן לְךָ אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְךָ לְעָם עַד עוֹלָם "

(שְׁמוֹת יט,ו) "קָדוֹשׁ". קְדוֹשִׁים וּמְקֻדָּשִׁים, פְּרוּשִׁים מֵאֻמּוֹת הָעוֹלָם וּמִשִּׁקּוּצֵיהֶם.


קדושה מתפרשת כפרישות מאחרים.




(שְׁמוֹת יט,ו) "אֵלֶּה הַדְּבָרִים". שֶׁלֹּא תִּפְחֹת וְלֹא תּוֹסִיף!


ראו לעיל בדרשה על פס' ג.



(שְׁמוֹת יט,ו) "אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל." כַּסֵּדֶר הַזֶּה.

(שְׁמוֹת יט,ז) "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם". מַגִּיד שֶׁמֹּשֶׁה חָלַק כָּבוֹד לַזְּקֵנִים;
"וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם", הֵאִיר עֵינֵיהֶם; "אֵת כָּל הַדְּבָרִים", רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן, אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן; כדלעיל 'כסדר הזה'
"אֲשֶׁר צִוָּהוּ יי", אַף לַנְּעָרִים וְלַנָּשִׁים אָמוּר.

(שְׁמוֹת יט,ח) "וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו". לֹא עָנוּ בַחֲנֻפָּה, וְלֹא קִבְּלוּ זֶה מִזֶּה,


דורש 'כל העם יחדיו'.



אֶלָּא הִשְׁווּ כֻלָּם לֵב אֶחָד וְאָמְרוּ: (שְׁמוֹת יט,ח) "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יי נַעֲשֶׂה!"

(שְׁמוֹת יט,ח) "וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל יי". וְכִי צָרִיךְ הָיָה מֹשֶׁה לְהָשִׁיב?

אֶלָּא לִמְּדָה תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ: בָּא מֹשֶׁה וְהֵשִׁיב תְּשׁוּבָה לְשׁוֹלְחוֹ,


כיוון שקבל את ההוראה ראה משה מדרך ארץ חובה להחזיר ולתווך את דברי העם, למרות שלא היה בכך ורך אינפורמטיבי; וראו גם לעיל בפתיחה למסכתא דפסחא, דברי ר' אליעזר על 'לאמור'.



שֶׁכֵּן אָמַר מֹשֶׁה: "אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ וָעֵד, אָשִׁיב תְּשׁוּבָה לְשׁוֹלְחֵנִי."
דָּבָר אַחֵר: כְּדֵי לִתֵּן שָׁכָר לְמֹשֶׁה עַל כָּל עָלֶיהָ וַעֲלִיָּה, וְעַל כָּל יְרִידָה וִירִידָה.

(שְׁמוֹת יט,ט) "וַיֹּאמֶר יי אֶל מֹשֶׁה: הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן".


דורש עב הענן' – ענן עבה.



בֶּעָנָן עָבֶה, וְאֵי זֶה זֶה? זֶה עֲרָפֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: (שְׁמוֹת כ,יז) "וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל".

(שְׁמוֹת יט,ט) "בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ".
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מְנַיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁאָמַר הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה:
"הֲרֵינִי אוֹמֵר לָךְ דָּבָר, וְאַתָּה מַחְזִירֵנִי, וַאֲנִי מוֹדֶה לָךְ, שֶׁיִּהְיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים: 'גָּדוֹל מֹשֶׁה שֶׁהוֹדָה לוֹ הַמָּקוֹם'"?
שֶׁנֶּאֱמַר: (שְׁמוֹת יט,ט) "וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם".

רַבִּי אוֹמֵר: אֵין אָנוּ צְרִיכִין לַעֲשׁוֹת לְמֹשֶׁה גָּדוֹל, אֶלָּא אִם כֵּן עָשִׂינוּ לְהַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁחָזַר בּוֹ בְּדִבּוּרוֹ!

אֶלָּא מְלַמֵּד, שֶׁאָמַר לוֹ הַמָּקוֹם לְמֹשֶׁה: "הֲרֵינִי קוֹרֵא לָךְ מֵרֹאשׁ הָהָר וְאַתָּה עוֹלֶה",


רבי מתנגד לדרשה הקודמת, שתולה את כבודו של משה בכך שיגרום לקב"ה לחזור בו; הוא תולה את כבודו של משה בכך שהקב"ה קורא לו לעלות, ולא בתוכן הדיאלוג ביניהם; וראו בתחילת הפרשה, 'ויקרא... לאמור.'



שֶׁנֶּאֱמַר: (שְׁמוֹת יט,כ) "וַיִּקְרָא יי לְמֹשֶׁה אֶל רֹאשׁ הָהָר, וַיַּעַל מֹשֶׁה".

(שְׁמוֹת יט,ט) "וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם". גַּם בְּךָ, גַּם בַּנְּבִיאִים הָעֲתִידִים לַעֲמֹד אַחֲרֶיךָ.


דורש 'גם' לרבות.




(שְׁמוֹת יט,ט) "וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל יי." וְכִי מָה אָמַר הַמָּקוֹם לְמֹשֶׁה לֵאמֹר לְיִשְׂרָאֵל,

אוֹ מָה אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לְמֹשֶׁה לֵאמֹר לַמָּקוֹם?


התוכן לא היה אינפורמטיבי אלא ביצועי: משה דיווח שאכן הגביל את העם.



רַבִּי יוֹסֵה הַגָּלִילִי אוֹמֵר: מִתּוֹךְ שֶׁנֶּאֱמַר: (שְׁמוֹת יט,יב) "וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר".

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן פַּרְטָא אוֹמֵר: וְכִי מָה אָמַר הַמָּקוֹם לֵאמֹר לְיִשְׂרָאֵל,

אוֹ מָה אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לְמֹשֶׁה לֵאמֹר לַמָּקוֹם?


ר' אלעזר מזהה בין האמור בפרק יט עם האמור לקמן בפרק כד: גם שם אמרו ישראל 'כל אשר דבר ה' נעשה' (שמות כד ג כמו בשמות יט ח. כך הוא משלים את החסר בפרקנו.



אֶלָּא מִתּוֹךְ שֶׁנֶּאֱמַר: (שְׁמוֹת כד,ג) "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם".
אָמַר לָהֶם: "אִם מְקַבְּלִים אַתֶּם עֲלֵיכֶם עוֹנְשִׁים בְּשִׂמְחָה, הֲרֵי אַתֶּם מְקַבְּלִים שָׂכָר,
וְאִם לָאו, הֲרֵי אַתֶּם מְקַבְּלִים פֻּרְעָנוּת."
וְקִבְּלוּ עֲלֵיהֶן עֳנְשִׁין בְּשִׂמְחָה.

רַבִּי אוֹמֵר: וְכִי מָה אָמַר הַמָּקוֹם לְמֹשֶׁה לֵאמֹר לְיִשְׂרָאֵל,


במתן תורה ביקשו ישראל לשמוע את הקב"ה ולראותו, ומבוקשם ניתן להם, למרות שבדיעבד הם פחדו ולא רצו לשמוע. וראו גם דברים ה כ-כב; לעניין הראיה השוו דברים ד יב.



אוֹ מָה אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לְמֹשֶׁה לֵאמֹר לַמָּקוֹם?
אֶלָּא אָמְרוּ: "רְצוֹנֵנוּ לִשְׁמֹעַ מִפִּי מַלְכֵּנוּ! לֹא דּוֹמֶה שׁוֹמֵעַ מִפִּי פַּרְגּוֹד paragōdēs: וילון לְשׁוֹמֵעַ מִפִּי הַמֶּלֶךְ!"
אָמַר הַמָּקוֹם: "תֵּן לָהֶם מַה שֶּׁבִּקְּשׁוּ!" (שמות יט,ט) "בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ".
דָּבָר אַחֵר: אָמְרוּ: "רְצוֹנֵנוּ לִרְאוֹת אֶת מַלְכֵּנוּ! לֹא דּוֹמֶה שׁוֹמֵעַ לְרוֹאֶה!"
אָמַר לוֹ הַמָּקוֹם: "תֵּן לָהֶם מַה שֶּׁבִּקְּשׁוּ!" (שמות יט,יא) "כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי, יֵרֵד יי לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי."

פרשה ג[עריכה]

על שמות יט, י-יז
(שְׁמוֹת יט,י) "וַיֹּאמֶר יי אֶל מֹשֶׁה לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם", זֶה יוֹם רְבִיעִי; "וּמָחָר", זֶה יוֹם חֲמִישִׁי;

"וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי", זֶה יוֹם שִׁשִּׁי שֶׁבּוֹ נִתְּנָה תוֹרָה.


ראו לעיל פרשה ב, דברי ר' אלעזר בן פרטא על פס' ט, שטוען שברית האגנות קדמה למתן תורה. בברית האגנות היה ממד גדול יותר של האקטיביות של העם מאשר במתן תורה.



וּמָה עָשָׂה מֹשֶׁה בַּחֲמִישִׁי? הִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וּבָנָה מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר,
שֶׁנֶּאֱמַר: (שְׁמוֹת כד,ד) "וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר".

הֶעֱמִיד (שמות כד ד) "שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה, לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל". דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.


האם העמיד משה מצבה אחת לכל שבט או 12 מצבות לשבט?



וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה עַל כָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט.
בָּנָה מִזְבֵּחַ, וְהִקְרִיב עָלָיו עוֹלָה וּשְׁלָמִים. נָטַל מִדַּם הָעוֹלָה בִשְׁתֵּי כוֹסוֹת, חֵלֶק לַמָּקוֹם וְחֵלֶק לַצִּבּוּר,

שֶׁנֶּאֱמַר: (שְׁמוֹת כד,ו) "וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם, וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת", זֶה חֵלֶק לַמָּקוֹם;


הדם של האגנות נזרק על העם, והוא מחלקו של המקום, ואילו חלקם של הציבור נזרק על המזבח – היפוך המקור והזריקה!



"וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ", זֶה חֵלֶק לַצִּבּוּר.

(שְׁמוֹת כד,ז) "וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם". אֲבָל לֹא שָׁמַעְנוּ מֵהֵיכָן קָרָא בְּאָזְנֵיהֶם!

רַבִּי יוֹסֵה בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִתְּחִלַּת בְּרֵאשִׁית וְעַד כָּאן.


עדיין לא ניתנה התורה, ולכן השאלה; ר יוסי טוען שמשה קרא את ספר בראשית ואת תחילת שמות ואילו רבי טוען שקרא רק את ההלכות שבמקומות אלו.



רַבִּי אוֹמֵר: מִצְווֹת שֶׁנִּצְטַוָּה אָדָם הָרִאשׁוֹן, וּמִצְווֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְנֵי נֹחַ,
וּמִצְווֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְמִצְרַיִם וּבְמָרָה, וּשְׁאָר כָּל הַמִּצְווֹת כֻּלָּן.
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: בִּתְחִלַּת הָעִנְיָן, מַה הוּא אוֹמֵר? (וַיִּקְרָא כה,ב-ג) "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיי.

שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ, וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ."


ר'ישמעאל מוסיף גם את פרקים כה-כו, שלפניהם ולאחריהם נזכר הר סיני – למעשי היום שלפני מתן תורה.



שְׁמִטִּים וְיוֹבְלוֹת, בְּרָכוֹת וּקְלָלוֹת.
בְּסוֹף הָעִנְיָן מַה הוּא אוֹמֵר? (שְׁמוֹת כו,מו) "אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת".
אָמְרוּ: "מְקַבְּלִין אָנוּ עָלֵינוּ!" כֵּיוָן שֶׁרָאָה שֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם, נָטַל הַדָּם וְזָרַק עַל הָעָם,

שֶׁנֶּאֱמַר: (שְׁמוֹת כד,י) "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם, וַיִּזְרֹק עַל הָעָם".


מרגע שקבלו עליהם את התורה אין ישראל יכולים לחזור בהם. לדעת ר' יוסי בר' יהודה היתה ברית האגנות ביום ו סיוון, יום מתן תורה עצמו.



אָמַר לָהֶם: "הֲרֵי אַתֶּם קְשׁוּרִים, עֲנוּבִים, תְּפוּסִים! מָחָר בֹּאוּ וְקַבְּלוּ עֲלֵיכֶם הַמִּצְווֹת כֻּלָּן!"
רַבִּי יוֹסֵה בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בּוֹ בַיּוֹם נֶעֱשׂוּ כָּל הַמַּעֲשִׂים.

(שְׁמוֹת יט,י) "וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם." וּמְנַיִן שֶׁיִּטָּעֲנוּ טְבִילָה? בעצמם
הֲרֵינִי דָּן: וּמָה, אִם בִּמְקוֹם שֶׁאֵין טְעוּנִין כִּבּוּס בְּגָדִים, טְעוּנִין טְבִילָה,
כָּאן שֶׁהוּא טָעוּן כִּבּוּס בְּגָדִים, אֵינוֹ דִין שֶׁיְּהֵא טָעוּן טְבִילָה?
אֵין כִּבּוּס בְּגָדִים בַּתּוֹרָה שֶׁאֵינוֹ טָעוּן טְבִילָה.

(שְׁמוֹת יט,יא) "וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי" זֶה יוֹם שִׁשִּׁי שֶׁבּוֹ נִתְּנָה תוֹרָה,


ראו בתחילת הפרשה. דוגמא נוספת לירידה ראו בספרי על במדבר יא יז



שֶׁנֶּאֱמַר: (שְׁמוֹת יט,יא) "כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי, יֵרֵד יי לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי."
זוֹ אַחַת מֵעֵשֶׁר יְרִידוֹת שֶׁכְּתוּבוֹת בַּתּוֹרָה:

(שְׁמוֹת יט,יא) "לְעֵינֵי כָל הָעָם" מְלַמֵּד שֶׁלֹּא הָיוּ בָהֶם סוֹמִים.


האם ראו בעיניהם או בנבואה?



דָּבָר אַחֵר: (שְׁמוֹת יט,יא) "לְעֵינֵי כָל הָעָם".
מְלַמֵּד שֶׁרָאוּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה מַה שֶּׁלֹּא רָאוּ יְשַׁעְיָה וִיחֶזְקֵאל,
שֶׁנֶּאֱמַר: (הוֹשֵׁעַ יב,יא) "וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה."
דָּבָר אַחֵר: (שְׁמוֹת יט,יא) "לְעֵינֵי כָל הָעָם". מְלַמֵּד שֶׁאִם הָיוּ חֲסֵרִים עַד אֶחָד, אֵינוֹ כְדַי לְקַבֵּל.

רַבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: אֲפִלּוּ יֵשׁ שָׁם שְׁנֵי אֲלָפִים וּשְׁנֵי רְבָבוֹת, הֵם כְּדַי לְקַבֵּל,


דורש 'כל העם', שנוכחות של כולם חיונית להתגלות. ר' יוסי טוען שאין מדובר בתנאי להתגלות, שהרי גם ב22000 איש היתה התגלות.



שֶׁנֶּאֱמַר: (בְּמִדְבַּר י,לו) "וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה יי רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל."

(שְׁמוֹת יט,יב) "וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם". שׁוֹמֵעַ אֲנִי, לְמִזְרָחוֹ! תִּלְמֹד לוֹמַר "סָבִיב"


ההגבלה היתה לא רק בכיוון של ההר (ראו לעיל סוף פרשה א,) אלא בכלל על יציאה מהמחנה.



"לֵאמֹר". מְלַמֵּד שֶׁהֻתְּרוּ זֶה בָזֶה. "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם", בְּ'לֹא תַּעֲשֶׂה'.


דורש 'לאמור' – שאמרו והתרו זה בזה. הכפילות בפסוק של ניסוח האיסור מתבארת לפי הכלל שכל איסור הנדון בבית דין צריך אזהרה ('בלא תעשה') וגם עונש.



"עֲלוֹת בָּהָר". יָכֹל לֹא יַעֲלֶה אֲבָל יִגַּע? תִּלְמֹד לוֹמַר "וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ".
יָכֹל לֹא יַעֲלֶה וְלֹא יִגַּע, אֲבָל יִכָּנֵס בְּלֶקְטִיקָא lectica: אפיריון, כיסא נישא?

תִּלְמֹד לוֹמַר "עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ".


ניסוח הלכתי של האיסור, וטענה שהעונש עליו הוא בבית דין אנושי ולא ע"י הקב"ה, כעולה מן הפשט.



"כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת", הֲרֵי זֶה עֹנֶשׁ.

(שְׁמוֹת יט,יג) "לֹא תִגַּע בּוֹ יָד". לֹא בְשִׁילֹה וְלֹא בְאֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא בְבֵית עוֹלָמִים.

"כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל". מְנַיִן שֶׁיִּדָּחֶה? תִּלְמֹד לוֹמַר "יָרֹה".


הר סיני והמקדש לדורותיו דומים באיסור הכניסה אליהם מפאת קדושתם. הדרשה על 'ירה יירה' קשורה לדרך ההוצאה להורג בסקילה, שנעשית ע"י דחיפה והפלה ממקום גבוה, ולאחר המוות – תליה, לדעת ר' אליעזר; וראו סנהדרין ו, ד.



וּמְנַיִן שֶׁאִם מֵת בִּדְחִיָּה, יָצָא? תִּלְמֹד לוֹמַר "יִיָּרֶה".

וּמְנַיִן לְ'כָל הַנִּסְקָלִין נִתְלִין'? תִּלְמֹד לוֹמַר "כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה".


'או' ו'אם' נדרשים כריבויים ומרחיבים את דין הסקילה. הדרשן מוצא גם רמזים לסקילה של בעלי חיים, ראו סנהדרין א, ד, דעת ר' עקיבא.



"אִם בְּהֵמָה", אֵין לִי אֶלָּא בְהֵמָה, חַיָּה מְנַיִן? תִּלְמֹד לוֹמַר "אִם בְּהֵמָה".
"אִם אִישׁ", אֵין לִי אֶלָּא אִישׁ, אִשָּׁה מְנַיִן? תִּלְמֹד לוֹמַר "אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה".
רַבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: נֶאֱמַר כָּאן "לֹא יִחְיֶה", וְנֶאֱמַר לְהַלָּן: (שְׁמוֹת כב,יז) "מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה."
מָה כָּן בִּסְקִילָה, אַף לְהַלָּן בִּסְקִילָה.

(שְׁמוֹת יט,יג) "בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר."


ר' יוסי מסיק מההיתר לעלות להר סיני לאחר משוך היובל שהקדושה של מקום היא זמנית ותלויה בנוכחות מכובדת ומקודשת בו. לכן כשהנוכחות נפסקת גם הקדושה נעלמת.



"כְּשֶׁיִּמְשֹׁךְ הַיּוֹבֵל אֶת קוֹלוֹ, אַתֶּם רַשָּׁאִין לַעֲלוֹת בָּהָר!"
רַבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: מִכָּן אָמְרוּ: לֹא מְקוֹמוֹ שֶׁלָּאָדָם מְכַבְּדוֹ, אֶלָּא הוּא מְכַבֵּד אֶת מְקוֹמוֹ.
כָּל זְמַן שֶׁהַשְּׁכִינָה בָהָר, (שְׁמוֹת יט,יב) "כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת".
נִסְתַּלְּקָה שְׁכִינָה, הַכֹּל רַשָּׁאִין לַעֲלוֹת בָּהָר.

(שְׁמוֹת יט,יד) "וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר אֶל הָעָם".
מְלַמֵּד שֶׁלֹּא הָיָה מֹשֶׁה פּוֹנֶה לַעֲסָקָיו, וְלֹא הָיָה יוֹרֵד לְבֵיתוֹ, אֶלָּא 'מִן הָהָר אֶל הָעָם'.

יָכֹל לַדִּבּוּר זֶה בִּלְבַד? וּשְׁאָר כָּל הַדִּבְּרוֹת מְנַיִן?


משה כדגם למנהיג מסור לתפקידו, שאינו מערב עניינים פרטיים.



תִּלְמֹד לוֹמַר (שמות יט כ) "וַיֵּרֶד יי עַל הַר סִינַי", כְּבַר זֶה אָמוּר,
וּמַה תִּלְמֹד לוֹמַר (שמות יט כה) "וַיֵּרֶד מֹשֶׁה אֶל הָעָם"?
מְלַמֵּד שֶׁלֹּא הָיָה מֹשֶׁה פּוֹנֶה לַעֲסָקָיו, וְלֹא יוֹרֵד לְתוֹךְ בֵּיתוֹ, אֶלָּא מִן הָהָר אֶל הָעָם.
אֵין לִי אֶלָּא דִּבְּרוֹת הַר סִינַי, דִּבְּרוֹת אֹהֶל מוֹעֵד מְנַיִן?
תִּלְמֹד לוֹמַר: (שְׁמוֹת לד,לד) "וְיָצָא - וְדִבֶּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יְצֻוֶּה."

וּמְנַיִן שֶׁכָּל הָעֲלִיּוֹת שֶׁהָיָה עוֹלֶה, בַּבֹּקֶר הָיָה עוֹלֶה?
תִּלְמֹד לוֹמַר: (שְׁמוֹת לד,ב-ד) "וֶהְיֵה נָכוֹן לַבֹּקֶר, וְעָלִיתָ בַבֹּקֶר אֶל הַר סִינַי,
וְנִצַּבְתָּ לִי שָׁם עַל רֹאשׁ הָהָר. וְאִישׁ לֹא יַעֲלֶה עִמָּךְ, וְגַם אִישׁ אַל יֵרָא בְּכָל הָהָר,
גַּם הַצֹּאן וְהַבָּקָר אַל יִרְעוּ אֶל מוּל הָהָר הַהוּא. וַיִּפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים,
וַיַּשְׁכֵּם מֹשֶׁה בַבֹּקֶר, וַיַּעַל אֶל הַר סִינַי, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יי אֹתוֹ".

שֶׁאֵין תִּלְמֹד לוֹמַר "כַּאֲשֶׁר צִוָּה יי אֹתוֹ", אֶלָּא זֶה בִּנְיַן אָב:


שימוש בכינוי 'בניין אב', שבדרך כלל משמש ללימוד הלכה – לדברי אגדה; וכן גם לקמן, שימוש ב'גזירה שוה'.



כָּל זְמַן שֶׁהָיָה עוֹלֶה - בַּבֹּקֶר הָיָה עוֹלֶה.

(שְׁמוֹת יט,יד) "וַיְקַדֵּשׁ אֶת הָעָם". זִמְּנָן,


הפסוק מבמדבר עוסק בכהנים; אבל ראו לעיל פרשה ב על פס' ו, שהיו כל ישראל ככהנים. לעניין הכיבוס והטהרה ראו לעיל בדרשה על פסוק י.



(בְּמִדְבַּר ח,ז) "וְכִבְּסוּ בִגְדֵיהֶם וְהִטֶּהָרוּ".

(שְׁמוֹת יט,טו) "וַיֹּאמֶר אֶל הָעָם: הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים!"


ת"ק לומד את חובת הפרישה מהאשה בגזירה שווה; רבי לומד אותה מההקדמה של חובת הטבילה והכיבוס לג' בחודש במקום ה' בו.



אֲבָל לֹא שָׁמַעְנוּ שֶׁאָמַר הַמָּקוֹם לִפְרֹשׁ מִן הָאִשָּׁה,
אֶלָּא "הֱיוּ נְכֹנִים", "וְהָיוּ נְכֹנִים" (שְׁמוֹת יט,יא) לִגְזֵרָה שָׁוָה
מָה "הֱיוּ נְכֹנִים" הָאָמוּר כָּן, לִפְרֹשׁ מִן הָאִשָּׁה, אַף "וְהָיוּ נְכֹנִים" הָאָמוּר לְהַלָּן, לִפְרֹשׁ מִן הָאִשָּׁה.
רַבִּי אוֹמֵר: מִמְּקוֹמוֹ הוּא מֻכְרָע: (שְׁמוֹת יט,י) "לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר".
וְאִם עַל עִנְיַן טְבִילָה, יִטְבֹּל בַּחֲמִישִׁי וִיהֵי טָהוֹר כְּמוֹ הַעְרֵב שֶׁמֶשׁ!
וּמַה תִּלְמֹד לוֹמַר "לֵךְ אֶל הָעָם"? אֶלָּא שֶׁאָמַר הַמָּקוֹם לְמֹשֶׁה לִפְרֹשׁ מִן הָאִשָּׁה.

(שְׁמוֹת יט,טו) "אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה."


ראו שבת ט, ג, שם נמנית הדרשה הזאת בין דרשות אסמכתא נוספות. וראו מקואות ח, ג, לעניין אורך הזמן של 'שלושת ימים'; שם מופיע 'ר' ישמעאל' ולא ר' אליעזר.



מִכָּן אָמְרוּ: הַפּוֹלֶטֶת שִׁכְבַת זֶרַע בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, שֶׁהִיא טְהוֹרָה. רְאָיָה לַדָּבָר מִסִּינַי.
דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: פְּעָמִים שֶׁהֵם אַרְבַּע עוֹנוֹת, שני ימים ושני לילות פְּעָמִים שֶׁהֵן חָמֵשׁ, פְּעָמִים שֶׁהֵן שֵׁשׁ.
רַבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: לְעוֹלָם חָמֵשׁ.

(שְׁמוֹת יט,טז) "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, בִּהְיֹת הַבֹּקֶר".


הקב"ה המתין למשה בהר.



מְלַמֵּד שֶׁהִקְדִּים הַמָּקוֹם עַל יָדוֹ, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: (שִׁיר הַשִּׁירִים א,יב) "עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ, נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ."

"וַיְהִי קֹלֹת", קוֹלִי קוֹלוֹת, מִינֵי קוֹלוֹת מְשֻׁנִּים זֶה מִזֶּה.


דורש את לשון הרבים: קולות וברקים – הרבה קולות והרבה ברקים.



"וּבְרָקִים", בִּרְקֵי בְרָקִים, מִינֵי בְרָקִים מְשֻׁנִּים זֶה מִזֶּה.
"וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר", זֶה עֲרָפֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: (שְׁמוֹת כ,יז) "וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל".

