קטגוריה:שמות יט טו
נוסח המקרא
ויאמר אל העם היו נכנים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה
וַיֹּאמֶר אֶל הָעָם הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה.
וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־הָעָ֔ם הֱי֥וּ נְכֹנִ֖ים לִשְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֑ים אַֽל־תִּגְּשׁ֖וּ אֶל־אִשָּֽׁה׃
וַ/יֹּ֙אמֶר֙ אֶל־הָ/עָ֔ם הֱי֥וּ נְכֹנִ֖ים לִ/שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֑ים אַֽל־תִּגְּשׁ֖וּ אֶל־אִשָּֽׁה׃
תרשים של הפסוק מנותח תחבירית על-פי הטעמים
לפרטים מלאים ראו ויקיטקסט:מקרא.
פרשנות
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וַאֲמַר לְעַמָּא הֲווֹ זְמִינִין לִתְלָתָא יוֹמִין לָא תִקְרְבוּן לְצַד אִתְּתָא׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וַאֲמַר לְעַמָּא הֲווֹ זְמִינִין לִתְלָתֵי יוֹמִין לָא תִקְרְבוּן לְתַשְׁמִישׁ דְעָרִיס: |
| ירושלמי (קטעים): | וַאֲמַר לְעַמָּא הֲווֹ מְזַמְנִין לִתְלָתָא יוֹמִין לָא תִקְרְבוּן לְתַשְׁמִישׁ דְּעַרְסָא: |
רש"י
"אל תגשו אל אשה" - כל ג' ימים הללו כדי שיהו הנשים טובלות ליום השלישי ותהיינה טהורות לקבל תורה שאם ישמשו תוך שלשת ימים שמא תפלוט האשה שכבת זרע לאחר טבילתה ותחזור ותטמא אבל מששהתה ג' ימים כבר הזרע מסריח ואינו ראוי להזריע וטהור מלטמא את הפולטת
מפרשי רש"י
ומדברי רש"י משמע כי "ליום השלישי" משמע ליום הג' בודאי, דהיינו ששי בחדש, ואם כן קשיא הא דקאמר בפרק רבי עקיבא (שבת דף פז.) אהא דקאמר דהוסיף משה יום אחד מדעתו, וקאמר מאי דריש, ומתרץ שדרש "לך אל העם וקדשתם היום ומחר" (פסוק יא), מה מחר לילו עמו אף היום לילו עמו, ומאי מהני ליה הך דרשה, כיון דכתיב בפירוש "והיו נכונים ליום השלישי כי ביום השלישי ירד", דמשמע יום ששי בלבד, ומדברי רש"י דפירש למעלה (פסוק יא) שהוא ששי בחדש, משמע דאליבא דתרוייהו יום ג' דכתיב בקרא הוא יום ששי בחדש, מדלא פירש למעלה 'יום ששי לחדש לרבנן', ומשמע דאף אליבא דרבי יוסי פירש דהוא ששי בחדש, אלא שהוסיף משה יום אחד על ששי בחדש, ויראה לתרץ דאף לרבי יוסי פשט הכתוב "ליום השלישי" הוא ששי סיון, רק שמכח דרש (ש) דרש משה "היום ומחר" 'מה מחר לילו עמו אף היום לילו עמו', ולפיכך פירש (רש"י פסוק יא) פשט הכתוב אף לרבי יוסי, אף על גב דאתא הדרשה ואפקא לקרא, (ו) מכל מקום פירש פשט הכתוב כדרכו:
[כ] יום אחד הוסיף משה [מדעתו]. הך 'מדעתו' פירושו מדעתו וחכמתו שהוציא מכח דרש ד"היום ומחר" (פסוק יא), 'מה מחר לילו עמו אף היום לילו עמו'. שכל דרש שהוציאו רבנן מכח יתור נקרא 'דברי סופרים', דסוף סוף לא נכתב זה בפירוש בכתוב, ואי משום הדרש - זה הדרש הוא מדברי סופרים, שיש להם רמז בקרא, ובשביל כך יקרא 'דברי סופרים'. [ו]בפרק הנחנקין (סנהדרין דף פח:) (ו) קאמר שם חומר בדברי סופרים משל תורה, דאין חייב זקן ממרא אלא בדבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים, כגון תפילין שאסור לעשות חמש טוטפות. ואף על גב דילפינן ארבע בתים מדברי תורה 'ט"ט בכתפי שתים, פ"ת באפריקי שתים' (סנהדרין דף ד:), כל זה אינו אלא מדברי סופרים. וראיה לזה שכל דבר שבא מכח דרש אינו כמו מן התורה, דהא כמה דברים שהם בודאי מדרבנן ואסמכוה אקרא:
ואל תטעה לומר כי בכל מקום שאמרו ז"ל אסמכתא הוא שמשה רבינו כאשר כתב התורה לא כתב אותו בשביל אותה אסמכתא, רק הם ז"ל אסמכוה אותה מדעתם, אומר אני האומר כן טועה בדברי חכמים, שאם כן יהיה דברי חכמים רק עמל ויגיעה ואין בו ממש, שלפעמים מוציאים דבר מן המקרא על ידי למוד דרשות, ולא יהיה זה רק ליפות הדברים או לגנוב דעת הבריות כאילו הוא דרשה מן התורה, ולא נאה זהו לחכם, שהרי אין להם שום חלק ונחלה בתורה, אלא הם ז"ל אסמכוה אותם מדעתם אקרא. אבל כך פירושו, שיש לדבריהם אסמכתא, שדבריהם נסמכים אקרא, ונקרא זה 'אסמכתא', כלומר שאין זה גוף המקרא, אלא שנסמך דבריהם עליהם על דברי תורה, ומחובר אל דברי התורה, ולעולם בתורה יש להם חלק, והיינו אסמכתא גופיה:
והשתא כל הדרשות שדרשו חכמים ז"ל הם שפיר לסמוך דבריהם על הכתוב; לפעמים הוא פירוש הכתוב, כמו גבי תפילין, שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים, ואין זה אסמכתא אלא פירוש דברי תורה, והפירוש הוא מדברי סופרים, וכן הרבה למאד. כי מאחר שהדרשה בעצמה - חכמים דרשוה, נקרא זה 'דברי סופרים', כל דבר הבא מדעתם ושכלם, וזה הדבר יש לו דין דברי תורה. אבל לפעמים אין הגוף דברי תורה רק נסמך לדברי תורה, ומצטרף אל דברי תורה, וכיון שלא הוי רק שנסמך על דברי תורה יש לו דין אחר - דהוי מדרבנן לגמרי. ומפני כי משה רבינו עליו השלום הוציא דין זה מדעתו ומשכלו, ודרש הכתוב, אמרו (שבת דף פז.) ש'הוסיף משה יום אחד מדעתו':
והתוספות (שם ד"ה היום) פירשו דהך דרשה דכתיב "היום ומחר" לאו דרשה גמורה, שאם דרשה גמורה - לא הוסיף משה מדעתו. ולפי דבריהם לא נקרא 'מדעתו' עד שיהיה כולו מדעתו. ולא ידעתי ליישב 'מאי דריש' דקאמר, הא מדעתו הוסיף, ומאי שואל תלמודא מאי דרשא. ועוד, אם זה דרשה לאו גמורה, למה הוסיף משה יום אחד. וכל זה מפני שהוקשה לתוספות דממה נפשך, אם דברי תורה הוא הדרש שדרש "היום ומחר" - לא הוסיף משה מדעתו, ואם לאו דברי תורה הוא - אם כן אינו נרמז בתורה. וכל זה פלא בעיני, כי נראה לי כל הדרשות שדרשו חכמים כלם הם מן התורה, ולא שהם גוף התורה, רק הם יוצאים מן התורה. דמיון זה, הבנאי בונה בית והשלימו, והניח מקום להעמיד שם דברים הצריכים אל הבית. ובא אחר כך חכם אחד ומתבונן בבית למה בנה הבית בצורה זאת, רק להוסיף דבר זה, ועוד בנאו בצורה זאת - להוסיף דבר זה. הנה כל התוספות הוסיף האיש החכם, אבל הוא לקח אותם מבנין הבית. ובשביל זה כאשר הוסיף אותו החכם אותן הדברים - בשביל זה לא יאמר שהם מבנין הבית, רק מה שהוסיף החכם בהתבוננות הבית. ולפעמים החכם מבאר ומפרש איזה דבר נקרא בית ואיזה חדר, ואין זה תוספת, רק פירוש וביאור. כך הוא התורה, ניתנה בלא תוספות ובלא מגרעת, והניחה מקום לחכמים לבנות, והם הרמזים בתורה. ומכל מקום מאחר שלא כתב זה בפירוש, כאילו אמרה תורה אתם החכמים יש לכם במקום הזה להוסיף, והוא דעתכם, אבל אין כל כך דבר פשוט [ו]הכרחי כמו דעת בתורה, שזה החלוק