(שְׁמוֹת יט,טז) "וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד".

מִנְהַג הֶדְיוֹט, כָּל זְמַן שֶׁהוּא הוֹלֵךְ, קוֹלוֹ עָמוּם,


ההתחזקות של קול השופר מבוססת על שמות יט יט. בתחילה היה הקול חלש יחסית, כדי לשמור את אזני העם, ובהדרגה התחזק.



אֲבָל כָּאן, כָּל זְמַן שֶׁהוּא הוֹלֵךְ, קוֹלוֹ מַגְבִּיר.
וְלָמָּה כָּךְ? מִתְּחִלָּה, לְשַׁכֵּךְ אֶת הָאֹזֶן, מַה שֶּׁהִיא יְכוֹלָה לִשְׁמֹעַ.

(שְׁמוֹת יט,טז) "וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה." מְלַמֵּד שֶׁנִּזְדַּעְזְעוּ.


ראו תרגום אונקלוס שם 'וזע כל עמא'.




(שְׁמוֹת יט,יז) "וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה".


היחסים המתוארים כאן בין ישראל לקב"ה לקראת עשרת הדיברות הם יחסים הדדיים של הכנה לחתונה ולברית בין הצדדים, והמודל שיוצע לכך בדרשות הבאות הוא של שיר השירים: ה' יצא מסיני לקראתם כחתן לקראת כלה.



אָמַר רַבִּי יוֹסֵה: יְהוּדָה הָיָה דּוֹרֵשׁ: (דְּבָרִים לג,ב) "וַיֹּאמַר: יי מִסִּינַי בָּא".
אַל תִּקְרָא כֵן אֶלָּא 'יי לְסִינַי בָּא', לִתֵּן תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל.
אוֹ אֵינוֹ אוֹמֵר כֵּן אֶלָּא 'יי מִסִּינַי בָּא', לְקַבֵּל אֶת יִשְׂרָאֵל, כְּחָתָן זֶה שֶׁהוּא יוֹצֵא לְקְרַאת כַּלָּה.

(שְׁמוֹת יט,יז) "וַיִּתְיַצְּבוּ", נִצְפְּפוּ. מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מִתְיָרְאִין
מִפְּנֵי הַזִּיקִין כוכבים נופלים, מִפְּנֵי הַזְּוָעוֹת רעידות אדמה, מִפְּנֵי הָרְעָמִים, מִפְּנֵי הַבְּרָקִים הַבָּאִים.

(שְׁמוֹת יט,יז) "בְּתַחְתִּית הָהָר." מְלַמֵּד שֶׁנִּתְלַשׁ הָהָר מִמְּקוֹמוֹ, וְקָרְבוּ וְעָמְדוּ תַּחַת הָהָר,

שֶׁנֶּאֱמַר: (דְּבָרִים ד,יא) "וַתִּקְרְבוּן וַתַּעַמְדוּן תַּחַת הָהָר".


ישראל הסתתרו מפני הזיקים וכו' מתחת להר שנתלש ממקומו, והוא קרא להם להראות את עצמם. הם עשו כך כשבנו את המצבות בברית האגנות, ובקשו שישמיע להם את עשרת הדיברות, והוא שיבח את קולם ומראיהם לאחר עשרת הדיברות. כלומר מדובר בדיאלוג בין הקב"ה והעם.



עֲלֵיהֶם מְפֹרָשׁ בַּקַּבָּלָה: (שִׁיר הַשִּׁירִים ב,יד) "יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע, בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה,
הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ, הַשְׁמִיעִנִי אֶת קוֹלֵךְ, כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב, וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה."
"הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ", אֵלּוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה, לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל;
"הַשְׁמִיעִנִי אֶת קוֹלֵךְ", קֹדֶם עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת;
"כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב", לְאַחַר הַדִּבְּרוֹת;
"וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה", "וַיִּקְרְבוּ כָּל הָעֵדָה וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי יי." (וַיִּקְרָא ט,ה)

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עַל יַם סוּף הַדָּבָר אָמוּר: "הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ"


גם ר' אליעזר, כמו ת"ק, קורא סימולטנית בשיר השירים ובספר שמות, אבל הוא מזהה את הפסוקים משיר השירים עם קריעת ים סוף: ישראל מבקשים לראות את ישועת ה', ומשמיעים את קולם, בים סוף כמו במצרים לפני שיצאו ממנה; והקב"ה מראה להם את האותות, והם מאמינים בו.



"הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת יי" (שְׁמוֹת יד,יג)
"הַשְׁמִיעִנִי אֶת קוֹלֵךְ", "וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יי." (שְׁמוֹת יד,י)
"כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב", "וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם". (שְׁמוֹת ב,כג)
"וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה", "וַיַּעַשׂ הָאֹתֹת לְעֵינֵי הָעָם.
וַיַּאֲמֵן הָעָם". (שְׁמוֹת ד,ל-לא)

דָּבָר אַחֵר: (שִׁיר הַשִּׁירִים ב,יד) "כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב", עַל הַיָּם:


לפי הדרשה הזאת גם סוף הפרשה משיר השירים עוסק בקריעת ים סוף.



(שְׁמוֹת טו,א) "אָשִׁירָה לַיי, כִּי גָאֹה גָּאָה"
"וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה", "מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז, לְמַעַן צוֹרְרֶיךָ, לְהַשְׁבִּית אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם." (תְּהִלִּים ח,ג)

פרשה ד[עריכה]

על שמות יט, יח - כ, א

(שְׁמוֹת יט,יח) "וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ"


ההר כולו עשן, למרות שהקב"ה ירד רק על ראשו (ראו לקמן על פס' כ). התורה נמשלה כאש, והיא אש בדרך אליגורית – ניתן להתחמם כנגדה אבל יש להזהר שלא להתקרב אליה יותר מדי.
נראה שהמדרש רומז למעשה בארבעה שנכנסו לפרדס, והשוו ללשון של תוספתא חגיגה ב, ה: 'לְאִסְטְרָטָא הָעוֹבֶרֶת בֵּין שְׁנֵי דְּרָכִים, אֶחָד שֶׁלָּאוּר וְאֶחָד שֶׁלַּשֶּׁלֶג. הִטָּה לְכָן, נִכְוֶה בָאוּר, הִטָּה לְכָן, נִכְוֶה בַשֶּׁלֶג. מָה עָלָיו עַל אָדָם? - לְהַלֵּךְ בָּאֶמְצַע.'



יָכֹל מְקוֹם הַכָּבוֹד בִּלְבַד? תִּלְמֹד לוֹמַר "כֻּלּוֹ".
מִפְּנֵי מָה? (שְׁמוֹת יט,יח) "מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יי בָּאֵשׁ".
מַגִּיד שֶׁהַתּוֹרָה אֵשׁ וּמֵאֵשׁ נִתְּנָה וּבָאֵשׁ נִמְשְׁלָה
מָה דַּרְכָּהּ שֶׁל אֵשׁ, שֶׁאִם קָרֵב אָדָם אֶצְלָהּ, נִכְוֶה; רָחֵק מִמֶּנָּה, צוֹנֵן,
אֵין לוֹ לָאָדָם אֶלָּא לְהִתְחַמֵּם כְּנֶגֶד אוּרָהּ!

(שְׁמוֹת יט,יח) "וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ". יָכֹל כְּעָשָׁן זֶה בִּלְבַד?


הדרשה טוענת שהעשן היה יותר מעשן הכבשן, אבל התיאור ממעיט כדי לאפשר לתמונה להיקלט באזני אדם. בהמשך מובאות עוד שתי דוגמאות שגם בהן המשל מקטין את הדימוי, והוא נועד לשכך את האוזן; וראו גם לקמן, בדרשה על פס' יט.



תִּלְמֹד לוֹמַר "כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן".
אי כִּבְשָׁן יָכֹל כְּכִבְשָׁן זֶה בִּלְבַד? תִּלְמֹד לוֹמַר: (דְּבָרִים ד,יא) "וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם".
וּמַה תִּלְמֹד לוֹמַר "הַכִּבְשָׁן"? לְשַׁכֵּךְ הָאֹזֶן מַה שֶּׁהִיא יְכוֹלָה לִשְׁמֹעַ.
כַּיּוֹצֵא בוֹ: (עָמוֹס ג,י) "אַרְיֵה שָׁאָג, מִי לֹא יִירָא?"
וְכִי מִי נָתַן כֹּחַ וּגְבוּרָה בָּאֲרִי, לֹא הוּא? אֶלָּא הֲרֵי אָנוּ מְכַנִּין אוֹתוֹ מִבִּרְיוֹתָיו,
לְשַׁכֵּךְ אֶת הָאֹזֶן מַה שֶּׁהִיא יְכוֹלָה לִשְׁמֹעַ.
כַּיּוֹצֵא בוֹ: (יְחֶזְקֵאל מג,ב) "וְהִנֵּה כְּבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא מִדֶּרֶךְ הַקָּדִים,
וְקוֹלוֹ כְּקוֹל מַיִם רַבִּים". וְכִי מִי נָתַן כֹּחַ וּגְבוּרָה בַּמַּיִם, לֹא הוּא?
אֶלָּא הֲרֵי אָנוּ מְכַנִּין אוֹתוֹ מִבִּרְיוֹתָיו, לְשַׁכֵּךְ הָאֹזֶן.

(שְׁמוֹת יט,יח) "וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר" וַהֲלֹא בִּכְלַל כָּל הֶהָרִים הָיָה,


השוואה בין הר סיני להר הבית: בהר סיני לא נותר ייחוד בהמשך, וראו לעיל פרשה ג על פסוק יג; אבל הר הבית אינו דומה לו והוא אינו בכלל 'הרים גבנונים', שהם בעלי מום.



שֶׁנֶּאֱמַר: (שׁוֹפְטִים ה,ה) "הָרִים נָזְלוּ מִפְּנֵי יי, זֶה סִינַי".
וְאוֹמֵר: (תְּהִלִּים סח,יז) "לָמָּה תְּרַצְּדוּן, הָרִים גַּבְנֻנִּים?"
וְאַף עַל פִּי כֵן, (תְּהִלִּים סח,יז) "הָהָר חָמַד אֱלֹהִים לְשִׁבְתּוֹ הר סיני, אַף יי יִשְׁכֹּן לָנֶצַח. הר הבית"
אָמַר לָהֶם: "כֻּלְּכֶם גִּבְּנִים אַתֶּם!" כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: (וַיִּקְרָא כא,כ) "אוֹ גִבֵּן אוֹ דַק".
וּמִפְּנֵי מָה שָׁרְתָה שְׁכִינָה בְּחֶלְקוֹ שֶׁלְּבִנְיָמִן?
שֶׁכָּל הַשְּׁבָטִים הָיוּ שׁוּתָפִין בִּמְכִירָתוֹ שֶׁלְּיוֹסֵף, וּבִנְיָמִין לֹא הָיָה שׁוּתָף עִמָּהֶם.
וְעוֹד, שֶׁכָּל הַשְּׁבָטִים נוֹלְדוּ בְּחוּצָה לָאָרֶץ, וּבִנְיָמִין נוֹלַד בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

(שְׁמוֹת יט,יט) "וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר".


גם השופר שבמתן תורה היה סימן לגאולה וטוב לישראל, למרות שפחדו ממנו.
חסר כאן ישעיה יח ג, שגם הוא שופר של גאולה.



הֲרֵי זֶה סִימָן יָפֶה בַּכְּתוּבִים: כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר 'שׁוֹפָר', הֲרֵי זֶה סִימָן יָפֶה לְיִשְׂרָאֵל,
שֶׁנֶּאֱמַר: (תְּהִלִּים מז,ו) "עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה, יי בְּקוֹל שׁוֹפָר."
וְאוֹמֵר: (יְשַׁעְיָה כז,יג) "וְהָיָה, בַּיּוֹם הַהוּא, יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל".
וְאוֹמֵר: (זְכַרְיָה ט,יד) "וַאדֹנָי יי בַּשּׁוֹפָר יִתְקָע, וְהָלַךְ בְּסַעֲרוֹת תֵּימָן."

(שְׁמוֹת יט,יט) "הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד".


ראו לעיל ג, על פס' טז. לעניין 'לשכך את האזן' ראו גם לעיל על פס' יח.



מִנְהָג הַהֶדְיוֹט, כָּל זְמַן שֶׁהוּא הוֹלֵךְ, קוֹלוֹ עָמוּם,
אֲבָל כָּאן, כָּל זְמַן שֶׁהוּא הוֹלֵךְ, קוֹלוֹ מַגְבִּיר.
וְלָמָּה כָּךְ מִתְּחִלָּה? כְּדֵי לְשַׁכֵּךְ אֶת הָאֹזֶן מַה שֶּׁהִיא יְכוֹלָה לִשְׁמֹעַ.

(שְׁמוֹת יט,יט) "מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל."


ר' אליעזר מבחין בין דברי משה 'דבר שכבר קבלו עליהם' - לבין המענה של הקב"ה; ר' עקיבא מזהה את השנים, וקובע שישראל שמעו את קולו של משה שחוזק ע"י הקב"ה; כלומר את הדיברות לא שמעו אלא בקולו של משה.



רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מְנַיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁאֵין הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא מְדַבֵּר,
עַד שֶׁמֹּשֶׁה אָמַר: "דַּבֵּר, שֶׁכְּבָר קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם בָּנֶיךָ"?
לְכָךְ נֶאֱמַר: (שְׁמוֹת יט,יט) "מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל."
אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָה: "בְּוַדַּי כֵּן הוּא הַדָּבָר!"
וּמַה תִּלְמֹד לוֹמַר "מֹשֶׁה יְדַבֵּר"? אֶלָּא מְלַמֵּד, שֶׁנָּתַן הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא כֹּחַ וּגְבוּרָה בְמֹשֶׁה,
וְהָיָה הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא מְסַיְּעוֹ בְּקוֹלוֹ.
וּבַנְּעִימָה שֶׁהָיָה מֹשֶׁה שׁוֹמֵעַ, בָּהּ הָיָה מַשְׁמִיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל.
לְכָךְ נֶאֱמַר: (שְׁמוֹת יט,יט) "מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל."

(שְׁמוֹת יט,כ) "וַיֵּרֶד יי עַל הַר סִינַי". שׁוֹמֵעַ אֲנִי, עַל כֻּלּוֹ!


ראו בתחילת הפרשה. הסתירה בין הפסוקים מתישבת בטענה שהשמים ירדו אל ראש הר סיני, וכך שמעו את קולו מהשמים ומראש ההר כאחד.



תִּלְמֹד לוֹמַר "אֶל רֹאשׁ הָהָר". יָכֹל מַמָּשׁ שֶׁיָּרַד הַכָּבוֹד וְהֻצַּע עַל הַר סִינַי?
תִּלְמֹד לוֹמַר: (שְׁמוֹת כ,יח) "כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם."
מְלַמֵּד שֶׁהִרְכִּין הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁמַיִם הַתַּחְתּוֹנִים וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם הָעֶלְיוֹנִים עַל רֹאשׁ הָהָר,
וְיָרַד הַכָּבוֹד וְהֻצַּע עַל גַּב הַר סִינַי. כְּאָדָם שֶׁהוּא מַצִּיעַ אֶת הַכַּר עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה,
וּכְאָדָם שֶׁהוּא מְדַבֵּר מֵעַל גַּבֵּי הַכַּר,
שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה סג יט) "לוּא קָרַעְתָּ שָׁמַיִם יָרַדְתָּ מִפָּנֶיךָ הָרִים נָזֹלּוּ."

(יְשַׁעְיָה סד,א) "כִּקְדֹחַ אֵשׁ הֲמָסִים מַיִם תִּבְעֶה אֵשׁ,


ישעיה מלמד כי במתן תורה קרע הקב"ה את השמים וקדח בהם, ומי השמים התערבו באש של מתן תורה. הוא עצמו נשאר בשמים, ומשם דיבר, אבל התורה עברה דרכם לארץ.



לְהוֹדִיעַ שִׁמְךָ לְצָרֶיךָ, מִפָּנֶיךָ גּוֹיִם יִרְגָּזוּ."
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (יְשַׁעְיָה סד,ב) "בַּעֲשׂוֹתְךָ נוֹרָאוֹת לֹא נְקַוֶּה, יָרַדְתָּ מִפָּנֶיךָ הָרִים נָזֹלּוּ."

רַבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: (תְּהִלִּים קטו,טז) "הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַיי, וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם."

לֹא עָלָה מֹשֶׁה וְאֵלִיָּהוּ לְמַעְלָה, וְלֹא יָרַד הַכָּבוֹד לְמַטָּה.


ר' יוסי מפריד בין השמים לארץ, בניגוד לדרשן הקודם; הוא טוען שהקריאה היתה מראש ההר, אבל הקב"ה נשאר בשמים.



אֶלָּא מְלַמֵּד, שֶׁאָמַר הַמָּקוֹם לְמֹשֶׁה: הֲרֵינִי קוֹרֵא לָךְ מֵרֹאשׁ הָהָר, וְאַתָּה עוֹלֶה,
שֶׁנֶּאֱמַר: (שְׁמוֹת יט,כ) "וַיִּקְרָא יי לְמֹשֶׁה".

(שְׁמוֹת יט,כא) "וַיֹּאמֶר יי אֶל מֹשֶׁה: רֵד, הָעֵד בָּעָם!" הַסְהַד תרגום של 'העד' בָּהֶם!
"פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל יי". שֶׁמָּא יִדָּחֲקוּ לִרְאוֹת, "וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב." מְלַמֵּד שֶׁנִּתְּנָה רְשׁוּת לַשְּׁלוּחִים לְחַבֵּל.

דָּבָר אַחֵר: אֲפִלּוּ פירוש ל'רב' – רַב - אֶחָד מֵהֶם שֶׁיִּפֹּל, הֲרֵי הוּא עָלַי כְּכֻלָּם


דורש את הניגוד בין 'ונפל ממנו' ביחיד לבין 'רב', ומפרש 'רב' במובן 'אפילו'.
וראו לעיל פרשה ג, על פס' יא.
הדרשה 'דבר אחר' דורשת רב-בראשית.



מְלַמֵּד שֶׁאַף אֶחָד מְמָעֵט עַל יְדֵי כֻלָּן
דָּבָר אַחֵר: יְחִידִי שֶׁיֻּטַּל מֵהֶם, הֲרֵי הוּא עָלַי כְּנֶגֶד כָּל מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית,
שֶׁנֶּאֱמַר: (זְכַרְיָה ט,א) "כִּי לַיי עֵין אָדָם וְכֹל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל."

(שְׁמוֹת יט,כב) "וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל יי יִתְקַדָּשׁוּ".


שלוש הוכחות להבחנה בין הכהנים לעם. והשוו לעיל פרשה ב, על פס' ו, שם הטענה היא שכל ישראל היו כהנים.
ר' יהושע טוען שהכהנים אפילו אינם כל בני אהרון אלא רק נדב ואביהוא.



יָכֹל הַכֹּהֲנִים בִּכְלַל הָעָם?
תִּלְמֹד לוֹמַר: (שְׁמוֹת יט,י) "לֵךְ אֶל הָעָם, וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר!" אֵין הַכֹּהֲנִים בִּכְלַל הָעָם,
שֶׁנֶּאֱמַר: (וַיִּקְרָא טז,לג) "וְעַל הַכֹּהֲנִים וְעַל כָּל עַם הַקָּהָל יְכַפֵּר", אֵין הַכֹּהֲנִים בִּכְלַל הָעָם.
וְאוֹמֵר: (דְּבָרִים יח,ג) "וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם", אֵין הַכֹּהֲנִים בִּכְלַל הָעָם.
וְאֵילוּ הֵם הַכֹּהֲנִים? רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: נָדָב וַאֲבִיהוּא.
אֵינוֹ אוֹמֵר 'הַכֹּהֲנִים', אֶלָּא "הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל יי".
וּכְשֶׁהוּא אוֹמֵר "וְגַם", אַף הַזְּקֵנִים עִמָּהֶם.

(שְׁמוֹת יט,כג) "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יי: לֹא יוּכַל הָעָם".
כְּבַר הַעִידוֹתִי בָהֶם וְקָבַעְתִּי לָהֶם תְּחוּמִין. גבולות

(שְׁמוֹת יט,כד) "וַיֹּאמֶר אֵלָיו יי: לֶךְ, רֵד!" יָפֶה אָמַרְתָּ!


ראו לעיל פרשה ב, על פס' ט. הקב"ה נתן הוראה מיותרת כי התכוון לחזור בו כדי לחזק את כוחו של משה. רבי מתנגד לטענה כזאת, וטוען שאכן אמר הקב"ה למשה לרדת ולזרז את איסור ההגבלה למרות שכבר נתן אותו לישראל.



זֶהוּ שֶׁהָיָה רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מְנַיִן אַתָּה אוֹמֵר, שֶׁאָמַר הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה:
הֲרֵינִי אוֹמֵר לָךְ דָּבָר, וְאַתָּה מַחְזִירֵנִי, וַאֲנִי מוֹדֶה לָךְ,
שֶׁיְּהוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים: "גָּדוֹל מֹשֶׁה, שֶׁהוֹדָה לוֹ הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא"?
רַבִּי אוֹמֵר: אֵין אָנוּ צְרִיכִין לַעֲשׁוֹת לְמֹשֶׁה גָּדוֹל,
אֶלָּא אִם כֵּן עָשִׂינוּ לְהַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁחָזַר בּוֹ וּבִדְבָרוֹ,
אֶלָּא מְזָרְזִין לָאָדָם בְּשָׁעַת תַּלְמוּד, וּמְזָרְזִין אֶת הָאָדָם בְּשָׁעַת מַעֲשֶׂה.

(שְׁמוֹת יט,כד) "וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ, וְהַכֹּהֲנִים, וְהָעָם".


מחלק את הפסוק לפני 'העם': משה עלה למקום מסוים, אהרון עלה פחות והכהנים עלו עוד פחות; העם לא עלו כלל.



יָכֹל הַכֹּל יַעֲלוּ? תִּלְמֹד לוֹמַר: (שְׁמוֹת יט,כד) "וְהָעָם אַל יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל יי, פֶּן יִפְרָץ בָּם."
יָכֹל אַף הַכֹּהֲנִים יַעֲלוּ עִמָּךְ? תִּלְמֹד לוֹמַר "וְעָלִיתָ אַתָּה".
אֱמֹר מֵעַתָּה: מָה אַתָּה מְחִיצָה לְעַצְמָךְ, אַף הֵן מְחִיצָה לְעַצְמָן.
"וְהָעָם", כָּל עִקָּר. "אַל יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל יי פֶּן יִפְרָץ בָּם", שֶׁמָּא יַתְרִיעוּ. יפרוץ

(שְׁמוֹת יט,כה) "וַיֵּרֶד מֹשֶׁה אֶל הָעָם, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם." אָמַר לָהֶם מִיָּד וְלֹא עִכֵּב.


שלוש גישות על מה דיבר משה עם העם, הקשורות לשלושה עולמות: הלכתי ומעשי; רגשי – ומחייב. הפירוש האחרון הוא כדעת ר' ישמעאל – ראו לקמן.



דָּבָר אַחֵר: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם", אָמַר לָהֶם: "הֱיוּ עֲתִידִין לְקַבֵּל מַלְכוּת שָׁמַיִם בְּשִׂמְחָה!"
דָּבָר אַחֵר: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם", אָמַר לָהֶם: "הֱיוּ אוֹמְרִין עַל לָאו 'לָאו', וְעַל הֵן 'הֵן'!"

(שְׁמוֹת כ,א) "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים". אֵין אֱלֹהִים אֶלָּא דַּיָּן.


הכינוי 'אלוהים' כולל גם את התקווה לשכר, ולא רק את האיום בעונש.



דַּיָּן לִפָּרַע, וְנֶאֱמָן לְשַׁלֵּם שָׁכָר.
"אֵת כָּל הַדְּבָרִים", מְלַמֵּד שֶׁאָמַר עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת בְּדִבּוּר אֶחָד,

מַה שֶּׁאֵי אֶפְשָׁר לְבָשָׂר וָדָם לוֹמַר כֵּן,


הבשורה בעשר הדיברות, בנוסף לתכניהן הקונקרטיים, היא ההתגלות; ולעניין זה כולן שוות ונאמרו בדיבור אחד. כמובן יש גם לכל אחת ממעות קונקרטית, ולכן חזרו ונאמרו דבור דבור בפני עצמו.



שֶׁנֶּאֱמַר: (שְׁמוֹת כ,א) "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר."
אִם כֵּן, מַה תִּלְמֹד לוֹמַר "אָנֹכִי יי אֱלֹהֶיךָ... לֹא יִהְיֶה לְךָ"?
אֶלָּא מְלַמֵּד, שֶׁאָמַר הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת בְּדִבּוּר אֶחָד,
וְחָזַר וּפֵרְטָן דִּבּוּר דִּבּוּר בִּפְנֵי עַצְמוֹ.
שׁוֹמֵעַ אֲנִי, אַף שְׁאָר כָּל הַדִּבְּרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה נֶאֶמְרוּ כֻלָּם בְּדִבּוּר אֶחָד!
תִּלְמֹד לוֹמַר "הָאֵלֶּה", הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה נֶאֶמְרוּ בְדִבּוּר אֶחָד,
וּשְׁאָר כָּל הַדִּבְּרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, דִּבּוּר, דִּבּוּר בִּפְנֵי עַצְמוֹ.

(שְׁמוֹת כ,א) "לֵאמֹר." מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים עַל הֵן 'הֵן', וְעַל לָאו 'לָאו'.

דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.


ר' ישמעאל מצפה להתיחסות עניינית לכל דבור. ר' עקיבא רואה את כל הדברות כחובה אחידה במהותה, ועל כל דבר היו אומרים הן או אמן בלשוננו.



רַבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: עַל הֵן 'הֵן', וְעַל לָאו 'הֵן'.
דָּבָר אַחֵר: (שְׁמוֹת כ,א) "לֵאמֹר." "צֵא וֶאֱמֹר אֲלֵיהֶם, וַהֲשִׁיבֵנִי אֶת דִּבְרֵיהֶם!"

וּמְנַיִן שֶׁהָיָה מֹשֶׁה מֵשִׁיב דְּבָרִים לִפְנֵי הַגְּבוּרָה?


ראו דברי ר' אליעזר על 'לאמור' בפתיחה לפסחא. כאן 'לאמור' הוא משימה על משה ולא על העם.
בסיום הדרשה מסתבר שהקב"ה הודה לדברי העם, והשוו לעיל, על פס' כד. כאן ההודאה של הקב"ה אינה עושה אותו 'שחזר בדבריו'.



שֶׁנֶּאֱמַר: (שְׁמוֹת יח,ט) "וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל יי."
וּמָה הָיוּ דִבְרֵי הָעָם? (שְׁמוֹת כד,ז) "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יי, נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע."
וּמְנַיִן שֶׁהוֹדָה הַמָּקוֹם לְדִבְרֵיהֶם? שֶׁנֶּאֱמַר: (דְּבָרִים ה,כד) "וַיֹּאמֶר יי אֵלַי:
שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹל דִּבְרֵי הָעָם הַזֶּה, אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ, הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ."

פרשה ה[עריכה]

על שמות כ, ב

(שְׁמוֹת כ,ב) "אָנֹכִי יי אֱלֹהֶיךָ"


השאלה מניחה שהדיברות הן עיקר התורה, אבל כדי שיקבלו עליהם ישראל את מלכות הקב"ה הקדימה התורה ותיארה את יציאת מצרים ואת הטובות שעשה עם ישראל. לכאורה אלמלא עשה טובות לא היו ישראל מתחיבים ומחויבים לקיום התורה. דורש 'אשר הוצאתיך...'



מִפְּנֵי מָה לֹא נֶאֶמְרוּ עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת בִּתְחִלַּת הַתּוֹרָה?
מָשְׁלוּ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאֶחָד שֶׁנִּכְנַס בַּמְּדִינָה. אָמַר לָהֶם: "אֶמְלֹךְ עֲלֵיכֶם!"
אָמְרוּ לוֹ: "כְּלוּם עָשִׂיתָ לָנוּ טוֹבָה, שֶׁתִּמְלֹךְ עָלֵינוּ?"
מָה עָשָׂה? בָּנָה לָהֶם אֶת הַחוֹמָה, הִכְנִיס לָהֶם אֶת הַמַּיִם, עָשָׂה לָהֶם מִלְחָמוֹת,
אָמַר לָהֶם: "אֶמְלֹךְ עֲלֵיכֶם!" אָמְרוּ לוֹ: "הֵן וְהֵן!"
כָּךְ הַמָּקוֹם: הוֹצִיא אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, קָרַע לָהֶם אֶת הַיָּם, הוֹרִיד לָהֶם אֶת הַמָּן,
הֶעֱלָה לָהֶם אֶת הַבְּאֵר, הֵגִיז העביר במעוף לָהֶם אֶת הַשְּׂלָו, עָשָׂה לָהֶם מִלְחֶמֶת עֲמָלֵק,
אָמַר לָהֶם: "אֶמְלֹךְ עֲלֵיכֶם!" אָמְרוּ לוֹ: "הֵן וְהֵן!"

רַבִּי אוֹמֵר: לְהוֹדִיעַ שְׁבָחָן שֶׁלְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁכְּשֶׁעָמְדוּ כֻלָּן עַל הַר סִינַי לְקַבֵּל הַתּוֹרָה,

הִשְׁווּ כֻלָּם לֵב אֶחָד, לְקַבֵּל מַלְכוּת שָׁמַיִם בְּשִׂמְחָה.


דורש את לשון היחיד בדרשה כפולה: כולם כאחד נכנסו לברית, והציבור אחראי על מעשי היחיד; אבל לפי הפסוק מדברים האחריות מוגבלת רק למעשי היחיד הגלויים, ואילו מעשי הסתרים שלו אינם באחריות הרבים. מדובר על יצירת אוירה ציבורית מחוייבת למצוות.



וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהָיוּ מְמַשְׁכְּנִין עַצְמָן זֶה עַל זֶה.
וְלֹא עַל הַנִּגְלוֹת בִּלְבַד נִגְלָה הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם לִכְרוֹת בְּרִית עִמָּהֶם, אֶלָּא אַף עַל הַסְּתָרִים.
אָמְרוּ לוֹ: "עַל הַגְּלוּיִים אָנוּ כּוֹרְתִים בְּרִית עִמָּךְ, וְלֹא עַל הַסְּתָרִים,
שֶׁלֹּא יְהֵא אֶחָד מִמֶּנּוּ חוֹטֵא בַסֵּתֶר, וִיהֵא הַצִּבּוּר מִתְמַשְׁכֵּן."
שֶׁנֶּאֱמַר: (דְּבָרִים כט,כח) "הַנִּסְתָּרֹת לַיי אֱלֹהֵינוּ, וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ".

(שְׁמוֹת כ,ב) "אָנֹכִי יי אֱלֹהֶיךָ", לָמָּה נֶאֱמַר?


דורש 'ה' אלהיך': שני כינויים לקב"ה מופיעים לפנינו: הראשון מרמז על מידת הרחמים, שבה נגלה הקב"ה עתה בסיני, והשני על מידת הדין והגבורה, שבה נגלה על הים. הדרשה טוענת ששתי ההתגלויות הן של אותו האל, למרות שהן נראות שונות.



לְפִי שֶׁנִּגְלָה עַל הַיָּם כְּגִבּוֹר עוֹשֶׂה מִלְחָמוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "יי אִישׁ מִלְחָמָה" (שְׁמוֹת טו,ג)
נִגְלָה עַל הַר סִינַי כְּזָקֵן מָלֵא רַחֲמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: (שְׁמוֹת כד,י) "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל".

וּכְשֶׁנִּגְאֲלוּ, מַה הוּא אוֹמֵר? (שְׁמוֹת כד,י) "וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר."


רמז לדרשה שהופיעה לעיל פסחא יד, על פס' יב מא, שהקב"ה גאל את עצמו ממצרים, ולכן התגלה בצורה חדשה.



וְאוֹמֵר: (דָּנִיֵּאל ז,ט) "חָזֵה הֲוֵית עַד דִּי כָרְסָוָן רְמִיו".

וְאוֹמֵר: (דָּנִיֵּאל ז,י) "נְהַר דִּי נוּר נָגֵד וְנָפֵק מִן קֳדָמוֹהִי, אֶלֶף אַלְפִין יְשַׁמְּשׁוּנֵּהּ


דניאל מתאר את הקב"ה כבעל שני כסאות ('כרסון' ברבים) וכעובר מכסא לכסא, ובמעבר הוא מחליף גם את שמו ואת דרך ההתגלות שלו.



וְרִבּוֹ רִבְבָן קָדָמוֹהִי יְקוּמוּן דִּינָא יְתִב וְסִפְרִין פְּתִיחוּ."
שֶׁלֹּא לִתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם לוֹמַר: "שְׁתֵּי רָשֻׁיּוֹת הֵן!"
אֶלָּא "אָנֹכִי יי אֱלֹהֶיךָ". אֲנִי בְּמִצְרַיִם, אֲנִי עַל הַיָּם, אֲנִי בְּסִינַי,

אֲנִי לְשֶׁעָבַר, אֲנִי לֶעָתִיד לָבֹא, אֲנִי לָעוֹלָם הַזֶּה, אֲנִי לָעוֹלָם הַבָּא,


ראו גם לעיל שירה ד.



שֶׁנֶּאֱמַר: (דְּבָרִים לב,לט) "רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא!"
וְאוֹמֵר: (יְשַׁעְיָה מו,ד) "וְעַד זִקְנָה אֲנִי הוּא".
וְאוֹמֵר: (יְשַׁעְיָה מד,ו) "כֹּה אָמַר יי מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְגֹאֲלוֹ, יי צְבָאוֹת:
אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן".
וְאוֹמֵר: (יְשַׁעְיָה מא,ד) "מִי פָעַל וְעָשָׂה? קֹרֵא הַדֹּרוֹת מֵרֹאשׁ,
אֲנִי יי רִאשׁוֹן, וְאֶת אַחֲרֹנִים אֲנִי הוּא!"

רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: מִכָּן תְּשׁוּבָה לַמִּינִין, שֶׁאוֹמְרִים "שְׁתֵּי רָשֻׁיּוֹת הֵן!"


ראו דרשה דומה לעיל פרשה א, על פס' יט טז. ר' נתן מסיק מהפומביות של מתן התורה מסקנה תיאולוגית, שהרי אף אל לא בא ומחה כנגד הקב"ה. שם המסקנה היתה משפטית, שהרי ישראל קיבלו עליהם את התורה ברצון ובגלוי.



שֶׁכְּשֶׁעָמַד הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר: "אָנֹכִי יי אֱלֹהֶיךָ", מִי עָמַד וּמִחָה כְּנֶגְדּוֹ?
אִם תֹּאמַר: "בְּמַטְמוֹנִיּוֹת הָיָה הַדָּבָר!"
וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר: (יְשַׁעְיָה מה,יט) "לֹא בַסֵּתֶר דִּבַּרְתִּי, בִּמְקוֹם אֶרֶץ חֹשֶׁךְ",
לְאֵלּוּ אֲנִי נוֹתְנָהּ, אֶלָּא (יְשַׁעְיָה מה,יט) "לֹא אָמַרְתִּי לְזֶרַע יַעֲקֹב: תֹּהוּ בַקְּשׁוּנִי!"
וְלֹא נְתַתִּיהָ פִּנְגָּס pignus: ערבון
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (יְשַׁעְיָה מה,יט) "אֲנִי יי דֹּבֵר צֶדֶק מַגִּיד מֵישָׁרִים."

דָּבָר אַחֵר: (שְׁמוֹת כ,ב) "אָנֹכִי יי אֱלֹהֶיךָ".


בזמן מתן תורה טעו ההרים לחשוב שהרעש הוא עבורם, אבל כששמעו את המשך הפסוק הבינו שההתגלות היא מיוחדת לישראל. ישראל חשובים יותר מההרים!



כְּשֶׁעָמַד הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר: "אָנֹכִי יי אֱלֹהֶיךָ",
הָיוּ הֶהָרִים מִתְרַעֲשִׁים וְהַגְּבָעוֹת מִתְמוֹטְטוֹת, וּבָא תָּבוֹר מִבֵּית אֵלִים וְכַרְמֶל מֵאַסְפַּמְיָא מספרד
שֶׁנֶּאֱמַר: (יִרְמְיָה מו,יח) "חַי אָנִי נְאֻם הַמֶּלֶךְ יי צְבָאוֹת שְׁמוֹ
כִּי כְּתָבוֹר בֶּהָרִים וּכְכַרְמֶל בַּיָּם יָבוֹא." זֶה אוֹמֵר "אֲנִי נִקְרֵאתִי!"
וְזֶה אוֹמֵר "אֲנִי נִקְרֵאתִי!"
וְכֵיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ מִפִּיו: (שְׁמוֹת כ,ב) "אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם",
עָמַד כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּמְקוֹמוֹ וְאָמְרוּ: "לֹא עָסַק אֶלָּא עִם מִי שֶׁהוֹצִיא מִמִּצְרַיִם."

דָּבָר אַחֵר: (שְׁמוֹת כ,ב) "אָנֹכִי יי אֱלֹהֶיךָ".


הדרשה קושרת את שירת דבורה ואת תיאור קול ה' בתהלים כט למתן תורה. הקשרים הללו מציגים את מתן תורה כאירוע מטלטל עולם ולא כאירוע אינטימי בין הקב"ה לישראל.



שֶׁכְּשֶׁעָמַד הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר: "אָנֹכִי יי אֱלֹהֶיךָ", הָיְתָה הָאָרֶץ חָלָה,
שֶׁנֶּאֱמַר: (שׁוֹפְטִים ה,ד) "יי בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר, בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם, אֶרֶץ רָעָשָׁה".
וְאוֹמֵר: (שׁוֹפְטִים ה,ה) "הָרִים נָזְלוּ מִפְּנֵי יי".
וְאוֹמֵר: (תְּהִלִּים כט,ג-ט) "קוֹל יי בַּכֹּחַ, קוֹל יי בֶּהָדָר. קוֹל יי שֹׁבֵר אֲרָזִים,
וַיְשַׁבֵּר יי אֶת אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן.וַיַּרְקִידֵם כְּמוֹ עֵגֶל, לְבָנוֹן וְשִׂרְיֹן כְּמוֹ בֶן רְאֵמִים.
קוֹל יי חֹצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ. קוֹל יי יָחִיל מִדְבָּר, יָחִיל יי מִדְבַּר קָדֵשׁ.
קוֹל יי יְחוֹלֵל אַיָּלוֹת, וַיֶּחֱשֹׂף יְעָרוֹת, וּבְהֵיכָלוֹ כֻּלּוֹ אֹמֵר כָּבוֹד."
עַד שֶׁנִּתְמַלְּאוּ בָתֵּיהֶם מִזִּיו הַשְּׁכִינָה.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, נִתְכַּנְּסוּ כָּל מַלְכֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם אֵצֶל בִּלְעָם הָרָשָׁע,

וְאָמְרוּ לוֹ: "שֶׁמָּא מַבּוּל מֵבִיא לָעוֹלָם?" אָמַר לָהֶם: "כְּבַר נִשְׁבַּע הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא,
שֶׁאֵינוֹ מֵבִיא מַבּוּל לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: (יְשַׁעְיָה נד,ט) "כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי!"
אָמְרוּ לוֹ: "שֶׁמָּא מַבּוּל שֶׁלְּמַיִם אֵינוֹ מֵבִיא, אֲבָל מֵבִיא מַבּוּל שֶׁלְּאֵשׁ?"
אָמַר לָהֶם: "לֹא מַבּוּל שֶׁלְּמַיִם, וְלֹא מַבּוּל שֶׁלְּאֵשׁ הוּא מֵבִיא!
אֶלָּא הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה לִתֵּן תּוֹרָה לְעַמּוֹ,
שֶׁנֶּאֱמַר: (תְּהִלִּים כט,יא) "יי עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן".
וְכֵיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ מִפִּיו הַדָּבָר הַזֶּה, פָּנוּ כֻלָּם וְהָלְכוּ אִישׁ אִישׁ לִמְקוֹמוֹ.

וּלְפִיכָךְ נִתְבְּעוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם בַּתּוֹרָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא לִתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לָהֶם כְּלַפֵּי שְׁכִינָה,

לוֹמַר: "אִלּוּ נִתְבַּעְנוּ, כְּבַר קִבַּלְנוּ עָלֵינוּ!" הֲרֵי שֶׁנִּתְבְּעוּ, וְלֹא קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם!


ראו לעיל פרשה א, בדברי ר' אליעזר בר' יוסי הגלילי, וכן בספרי על דברים לג ב. לפי הדרשה הזאת הציע הקב"ה את התורה לאומות העולם אבל הם סירבו לקבל אותה, כי היא סותרת את מהותם הלאומית, המבוססת על חטאים גדולים כגון רצח, גילוי עריות וגזל. כלומר, התורה מעוצבת במיוחד עבור ישראל ולא עבור האומות.



שֶׁנֶּאֱמַר: (דְּבָרִים לג,ב) "וַיֹּאמַר: יי מִסִּינַי בָּא, וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ,
הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן, וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ, מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ."
נִגְלָה עַל בְּנֵי עֵשָׂו הָרָשָׁע, וְאָמַר לָהֶם: "מְקַבְּלִים אַתֶּם עֲלֵיכֶם אֶת הַתּוֹרָה?"
אָמְרוּ לוֹ: "מַה כָּתוּב בָּהּ?" אָמַר לָהֶם: (שְׁמוֹת כ,יב) "לֹא תִרְצָח!"
אָמְרוּ לוֹ: "זוֹ הִיא יְרֻשָּׁה שֶׁהוֹרִישָׁנוּ אָבִינוּ,
שֶׁנֶּאֱמַר: (בְּרֵאשִׁית כז,מ) "וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה".
נִגְלָה עַל בְּנֵי עַמּוֹן וּמוֹאָב, אָמַר לָהֶם: "מְקַבְּלִים אַתֶּם אֶת הַתּוֹרָה?"
אָמְרוּ לוֹ: "מַה כָּתוּב בָּהּ?" אָמַר לָהֶם: (שְׁמוֹת כ,יב) "לֹא תִנְאָף!"
אָמְרוּ לוֹ: "כֻּלָּנוּ מִנִּאוּף, דִכְתִיב: (בְּרֵאשִׁית יט,לו) "וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן",
וְהֵיאָךְ נְקַבְּלָהּ?"
נִגְלָה עַל בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל אָמַר לָהֶם: "מְקַבְּלִים אַתֶּם עֲלֵיכֶם אֶת הַתּוֹרָה?" אָמְרוּ לוֹ: "מַה כָּתוּב בָּהּ?"
אָמַר לָהֶם: (שְׁמוֹת כ,יב) "לֹא תִגְנֹב!"
אָמְרוּ לוֹ: בְּזוֹ הַבְּרָכָה נִתְבָּרַךְ אָבִינוּ, דִכְתִיב: (בְּרֵאשִׁית טז,יב) "וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם".
וּכְתִיב: (בְּרֵאשִׁית מ,טו) "כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי".
וּכְשֶׁבָּא אֵצֶל יִשְׂרָאֵל, (דְּבָרִים לג,ב) מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ."
פָּתְחוּ כֻלָּם פִּיהֶם וְאָמְרוּ: (שְׁמוֹת כד,ז) "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יי, נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע."
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (חֲבַקּוּק ג,טו) "עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ, רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם".

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר: אִם בְּשֶׁבַע מִצְווֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְנֵי נֹחַ, שֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶן,

אֵינָן יְכֹלִין לַעֲמֹד בָּהֶן, קַל וָחֹמֶר לַמִּצְווֹת שֶׁבַּתּוֹרָה!


רשב"א משייך את התורה דווקא לישראל, ודוחה טענה אפשרית של הגויים, שלא ניתנה להם הזדמנות לקבל את התורה, בטענה שאפילו את שבע מצוות בני נח אין הגויים שומרים.



מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁמִּנָּה לוֹ שְׁנֵי אֶפִּיטְרוֹפִּין, epítropos: ממונה על רכוש
אֶחָד מְמֻנֶּה עַל אוֹצָר שֶׁלַּתֶּבֶן, וְאֶחָד מְמֻנֶּה עַל אוֹצָר שֶׁלַּכֶּסֶף וְשֶׁלַּזָּהָב.
זֶה שֶׁהָיָה מְמֻנֶּה עַל הַתֶּבֶן נֶחְשַׁד שגנב ממנו, וְהָיָה מִתְרָעֵם עַל שֶׁלֹּא מִנּוּ אוֹתוֹ עַל אוֹצָר שֶׁלַּכֶּסֶף וְשֶׁלַּזָּהָב.
וְזֶה שֶׁהָיָה מְמֻנֶּה עַל הַכֶּסֶף וְעַל הַזָּהָב אָמַר לוֹ: "רֵיקָה! בַּתֶּבֶן כָּפַרְתָּ,
בַּכֶּסֶף וְזָהָב, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה!"
וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמָה אִם בְּשֶׁבַע מִצְווֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְנֵי נֹחַ,
לֹא יָכְלוּ לַעֲמֹד בָּהֶם, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה בְּכָל הַמִּצְווֹת שֶׁבַּתּוֹרָה!

וּמִפְּנֵי מָה לֹא נִתְּנָה תוֹרָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל? שֶׁלֹּא לִתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם לוֹמַר:

"לְפִי שֶׁנִּתְּנָה תוֹרָה בְאַרְצוֹ, לְפִיכָךְ לֹא קִבַּלְנוּ עָלֵינוּ!"


טענה אפשרית אחרת של הגוים היתה עלולה לצוץ אילו ניתנה התורה בארץ ישראל. המשך לטענה בדרשה דלעיל, שהקב"ה הציע לכולם את התורה, והגויים בחרו שלא לקבל אותה.




דָּבָר אַחֵר: שֶׁלֹּא לְהָטִיל מַחְלֹקֶת בֵּין הַשְּׁבָטִים,


כאן השיקול שלא לתת את התורה בא"י הוא בגלל תחרות אפשרית בין השבטים, ולא בגלל טענות הגויים.



שֶׁלֹּא יְהֵא זֶה אוֹמֵר "בְּאַרְצִי נִתְּנָה תוֹרָה!" וְזֶה אוֹמֵר "בְּאַרְצִי נִתְּנָה תוֹרָה!"

לְפִיכָךְ נִתְּנָה תוֹרָה בַּמִּדְבָּר,


סיכום ההסבר דלעיל, שהשיקול בבחירת מקום נתינת התורה הוא כדי למנוע טענות מצד אומות העולם: התורה ניתנה במדבר כי היא פונה לכל אדם והיא אוניברסלית כמו המדבר וכמו האש והמים. וראו גם לעיל פרשה א, על פס' יט ב.



דֵּמוֹס,  dēmos: ציבורי פַּרְהֶסְיָא,  parrhēsía: דיבור חופשי; בגלוי בִּמְקוֹם הֶפְקֵר.
בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים נִתְּנָה תּוֹרָה: בַּמִּדְבָּר, וּבָאֵשׁ, וּבַמַּיִם.
לוֹמַר לָךְ: מָה אֵלּוּ חִנָּם לְכָל בָּאֵי הָעוֹלָם, כָּךְ דִּבְרֵי תוֹרָה חִנָּם לְכָל בָּאֵי הָעוֹלָם.

(שְׁמוֹת כ,ב) "אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבֵּית עֲבָדִים."


הדרשה מנסה לשמור על כבודם של ישראל, וטוענת שבמצרים הם לא היו עבדים למצרים אלא לפרעה בעצמו, ומעמדם היה כמעמד המצרים בני המקום; וראו גם לעיל ויסע א, דברי ר' אלעזר על פס' טז ג.



עֲבָדִים לִמְלָכִים הָיוּ. אַתָּה אוֹמֵר עֲבָדִים לִמְלָכִים הָיוּ, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא עֲבָדִים לַעֲבָדִים הָיוּ?
כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: (דְּבָרִים ז,י) "וַיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים, מִיַּד פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם",
עֲבָדִים לַמְּלָכִים הָיוּ, וְלֹא עֲבָדִים לַעֲבָדִים.

דָּבָר אַחֵר: (שְׁמוֹת כ,ב) "מִבֵּית עֲבָדִים". מִבֵּית הָעוֹבְדִים,


למרות שבמצרים עבדו ישראל ע"ז, משיצאו משם אין להם רשות להמשיך ולעשות כך. הביטוי 'אשר הוצאתיך... מבית עבדים' הוא הבסיס לדרישה 'לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני'. לא משום הכרת תודה אלא כי יצאו ממקום העבודה.



שֶׁהָיוּ עוֹבְדִים עֲבוֹדָה זָרָה.

פרשה ו[עריכה]

על שמות כ, ב-ה

(שְׁמוֹת כ,ב) "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי!" לָמָּה נֶאֱמַר?


שלוש הדרשות הראשונות עוסקות בפס' ב כהקדמה לעשר הדברות ולמצוות בכלל, כאשר פס' ג הוא תחילת המצוות עצמן. לפני קבלת המצוות יש לוודא שקבלו את מלכותו של הקב"ה, וראו גם ברכות ב ב. לפי הדרשה הראשונה קבלת מלכותו של הקב"ה נעשתה כבר במצרים, והדבר תואם את פסוק ב שבו נזכרה מצרים.



לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: (שְׁמוֹת כ,ב) "אָנֹכִי יי אֱלֹהֶיךָ".
מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁנִּכְנַס לִמְדִינָה. אָמְרוּ לוֹ עֲבָדָיו: "גְּזֹר עֲלֵיהֶם גְּזֵרוֹת!"
אָמַר לָהֶם: "לָאו! כְּשֶׁיְּקַבְּלוּ אֶת מַלְכוּתִי, אֶגְזֹר עֲלֵיהֶם גְּזֵרוֹת.
שֶׁאִם מַלְכוּתִי לֹא יְקַבֵּלוּ, גְּזֵרוֹתַי לֹא יְקַבֵּלוּ."
כָּךְ אָמַר הַמָּקוֹם לְיִשְׂרָאֵל: (שְׁמוֹת כ,ב) "אָנֹכִי יי אֱלֹהֶיךָ,
אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבֵּית עֲבָדִים,
לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי!"
אָמַר לָהֶם: "אֲנִי הוּא שֶׁקִּבַּלְתֶּם מַלְכוּתִי עֲלֵיכֶם בְּמִצְרַיִם?"
אָמְרוּ לוֹ: "כֵּן!"
"וְכַשֵּׁם שֶׁקִּבַּלְתֶּם מַלְכוּתִי עֲלֵיכֶם, קַבְּלוּ גְּזֵרוֹתַי!"

(שְׁמוֹת כ,ב) "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי!"

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: הוּא שֶׁנֶּאֱמַר לְהַלָּן:


רשב"י דורש גזירה שווה בין 'אנוכי ה' אלוהיך' (שמות כ ב) ל'אני ה' אלוהיכם' (ויקרא יח ב). קבלת המלכות היתה בסיני, והיא חוזרת ומאוזכרת בהמשך התורה.



(וַיִּקְרָא יח,ב) "אֲנִי יי אֱלֹהֵיכֶם."
"אֲנִי הוּא שֶׁקִּבַּלְתֶּם מַלְכוּתִי עֲלֵיכֶם בְּסִינַי?"
אָמְרוּ לוֹ: "הֵן וָהֵן!" קִבַּלְתֶּם מַלְכוּתִי, קַבְּלוּ גְּזֵרוֹתַי!"

(וַיִּקְרָא יח,ג) "כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ, לֹא תַעֲשׂוּ!


דורש 'אשר הוצאתיך' וראו גם בסוף פרשה ה לעיל.



וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה, לֹא תַעֲשׂוּ, וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ!"
הוּא שֶׁנֶּאֱמַר כָּאן: (שְׁמוֹת כ,ב) "אָנֹכִי יי אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם",
"אֲנִי הוּא שֶׁקִּבַּלְתֶּם עֲלֵיכֶם מַלְכוּתִי בְּסִינַי?" אָמְרוּ לוֹ: "הֵן, הֵן!"
"קִבַּלְתֶּם מַלְכוּתִי בְּאַהֲבָה, קַבְּלוּ גְּזֵרוֹתַי!"

(שְׁמוֹת כ,ב) "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים",


צריכות לפס' ג.



לָמָּה נֶאֱמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות כ, ד) "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה",
אֵין לִי אֶלָּא שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה! הֶעָשׂוּי כְּבַר, מְנַיִן שֶׁלֹּא יְקַיֵּם?
תִּלְמֹד לוֹמַר "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים".

(שְׁמוֹת כ,ב) "אֱלֹהִים אֲחֵרִים". וְכִי אֱלֹהוֹת הֵן?


מפרש 'אלוהים של עמים אחרים', כלומר בעיני הגויים הם אכן אלוהים.



וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר: (יְשַׁעְיָה לז,יט) "וְנָתְנוּ אֶת אֱלֹהֵיהֶם בָּאֵשׁ, כִּי לֹא אֱלֹהִים הֵמָּה!"
וּמַה תִּלְמֹד לוֹמַר "אֱלֹהִים אֲחֵרִים"? אֶלָּא שֶׁאֲחֵרִים קוֹרְאִין אוֹתָם אֱלֹהוֹת.

דָּבָר אַחֵר: (שְׁמוֹת כ,ב) "אֱלֹהִים אֲחֵרִים", שֶׁהֵם מְאַחֲרִין אֶת הַטּוֹבָה מִלָּבֹא לָעוֹלָם.


מפרש 'אלוהים מאחרים'. הדרשה היא על הכינוי 'אחרים', והיא משלימה עם הכינוי 'אלוהים' אלא שהיא מוסיפה לאלילים כינוי גנאי.




דָּבָר אַחֵר: (שְׁמוֹת כ,ב) "אֱלֹהִים אֲחֵרִים", שֶׁהֵם עוֹשִׂין אֶת עוֹבְדֵיהֶם אֲחֵרִים.


מי שעובד אותם יוצא מכלל ישראל והוא אחר. גם כאן אין הדרשה על 'אלוהים' אלא על 'אחרים'.




דָּבָר אַחֵר: (שְׁמוֹת כ,ב) "אֱלֹהִים אֲחֵרִים", שֶׁהֵם אֲחֵרִים לְעוֹבְדֵיהֶם.


לא העובדים הופכים לאחרים אלא היחסים בין האלילים לעובדיהם מנוכרים.



וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (יְשַׁעְיָה מו,ז) "אַף יִצְעַק אֵלָיו וְלֹא יַעֲנֶה, מִצָּרָתוֹ לֹא יוֹשִׁיעֶנּוּ."

רַבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: (שְׁמוֹת כ,ב) "אֱלֹהִים אֲחֵרִים", לָמָּה נֶאֱמַר?


האלילים הם עדיין אלילים, אפילו אם מכנים אותם בשם ה'.



שֶׁלֹּא לִתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם לוֹמַר: "אִלּוּ נִקְרְאוּ בִשְׁמוֹ, כְּבַר הָיָה בָּהֶם צֹרֶךְ ממש!"
וַהֲרֵי נִקְרְאוּ בִשְׁמוֹ 'אלוהים', וְאֵין בָּהֶם צֹרֶךְ. וְאֵימָתַי נִקְרְאוּ בִשְׁמוֹ?
בִּימֵי אֱנוֹשׁ בֶּן שֵׁת, שֶׁנֶּאֱמַר: (בְּרֵאשִׁית ד,כו) "אָז הוּחַל לִקְרֹא לאלילים בְּשֵׁם יי."
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, עָלָה אוֹקֵיאָנוֹס, וְהֵצִיף שְׁלִישׁוֹ שֶׁלָּעוֹלָם.
אָמַר לָהֶם הַמָּקוֹם: אַתֶּם עֲשִׂיתֶם מַעֲשֶׂה חָדָשׁ, וּקְרָאתֶם עַצְמְכֶם בִּשְׁמִי,

אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה מַעֲשֶׂה חָדָשׁ, וְאֶקְרָא עַצְמִי בִּשְׁמִי,


ראו גם בראשית רבה כג ז, שפעמיים עלה הים עוד לפני המבול והציף חלקים מהעולם.



שֶׁנֶּאֱמַר: (עָמוֹס ה,י) "הַקּוֹרֵא לְמֵי הַיָּם, וַיִּשְׁפְּכֵם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ, יי שְׁמוֹ."

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: (שְׁמוֹת כ,ב) "אֱלֹהִים אֲחֵרִים",

שֶׁהֵם מְחַדְּשִׁים לָהֶם אֱלָהוֹת בְּכָל יוֹם.


הפגאנים משנים את אלוהיהם מדי פעם, ולכן אלוהיהם אחרים מאלו שהיו בעבר. סאטירה על הפגאנים.



הָא כֵיצַד? הָיָה לוֹ שֶׁלַּזָּהָב וְנִצְרַךְ לוֹ, הזדקק לזהב למטרה אחרת עֲשָׂאוֹ שֶׁלַּכֶּסֶף.
הָיָה לוֹ שֶׁלַּכֶּסֶף וְנִצְרַךְ לוֹ, עֲשָׂאוֹ שֶׁלַּנְּחֹשֶׁת.
הָיָה לוֹ שֶׁלַּנְּחֹשֶׁת וְנִצְרַךְ לוֹ, עֲשָׂאוֹ שֶׁלַּבַּרְזֵל, שֶׁלַּבְּדִיל אוֹ שֶׁלָּעֹפֶרֶת.
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (דְּבָרִים לב,יז) "חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ".

רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר: אִלּוּ נְפָרֵט לָהֶם כָּל שֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה,


ר' יצחק ור' חנינא מצביעים על הגיוון הרב של מיני ע"ז. דורשים 'אחרים' – שונים אלו מאלו.



לֹא הָיָה מַסְפִּיק לָהֶם כָּל הָעוֹרוֹת שֶׁבָּעוֹלָם!
רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגֳנוֹס אוֹמֵר: בֹּא וּרְאֵה לָשׁוֹן שֶׁתָּפְסָה תּוֹרָה לַמֹּלֶךְ
כָּל שֶׁתַּמְלִיכֶנּוּ עָלֶיךָ, אֲפִלּוּ קֵסָם אֶחָד אוֹ חֶרֶס.

רַבִּי אוֹמֵר: (שְׁמוֹת כ,ב) "אֱלֹהִים אֲחֵרִים",


דורש 'אחרים' - אחרונים, שיוצרו בידי אדם שנברא אחרון.



שֶׁהֵם אַחֲרוֹנִים לְמִי שֶׁהוּא אַחֲרוֹן בַּמַּעֲשִׂים.
וּמִי הוּא אַחֲרוֹן שֶׁבַּמַּעֲשִׂים? מִי שֶׁקּוֹרֵא אוֹתָם אֱלֹהוֹת.

(שְׁמוֹת כ,ב) "עַל פָּנָי." לָמָּה נֶאֱמַר?


דורש 'על פני' – בחיי, כלומר לנצח; ואינו תולה את האיסור בשיתוף - עבודה לקב"ה ולאחרים - דווקא.



שֶׁלֹּא לִתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לְיִשְׂרָאֵל לוֹמַר: "לֹא נִצְטַוָּה עַל עֲבוֹדָה זָרָה, אֶלָּא מִי שֶׁיָּצָא מִמִּצְרַיִם."
לְכָךְ נֶאֱמַר "עַל פָּנָי." לוֹמַר, מָה אֲנִי חַי וְקַיָּם לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים,
אַף אַתָּה וּבְנָךְ וּבֶן בְּנָךְ, לֹא תַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת.

(שְׁמוֹת כ,ג) "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל".
יָכֹל לֹא יַעֲשֶׂה לוֹ גְּלוּפָה תלת ממדי, אֲבָל יַעֲשֶׂה לוֹ אֲטוּמָה דו ממדי? תִּלְמֹד לוֹמַר "וְכָל תְּמוּנָה";
לֹא יַעֲשֶׂה לוֹ אֲטוּמָה, אֲבָל יִטַּע לוֹ מַטָּע שצומח מעצמו, ואינו בגדר 'לא תעשה'? תִּלְמֹד לוֹמַר: (דְּבָרִים טז,כא) "לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה";
לֹא יִטַּע לוֹ מַטָּע, אֲבָל יַעֲשֶׂה לוֹ שֶׁלָּעֵץ? תִּלְמֹד לוֹמַר "כָּל עֵץ";
לֹא יַעֲשֶׂה לוֹ שֶׁלָּעֵץ, אֲבָל יַעֲשֶׂה לוֹ שֶׁלָּאֶבֶן? תִּלְמֹד לוֹמַר: (וַיִּקְרָא כו,א) "וְאֶבֶן מַשְׂכִּית";
לֹא יַעֲשֶׂה לוֹ שֶׁלָּאֶבֶן, אֲבָל יַעֲשֶׂה לוֹ שֶׁלַּכֶּסֶף? תִּלְמֹד לוֹמַר: (שְׁמוֹת כ,יט) "אֱלֹהֵי כֶסֶף";
לֹא יַעֲשֶׂה לוֹ שֶׁלַּכֶּסֶף, אֲבָל יַעֲשֶׂה לוֹ שֶׁלַּזָּהָב? תִּלְמֹד לוֹמַר: (שְׁמוֹת כ,יט) "וֵאלֹהֵי זָהָב";
לֹא יַעֲשֶׂה לוֹ שֶׁלַּזָּהָב, אֲבָל יַעֲשֶׂה לוֹ שֶׁלַּנְּחֹשֶׁת, שֶׁלַּבְּדִיל, שֶׁלָּעוֹפֶרֶת?
תִּלְמֹד לוֹמַר: (וַיִּקְרָא יט,ד) "וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ".
לֹא יַעֲשֶׂה לוֹ דְמוּת כָּל אֵלֶּה, אֲבָל יַעֲשֶׂה לוֹ דְמוּת כָּל סָמֶל?
תִּלְמֹד לוֹמַר: (דְּבָרִים ד,טז) "פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל סָמֶל";

לֹא יַעֲשֶׂה לוֹ דְמוּת כָּל סָמֶל, אֲבָל יַעֲשֶׂה לוֹ דְמוּת בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף?


הדרשה מרחיבה את מיני הנעבדים האסורים: בין שעשה אותם בין שצמחו, בין מחומר זה בין מאחר, בין דו ממדי בין תלת ממדי, בין בעולם הזה בין בעולם עליון וכו'.
וראו בסוף הדרשה הבאה: 'כל כך רדף הכתוב אחר יצר הרע' וכו'.



תִּלְמֹד לוֹמַר: (דְּבָרִים ד,יז) "תַּבְנִית כָּל בְּהֵמָה אֲשֶׁר בָּאָרֶץ, תַּבְנִית כָּל צִפּוֹר כָּנָף";
לֹא יַעֲשֶׂה לוֹ דְמוּת כָּל אֵלֶּה, אֲבָל יַעֲשֶׂה לוֹ דְמוּת דָּגִים וַחֲגָבִים, שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים?
תִּלְמֹד לוֹמַר: (דְּבָרִים ד,יח) "תַּבְנִית כָּל רֹמֵשׂ בָּאֲדָמָה, תַּבְנִית כָּל דָּגָה אֲשֶׁר בַּמַּיִם";
לֹא יַעֲשֶׂה לוֹ דְמוּת כָּל אֵלֶּה, אֲבָל יַעֲשֶׂה לוֹ דְמוּת חַמָּה וּלְבָנָה, כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת?
תִּלְמֹד לוֹמַר: (דְּבָרִים ד,יט) "וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה,
וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים, כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם,
וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם, אֲשֶׁר חָלַק יי אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם."
לֹא יַעֲשֶׂה לוֹ דְמוּת כָּל אֵלֶּה, אֲבָל יַעֲשֶׂה לוֹ דְמוּת מַלְאָכִים, כְּרוּבִים וְאוֹפַנִּים וְחַשְׁמַלִּים?

(תִּלְמֹד לוֹמַר "אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם"; אִי "אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם",


המוסגר נראה מיותר, שהרי כבר למדנו איסור עבודה לשמש וכו' מהפסוק דברים ד יט.
המלאכים וכו' אינם תחת השמים, ואיסור עבודתם נלמד מהמילה 'ממעל'.
במים מתחת לארץ עדיין שורר תוהו ובוהו, וגם אותו אין לעבוד.



יָכֹל דְּמוּת חַמָּה וּלְבָנָה וְכוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת?) תִּלְמֹד לוֹמַר "מִמַּעַל",
לֹא דְּמוּת מַלְאָכִים, לֹא דְּמוּת כְּרוּבִים, לֹא דְּמוּת אוֹפַנִּים.
לֹא יַעֲשֶׂה לוֹ דְמוּת כָּל אֵלֶּה, אֲבָל יַעֲשֶׂה לוֹ דְמוּת תְּהוֹם וְחֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה?
תִּלְמֹד לוֹמַר: (שְׁמוֹת כ,ג) "וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת, וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ."

(שְׁמוֹת כ,ג) "וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ."
לְהָבִיא אֶת הַבּוּבְיָא. בבואה, השתקפות העובד במראה או במים דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָה.
וְיֵשׁ אוֹמְרִים: לְהָבִיא אֶת הַשַּׁבְרִירִים. שדים
כָּל כָּךְ רָדַף הַכָּתוּב אַחַר יֵצֶר הָרָע, שֶׁלֹּא לִתֵּן לוֹ מָקוֹם לִמְצֹא לוֹ אֲמַתְלַת הֶתֵּר.

(שְׁמוֹת כ,ד) "לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם". לָמָּה נֶאֱמַר?


ראו סנהדרין ז ו: עבודה כדרכה לעומת השתחוויה.



לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר: (דְּבָרִים יז,ג) "וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחוּ".
לְחַיֵּב עַל הָעֲבוֹדָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וְעַל הִשְׁתַּחֲוָאָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ.
אַתָּה אוֹמֵר כֵּן, אוֹ אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיַּעֲבֹד וְיִשְׁתַּחֲוֶה?
תִּלְמֹד לוֹמַר: (שְׁמוֹת כ,ד) "לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם!"
לְחַיֵּב עַל כָּל אֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ.

דָּבָר אַחֵר: (שְׁמוֹת כ,ד) "לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם", לָמָּה נֶאֱמַר?


עשר הדיברות הן אזהרות (איסורים הפונים לעבריין הפוטנציאלי). כדי להעניש בבית דין יש צורך בפסוק נפרד המופנה לבית הדין.



לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר: (שְׁמוֹת כב,יט) "זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם, בִּלְתִּי לַיי לְבַדּוֹ."
עֹנֶשׁ שָׁמַעְנוּ, אַזְהָרָה מְנַיִן? תִּלְמֹד לוֹמַר: (שְׁמוֹת כ,ד) "לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם"
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (שְׁמוֹת לד,יד) "כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר".

(שְׁמוֹת לד,יד) "כִּי אָנֹכִי יי אֱלֹהֶיךָ, אֵל קַנָּא".


בניגוד לפשט, שהקב"ה מגדיר עצמו כקנא, הדרשה מגדירה אותו כשולט על הקנאה ואינו נגרר אחריה. וראו גם בראשית רבה מט ח, שעל הרקע הזה דרש אברהם מהקב"ה שישתלט על קנאתו ולא יהפוך את סדום.
בעולמם של חז"ל היו הרבה דוגמאות לכך שהקב"ה שולט בקנאה ו'דרך רשעים צלחה' ירמיה יב א.



וְכִי אֲנִי אֱלוֹהַּ שֶׁלַּקִּנְאָה? אֲנִי שַׁלִּיט בַּקִּנְאָה, וְאֵין קִנְאָה שׁוֹלֶטֶת בִּי,
אֲנִי שַׁלִּיט בַּנּוּמָה וְאֵין הַנּוּמָה שׁוֹלֶטֶת בִּי,
שֶׁנֶּאֱמַר: (תְּהִלִּים קכא,ד) "הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן, שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל."

דָּבָר אַחֵר: (שְׁמוֹת לד,יד) "כִּי אָנֹכִי יי אֱלֹהֶיךָ, אֵל קַנָּא".


דורש "ה' .. אל קנא". והשוו רעיון דומה לעיל שירה ד, פס' טו ג.



בַּקִּנְאָה אֲנִי נִפְרָע מֵהֶם מִן עֲבוֹדָה זָרָה, אֲבָל רַחוּם וְחַנּוּן אֲנִי בִּדְבָרִים אֲחֵרִים.

שָׁאַל פִילוֹסוֹפוֹס אֶחָד אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל:

"כָּתוּב בְּתוֹרָתְכֶם: (שְׁמוֹת לד,יד) "כִּי אָנֹכִי יי אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא".


רבן גמליאל טוען שאכן אין הקב"ה מתקנא בע"ז אלא בעובדיה, המתיחסים אליה כאל אלוהות.



וְכִי יֵשׁ כֹּחַ בָּעֲבוֹדָה זָרָה לְהִתְקַנּוֹת בָּהּ?
גִּבּוֹר מִתְקַנֵּא בְּגִבּוֹר, חָכָם מִתְקַנֵּא בְּחָכָם, עָשִׁיר מִתְקַנֵּא בְּעָשִׁיר,
אֶלָּא יֵשׁ כֹּחַ בָּעֲבוֹדָה זָרָה לְהִתְקַנּוֹת בָּהּ!"
אָמַר לוֹ: אִלּוּ אָדָם קוֹרֵא לְכַלְבּוֹ בְשֵׁם אָבִיו, וּכְשֶׁהוּא נוֹדֵר, נוֹדֵר "בְּחַיֵּי כֶלֶב זֶה",
בְּמִי הָאָב מִתְקַנֵּא, בַּבֵּן אוֹ בַּכֶּלֶב?"
אָמַר לוֹ: "יֵשׁ לְמִקְצָתָהּ צֹרֶךְ." לפעמים ע"ז מוצדקת אָמַר לוֹ: "מָה רָאִיתָ?"
אָמַר לוֹ: "הֲרֵי שֶׁנָּפְלָה דְּלֵקָה בִמְדִינָה פְּלוֹנִית, וְהֻצַּל בֵּית עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלָּהּ,
לֹא שֶׁעָמְדָה לְעַצְמָהּ?"
אָמַר לוֹ: "אֶמְשֹׁל לָךְ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה?

לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁיּוֹצֵא לַמִּלְחָמָה. עִם מִי נִלְחָם?


הדליקה לא שרפה את המקדש האלילי כי לא האלילים מאתגרים את הקב"ה אלא עובדיהם; ולא מפני שהאלילים הצילו את המקדש.



עִם הַחַיִּים אוֹ עִם הַמֵּתִים?" אָמַר לוֹ: "עִם הַחַיִּים."

אָמַר לוֹ: "הוֹאִיל וְאֵין לְמִקְצָתָהּ צֹרֶךְ,


ראו ע"ז ד ז.



מִפְּנֵי מָה אֵינוֹ מְבַטְּלָהּ?" אָמַר לוֹ: "וְכִי לְדָבָר אֶחָד אַתֶּם עוֹבְדִין?
וַהֲרֵי אַתֶּם עוֹבְדִין לַחַמָּה, וְלַלְּבָנָה, וְלַכּוֹכָבִים וְלַמַּזָּלוֹת,
לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת, לַאֲפִיקִים וְגֵיאָיוֹת, וַאֲפִלּוּ לְאָדָם!
יְאַבֵּד עוֹלָמוֹ מִפְּנֵי הַשּׁוֹטִים?"

שֶׁנֶּאֱמַר: (צְפַנְיָה א,ב-ג) "אָסֹף אָסֵף כֹּל מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, נְאֻם יי.


צפניה מתפרש כבסיס לדברי רבן גמליאל.



אָסֵף אָדָם וּבְהֵמָה, אָסֵף עוֹף הַשָּׁמַיִם וּדְגֵי הַיָּם, וְהַמַּכְשֵׁלוֹת אֶת הָרְשָׁעִים,
וְהִכְרַתִּי אֶת הָאָדָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, נְאֻם יי."
אָמְרוּ לוֹ לצפניה "הוֹאִיל וְנִכְשְׁלוּ בָהּ רְשָׁעִים, מִפְּנֵי מָה אֵינוֹ מַעֲבִירָהּ מִן הָעוֹלָם?"
אָמַר להן: "מִפְּנֵי הַשּׁוֹטִין? - אִם כֵּן, אַף לְאָדָם עוֹבְדִין!" "וְהִכְרַתִּי אֶת הָאָדָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה?"

(שְׁמוֹת כ,ד) "פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים" {


הדרשה קוראת סימולטאנית את הפסוק שלנו עם יג מידות מפרק לד. העונש לנכדים הוא רק אם הם, אבותיהם וסביהם כולם רשעים.



בִּזְמַן שֶׁאֵינָן מְסֹרָגִין; ולא בִּזְמַן שֶׁהֵן מְסֹרָגִין. הָא כֵיצַד?
רָשָׁע בֶּן רָשָׁע בֶּן רָשָׁע. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: קוֹצֵץ בֶּן קוֹצֵץ בֶּן קוֹצֵץ.
כֵּיוָן שֶׁשָּמַע מֹשֶׁה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, (שְׁמוֹת לד,י) "וַיִּקֹּד אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ."
אָמַר: "חַס וְשָׁלוֹם, אֵין בְּיִשְׂרָאֵל רָשָׁע בֶּן רָשָׁע בֶּן רָשָׁע!"

כַּשֵּׁם שֶׁמִּדַּת פֻּרְעָנוּת לְאַרְבָּעָה דּוֹרוֹת, כָּךְ מִדַּת הַטּוֹב לְאַרְבָּעָה דּוֹרוֹת?


הדרשנים עושים מאמצים כדי לטעון שהקב"ה עושה חסד לאלף דור, כלומר לנצח, וממעיטים במידת הפורענות, שחלה דווקא על שלושה דורות רצופים של רשעים.



תִּלְמֹד לוֹמַר "לָאֲלָפִים". אִי לָאֲלָפִים, שׁוֹמֵעַ אֲנִי, מִעוּט אֲלָפִים שְׁנַיִם,
תִּלְמֹד לוֹמַר: (דְּבָרִים ז,ט) "לְאֶלֶף דּוֹר." לְאֵין חֵקֶר וְאֵין מִסְפָּר.

(שְׁמוֹת כ,ה) "לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי." "לְאֹהֲבַי", זֶה אַבְרָהָם אָבִינוּ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ.


לזיהוי של אברהם כאוהבו של הקב"ה ראו ישעיה מא ח.
הנביאים והזקנים העבירו ושימרו את התורה שבע"פ, ראו אבות א, א.



"וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי", אֵלּוּ הַנְּבִיאִים וְהַזְּקֵנִים.

רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: (שְׁמוֹת כ,ה) "לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי",
אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם יוֹשְׁבִין בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְנוֹתְנִין נַפְשָׁם עַל הַמִּצְווֹת:

"מַה לָּךְ יוֹצֵא לֵהָרֵג?" "עַל שֶׁמַּלְתִּי אֶת בְּנִי."


ר' נתן מתאר מציאות קשה של דור השמד, שבו נהרגו ישראל על קיום המצוות. המצוות המופיעות כאן אינן ע"ז ג"ע וש"ד, אלא מצוות אחרות שקיומן נאסר ע"י הרומאים, וראו סנהדרין עד א, 'בשעת גזירת המלכות'.
הוא מוצא נחמה בכך שדור השמד הפך לאוהבו של הקב"ה בזכות מסירות נפשו.



"מַה לָּךְ יוֹצֵא לִשָּׂרֵף?" "עַל שֶׁקָּרָאתִי בַתּוֹרָה."
"מַה לָּךְ יוֹצֵא לִצָּלֵב?" "עַל שֶׁאָכַלְתִּי הַמַּצָּה."
"מַה לָּךְ לוֹקֶה מֵאָה פַרְגֵּל?" flagellum: שוט "עַל שֶׁנָּטַלְתִּי אֶת הַלּוּלָב."
וְאוֹמֵר: (זְכַרְיָה יג,ו) "אֲשֶׁר הֻכֵּיתִי בֵּית מְאַהֲבָי."
מַכּוֹת אֵלּוּ גָּרְמוּ לִי לֵאָהֵב לְאָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם.

פרשה ז[עריכה]

על שמות כ, ו-י

(שְׁמוֹת כ,ו) "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יי אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא".


עונש המכות הוא על השימוש בלשון השבועה ועל חילול השם שנעשה, ואילו עונש הקרבן בשבועת ביטוי הוא על חילול דברו של הנשבע. שבועת שוא אינה נתפסת כשקר אלא כשטות, וראו שבועות ג ח ואילך. לעניין החומרה בשבועת שוא ביחס לשבועת ביטוי ראו בסוף תוספתא שבועות ד.



אַף שְׁבוּעַת שָׁוְא הָיְתָה בַּכְּלָל. (וַיִּקְרָא ה,ד) "אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם".
וַהֲרֵי הַכָּתוּב מוֹצִיאָהּ מִכְּלָלָהּ, וּמַחְמִיר עָלֶיהָ וּפוֹטְרָהּ מִן הַקָּרְבָּן.
וְכַשֵּׁם שֶׁהִיא פְטוּרָה מִן הַקָּרְבָּן, כָּךְ תְּהֵא פְטוּרָה מִן הַמַּכּוֹת!
תִּלְמֹד לוֹמַר: (שְׁמוֹת כ,ו) "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יי אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא, כִּי לֹא יְנַקֶּה".
מִכְּלָל קָרְבָּן יָצָאת, מִכְּלָל מַכּוֹת לֹא יָצָאת.

דָּבָר אַחֵר: (שְׁמוֹת כ,ו) "לֹא תִשָּׂא". לָמָּה נֶאֱמַר?


דורש 'לא תשא' – לא תקבל עליך התחיבות להשבע. וראו שבועות ג יא, 'המושבע מפי אחרים'.
המקום של הקב"ה משתנה באמצע המשפט: בתחילה מופיע איסור להשבע בשמו לשוא, והוא מופיע כפאסיבי; ובהמשך הוא פעיל ומעניש את הנושא את שמו לשוא.



לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר: (וַיִּקְרָא יט,יב) "וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר",
אֵין לִי אֶלָּא שֶׁלֹּא יִשָּׁבַע! מְנַיִן שֶׁלֹּא יְקַבֵּל עָלָיו לְהִשָּׁבַע?
תִּלְמֹד לוֹמַר: (שְׁמוֹת כ,ו) "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יי אֱלֹהֶיךָ",
עַד שֶׁלֹּא קִבַּלְתָּ עָלֶיךָ לְהִשָּׁבַע, הֲרֵינִי לָךְ אֱלֹהִים; מִשֶּׁקִּבַּלְתָּ עָלֶיךָ לְהִשָּׁבַע, הֲרֵינִי לָךְ לַדַּיָּן,
שֶׁנֶּאֱמַר: (שְׁמוֹת כ,ו) "כִּי לֹא יְנַקֶּה יי אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא."

אֵי אֶפְשָׁר לוֹמַר (שמות לד ז) "לֹא יְנַקֶּה", שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר "וְנַקֶּה",


דרשה על 13 מידות שבפרק לד. הדרשה קוראת 'ונקה' כמידה נפרדת, וכך היא מאפשרת לעיתים ניקוי של החוטא (אם שב), אבל כמובן נוצרת סתירה בין 'ונקה' לבין 'לא ינקה'.



וְאֵי אֶפְשָׁר לוֹמַר "וְנַקֶּה", שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר "לֹא יְנַקֶּה".
אֱמֹר מֵעַתָּה, מְנַקֶּה הוּא לַשָּׁבִים, וְאֵינוֹ מְנַקֶּה לְשֶׁאֵינָן שָׁבִים.

מִפְּנֵי אַרְבָּעָה דְּבָרִים אֵלּוּ, הָלַךְ רַבִּי מַתְיָה בֶּן חָרָשׁ אֵצֶל רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר לְלוּדְיָא.
אָמַר לוֹ: "רַבִּי! שָׁמַעְתָּ בְּאַרְבַּע חִלּוּקֵי כַּפָּרָה, שֶׁהָיָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל דּוֹרֵשׁ?"
אָמַר לוֹ: "כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: (יִרְמְיָה ג,כב) "שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים",

הָא לָמַדְתָּ, שֶׁתְּשׁוּבָה מְכַפֶּרֶת.


לארבעה חילוקי כפרה ראו גם תוספתא יומא ד, ו-ח. ר' ישמעאל מונה ארבעה פסוקים הסותרים זה את זה בעניין הכפרה, ומשבץ לפי הפסוקים את המצוות השונות. לפי דבריו התשובה אינה תמיד מספיקה, ולעיתים יש צורך בכפרה נוספת, בניגוד לעולה מהדרשה הקודמת.



וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: (וַיִּקְרָא טז,ל) "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם",
הָא לָמַדְנוּ, שֶׁיּוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר.
וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: (יְשַׁעְיָה כב,יד) "אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן",
הָא לָמַדְתָּ, שֶׁמִּיתָה מְכַפֶּרֶת.
וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: (תְּהִלִּים פט,לג) "וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם, וּבִנְגָעִים עֲוֹנָם",
הָא לָמַדְנוּ, שֶׁיִּסּוּרִין מְכַפְּרִין.
כֵּיצַד יִתְקַיְּמוּ אַרְבָּעָה כְּתוּבִים אֵלּוּ?
הָעוֹבֵר עַל מִצְוַת 'עֲשֵׂה' וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה, אֵינוֹ זָז מִשָּׁם עַד שֶׁמּוֹחֲלִין לוֹ,
וְעַל זֶה נֶאֱמַר: (יִרְמְיָה ג,כב) "שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים".
והָעוֹבֵר עַל מִצְוַת 'לֹא תַעֲשֶׂה' וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה, אֵין כֹּחַ בִּתְשׁוּבָה לְכַפֵּר,
אֶלָּא הַתְּשׁוּבָה תּוֹלָה, וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר,
וְעַל זֶה נֶאֱמַר: (וַיִּקְרָא טז,ל) "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם".
וְהַמֵּזִיד עַל כְּרֵתוֹת וְעַל מִיתוֹת בֵּית דִּין וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה,
אֵין כֹּחַ בִּתְשׁוּבָה לִתְלוֹת, וְלֹא בְיוֹם הַכִּפּוּרִים לְכַפֵּר,
אֶלָּא תְּשׁוּבָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפְּרִין מַחְצָה, וְיִסּוּרִין מְמָרְקִין וּמְכַפְּרִין מַחְצָה,
וְעַל זֶה נֶאֱמַר: (תְּהִלִּים פט,לג) "וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם, וּבִנְגָעִים עֲוֹנָם."
מִי שֶׁמְּחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה, אֵין כֹּחַ בִּתְשׁוּבָה לִתְלוֹת,
וְלֹא בְיוֹם הַכִּפּוּרִים לְכַפֵּר, וְלֹא יִסּוּרִין בִּלְבַד מְמָרְקִין,
אֶלָּא הַתְּשׁוּבָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים תּוֹלִין, וְיוֹם הַמִּיתָה וְיִסּוּרִין מְמָרְקִין,
וְעַל זֶה נֶאֱמַר: (יְשַׁעְיָה כב,יד) "אִם יְכֻפַּר הֶעָו‍ן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן",
וְאוֹמֵר: (שְׁמוּאֵל א ג,יד) "אִם יִתְכַּפֵּר עֲוֹן בֵּית עֵלִי בְּזֶבַח וּבְמִנְחָה";
בְּזֶבַח וּבְמִנְחָה אֵינוֹ מִתְכַּפֵּר, אֲבָל מִתְכַּפֵּר הוּא בְמִיתָה."

רַבִּי אוֹמֵר: שׁוֹמֵעַ אֲנִי, שֶׁלֹּא יְכַפֵּר יוֹם מִיתָה.


רבי מוסיף פסוק על הכפרה שביום המיתה, בנוסף לפסוקים דלעיל מישעיה ומשמואל, שאינם חד משמעיים.



כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: (יְחֶזְקֵאל לז,יג) "בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם",
הָא לָמַדְתָּ, שֶׁיּוֹם הַמִּיתָה מְכַפֵּר.

רַבִּי אוֹמֵר: "כָּל שֶׁהוּא מִ"לֹּא תִשָּׂא" וּלְמַעְלָן, הַתְּשׁוּבָה מְכַפֶּרֶת;


ראו תוספתא יומא ד, ה, שם הגרסה היא "ר' יהודה". לפנינו חלוקה שלישית של הכפרות: על ע"ז ועל שבועת שוא יש צורך גם ביום הכיפורים, ואילו על שאר העברות מספיקה התשובה – בנוסף לענשן הנקוב - לכפר.



מִ"לֹּא תִשָּׂא" וּלְמַטָּה וְ"לֹא תִּשָּׂא" עִמָּהֶם, הַתְּשׁוּבָה תּוֹלָה, וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר.
וְאֵי זֶה הוּא מִ"לֹּא תִשָּׂא" וּלְמַעְלָה? 'עֲשֵׂה' וְ'לֹא תַּעֲשֶׂה' חוּץ מִ"לֹּא תִשָּׂא";
מִ'לֹּא תִשָּׂא' וּלְמַטָּה, דְּבָרִים שֶׁחַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִיתַת בֵּית דִּין,
מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם, כָּרֵת, ומלקות אַרְבָּעִים, חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת, וְ"לֹא תִּשָּׂא" עִמָּהֶם.

(שְׁמוֹת כ,ז) "זָכוֹר" (דברים ה יב) וְ"שָׁמוֹר", שְׁנֵיהֶם נֶאֶמְרוּ בְדִבּוּר אֶחָד.


שורה של מצוות הנראות כסותרות זו את זו והמצביעות על מורכבות, והדרשה קובעת שנאמרו בדיבור אחד.



"מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת", (שְׁמוֹת לא,יד) "וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת שְׁנֵי כְבָשִׂים", (בְּמִדְבַּר כח,יט)
שְׁנֵיהֶם בְּדִבּוּר אֶחָד נֶאֶמְרוּ.
"עֶרְוַת אֵשֶׁת אָחִיךָ", (וַיִּקְרָא יח,טז) "יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ", (דְּבָרִים כה,ה)
שְׁנֵיהֶם נֶאֶמְרוּ בְּדִבּוּר אֶחָד.
"לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז", (דְּבָרִים כב,יא) "גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ", (דְּבָרִים כב,יב)
שְׁנֵיהֶם נֶאֶמְרוּ בְּדִבּוּר אֶחָד.
מַה שֶּׁאֵי אֶפְשָׁר לְאָדָם לוֹמַר כֵּן,
שֶׁנֶּאֱמַר: (תְּהִלִּים סב,יב) "אַחַת דִּבֶּר אֱלֹהִים, שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי",
וְאוֹמֵר: (יִרְמְיָה כג,כט) "הֲלוֹא כֹה דְבָרִי, כָּאֵשׁ! נְאֻם יי".

(שְׁמוֹת כ,ז) "זָכוֹר" (דברים ה יב) וְ"שָׁמוֹר", "זָכוֹר", מִלְּפָנָיו וְ"שָׁמוֹר", מִלְּאַחֲרָיו.


יש לזכור וליזום את הכנסת השבת לפני זמנה אבל ביציאת השבת יש להמשיך ולשמרה עוד פרק זמן. וראו שבת א, ב ואילך, וכן שבת פרק כג. השבת טורפת ומתפשטת מעבר לתחומה, כזאב טורף.



מִכָּן אָמְרוּ: מוֹסִיפִין מֵחוֹל עַל הַקֹּדֶשׁ.
מָשָׁל לִזְאֵב, שֶׁהוּא טוֹרֵף מִלְּפָנָיו וּמִלְּאַחֲרָיו.

אֶלְעָזָר בֶּן חֲנַנְיָה בֶּן חִזְקִיָּה בֶּן חֲנַנְיָה בֶּן גָּרוֹן אוֹמֵר: (שְׁמוֹת כ,ז) "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ."

תְּהֵא זוֹכְרוֹ מֶאֶחָד בַּשַּׁבָּת, שֶׁאִם יִתְמַנֶּה לָךְ מָנָה יָפָה, תְּהֵא מְתַקְּנוֹ לְשֵׁם שַׁבָּת!


ראו בסיפור על שמאי בביצה טז א. ואכן חנניה בן גרון מוכר כתלמידו של שמאי, ראו שבת א ד.
ר' יצחק מיקל ומציע להסתפק באיזכור השבת במניית ימי השבוע.



רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר: לֹא תְהֵא מוֹנֶה כְּדֶרֶךְ שֶׁאֲחֵרִים מוֹנִין, אֶלָּא תְּהֵא מוֹנֶה לְשֵׁם שַׁבָּת.

(שְׁמוֹת כ,ז) "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ", לְקַדְּשׁוֹ בִּבְרָכָה. מִכָּן אָמְרוּ: מְקַדְּשִׁין עַל הַיַּיִן.

אֵין לִי אֶלָּא קְדֻשָּׁה לַיּוֹם! קְדֻשָּׁה לַלַּיְלָה מְנַיִן?


דורש 'יום... לקדשו', וכן לשון קדושה בשבת בכלל ובימים טובים.



תִּלְמֹד לוֹמַר: (שְׁמוֹת לא,יד) "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם".
אֵין לִי אֶלָּא שַׁבָּת, יָמִים טוֹבִים מְנַיִן?
תִּלְמֹד לוֹמַר: (וַיִּקְרָא כג,ד) "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יי, מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם."

(שְׁמוֹת כ,ח) "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ."
וְכִי אֶפְשָׁר לוֹ לְאָדָם לַעֲשׁוֹת כָּל מְלַאכְתּוֹ בְּשֵׁשֶׁת יָמִים?

אֶלָּא שְׁבֹת כְּאִלּוּ כָּל מְלַאכְתָּךְ עֲשׂוּיָה!


יש להתעלם במהלך השבת מהמלאכה שעדיין לא נעשתה, ולא לתכנן אותה. דורש 'וכבדתו מעשות דרכיך'.



דָּבָר אַחֵר: שְׁבֹת מִמַּחְשֶׁבֶת עֲבוֹדָה!
וְאוֹמֵר: (יְשַׁעְיָה נח,יג) "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ, עֲשׂוֹת חֲפָצֶךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי,
וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג, לִקְדוֹשׁ יי מְכֻבָּד, וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ, מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ, וְדַבֵּר דָּבָר."
וְאוֹמֵר: (יְשַׁעְיָה נח,יד) "אָז תִּתְעַנַּג עַל יי".

(שְׁמוֹת כ,ט) "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיי אֱלֹהֶיךָ". לָמָּה נֶאֱמַר?
לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר: (שְׁמוֹת לא,טו) "כָּל הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, מוֹת יוּמָת."

עֹנֶשׁ שָׁמַעְנוּ, אַזְהָרָה מְנַיִן?


לעניין העונש והאזהרה ראו לעיל פרשה ו, על פס' ד. ר' אחי מסיק מהכפילות 'יום השביעי שבת' שהאזהרה חלה גם על הלילה.



תִּלְמֹד לוֹמַר: (שְׁמוֹת כ,ט) "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיי אֱלֹהֶיךָ, לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה!"
אֵין לִי אֶלָּא עֹנֶשׁ וְאַזְהָרָה עַל מְלֶאכֶת הַיּוֹם, עֹנֶשׁ וְאַזְהָרָה עַל מְלֶאכֶת הַלַּיְלָה מְנַיִן?
תִּלְמֹד לוֹמַר: (שְׁמוֹת לא,יד) "מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת"
עֹנֶשׁ שָׁמַעְנוּ, וְאַזְהָרָה לֹא שָׁמַעְנוּ! תִּלְמֹד לוֹמַר: (שְׁמוֹת כ,ט) "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיי אֱלֹהֶיךָ"
שֶׁאֵין תִּלְמֹד לוֹמַר שַׁבָּת, אֶלָּא לְהָבִיא אֶת הַלַּיְלָה בִּכְלַל אַזְהָרָה,
דִּבְרֵי רַבִּי אַחַי בֶּן יֹאשִׁיָּה.

(שְׁמוֹת כ,ט) "אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ", אֵלּוּ הַקְּטַנִּים


איו האדם אחראי לשמירת שבת של בניו הגדולים.



אוֹ אֵלּוּ הַגְּדוֹלִים? אָמַרְתָּ, וַהֲלֹא כְבָר מֻזְהָרִים הֵם?
הָא מַה תִּלְמֹד לוֹמַר "אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ"? אֵלּוּ קְטַנִּים.

(שְׁמוֹת כ,ט) "וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ", אֵלּוּ בְּנֵי בְרִית.


חובת שמירת השבת מיוחדת לישראל ולעבדיהם שבאו בברית מילה ולגרי הצדק, ולא לגויים – גם אם הם גרים בא"י.



אַתָּה אוֹמֵר אֵלּוּ בְּנֵי בְרִית, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא עֶבֶד עָרֵל
כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: (שְׁמוֹת כג,יב) "וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר",
הֲרֵי עֶבֶד עָרֵל אָמוּר, הָא מַה תִּלְמֹד לוֹמַר "וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ"? אֵלּוּ בְּנֵי בְרִית.

(שְׁמוֹת כ,ט) "וְגֵרְךָ", זֶה גֵּר צֶדֶק,
אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא גֵּר תּוֹשָׁב? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: (שְׁמוֹת כג,יב) "וְהַגֵּר", הֲרֵי גֵּר תּוֹשָׁב אָמוּר.
הָא מַה תִּלְמֹד לוֹמַר "וְגֵרְךָ"? זֶה גֵּר צֶדֶק.

(שְׁמוֹת כ,י) "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יי אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ,


המנוחה של הקב"ה לא היתה מיגיעה ומאמץ אלא היא מיועדת ללמד את ישראל שעליהם לשבות בשבת. והשוו בראשית רבה י ט, שם מופיעה תשובה אחת לאותה שאלה.



אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם, וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי,
עַל כֵּן בֵּרַךְ יי אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ."
מַגִּיד שֶׁהַיָּם שָׁקוּל כְּנֶגֶד כָּל מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית
"וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" וְכִי יֵשׁ לְפָנָיו יְגִיעָה?
וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר: (יְשַׁעְיָה מ,כח) "לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע"
וְאוֹמֵר: (יְשַׁעְיָה מ,כט) "נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ"
וְאוֹמֵר: (תְּהִלִּים לג,ו) "בִּדְבַר יי שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ" שברא אותם במאמר ולא ביגיעה
וּמַה תִּלְמֹד לוֹמַר "וַיָּנַח"? אֶלָּא כִּבְיָכֹל הִכְתִּיב עַל עַצְמוֹ שֶׁבָּרָא אֶת עוֹלָמוֹ בְּשִׁשָּׁה יָמִים וְנָח בַּשְּׁבִיעִי.
וַהֲרֵי דְבָרִים קַל וָחֹמֶר: מִי שֶׁאֵין לְפָנָיו יְגִיעָה הִכְתִּיב עַל עַצְמוֹ
שֶׁבָּרָא עוֹלָמוֹ בְּשִׁשָּׁה וְנָח בַּשְּׁבִיעִי,
אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: (אִיּוֹב ה,ז) "אָדָם לְעָמָל יוּלָּד" עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה!

(שְׁמוֹת כ,י) "עַל כֵּן בֵּרַךְ יי אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ."


 בעיני חכמים הקדושה היא איסורים, כמו בכלים א, ח-ט, שמגדירה את קדושת המקום לפי איסור הכניסה אליו. לעומת זאת הברכה נתפסת כחיוב; ממילא נוצר מעין ניגוד בין הברכה והקדושה; ולכן עולה השאלה כיצד יתכן שהשבת בורכה וגם התקדשה כאחד. בדרשות מציעים חכמים כמה פתרונות לסתירה הזאת וראו גם בראשית רבה יא ב:
ר' ישמעאל טוען שהברכה היתה בירידת המן בכמות כפולה ביום ששי, והקדושה – בכך שבשבת לא ירד מן כלל; ר' עקיבא טוען שקדושת השבת היא בברכת הקידוש; ר' יצחק מזהה אותה עם איסורי המלאכה וענשם המתבטאים במקושש; רשב"י מציע שהקדושה היתה בכך שבשבת לא היה צורך במאורות כי עדין האיר אור היום הראשון; ור' שמעון מזהה את הקדושה עם אור פניו של אדם, שבשבת הוא נח ומאיר פניו לחבריו.



בֵּרְכוֹ בַמָּן, וְקִדְּשׁוֹ בַמָּן. דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.
רַבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: בֵּרְכוֹ בַמָּן, וְקִדְּשׁוֹ בַּבְּרָכָה.
רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר: בֵּרְכוֹ בַמָּן, וְקִדְּשׁוֹ בַּמְּקוֹשֵׁשׁ.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: בֵּרְכוֹ בַמָּן, וְקִדְּשׁוֹ בַּמְּאוֹרוֹת.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּד אִישׁ כְּפַר עַכּוֹ אוֹמֵר, מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן: בֵּרְכוֹ בַמָּן, וְקִדְּשׁוֹ בִמְאוֹר פָּנָיו שֶׁלָּאָדָם,
"עַל כֵּן בֵּרַךְ יי אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ."

פרשה ח[עריכה]

על שמות כ, יא-יג
(שְׁמוֹת כ,יא) "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ", שׁוֹמֵעַ אֲנִי, בִּדְבָרִים!

תִּלְמֹד לוֹמַר: (מִשְׁלֵי ג,ט) "כַּבֵּד אֶת יי מֵהוֹנֶךָ",


הדרשה מניחה שיש הקבלה בין כבוד אב ואם לכבוד הקב"ה, וראו לקמן.
היא דורשת מאדם לכבד את הוריו גם בהשקעה כספית, בניגוד לדברי רב נתן בקידושין לב א, ועיינו שם, שדחו בדוחק את ההשוואה הזאת.



בְּמַאֲכַל וּבְמִשְׁתֶּה וּבִכְסוּת נְקִיָּה.

דָּבָר אַחֵר: (שְׁמוֹת כ,יא) "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ",


הפסוקים המחייבים מורא אב ואם ואיסור קללתם פותחים ב'איש', ולכן צריכה הדרשה להוכיח שמצוות מורא אב ואם חלה גם על אשה וכו'. ר' ישמעאל מוכיח זאת מהשוואה בין מורא לכבוד אב ואם ור' יהודה – מהשוואה בין מורא לשבת.



לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: (וַיִּקְרָא כ,ט) "כִּי אִישׁ אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ".
אֵין לִי אֶלָּא אִישׁ, אִשָּׁה, טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס מְנַיִן?
תִּלְמֹד לוֹמַר: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ", מִכָּל מָקוֹם.
מַה כָּבוֹד, לֹא חָלַק בּוֹ בֵּין אִישׁ לְאִשָּׁה, טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס,
אַף מוֹרָא, לֹא תַחְלֹק בּוֹ בֵּין אִישׁ לְאִשָּׁה, טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס! דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.
רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר:
הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: (וַיִּקְרָא יט,ג) "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ".
מָה שַׁבָּת, לֹא חָלַק בּוֹ בֵּין אִישׁ לְאִשָּׁה וטוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס,
אַף מוֹרָא, לֹא תַחְלֹק בּוֹ בֵּין אִישׁ לְאִשָּׁה טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס!

רַבִּי אוֹמֵר: חָבִיב כִּבּוּד אָב וָאֵם לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם,


רבי חוזר להשוואה בין כבוד אב ואם לכבוד הקב"ה, וראו בתחילת הפרשה. הוא אינו מנמק את הדמיון, אבל ראו ירושלמי כלאים ח ג, ששלשתם שותפים באדם.
ההשוואה היא לא רק במצוות הדומות אלא גם בכך שלשתיהן מובטח שכר מהשמים. השכר דומה גם לשכר השבת, ונלמד מסמיכות המצוות של מורא אב ואם למצוות השבת בויקרא יט ג.



שֶׁשָּׁקַל כְּבוֹדָן כִּכְבוֹדוֹ, וּמוֹרָאָן כְּמוֹרָאוֹ וְקִלְלָתָן כְּקִלְלָתוֹ.
כְּתִיב: (שְׁמוֹת כ,יא) "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ",
וּכְנֶגְדּוֹ כְּתִיב: (מִשְׁלֵי ג,ט) "כַּבֵּד אֶת יי מֵהוֹנֶךָ", הִקִּישׁ כִּבּוּד אָב וָאֵם לְכִבּוּד הַמָּקוֹם.
כְּתִיב: (וַיִּקְרָא יט,ג) "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ"
וּכְנֶגְדּוֹ כְּתִיב: (דְּבָרִים ו,יג) "אֶת יי אֱלֹהֶיךָ תִּירָא". הִקִּישׁ מוֹרָא אָב וָאֵם לְמוֹרָא הַמָּקוֹם.
כְּתִיב: (שְׁמוֹת כא,יז) "וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ"
וּכְנֶגְדּוֹ כְּתִיב: (וַיִּקְרָא כד,טו) "אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו" הִקִּישׁ קִלְלַת אָב וָאֵם לְקִלְלַת הַמָּקוֹם.
בֹּא וּרְאֵה מַתַּן שְׂכָרָן: נֶאֱמַר: (מִשְׁלֵי ג,ט) "כַּבֵּד אֶת יי מֵהוֹנֶךָ",
וּכְנֶגְדּוֹ כְּתִיב: (מִשְׁלֵי ג,י) "וְיִמָּלְאוּ אֲסָמֶיךָ שָׂבָע".
וְאָמַר: (שְׁמוֹת כ,יא) "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ" וּכְנֶגְדּוֹ: "לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ".
(דְּבָרִים י,כ) "אֶת יי אֱלֹהֶיךָ תִּירָא", (מַלְאָכִי ג,כ) "וְזָרְחָה לָכֶם, יִרְאֵי שְׁמִי, שֶׁמֶשׁ צְדָקָה".
(וַיִּקְרָא יט,ג) "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ".
מָה אָמוּר בַּשַּׁבָּת? (יְשַׁעְיָה נח,יג-יד) "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ...
אָז תִּתְעַנַּג עַל יי, וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ".

רַבִּי אוֹמֵר: "גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, שֶׁאָדָם מְכַבֵּד אֶת אִמּוֹ יוֹתֵר מֵאָבִיו,

לְפִי שֶׁהִיא מְשַׁדְּלַתּוּ בִּדְבָרִים. לְפִיכָךְ הִקְדִּים אֶת הָאָב לָאֵם בַּכִּבּוּד.


שלוש הצעות למשמעות הסדר של האב והאם: 'מקום שחסר השלים', כלומר הסדר מפצה על הנטייה הטבעית להעדיף אחד משניהם לעניין זה או אחר, ולמעשה יש לנהוג בשניהם באותה מידה של כבוד ושל מורא; 'כל הקודם במקרא קודם במעשה', כלומר יש להעדיף את כבוד האב ואת מורא האם על פני כבוד האם ומורא האב; 'שניהם שקולים זה כזה', כלומר אין משמעות לסדר. וראו גם בראשית רבה א טו, ששינוי הסדר מלמד ששניהם שקולים.



וְגָלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, שֶׁאָדָם מִתְיָרֵא מֵאָבִיו יוֹתֵר מֵאִמּוֹ,
לְפִי שֶׁהוּא מְלַמְּדוֹ תּוֹרָה. ומכה אותו לְפִיכָךְ הִקְדִּים הָאֵם לָאָב בַּמּוֹרָא. מָקוֹם שֶׁחָסֵר הִשְׁלִים,
אוֹ כָּל הַקּוֹדֵם בַּמִּקְרָא קוֹדֵם בַּמַּעֲשֶׂה?
תִּלְמֹד לוֹמַר: (וַיִּקְרָא יט,ג) "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ" מַגִּיד שֶׁשְּׁנֵיהֶן שְׁקוּלִין זֶה כָזֶה.

(שְׁמוֹת כ,יא) "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ".


לצד ההבטחה ניתן לשמוע גם סנקציה ועונש למי שאינו מקפיד על המצווה.



אִם כִּבַּדְתָּן, "לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ", וְאִם לָאו, לְמַעַן יִקְצְרוּן יָמֶיךָ!
שֶׁדִּבְרֵי תוֹרָה נוֹטָרִיקוֹן, notarikón: קצרנות
שֶׁכֵּן דִּבְרֵי תוֹרָה נִדְרָשִׁין מִכְּלַל הֵן, לָאו, מִכְּלַל לָאו, הֵן.

(שְׁמוֹת כ,יא) "עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יי אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ."


השכר והעונש על כבוד אב ואם מובטח מהשמים, ולכן אינו מוטל על בית הדין, וכן הוא לעניין כבוד ומורא מהקב"ה; אבל למרות ששכרה של שמירת השבת מפורש בישעיה נח יד, עדיין בי"ד של מטה מוזהרים עליה. יתכן שהכלל הוא רק בחמישה חומשי תורה.



מִכָּן אָמְרוּ: על מצווה זו אמרו כָּל מִצְוָה שֶׁמַּתַּן שְׂכָרָהּ בְּצִדָּהּ, אֵין בֵּית דִּין שֶׁלְּמַטָּה מֻזְהָרִין עָלֶיהָ.

(שְׁמוֹת כ,יב) "לֹא תִרְצָח". לָמָּה נֶאֱמַר?


סדרה של צריכויות לפסוקי עשר הדיברות כאזהרות, שהעונשים עליהן מובאים במקומות שונים, וראו לעיל פרשה ו, על פס' כ, ד.



לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: (בְּרֵאשִׁית ט,ו) "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ",
עֹנֶשׁ שָׁמַעְנוּ, אַזְהָרָה לֹא שָׁמַעְנוּ!
תִּלְמֹד לוֹמַר "לֹא תִרְצָח".

(שְׁמוֹת כ,יב) "לֹא תִנְאָף". לָמָּה נֶאֱמַר?
לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר: (וַיִּקְרָא כ,י) "מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת."
עֹנֶשׁ שָׁמַעְנוּ, אַזְהָרָה לֹא שָׁמַעְנוּ!
תִּלְמֹד לוֹמַר "לֹא תִנְאָף".

(שְׁמוֹת כ,יב) "לֹא תִגְנֹב". לָמָּה נֶאֱמַר?
לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר: (שְׁמוֹת כא,טז) "וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת",
עֹנֶשׁ שָׁמַעְנוּ, אַזְהָרָה מְנַיִן?
תִּלְמֹד לוֹמַר "לֹא תִגְנֹב".

הֲרֵי זֶה אַזְהָרָה לְגוֹנֵב נֶפֶשׁ. אַתָּה אוֹמֵר לְגוֹנֵב נֶפֶשׁ, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא אַזְהָרָה לְגוֹנֵב מָמוֹן?


הדרשה על 'גונב נפש' נכנסה באמצע הסידרה של הדרשות על עונש ואזהרה, כי המכילתא ערוכה לפי סדר הפסוקים.
היא טוענת שמדובר כאן בגניבת נפש, כלומר בחטיפת אדם, שהרי העבירות הסמוכות – רצח וניאוף – הן חמורות וענשן מוות, ולכן גם כאן מדובר בעבירה חמורה, ולא בגניבת ממון גרידא.



כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: (וַיִּקְרָא יט,יא) "לֹא תִּגְנֹבוּ", הֲרֵי אַזְהָרָה לְגוֹנֵב מָמוֹן.
הָא מַה תִּלְמֹד לוֹמַר "לֹא תִגְנֹב"? בְּגוֹנֵב נְפָשׁוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר.
אוֹ הֲרֵי זֶה לְגוֹנֵב מָמוֹן, וְהַלָּה אַזְהָרָה לְגוֹנֵב נֶפֶשׁ?
אָמַרְתָּ, צֵא וּלְמַד מִשְּׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת! שבהן נדרשת התורה, וכאן לומדים ממדת 'דבר הלמד מעניינו' וְעוֹד אָמַרְתָּ, שָׁלֹשׁ מִצְווֹת נֶאֶמְרוּ בְּעִנְיַן זֶה:
שְׁתַּיִם מְפֹרָשׁוֹת וְאַחַת סְתוּמָה, נִלְמַד סְתוּמָה מִמְּפֹרָשׁוֹת,
מַה מְפֹרָשׁוֹת, מִצְווֹת שֶׁחַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִיתַת בֵּית דִּין,
אַף סְתוּמָה מִצְוָה שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ מִיתַת בֵּית דִּין.
הָא אֵין עָלֶיךָ לוֹמַר כְּלָשׁוֹן אַחֲרוֹן, אֶלָּא כְּלָשׁוֹן רִאשׁוֹן.
הֲרֵי זֶה אַזְהָרָה לְגוֹנֵב נֶפֶשׁ, וְהַלָּה אַזְהָרָה לְגוֹנֵב מָמוֹן.

(שְׁמוֹת כ,יב) "לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר."
לָמָּה נֶאֱמַר? לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר: (דְּבָרִים יט,יט) "וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו".
עֹנֶשׁ שָׁמַעְנוּ, אַזְהָרָה לֹא שָׁמַעְנוּ!
תִּלְמֹד לוֹמַר: (שְׁמוֹת כ,יב) "לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר."

כֵּיצַד נִתְּנוּ עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת? חֲמִשָּׁה עַל לוּחַ זֶה, וַחֲמִשָּׁה עַל לוּחַ זֶה.


דרשת אגדה משולבת בין דרשות ההלכה, ועוסקת בהקבלה בין חמש הדברות הראשונות, העוסקות בעיקר במצוות שבין אדם למקום – לבין החמש האחרונות, העוסקות במצוות שבין אדם לחבירו.



כְּתִיב "אָנֹכִי יי אֱלֹהֶיךָ", וּכְנֶגְדּוֹ "לֹא תִרְצָח", מַגִּיד הַכָּתוּב שֶׁכָּל מִי שֶׁשּׁוֹפֵךְ דָּם,
מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מְמַעֵט בִּדְמוּת הַמֶּלֶךְ.
מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁנִּכְנַס לַמְּדִינָה,

וְהֶעֱמִיד לוֹ אִיקוֹנוֹת, eikónion: תמונה, צלם וְעָשָׂה לוֹ צְלָמִים, וְטָבְעוּ לוֹ מַטְבְּעוֹת.


הדרשה אינה מהססת ללמוד ממנהגי המלכים הרומיים, הכוללים עשיית צלמים שלהם. אדם הוא צלם של אלוהים, ורציחתו פוגעת גם באלוהים, כשם ששבירת הצלם פוגעת במלך.



לְאַחַר זְמַן, כָּפוּ לוֹ אִיקוֹנוֹתָיו, שִׁבְּרוּ לוֹ צְלָמָיו, וּבִטְּלוּ לוֹ מַטְבְּעוֹתָיו, וּמִעֲטוּ בִּדְמוּתוֹ שֶׁלַּמֶּלֶךְ.
כָּךְ, כָּל מִי שֶׁהוּא שׁוֹפֵךְ דָּמִים, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מְמַעֵט בִּדְמוּת הַמֶּלֶךְ,
שֶׁנֶּאֱמַר: (בְּרֵאשִׁית ט,ו) "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם."

כְּתִיב "לֹא יִהְיֶה לְךָ", וּכְתִיב כְּנֶגְדּוֹ "לֹא תִנְאָף".


ההשוואה בין ע"ז לניאוף מעוגנת היטב בנביאים.



מַגִּיד הַכָּתוּב, שֶׁכָּל מִי שֶׁעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מְנָאֵף אַחַר הַמָּקוֹם,
שֶׁנֶּאֱמַר: (יְחֶזְקֵאל טז,לב) "הָאִשָּׁה הַמְּנָאָפֶת תַּחַת אִישָׁהּ תִּקַּח אֶת זָרִים."
וְכָתוּב: (הוֹשֵׁעַ ג,א) "וַיֹּאמֶר יי אֵלַי: עוֹד לֵךְ אֱהַב אִשָּׁה אֲהֻבַת רֵעַ וּמְנָאָפֶת,
כְּאַהֲבַת יי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהֵם פֹּנִים אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וְאֹהֲבֵי אֲשִׁישֵׁי עֲנָבִים."

כְּתִיב "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יי אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא", וּכְנֶגְדּוֹ כְּתִיב "לֹא תִגְנֹב".


הקשר הוא עקיף, מעין סייג: הגונב עלול גם להישבע לשקר.



מַגִּיד הַכָּתוּב, שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא גּוֹנֵב, לַסּוֹף בָּא לִידֵי שְׁבוּעַת שָׁוְא,
שֶׁנֶּאֱמַר: (יִרְמְיָה ז,ט) "הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר".
וּכְתִיב: (הוֹשֵׁעַ ד,ב) "אָלֹה וְכַחֵשׁ וְרָצֹחַ וְגָנֹב וְנָאֹף".

כְּתִיב "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ", וּכְנֶגְדּוֹ כְּתִיב "לֹא תַעֲנֶה".


השבת כעדות למי ששומר אותה וכעדות שקר למחללה. קשר מאולץ מעט.



מַגִּיד הַכָּתוּב, שֶׁכָּל מִי שֶׁמְּחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת, מֵעִיד לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם,
שֶׁלֹּא בָרָא עוֹלָמוֹ לְשִׁשָּׁה יָמִים וְלֹא נָח בַּשְּׁבִיעִי.
וְכָל מִי שֶׁמְּשַׁמֵּר אֶת הַשַּׁבָּת, מֵעִיד לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם,
שֶׁבָּרָא עוֹלָמוֹ לְשִׁשָּׁה יָמִים וְנָח בַּשְּׁבִיעִי,
שֶׁנֶּאֱמַר: (יְשַׁעְיָה מג,יב) "וְאַתֶּם עֵדַי נְאֻם יי וַאֲנִי אֵל."

כְּתִיב "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ", וּכְנֶגְדּוֹ כְּתִיב "לֹא תַחְמֹד".


הדרשה מניחה שחימוד מביא לניאוף וללידת בן למאהב האשה שאינו בעלה, והבן לא יכבד את אביו הביולוגי.



מַגִּיד הַכָּתוּב, שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא חוֹמֵד,
סוֹף מוֹלִיד בֶּן שֶׁהוּא מְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ, וּמְכַבֵּד לְמִי שֶׁאֵינוֹ אָבִיו.
לְכָךְ נִתְּנוּ עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת חֲמִשָּׁה עַל לוּחַ זֶה, וַחֲמִשָּׁה עַל לוּחַ זֶה. דִּבְרֵי רַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עֲשָׂרָה עַל לוּחַ זֶה וַעֲשָׂרָה עַל לוּחַ זֶה,


לדעת חכמים עשר הדיברות נכתבו בשני עותקים: כולם נכתבו על שני הלוחות, כשני תאומים, או שתי ידיים.



שֶׁנֶּאֱמַר: (דְּבָרִים ד,יג) "עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים".
וְאוֹמֵר: (שִׁיר הַשִּׁירִים ד,ה) "שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים תְּאוֹמֵי צְבִיָּה".
וְאוֹמֵר: (שִׁיר הַשִּׁירִים ה,יד) "יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ".

(דברים ה יח) "לֹא תַחְמֹד". רַבִּי אוֹמֵר:


רבי מציג את הקשר בין 'ולא תחמוד' לבין 'ולא תתאוה': רעך מתאווה למותך, ומניח לאשתו לזנות כדי להעיד עליך ולזכות ברכושך; וגם הוא עובר איסור.



כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר "וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ",
וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר "וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ".
כֵּיצַד יִתְקַיְּמוּ שְׁנֵי מִקְרָאוֹת הַלָּלוּ? הֲרֵי זֶה אַזְהָרָה לָעוֹקֵף אַחַר הַנּוֹאֵף:

(שְׁמוֹת כ,יג) "לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ", כְּלָל; "וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ", פְּרָט;
כְּלָל וּפְרָט, אֵין בַּכְּלָל אֶלָּא מַה שֶּׁבַּפְּרָט.

וּכְשֶׁהוּא אוֹמֵר "וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ", חָזַר וְכָלַל.


שימוש נוסף ב13 מידות; הפעם ב'כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט'. אמנם בעשר הדיברות שבשמות מופיעים רק נכסים שאין להם אחריות ולא מקרקעין, אבל בדברים מופיע גם 'שדהו', ולכן 'כעין הפרט' כולל את כל הנכסים, אבל אינו כולל חמדה בין בני זוג, שהיא מותרת.



אִי כָלַל כַּכְּלָל הָרִאשׁוֹן, הֲרֵי אָמַרְתָּ לָאו, אֶלָּא חָזַר וְכָלַל, כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל, אֵי אַתָּה דָן אֶלָּא כְּעֵין הַפְּרָט.
מַה הַפְּרָט מְפֹרָשׁ בְּדָבָר שֶׁהוּא קוֹנֶה וּמַקְנֶה, אַף כְּלָל בְּדָבָר שֶׁהוּא קוֹנֶה וּמַקְנֶה.
אִי מַה הַפְּרָט מְפֹרָשׁ בַּנְּכָסִים הַמִּטַּלְטְלִין שֶׁאֵין לָהֶם אַחְרָיוּת,
אַף אֵין לִי אֶלָּא נְכָסִים הַמִּטַּלְטְלִין שֶׁאֵין לָהֶם אַחְרָיוּת.
וּכְשֶׁהוּא אוֹמֵר בְּמִשְׁנֵה תּוֹרָה "שָׂדֵהוּ", עַל כָּרְחָךְ, מַה הַפְּרָט מְפֹרָשׁ בְּדָבָר שֶׁהוּא קוֹנֶה וּמַקְנֶה,
אַף אֵין לִי אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁהוּא קוֹנֶה וּמַקְנֶה.
אִי מַה הַפְּרָט מְפֹרָשׁ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ בָא בִּרְשׁוּתָךְ, אֶלָּא בִּרְצוֹן בְּעָלִים,
אַף אֵין לִי אֶלָּא דָּבָר שֶׁאֵי אֶפְשָׁר לָבֹא בִּרְשׁוּתָךְ, אֶלָּא בִּרְצוֹן בְּעָלִים.
יָצָא שֶׁאַתָּה חוֹמֵד בִּתּוֹ לִבְנָךְ, אוֹ בְנוֹ לְבִתָּךְ!

אוֹ אֲפִלּוּ חוֹמֵד בְּדִבּוּר?


חמדה שאינה מביאה למעשה מותרת; והשוו לשאלה של אברהם אבן עזרא כאן: 'אנשים רבים יתמהו על זאת המצוה. איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו כל מה שהוא נחמד למראה עיניו?' הדרשה קובעת שהחמדה בלב אכן מותרת, אלא אם באה לידי מעשה!



תִּלְמֹד לוֹמַר: (דְּבָרִים ז,כה) "לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם וְלָקַחְתָּ לָךְ".
מַה לְּהַלָּן, עַד שֶׁעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה, אַף כָּן, עַד שֶׁעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה.

פרשה ט[עריכה]

על שמות יד-יח

(שְׁמוֹת כ,יד) "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת".


הביטוי 'רואים את הקולות' בעייתי, שהרי בדרך כלל אנו שומעים קולות. ר' ישמעאל טוען שאכן לא ראו את הקולות אלא שמעו אותם. ר' עקיבא מפרש 'קולות' במשמעות של מסרים, וטוען שראו את המסר מונצח על הלוחות; כלומר לדעתו הביטוי בא לתמוך בוודאות שאכן התורה שבידינו היא דבר האל, ולכן הדרשות עליה מכוונות לקול ה' ולרצונו.



רוֹאִין הַנִּרְאֶה וְשׁוֹמְעִין הַנִּשְׁמָע. דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.
רַבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: רוֹאִין וְשׁוֹמְעִין הַנִּרְאֶה.
רוֹאִין דָּבָר שֶׁלָּאֵשׁ יוֹצֵא מִפִּי הַגְּבוּרָה וְנֶחְצָב עַל הַלּוּחוֹת,
שֶׁנֶּאֱמַר: (תְּהִלִּים כט,ז) "קוֹל יי חֹצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ."

(שְׁמוֹת כ,יד) "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת",


כאן ראו את הלפידים, ושמעו את הקולות. מדובר בחווייה של התגלות בנוסף למסרים הקונקרטיים של עשר הדברות. אבל לא כולם ראו את אותם לפידים ולא שמעו את אותם הקולות, כי ההתגלות מתאימה את עצמה לכוחו של הנמען.



קוֹל קוֹלֵי קוֹלוֹת וְלַפִּיד לַפִּידֵי לַפִּידִים. וְכַמָּה קוֹלוֹת הָיוּ, וְכַמָּה לַפִּידִים הָיוּ?
אֶלָּא שֶׁהָיוּ מַשְׁמִיעִים אֶת הָאָדָם לְפִי כֹחוֹ,
שֶׁנֶּאֱמַר: (תְּהִלִּים כט,ד) "קוֹל יי בַּכֹּחַ".

רַבִּי אוֹמֵר: לְהוֹדִיעַ שְׁבָחָן שֶׁלְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁכְּשֶׁעָמְדוּ כֻלָּן לִפְנֵי הַר סִינַי לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה,


הפירוש של דברי התורה ע"י המדרש התחיל מסיני ונמשך גם בימינו.



הָיוּ שׁוֹמְעִין אֶת הַדִּבּוּר וּמְפָרְשִׁים אוֹתוֹ,
שֶׁנֶּאֱמַר: (דְּבָרִים לב,י) "יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ",
שֶׁכֵּיוָן שֶׁהָיוּ שׁוֹמְעִין הַדִּבּוּר, מְפָרְשִׁים אוֹתוֹ.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לְהוֹדִיעַ שְׁבָחָן שֶׁלְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁכְּשֶׁעָמְדוּ כֻּלָּן לִפְנֵי הַר סִינַי לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה,


ר' אליעזר מציג את ישראל כעם מושלם, שאין בו בעלי מום כלל. אחד המומים הוא טפשות, המונעת מאדם להבין את שהוא שומע, ובישראל לא היו טפשים בזמן מתן תורה.



מַגִּיד שֶׁלֹּא הָיָה בָהֶן סוֹמִין, שֶׁנֶּאֱמַר: (שְׁמוֹת כ,יד) "וְכָל הָעָם רֹאִים";
מַגִּיד שֶׁלֹּא הָיָה בָהֶן אִלְּמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: (שְׁמוֹת יט,י) "וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו";
וּמְלַמֵּד שֶׁלֹּא הָיָה בָהֶן חֵרְשִׁין, שֶׁנֶּאֱמַר: (שְׁמוֹת כד,ז) "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יי, נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע."
וּמְנַיִן שֶׁלֹּא הָיָה בָהֶם חִגְּרִים? שֶׁנֶּאֱמַר: (שְׁמוֹת יט,יח) "וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר."
וּמְלַמֵּד שֶׁלֹּא הָיָה בָּהֶם טִפְּשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר: (דְּבָרִים ד,לה) "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת".

רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: מְנַיִן אַתָּה אוֹמֵר, שֶׁהֶרְאָה הַמָּקוֹם לְאַבְרָהָם אָבִינוּ


דרשה על ברית בין הבתרים, המציגה את ההסטוריה של ישראל כגזורה מראש וקבועה, כולל השעבוד הצפוי – לא רק במצרים, אלא גם בהמשך, בארבע מלכויות שבדניאל ז.



גֵּיהִנָּם וּמַתַּן תּוֹרָה וּקְרִיעַת יַם סוּף?
שֶׁנֶּאֱמַר: (בְּרֵאשִׁית טו,יז) "וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה, וַעֲלָטָה הָיָה, וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן", זֶה גֵּיהִנָּם,
שֶׁנֶּאֱמַר: (יְשַׁעְיָה לא,ט) "וְתַנּוּר לוֹ בִּירוּשָׁלִָם."
"וְלַפִּיד אֵשׁ", זֶה מַתַּן תּוֹרָה,
שֶׁנֶּאֱמַר: (שְׁמוֹת כ,טו) "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם".
"אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה", זֶה קְרִיעַת יַם סוּף,
שֶׁנֶּאֱמַר: (תְּהִלִּים קלו,יג) "לְגֹזֵר יַם סוּף לִגְזָרִים".
הֶרְאָהוּ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְסֵדֶר קָרְבָּנוֹת,
שֶׁנֶּאֱמַר: (בְּרֵאשִׁית טו,ט) "וַיֹּאמֶר אֵלָיו: קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת,
וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת, וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ, וְתֹר וְגוֹזָל."
הֶרְאָהוּ אַרְבַּע מַלְכִיּוֹת שֶׁהֵן עֲתִידִין לְשֶׁעָבַד אֶת בָּנָיו,
שֶׁנֶּאֱמַר: (בְּרֵאשִׁית טו,יב) "וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא, וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם,
וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו."
"אֵימָה", זוֹ מַלְכוּת בָּבֶל; "חֲשֵׁכָה", זוֹ מַלְכוּת מָדַי; "גְדֹלָה", זוֹ מַלְכוּת יָוָן;
"נֹפֶלֶת", זוֹ מַלְכוּת רְבִיעִית. רומא, שהדרשן קיווה שתפול במהרה
וְיֵשׁ מַחְלִיפִין בַּדָּבָר: "נֹפֶלֶת", זוֹ מַלְכוּת בָּבֶל, דִּכְתִיב: (יְשַׁעְיָה כא,ט) "נָפְלָה בָּבֶל";
"גְדֹלָה", זוֹ מַלְכוּת מָדַי, שֶׁנֶּאֱמַר: (אֶסְתֵּר ג,ז) "גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ";
"חֲשֵׁכָה", זוֹ מַלְכוּת יָוָן, שֶׁהֶחְשִׁיכָה עֵינֵיהֶם שֶׁלְּיִשְׂרָאֵל בְּתַעְנִית; "אֵימָה", זוֹ מַלְכוּת רְבִיעִית,
שֶׁנֶּאֱמַר: (דָּנִיֵּאל ז,ז) "דְּחִילָה וְאֵימְתָנִי וְתַקִּיפָא יַתִּירָה".

(שְׁמוֹת כ,יד) "וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ". אֵין נוּעַ בְּכָל מָקוֹם אֶלָּא זִיעַ, רעד
שֶׁנֶּאֱמַר: (יְשַׁעְיָה כד,כ) "נוֹעַ תָּנוּעַ אֶרֶץ".

(שְׁמוֹת כ,יד) "וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק." חוּץ מִשְּׁנֵים עָשָׂר מִיל.


המלאכים אינם חלק מההתגלות, ותפקידם הוא רק לסייע לישראל, המכונים 'אחיהם' – במהלכה; אבל גם הקב"ה סייע לישראל בדרכם.



מַגִּיד שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל נִרְתָּעִים לַאֲחוֹרֵיהֶם שְׁנֵים עָשָׂר מִיל, וְחוֹזְרִין לִפְנֵיהֶם שְׁנֵים עָשָׂר מִיל,
הֲרֵי עֶשְׁרִים וְאַרְבָּעָה מִיל עַל כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר.
נִמְצְאוּ מְהַלְּכִים בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם מָאתַיִם וְאַרְבָּעִים מִיל.
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת: "דַּדּוּ וְסַיְּעוּ אֶת אֲחֵיכֶם!"
שֶׁנֶּאֱמַר: (תְּהִלִּים סח,יג) "מַלְכֵי צְבָאוֹת יִדֹּדוּן יִדֹּדוּן",
יִדֹּדוּן בַּהֲלִיכָה וְיִדֹּדוּן בַּחֲזָרָה. וְלֹא מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת בִּלְבַד,
אֶלָּא אַף הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: (שִׁיר הַשִּׁירִים ב,ו)
"שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי, וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי."

רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי אִלְעַי אוֹמֵר: לְפִי שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְשֻׁלְהָבִין מֵחֲמַת הָאֵשׁ שֶׁלְּמַעְלָן,


דורש את כל תהלים סח על מתן תורה. האוירה אינה של שמחה ורוגע אלא של מוות וחזרה לחיים, במעין תחיית המתים.



אָמַר הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲנָנֵי כָבוֹד: "הַזִּילוּ טַל חַיִּים עַל בָּנַי!"
שֶׁנֶּאֱמַר: (תְּהִלִּים סח,ט) "אֶרֶץ רָעָשָׁה, אַף שָׁמַיִם נָטְפוּ מִפְּנֵי אֱלֹהִים,
זֶה סִינַי, מִפְּנֵי אֱלֹהִים, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל."
וְאוֹמֵר: (תְּהִלִּים סח,י) "גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף אֱלֹהִים".
אֵימָתַי נֶעֱשָׂה כָּל הַכָּבוֹד הַזֶּה? בְּשָׁעָה שֶׁהָיְתָה נָאָה שֶׁבָּאֻמּוֹת וּמְכַבֶּדֶת אֶת הַתּוֹרָה,
שֶׁנֶּאֱמַר: (תְּהִלִּים סח,יג) "וּנְוַת בַּיִת תְּחַלֵּק שָׁלָל."
וְאֵין שָׁלָל אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (תְּהִלִּים קיט,קסב) "שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ, כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב."

(שְׁמוֹת כ,טו) "וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה: דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה!"


הבקשה של ישראל בדברים ה כב ואילך מוצגת כהישג של ישראל, שהמקום הודה לדבריהם; והשוו דברי רבי לעיל פרשה ד, על פסוק יט כד, שהתקשה לקבל טענה כזאת.
בהמשך מובאים מקומות נוספים שבהם הודה הקב"ה לדברי בני אדם: בנות צלפחד, בני יוסף, ומשה עצמו.



מַגִּיד שֶׁלֹּא הָיָה בָהֶם כֹּחַ לְקַבֵּל יוֹתֵר מֵעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת,
שֶׁנֶּאֱמַר: (דְּבָרִים ה,כב) "אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל יי אֱלֹהֵינוּ עוֹד, וָמָתְנוּ."
אֶלָּא, (דְּבָרִים ה,כד) "קְרַב אַתָּה וּשְׁמָע!"
מֵאוֹתָהּ שָׁעָה, זָכוּ יִשְׂרָאֵל לְהַעֲמִיד מֵהֶם הַמָּקוֹם נְבִיאִים,
שֶׁנֶּאֱמַר: (דְּבָרִים יח,יח) "נָבִיא אָקִים לָהֶם",
נָבִיא עָתִיד אֲנִי לְהַעֲמִיד מֵהֶם, אֶלָּא שֶׁקָּדְמוּ הֵם בִּזְכוּת,
שֶׁנֶּאֱמַר: (דְּבָרִים ה,כח) "וַיֹּאמֶר יי אֵלָי: הֵיטִיבוּ אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ!"
אַשְׁרֵי בְּנֵי אָדָם שֶׁהַמָּקוֹם הוֹדָה לְדִבְרֵיהֶם!
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (בְּמִדְבַּר כז,ו) "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת".
(בְּמִדְבַּר לו,ה) "כֵּן מַטֵּה בְנֵי יוֹסֵף דֹּבְרִים."
אַשְׁרֵי בְּנֵי אָדָם שֶׁהַמָּקוֹם הוֹדָה לְדִבְרֵיהֶם!
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (דְּבָרִים יד,כ) "וַיֹּאמֶר יי: סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ!"
עֲתִידִים אֻמּוֹת הָעוֹלָם לוֹמַר: "אַשְׁרֵי אָדָם שֶׁהַמָּקוֹם הוֹדָה לִדְבָרָיו!"

(דְּבָרִים ה,כט) "מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה... כָּל הַיָּמִים",


דורש 'כל הימים' כפשטו, שהיו אמורים להיות בני אלמוות; אלא שחטאו וחזרו והיו ככל האדם.



אִלּוּ אֶפְשָׁר לְהַעֲבִיר מַלְאַךְ הַמָּוֶת, הָיִיתִי מַעֲבִירוֹ, אֶלָּא שֶׁכְּבָר נִגְזְרָה גְּזֵרָה.
רַבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: עַל תְּנַי. כָּךְ עָמְדוּ יִשְׂרָאֵל עַל הַר סִינַי,
עַל תְּנַי שֶׁלֹּא יִשְׁלֹט בָּהֶם מַלְאַךְ הַמָּוֶת,
שֶׁנֶּאֱמַר: (תְּהִלִּים פב,ו) "אֲנִי אָמַרְתִּי: אֱלֹהִים אַתֶּם, וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם!"
חִבַּלְתֶּם מַעֲשֵׂיכֶם, (תְּהִלִּים פב,ז) "אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן, וּכְאַחַד הַשָּׂרִים תִּפֹּלוּ!"

(שְׁמוֹת כ,טז) "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם: אַל תִּירָאוּ!"


השוו לעיל ויהי ב, על פסוק יד, יג. גם שם פייס משה את העם.



הֲרֵי מֹשֶׁה מְזָרְזָן, לְהוֹדִיעַ חָכְמָתוֹ שֶׁלְּמֹשֶׁה,
הֵיאָךְ הָיָה עוֹמֵד וּמְפַיֵּס כָּל אוֹתָם הָאֲלָפִים וְהָרְבָבוֹת.
וְעָלָיו מְפֹרָשׁ בַּקַּבָּלָה: (קֹהֶלֶת ז,יט) "הַחָכְמָה תָּעֹז לֶחָכָם מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים".

(שְׁמוֹת כ,טז) "כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם". בִּשְׁבִיל לְגַדֵּל אֶתְכֶם בֵּין הָאֻמּוֹת.


דורש 'נסות' מלשון נס, דגל והרמה; ומפרש 'יראה' - בושה, כלומר יראת רוממות ולא פחד מעונש; וראו מסילת ישרים כד.



(שְׁמוֹת כ,טז) "בָּא הָאֱלֹהִים, וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם".
"יִרְאָתוֹ", זֶה בֹּשֶׁת פָּנִים. סִימָן טוֹב בָּאָדָם שֶׁהוּא בַּיְשָׁן.
(שְׁמוֹת כ,טז) "לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ." מַגִּיד שֶׁהַבֹּשֶׁת מְבִיאָה לִידֵי יִרְאַת חֵטְא,
שֶׁנֶּאֱמַר: (יִרְמְיָה ו,טו) "הֹבִישׁוּ כִּי תוֹעֵבָה עָשׂוּ! גַּם בּוֹשׁ לֹא יֵבוֹשׁוּ, גַּם הַכְלִים לֹא יָדָעוּ,
לָכֵן יִפְּלוּ בַנֹּפְלִים, בְּעֵת פְּקַדְתִּים יִכָּשְׁלוּ, אָמַר יי."

(שְׁמוֹת כ,יז) "וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק", אֵלּוּ שְׁנֵים עָשָׂר מִיל.


ראו יומא עה ב, שרבה בר בר חנא מוסר שהמרחק בין בית הישימות לאבל השטים הוא שלוש פרסאות, כלומר 12 מיל. העם יצא מהמחנה ועמד מאחורי המחנה, כלומר במרחק 12 מיל מההר.



מַגִּיד שֶׁהָיָה מַחֲנֶה שֶׁלְּיִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר מִיל.
וּמְנַיִן שֶׁהָיָה מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר מִיל?
שֶׁנֶּאֱמַר: (בְּמִדְבַּר לג,מט) "וַיַּחֲנוּ עַל הַיַּרְדֵּן, מִבֵּית הַיְשִׁמֹת עַד אָבֵל הַשִּׁטִּים", שְׁנֵים עָשָׂר מִיל.

(שְׁמוֹת כ,יז) "וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל". מִי גָּרַם לוֹ?


דורש 'האדם ... האדמה' – עם האדם בארץ: משה היה בעיני עצמו אדם בארץ, ולכן כשניגש אל הקב"ה גרם לשכינה לרדת לארץ. דרשה דומה על ישעיה נז טו ראו בסוטה ה א.



עַנְוְתָנוּתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: (בְּמִדְבַּר יב,ג) "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה".
מַגִּיד הַכָּתוּב, שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא עָנָו, סוֹפוֹ לְהַשְׁרוֹת שְׁכִינָה עִם הָאָדָם בָּאָרֶץ,
שֶׁנֶּאֱמַר: (יְשַׁעְיָה נז,טו) "כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא, שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ:
מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן, וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ, לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים, וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים."
וְאוֹמֵר: (יְשַׁעְיָה סא,א) "רוּחַ אֲדֹנָי יי עָלָי, יַעַן מָשַׁח יי אֹתִי לְבַשֵּׂר עֲנָוִים,
שְׁלָחַנִי לַחֲבֹשׁ לְנִשְׁבְּרֵי לֵב, לִקְרֹא לִשְׁבוּיִם דְּרוֹר, וְלַאֲסוּרִים פְּקַח קוֹחַ."
וְאוֹמֵר: (יְשַׁעְיָה סו,ב) "וְאֶת כָּל אֵלֶּה יָדִי עָשָׂתָה, וַיִּהְיוּ כָל אֵלֶּה, נְאֻם יי, וְאֶל זֶה אַבִּיט:
אֶל עָנִי וּנְכֵה רוּחַ, וְחָרֵד עַל דְּבָרִי."
וְאוֹמֵר: (תְּהִלִּים נא,יט) "זִבְחֵי אֱלֹהִים, רוּחַ נִשְׁבָּרָה".

וְכָל מִי שֶׁהוּא גְּבַהּ לֵב, גּוֹרֵם לְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ וּלְסַלֵּק אֶת הַשְּׁכִינָה,


הצד השני של הדרשות על הענוה הוא דרשות על גבהי הלב, וראו גם לעניין זה בסוטה ד ב-ה א.



שֶׁנֶּאֱמַר: (תְּהִלִּים קא,ה) "גְּבַהּ עֵינַיִם וּרְחַב לֵבָב, אֹתוֹ לֹא אוּכָל."
וְכָל גָּבְהֵי לְבָב קְרוּיִים תּוֹעֵבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (מִשְׁלֵי טז,ה) "תּוֹעֲבַת יי כָּל גְּבַהּ לֵב".
עֲבוֹדָה זָרָה קְרוּיָה תּוֹעֵבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (דְּבָרִים ז,כו) "וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ".
כַּשֵּׁם שֶׁעֲבוֹדָה זָרָה מְטַמָּא אֶת הָאָרֶץ, וּמְסַלֶּקֶת אֶת הַשְּׁכִינָה,
כָּךְ כָּל מִי שֶׁהוּא גְּבַהּ לֵב, גּוֹרֵם לְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ וּלְסַלֵּק אֶת הַשְּׁכִינָה.

(שְׁמוֹת כ,יז) "וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים."


דורש 'אשר שם האלהים', שהערפל הוא הפנימי מבין המחיצות.



לִפְנִים מִשָּׁלֹשׁ מְחִיצוֹת: (דְּבָרִים ד,יא) "חֹשֶׁךְ עָנָן וַעֲרָפֶל".
"חֹשֶׁךְ", מִבַּחוּץ, "עָנָן", מִבִּפְנִים, "וַעֲרָפֶל", לִפְנֵי וְלִפְנִים,
שֶׁנֶּאֱמַר: (שְׁמוֹת כ,יז) "וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל".

(שְׁמוֹת כ,יח) "וַיֹּאמֶר יי אֶל מֹשֶׁה: כֹּה תֹאמַר",


ראו דרשה דומה לעיל פרשה ב, על פס' יט ג.



בַּלָּשׁוֹן שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: "כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ.
כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר "כֹּה", "כָּכָה", עֲנִיָּה וַאֲמִירָה, הֲרֵי זֶה בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ.

(שְׁמוֹת כ,יח) "אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם" הֶפְרֵשׁ בֵּין שֶׁאָדָם רוֹאֶה


ראו לעיל סוף פרשה ב: אינו דומה שומע לרואה'. היתרון שבחווייה הישירה.



וּבֵין שֶׁאֲחֵרִים מְשִׂיחִין לוֹ: כְּשֶׁאֲחֵרִים מְשִׂיחִין לוֹ, פְּעָמִים לִבּוֹ חָלוּק,
אֲבָל כָּאן, "אַתֶּם רְאִיתֶם".

רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: (שְׁמוֹת כ,יח) "אַתֶּם רְאִיתֶם" לָמָּה נֶאֱמַר?


דורש 'אתם' ולא אומות העולם. לעניין 'שמעו אמרי פיך' ראו לעיל פרשה א.



לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר: (תְּהִלִּים קלח,ד) "יוֹדוּךָ יי כָּל מַלְכֵי אָרֶץ, כִּי שָׁמְעוּ אִמְרֵי פִיךָ."
יָכֹל כַּשֵּׁם שֶׁשָּׁמְעוּ, כָּךְ רָאוּ? תִּלְמֹד לוֹמַר "אַתֶּם רְאִיתֶם",
אֲבָל לֹא רָאוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם.

(שְׁמוֹת כ,יח) "כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם."


לדברי ר ישמעאל יש סתירה בין הפסוקים ויש להכריע ביניהם; ר' עקיבא מיישב את הסתירה. וראו דרשה דומה לדברי ר' עקיבא לעיל פרשה ד על פס' יט כ; וראו דברי ר' יוסי שם, הקרובים לדברי רבי כאן.



כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: (שְׁמוֹת כ,יח) "כִּי מִן הַשָּׁמַיִם",
וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: (שְׁמוֹת יט,כ) "וַיֵּרֶד יי עַל הַר סִינַי".
כֵּיצַד יִתְקַיְּמוּ שְׁנֵי מִקְרָאוֹת הַלָּלוּ?
הִכְרִיעַ הַשְּׁלִישִׁי: (דְּבָרִים ד,לו) "מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קֹלוֹ לְיַסְּרֶךָּ". דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.
רַבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: (שְׁמוֹת כ,יח) "כִּי מִן הַשָּׁמַיִם",
וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: (שְׁמוֹת יט,כ) "וַיֵּרֶד יי עַל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר",
מְלַמֵּד שֶׁהִרְכִּין הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁמַיִם הָעֶלְיוֹנִים עַל רֹאשׁ הָהָר,
וְדִבֵּר עִמָּהֶן מִן הַשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: (דְּבָרִים ד,לו) "מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קֹלוֹ"
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (תְּהִלִּים יח,י) "וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד, וַעֲרָפֶל תַּחַת רַגְלָיו."
רַבִּי אוֹמֵר: (שְׁמוֹת יט,כ) "וַיֵּרֶד יי עַל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר,
וַיִּקְרָא יי לְמֹשֶׁה אֶל רֹאשׁ הָהָר, וַיַּעַל מֹשֶׁה." שׁוֹמֵעַ אֲנִי, כִּשְׁמוּעוֹ.
אָמַרְתָּ, וּמָה אֶחָד מְשַׁמֵּשׁ שַׁמָּשִׁין, הכוונה לשמש, שאי אפשר להתקרב אליה הֲרֵי הוּא בָּא בִמְקוֹמוֹ וְשֶׁלֹּא בִּמְקוֹמוֹ,
קַל וָחֹמֶר לִכְבוֹדוֹ שֶׁלְּמִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם.

פרשה י[עריכה]

על שמות כ, יט

(שְׁמוֹת כ,יט) "לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי".


ר' ישמעאל דורש 'אתי' שנמצאים אתי, וראו לעיל פרשה ו על פסוק ד.



רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: לֹא תַעֲשׂוּן דְּמוּת שַׁמָּשַׁי, הַמְּשַׁמְּשִׁין לְפָנַי בַּמָּרוֹם.
לֹא דְּמוּת מַלְאָכִים, וְלֹא דְּמוּת אוֹפַנִּים, וְלֹא דְּמוּת כְּרוּבִים.

רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: 'לֹא תַעֲשׂוּן אוֹתִי',


ר' נתן דורש 'אל תקרי אתי אלא אותי'. לדבריו אין מדובר בע"ז אלא בהגשמת האל.



שֶׁלֹּא תֹּאמַר: "עוֹשֶׂה אֲנִי לוֹ כְּמִין דְּמוּת וְאֶשְׁתַּחֲוֶה לוֹ!"
תִּלְמֹד לוֹמַר 'לֹא תַעֲשׂוּן אוֹתִי'.
וּכְתִיב: (דְּבָרִים ד,טו) "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם, כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה".

רַבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: (שְׁמוֹת כ,יט) "לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי",


ר' עקיבא דורש 'תעשון אתי' – תנהגו בי; לדבריו מדובר על היחס הדתי לקב"ה, שאין לתלות אותו בהצלחה ובטובה. וראו גם ברכות ט ה.
בהמשך מרחיב ר' עקיבא ומפליג בזכות היסורים המכפרים על החטאים, כנראה גם בהקשר היסטורי של דור השמד, שבו היו לחכמים הרבה יסורים במובן הלאומי.



"שֶׁלֹּא תְנַהֲגוּ בִי כְּדֶרֶךְ שֶׁאֲחֵרִים מְנַהֲגִין בְּיִרְאוֹתֵיהֶן,
שֶׁכְּשֶׁהַטּוֹבָה בָּאָה עֲלֵיהֶם, הֵם מְכַבְּדִין אֶת אֱלֹהֵיהֶם,
שֶׁנֶּאֱמַר: (חֲבַקּוּק א,טז) "עַל כֵּן יְזַבֵּחַ לְחֶרְמוֹ, וִיקַטֵּר לְמִכְמַרְתּוֹ,
כִּי בָהֵמָּה שָׁמֵן חֶלְקוֹ, וּמַאֲכָלוֹ בְּרִאָה."
וּכְשֶׁהַפֻּרְעָנוּת בָּאָה עֲלֵיהֶן, הֵם מְקַלְּלִין אֶת אֱלֹהֵיהֶם,
שֶׁנֶּאֱמַר: (יְשַׁעְיָה ח,כא) "וְהָיָה כִי יִרְעַב וְהִתְקַצַּף וְקִלֵּל בְּמַלְכּוֹ וּבֵאלֹהָיו".
אֲבָל אַתֶּם, אִם הֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם אֶת הַטּוֹבָה, תְּנוּ הוֹדָאָה!
הֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם אֶת הַיִּסּוּרִין, תְּנוּ הוֹדָאָה!"

וְכֵן דָּוִד אוֹמֵר: (תְּהִלִּים קטז,יג;ג-ד) "כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם יי אֶקְרָא."


הביטוי 'בשם ה' אקרא' מתפרש כהודאה וכברכה.



"צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא. וּבְשֵׁם יי אֶקְרָא".
וְכֵן אִיּוֹב אוֹמֵר: (אִיּוֹב א,כא) "יי נָתַן וַיי לָקָח, יְהִי שֵׁם יי מְבֹרָךְ",
עַל מִדָּה טוֹבָה וְעַל מִדַּת פֻּרְעָנוּת.
מָה אִשְׁתּוֹ אוֹמֶרֶת לוֹ? (אִיּוֹב ב,ט) "עֹדְךָ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתֶךָ? בָּרֵךְ אֱלֹהִים וָמֻת!"
וְכֵן הוּא מֵשִׁיב: (אִיּוֹב ב,י) "וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ: כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי!
גַּם אֶת הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱלֹהִים, וְאֶת הָרָע לֹא נְקַבֵּל?
בְּכָל זֹאת לֹא חָטָא אִיּוֹב בִּשְׂפָתָיו."

אַנְשֵׁי דּוֹר הַמַּבּוּל הָיוּ כְעוּרִין בְּטוֹבָה, וּכְשֶׁבָּאָה עֲלֵיהֶם הַפֻּרְעָנוּת, קִבְּלוּ אוֹתָהּ בְּעַל כָּרְחָם.


המשך דברי איוב לאשתו.



אַנְשֵׁי סְדוֹם הָיוּ כְעוּרִין בְּטוֹבָה, וּכְשֶׁבָּאָה עֲלֵיהֶן הַפֻּרְעָנוּת, קִבְּלוּ אוֹתָהּ בְּעַל כָּרְחָם.
וַאֲנוּ, שֶׁהָיִינוּ נָאִים בְּטוֹבָה, לֹא נִהְיֶה נָאִים בַּפֻּרְעָנוּת?

וְעוֹד, שֶׁיְּהֵא אָדָם שָׂמַח בַּיִּסּוּרִין יוֹתֵר מֵהַטּוֹבָה,


היסורים מכפרים על חטאים, ולכן הם אמורים להיות חביבים על המתיסר.



שֶׁאֲפִלּוּ אָדָם עוֹמֵד בְּטוֹבָה כָּל יָמָיו, אֵינוֹ נִמְחָל לוֹ מִן הָעֲבֵרוֹת שֶׁבְּיָדוֹ.
וּמִי מוֹחֵל לוֹ הָעֲבֵרוֹת? הֱוֵי אוֹמֵר, הַיִּסּוּרִין.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר:


היסורים משקמים את היחסים של המתיסר עם אלוהיו ולכן הוא אמור לחבב אותם.



הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: (מִשְׁלֵי ג,יא) "מוּסַר יי, בְּנִי, אַל תִּמְאָס! וְאַל תָּקֹץ בְּתוֹכַחְתּוֹ!"
מִפְּנֵי מָה? (מִשְׁלֵי ג, יב) "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב, יי יוֹכִיחַ, וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה."
אָמַרְתָּ, בֹּא וּרְאֵה מִי גָּרַם לְבֵן זֶה לְרַצּוֹת אֶת הָאָב?
הֱוֵי אוֹמֵר, יִסּוּרִין.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: (דְּבָרִים ח,ה) "וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ,


היסורים הם מעטים יחסית לאשמה, והם מפיגים אותה ולכן יש לחבב אותם.



כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ, יי אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ."
יְהִי לִבָּךְ יוֹדֵעַ מַעֲשִׂים שֶׁעָשִׁיתָ, וְיִסּוּרִין שֶׁהֵבֵאתִי עָלֶיךָ,
שֶׁלֹּא לְפִי מַעֲשֶׂיךָ הֵבֵאתִי עָלֶיךָ אֶת הַיִּסּוּרִין.

רַבִּי יוֹסֵה בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: חֲבִיבִין יִסּוּרִין, שֶׁשְּׁמוֹ שֶׁלַּמָּקוֹם חָל בּוֹ שֶׁיִּסּוּרִין בָּאִין עָלָיו,

שֶׁנֶּאֱמַר: (דְּבָרִים ח,ה) "יי אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ."


שלוש דרשות על דברים ח ה, הערוכות במבנה מתפתח: עצם האיזכור של הקב"ה, השוואה לברית של א"י – והשוואה לשלושה דברים.




רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: חֲבִיבִין יִסּוּרִין: כַּשֵּׁם שֶׁהַבְּרִית כְּרוּתָה לָאָרֶץ, כָּךְ בְּרִית כְּרוּתָה לַיִּסּוּרִין,
שֶׁנֶּאֱמַר: (דְּבָרִים ח,ה) "יי אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ."
וְאוֹמֵר: (דְּבָרִים ח,ז) "כִּי יי אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה".

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: חֲבִיבִים יִסּוּרִים, שֶׁשָּׁלֹשׁ מַתָּנוֹת טוֹבוֹת נִתְּנוּ לְיִשְׂרָאֵל,
וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם מִתְאַוִּין לָהֶם. וְלֹא נִתְּנוּ לָהֶם אֶלָּא בַּיִּסּוּרִין,

וְאֵלּוּ הֵן: תּוֹרָה, וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְהָעוֹלָם הַבָּא.


מפרש מוסר – יסורין.



תּוֹרָה מְנַיִן? דִּכְתִיב: (מִשְׁלֵי א,ב) "לָדַעַת חָכְמָה וּמוּסָר, לְהָבִין אִמְרֵי בִינָה."
וְאוֹמֵר: (תְּהִלִּים צד,יב) "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ, וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ."
אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְנַיִן? דִּכְתִיב: (דְּבָרִים ח,ה) "יי אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ."
וְאוֹמֵר: (דְּבָרִים ח,ז) "כִּי יי אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה".
הָעוֹלָם הַבָּא מְנַיִן? דִּכְתִיב: (מִשְׁלֵי י,כג) "כִּי נֵר מִצְוָה, וְתוֹרָה אוֹר, וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר."
אָמַרְתָּ, אֵי זוֹ הִיא דֶּרֶךְ שֶׁמְּבִיאָה אֶת הָאָדָם לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא?
הֱוֵי אוֹמֵר, אֵלּוּ יִסּוּרִין.

רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: חֲבִיבִין יִסּוּרִין, שֶׁכַּשֵּׁם שֶׁהַקָּרְבָּנוֹת מְרַצִּין, כָּךְ יִסּוּרִין מְרַצִּין.


היסורין מכפרים כמו הקרבנות – ויותר מהם.



בַּקָּרְבָּנוֹת מַהוּ אוֹמֵר? (וַיִּקְרָא א,ד) "וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו."
בַּיִּסּוּרִין מַה הוּא אוֹמֵר? (וַיִּקְרָא כו,מג) "וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲו‍ֹנָם".
וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהַיִּסּוּרִין מְרַצִּין יוֹתֵר מִן הַקָּרְבָּנוֹת.
מִפְּנֵי מָה? שֶׁהַקָּרְבָּנוֹת בְּמָמוֹן, וְהַיִּסּוּרִין בַּגּוּף.
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (אִיּוֹב ב,ד) "עוֹר בְּעַד עוֹר, וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ, יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ."

כְּבַר הָיָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר חוֹלֶה, וְנִכְנְסוּ אַרְבָּעָה זְקֵנִים לְבַקְּרוֹ,


שלושת הזקנים הראשונים מחמיאים לר' אליעזר על שהאיר להם והורה להם את הדרך גם לעולם הבא, ומבטיחים לו הצלחה בעולם הבא; רק ר' עקיבא מנסה לנחם אותו בכך שיש לר' אליעזר יסורין בעולם הזה וטוען שהם חביבים. ואכן ר' אליעזר מקשיב במיוחד לר' עקיבא. הוא מנמק את טענתו בסיפור על מנשה, המלך החוטא שלפי דברי הימים עשה תשובה בזכות הייסורים שסבל. הוא רומז לר' אליעזר שגם הוא יכול לשפר את מצבו אם יעשה תשובה.



רַבִּי טַרְפוֹן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, וְרַבִּי עֲקִיבָה.
נֶעֱנָה רַבִּי טַרְפוֹן וְאָמַר: "רַבִּי! טוֹב אַתָּה לְיִשְׂרָאֵל מִגַּלְגַּל חַמָּה!
שֶׁגַּלְגַּל חַמָּה מֵאִיר בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְאַתָּה הֵאַרְתָּ לָנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא!"
נֶעֱנָה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְאָמַר: "רַבִּי! טוֹב אַתָּה לְיִשְׂרָאֵל מִטִּפָּה שֶׁלַּגְּשָׁמִים!
שֶׁכָּךְ טִפָּה שֶׁלַּגְּשָׁמִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְרַבִּי, בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא!"
נֶעֱנָה רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְאָמַר: "טוֹב אַתָּה לְיִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מֵאָב וָאֵם!
שֶׁאָב וָאֵם בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְרַבִּי, בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא!"
נֶעֱנָה רַבִּי עֲקִיבָה וְאָמַר: "חֲבִיבִין הַיִּסּוּרִין!"
אָמַר לָהֶם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְתַלְמִידָיו: (שִׁיר הַשִּׁירִים ב,ה) "סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת!"
וְאֶשְׁמַע דִּבְרֵי עֲקִיבָה תַּלְמִידִי, שֶׁאָמַר "חֲבִיבִין יִסּוּרִין!"
אָמַר לוֹ: "מְנַיִן לָךְ?" אָמַר לוֹ: "כָּךְ לִמַּדְתָּנִי! מִקְרָא אֲנִי דּוֹרֵשׁ,
דִּכְתִיב: (דִּבְרֵי הַיָּמִים ב לג,א-ב) "בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה מְנַשֶּׁה בְמָלְכוֹ,
וַחֲמִשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם.
וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יי, כְּתוֹעֲבוֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יי מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל."
וּכְתִיב: (מִשְׁלֵי כה,א) "גַּם אֵלֶּה מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה, אֲשֶׁר הֶעְתִּיקוּ אַנְשֵׁי חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה."
וְכִי חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, עַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לִמֵּד תּוֹרָה, וְלִמְנַשֶּׁה בְּנוֹ לֹא לִמֵּד תּוֹרָה?
אֶלָּא מִכָּל טֹרַח שֶׁטָּרַח בּוֹ, וּמִכָּל עָמָל שֶׁעָמַל בּוֹ, לֹא הֶעֱלוּהוּ לְמוּטָב אֶלָּא יִסּוּרִין,
שֶׁנֶּאֱמַר: (דִּבְרֵי הַיָּמִים ב לג,י-יד) "וַיְדַבֵּר יי אֶל מְנַשֶּׁה וְאֶל עַמּו, וְלֹא הִקְשִׁיבוּ.
וַיָּבֵא יי עֲלֵיהֶם אֶת שָׂרֵי הַצָּבָא אֲשֶׁר לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר,
וַיִּלְכְּדוּ אֶת מְנַשֶּׁה בַּחֹחִים, וַיַּאַסְרֻהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם, וַיּוֹלִיכֻהוּ בָּבֶלָה.
וּכְהָצֵר לוֹ, חִלָּה אֶת פְּנֵי יי אֱלֹהָיו, וַיִּכָּנַע מְאֹד מִלִּפְנֵי אֱלֹהֵי אֲבֹתָיו. וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו,
וַיֵּעָתֶר לוֹ וַיִּשְׁמַע תְּחִנָּתוֹ, וַיְשִׁיבֵהוּ יְרוּשָׁלִַם לְמַלְכוּתוֹ".
הָא לָמַדְתָּ שֶׁחֲבִיבִין יִסּוּרִין.

(שְׁמוֹת כ,יט) "אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם."


כרובי הזהב נראים דומים לאלילים, ולכן מותר לעשות אותם בתנאי שהמפרט יהיה מדויק ולא יחרגו ממנו כלל, לא במספר הכרובים, לא בחומר שממנו הם עשויים ולא במקום שבו הם מונחים.



לָמָּה נֶאֱמַר? לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר: (שְׁמוֹת כה,יח) "וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב".
אָמַר: "הֲרֵינִי עוֹשֶׂה אַרְבָּעָה!"
תִּלְמֹד לוֹמַר: (שְׁמוֹת כ,יט) "אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם."
אִם הוֹסַפְתָּ עַל שְׁנַיִם, הֲרֵי הֵם כֵּאלֹהֵי זָהָב.
"אֱלֹהֵי כֶסֶף" לָמָּה נֶאֱמַר? וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר "אֱלֹהֵי זָהָב"?
וּמַה תִּלְמֹד לוֹמַר "אֱלֹהֵי כֶסֶף"? וַהֲלֹא מַה שֶּׁהִתַּרְנוּ בוֹ, אָסַרְנוּ בוֹ?
מַה שֶּׁאָסַרְנוּ בוֹ, דִּין הוּא שֶׁנֶּאֱסֹר בּוֹ, וּמַה תִּלְמֹד לוֹמַר "אֱלֹהֵי כֶסֶף"?
לְפִי שֶׁמָּצִינוּ, כָּל כְּלֵי בֵית עוֹלָמִים, שֶׁאִם אֵין לָהֶם שֶׁלַּזָּהָב,
הֵן עוֹשִׂים אוֹתוֹ שֶׁלַּכֶּסֶף, שׁוֹמֵעַ אֲנִי, אַף שְׁנַיִם כְּרֻבִים כֵּן! תִּלְמֹד לוֹמַר "אֱלֹהֵי כֶסֶף",
הָא אִם שִׁנִּיתֶם מִשֶּׁלַּזָּהָב, הֲרֵי הֵן כֵּאלֹהֵי כֶּסֶף.
(שְׁמוֹת כ,יט) "לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם",
שֶׁלֹּא תֹּאמַר: הוֹאִיל וְנָתְנָה תוֹרָה רְשׁוּת לַעֲשׁוֹת בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ,
הֲרֵינִי עוֹשֶׂה בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת! תִּלְמֹד לוֹמַר "לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם".

דָּבָר אַחֵר: (שְׁמוֹת כ,יט) "לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם", שֶׁלֹּא תֹּאמְרוּ: הֲרֵי אָנוּ עוֹשִׂין לַנּוֹי,


 למרות שמותר להתבונן בפסלי נוי – ראו ע"ז ג ד – אין לעשות פסלים לנוי לפי הדרשה שלפנינו.



כְּדֶרֶךְ שֶׁאֲחֵרִים עוֹשִׂין בַּמְּדִינוֹת תִּלְמֹד לוֹמַר "לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם!"

פרשה יא[עריכה]

על שמות כ, כ-כד

(שְׁמוֹת כ,כ) "מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי",


דורש 'לי'.



מִזְבֵּחַ מְיֻחָד לִי, שֶׁלֹּא תִּבְנֵהוּ מִתְּחִלָּה לְשׁוּם אַחֵר.

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: מִזְבֵּחַ מְחֻבָּר בָּאֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִי,


הצעות שונות ליישוב הסתירה בין 'מזבח אדמה' לבין מזבחות הנחושת שבמשכן ובבית ראשון. ר' ישמעאל דורש לבנות את המזבח ישירות על האדמה, למרות הסיכון של קבר התהום; לדעת ר' נתן היה חלל בגוף המזבח, ולדעת איסי החלל מולא באדמה.



שֶׁלֹּא תִבְנֵהוּ עַל גַּבֵּי כִּפִּים, וְלֹא עַל גַּבֵּי עַמּוּדִים.
רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: מִזְבֵּחַ חָלוּל בָּאֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִי,
שֶׁנֶּאֱמַר: (שְׁמוֹת כז,י) "נְבוּב לֻחֹת תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ".
אִיסֵי בֶּן עֲקִיבָה אוֹמֵר: מִזְבֵּחַ נְחֹשֶׁת מָלֵא אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִי,
שֶׁנֶּאֱמַר: (מְלָכִים א ח,סד) "כִּי מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר לִפְנֵי יי, קָטֹן מֵהָכִיל אֶת הָעֹלָה".
וְכִי קָטוֹן הָיָה? וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר: (מְלָכִים א ג,ד) "אֶלֶף עֹלוֹת יַעֲלֶה שְׁלֹמֹה עַל הַמִּזְבֵּחַ הַהוּא"?
וּמַה תִּלְמֹד לוֹמַר "קָטֹן"? אֶלָּא בַיּוֹם שֶׁנִּבְנָה זֶה, מזבח שלמה בבית ראשון נִגְנַז זֶה. המזבח מהמשכן.

(שְׁמוֹת כ,כ) "וְזָבַחְתָּ עָלָיו". "עָלָיו", כְּנֶגְדּוֹ.


היכן מתבצעת השחיטה (הזביחה), והאם מותר לשחוט על המזבח עצמו?
הדרשה משווה בין המזבח החיצון - מזבח העולה – למזבח הפנימי, הוא מזבח הזהב.
המזבח החיצון מיועד להקרבת קרבנות, ולכן הוא מתיר ומכשיר, כלומר הזאת הדם על המזבח החיצון מתירה קרבנות שלמים וחטאת לאכילה; והעלאת קרבן למזבח, אפילו בטעות - מכשירה אותו להקרבה, ראו זבחים א, א, – מה אין כן במזבח הזהב שאינו מיועד לקרבנות הנאכלים אלא בעיקר לקטורת.
בכל זאת, על סמך הפסוק מדברים, טוען הדרשן שאין לשחוט בראש מזבח העולה.



אַתָּה אוֹמֵר "עָלָיו", כְּנֶגְדּוֹ, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא "עָלָיו" כְּמַשְׁמָעוֹ?
וְהַדִּין נוֹתֵן: וּמָה, אִם צְפוֹן הַמִּזְבֵּחַ, שֶׁאֵינוֹ כָשֵׁר לְכַפָּרָה, את הדם יש לשפוך דווקא על המזבח. כָּשֵׁר לִשְׁחִיטָה,
רֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ, שֶׁהוּא כָּשֵׁר לְכַפָּרָה, דִּין הוּא שֶׁיֻּכְשַׁר לִשְׁחִיטָה!
וַהֲרֵי הַמִּזְבֵּחַ הַפְּנִימִי יוֹכִיחַ, שֶׁהוּא כָשֵׁר לְכַפָּרָה וְאֵינוֹ כָשֵׁר לִשְׁחִיטָה,
וְהוּא יוֹכִיחַ עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא כָּשֵׁר לְכַפָּרָה, לֹא יֻכְשַׁר לִשְׁחִיטָה.
לֹא! אִם אָמַרְתָּ בַּמִּזְבֵּחַ הַפְּנִימִי, שֶׁאֵינוֹ לֹא מַכְשִׁיר וְלֹא מַתִּיר, וְאֵינוֹ גּוֹמֵר הַכַּפָּרָה,
לְפִיכָךְ לֹא יֻכְשַׁר לִשְׁחִיטָה,
תֹּאמַר בַּמִּזְבֵּחַ הַחִיצוֹן, שֶׁהוּא מַתִּיר וּמַכְשִׁיר וְגוֹמֵר אֶת הַכַּפָּרָה, לְפִיכָךְ יֻכְשַׁר לִשְׁחִיטָה.
תִּלְמֹד לוֹמַר: (דְּבָרִים יב,כז) "וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ, הַבָּשָׂר וְהַדָּם, עַל מִזְבַּח יי אֱלֹהֶיךָ".
הַבָּשָׂר וְהַדָּם בְּרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ, וְאֵין שְׁחִיטָה בְּרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ.

רַבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: אַף לִשְׁחֹט בְּרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ. וְהַכָּתוּב מְסַיְּעוֹ,


ראו זבחים ו, א, שהלכה כר' יוסי – שניתן גם לשחוט בראש המזבח, אם כי לא היו נוהגים כך בדרך כלל.



שֶׁנֶּאֱמַר: (שְׁמוֹת כ,כ) "מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי,
וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ, אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ".

כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: (שְׁמוֹת כ,כ) "וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ"


יישוב שתי הגישות שבדרשות הקודמות; וראו תוספתא זבחים ז, א.



וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: "וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם" (דְּבָרִים יב,כז)
כֵּיצַד יִתְקַיְּמוּ שְׁנֵי מִקְרָאוֹת הַלָּלוּ?
אָמַר רַבִּי יוֹסֵה בְּרַבִּי יְהוּדָה: מֵחֲצִי הַמִּזְבֵּחַ לַצָּפוֹן, כַּצָּפוֹן, וּמֵחֲצִי הַמִּזְבֵּחַ לַדָּרוֹם, כַּדָּרוֹם.

וְאֵין לִי אֶלָּא צְפוֹן הַמִּזְבֵּחַ שֶׁיְּהֵא כָּשֵׁר לִשְׁחִיטָה, שְׁאָר כָּל צְפוֹן הָעֲזָרָה מְנַיִן?


את הקדשים היו שוחטים בעזרה, ובדרך כלל לא על המזבח. וראו גם את הדרשה דלעיל, הטוענת שאין לשחוט כלל על המזבח; כאן לומדים שמותר לשחוט בצפון העזרה.



תִּלְמֹד לוֹמַר: (וַיִּקְרָא יד,יג) "וְשָׁחַט אֶת הַכֶּבֶשׂ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הַחַטָּאת וְאֶת הָעֹלָה,
בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ",
שֶׁאֵין תִּלְמֹד לוֹמַר "בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ"! וּמַה תִּלְמֹד לוֹמַר "בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ"?
אֶלָּא לְהַכְשִׁיר בּוֹ כָּל רוּחַ צְפוֹנִית.

(שְׁמוֹת כ,כ) "וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ", אֵין לִי אֶלָּא עוֹלָה וּשְׁלָמִים,
שְׁאָר כָּל הַקֳּדָשִׁים מְנַיִן? תִּלְמֹד לוֹמַר: (וַיִּקְרָא יד,יג) "כִּי כַּחַטָּאת הָאָשָׁם הוּא לַכֹּהֵן",

שֶׁאֵין תִּלְמֹד לוֹמַר "קֹדֶשׁ קֳדָשִׁים", אֶלָּא לְהַכְשִׁיר בּוֹ אֶת כָּל הַקֳּדָשִׁים.


לימוד ב'דבר הלמד מעניינו', שאין צורך לשחוט חולין במקדש.



אֵין לִי אֶלָּא חַטָּאת וְעוֹלָה וּשְׁלָמִים, שְׁאָר כָּל קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר מְנַיִן?
תִּלְמֹד לוֹמַר "אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ". מַשְׁמָע לכאורה מֵבִיא אֶת הַקֳּדָשִׁים וְאֶת הַחֻלִּין.
אָמַרְתָּ, בַּמֵּי הָעִנְיָן מְדַבֵּר? בַּקֳּדָשִׁים. ולא בחולין

(שְׁמוֹת כ,כ) "בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ."


דורש 'אזכיר' – תזכיר, שאין היתר להזכיר את שם הקב"ה בכל מקום.



שֶׁאֲנִי נִגְלָה עָלֶיךָ בְּבֵית הַבְּחִירָה. מִכָּן אָמְרוּ: שֵׁם הַמְפֹרָשׁ אָסוּר לְהֵאָמֵר בַּגְּבוּלִין.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: אִם תָּבֹא לְבֵיתִי, אַבֹא לְבֵיתָךְ,


מצטט את הלל הזקן, ראו תוספתא סוכה ד ג. הלל מהלל את העולים למקום, הוא בית ה', ומבטיח להם ברכה בביתם.



וְאִם לֹא תָּבֹא לְבֵיתִי, לֹא אַבֹא לְבֵיתָךְ! מָקוֹם שֶׁלִּבִּי אוֹהֵב, שָׁם רַגְלַי מוֹלִיכוֹת אוֹתִי!

מִכָּן אָמְרוּ: כָּל עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם שֶׁנִּכְנָסִין לְבֵית הַכְּנֶסֶת, שְׁכִינָה עִמָּהֶם,


ראו אבות ג, ו, שם עיבד ר' חלפתא את הדרשה והיסב את כל הקבוצות ללומדי תורה.



שֶׁנֶּאֱמַר: (תְּהִלִּים פב,א) "אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל".
וּמְנַיִן אֲפִלּוּ שְׁלֹשָׁה שֶׁדָּנִין? שֶׁנֶּאֱמַר: (תְּהִלִּים פב,א) "בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט."
וּמְנַיִן אֲפִלּוּ שְׁנַיִם? שֶׁנֶּאֱמַר: (מַלְאָכִי ג,טז) "אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יי אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ".
וּמְנַיִן אֲפִלּוּ אֶחָד? שֶׁנֶּאֱמַר: (שְׁמוֹת כ,כ) "בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי, אָבוֹא אֵלֶיךָ".

(שְׁמוֹת כ,כא) "וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי".


הקרבת הביכורים, ההלוואה לעני ובניית המזבח הן חובה; אבל את המזבח ניתן לעשות גם מאדמה ולא מאבנים. והשוו לדרשות דלעיל על פס' כ.
ר' ישמעאל מסיק שניתן לשנות את החומרים של כל כלי המקדש, וראו גם לעיל פרשה י, על פס' יט 'כָּל כְּלֵי בֵית עוֹלָמִים, שֶׁאִם אֵין לָהֶם שֶׁלַּזָּהָב, הֵן עוֹשִׂים אוֹתוֹ שֶׁלַּכֶּסֶף'.



רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: כָּל "אִם" וְ"אִם" שֶׁבַּתּוֹרָה, רְשׁוּת,
חוּץ מִשְּׁלֹשָׁה: (וַיִּקְרָא ב,יד) "וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים", חוֹבָה.
אַתָּה אוֹמֵר חוֹבָה, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא רְשׁוּת? תִּלְמֹד לוֹמַר "תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ", חוֹבָה וְלֹא רְשׁוּת.
כַּיּוֹצֵא בוֹ: (שְׁמוֹת כב,כד) "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ, לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה,
לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ", חוֹבָה. אַתָּה אוֹמֵר חוֹבָה, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא רְשׁוּת?
תִּלְמֹד לוֹמַר: (דְּבָרִים טו,י) "וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ", חוֹבָה וְלֹא רְשׁוּת.
כַּיּוֹצֵא בוֹ: (שְׁמוֹת כ,כא) "וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי", חוֹבָה.
אַתָּה אוֹמֵר חוֹבָה, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא רְשׁוּת?
תִּלְמֹד לוֹמַר: (דְּבָרִים כו,ו) "אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה", חוֹבָה וְלֹא רְשׁוּת.
וּמַה תִּלְמֹד לוֹמַר (שְׁמוֹת כ,כ) "מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי"?
אֶלָּא רָצָה לַעֲשׁוֹת שֶׁלָּאֲבָנִים, יַעֲשֶׂה, שֶׁלַּאֲדָמָה, יַעֲשֶׂה.
וַהֲרֵי דְבָרִים קַל וָחֹמֶר לִשְׁאָר כָּל הַכֵּלִים: וּמָה, אִם מִזְבֵּחַ הֶחָמוּר, אִם רָצָה לְשַׁנּוֹת, יְשַׁנֶּה,
קַל וָחֹמֶר לִשְׁאָר כָּל הַכֵּלִים!

(שְׁמוֹת כ,כא) "לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית". אֵין גָּזִית אֶלָּא גְּזוּזוֹת שֶׁהוּנַף עֲלֵיהֶם בַּרְזֵל.

רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: הֲרֵי שֶׁבָּנָה בּוֹ שְׁתֵּי אֲבָנִים גְּזוּזוֹת שֶׁהֵנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֵל,


דורש 'אתהן' בלשון רבים.



שׁוֹמֵעַ אֲנִי, יְהֵא הַמִּזְבֵּחַ כֻּלּוֹ פָּסוּל?
תִּלְמֹד לוֹמַר "לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית", הֵן פְּסוּלוֹת, וְלֹא הַמִּזְבֵּחַ כֻּלּוֹ פָּסוּל.

(שְׁמוֹת כ,כא) "לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית".


דרשה נוספת על 'אתהן'. מקדש הורדוס היה בנוי גזית, והדרשה מכשירה אותו.
במקדש שלמה החמירו, אבל גם בו השתמשו באבני גזית שהוכנו ונגזזו מראש.



בּוֹ אֵי אַתָּה בּוֹנֶה גָּזִית, אֲבָל אַתָּה בּוֹנֶה בָּהֵיכָל וּבְקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים גָּזִית.
שֶׁהָיָה בַדִּין: וּמָה, אִם מִזְבֵּחַ הַקַּל, אָסוּר לִבְנוֹת בּוֹ גָּזִית, הַהֵיכָל וְקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים הַחֲמוּרִים,
דִּין הוּא שֶׁלֹּא יְהוּ בּוֹנִין בָּהֶן גָּזִית!
תִּלְמֹד לוֹמַר "לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית", בּוֹ אֵי אַתָּה בּוֹנֶה גָּזִית,
אֲבָל אַתָּה בּוֹנֶה גָּזִית בָּהֵיכָל וּבְקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים.
וּמָה אֲנִי מְקַיֵּם (מְלָכִים א ו,ז) "וּמַקָּבוֹת וְהַגַּרְזֶן, כָּל כְּלִי בַרְזֶל, לֹא נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ"?
בַּבַּיִת אֵינוֹ נִשְׁמַע, אֲבָל בַּחוּץ, נִשְׁמַע.

(שְׁמוֹת כ,כא) "וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי, לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית,


המזבח מסמל אריכות ימים; והשוו לדרשה הבאה של ר' יוחנן בן זכאי, לפיה המזבח מסמל שלום בין בני אדם.



כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ."
מִכָּן הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: הַמִּזְבֵּחַ נִבְרָא לְהַאֲרִיךְ שְׁנוֹתָיו שֶׁלָּאָדָם,
וְהַבַּרְזֵל נִבְרָא לְקַצֵּר שְׁנוֹתָיו שֶׁלָּאָדָם.
אֵינוֹ רַשַּׁי לְהָנִיף הַמְּקַצֵּר עַל הַמַּאֲרִיךְ.

רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּי אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: (דְּבָרִים כז,ו) "אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה",


דורש שלמות – שלום: יש לכבד את האבנים שמשמשות למזבח ולא להניף עליהן ברזל. יתכן שיש קשר למעשיו של ר' יוחנן בזמן המרד הגדול, שניסה להביא שלום ולהיכנע בשם המורדים.



אֲבָנִים שֶׁמְּטִילוֹת שָׁלוֹם. וַהֲרֵי דְבָרִים קַל וָחֹמֶר:
וּמָה, אִם אַבְנֵי מִזְבֵּחַ, שֶׁאֵינָן לֹא רוֹאוֹת וְלֹא שׁוֹמְעוֹת וְלֹא מְדַבְּרוֹת,
עַל שֶׁמְּטִילוֹת שָׁלוֹם בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם,
אָמַר הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא: (דְּבָרִים כז,ה) "לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל",
הַמֵּטִיל שָׁלוֹם בֵּין אִישׁ לְאִישׁ, בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ, בֵּין עִיר לְעִיר, בֵּין אֻמָּה לְאֻמָּה, בֵּין מֶמְשָׁלָה לְמֶמְשָׁלָה,
בֵּין מִשְׁפָּחָה לְמִשְׁפָּחָה, עַל אַחַת כַּמָּה כַּמָּה שֶׁלֹּא תְבוֹאֵהוּ פֻּרְעָנוּת!

(שְׁמוֹת כ,כב) "וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי". מִכָּן אָמְרוּ: עֲשֵׂה כֶּבֶשׁ לַמִּזְבֵּחַ,
אֵין לִי אֶלָּא עֲלִיָּה; יְרִידָה מְנַיִן?
תִּלְמֹד לוֹמַר "אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו."
הָא לֹא עֲלִיָּה וְלֹא יְרִידָה גָּרְמָה, אֶלָּא כִּסּוּי הערווה גּוֹרֵם.

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ.


ערוות הכהנים מכוסה ע"י המכנסים, וכאן מדובר על הקטנת הפסיעות שלהם עקב בצד גודל, והשוו תוספתא יומא א יד.



וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר: (שְׁמוֹת כח,מב) "וַעֲשֵׂה לָהֶם מִכְנְסֵי בָד, לְכַסּוֹת בְּשַׂר עֶרְוָה,
מִמָּתְנַיִם וְעַד יְרֵכַיִם יִהְיוּ."
וּמַה תִּלְמֹד לוֹמַר: (שְׁמוֹת כ,כב) "אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו"?
שֶׁלֹּא יִפְסַע בּוֹ פְּסִיעָה גַּסָּה, אֶלָּא גוּדָל בְּצַד עָקֵב, וְעָקֵב בְּצַד גּוּדָל.

(שְׁמוֹת כ,כב) "אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו." עָלָיו אֵי אַתָּה פוֹסֵעַ פְּסִיעָה גַּסָּה,


השוו לדרשה דלעיל על פס' כא, 'גזית'.



אֲבָל אַתָּה פוֹסֵעַ פְּסִיעָה גַּסָּה בָּהֵיכָל וּבְקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים.
שֶׁהָיָה בַדִּין: וּמָה, אִם מִזְבֵּחַ הַקַּל, אָסוּר לִפְסֹעַ בּוֹ פְּסִיעָה יְתֵרָה,
הַהֵיכָל וְקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים הַחֲמוּרִים, דִּין הוּא שֶׁתְּהֵא אָסוּר לִפְסֹעַ בָּהֶן פְּסִיעָה יְתֵרָה!
תִּלְמֹד לוֹמַר "אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו." בּוֹ אֵי אַתָּה פוֹסֵעַ פְּסִיעָה יְתֵרָה,
אֲבָל אַתָּה פוֹסֵעַ פְּסִיעָה יְתֵרָה בָּהֵיכָל וּבְקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים.

וַהֲרֵי דְבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמָה, אִם אֲבָנִים, שֶׁאֵין בָּהֶן דַּעַת, לֹא לְרָעָה וְלֹא לְטוֹבָה,


השוו לדרשה של ר' יוחנן בן זכאי על פס' כא.



אָמַר הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא: "לֹא תִּנְהֹג בָּהֶן מִנְהָג בִּזָּיוֹן",
חֲבֵרָךְ, שֶׁהוּא בִדְמוּתוֹ שֶׁלְּמִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם,
דִּין הוּא שֶׁלֹּא תִּנְהֹג בּוֹ מִנְהָג בִּזָּיוֹן!

"אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו." (שְׁמוֹת כא,א) "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים".


דורש את סמיכות הפרשיות.



נִמְצֵינוּ לְמֵדִין, שֶׁסַּנְהֶדְרִין בָּאִין בְּצַד מִזְבֵּחַ.
אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר, זֵכֶר לַדָּבָר,
שֶׁנֶּאֱמַר: (מְלָכִים א ב,כח) "וַיָּנָס יוֹאָב אֶל אֹהֶל יי, וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ."

חַסְלַת מַסֶּכֶת דְ"בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי"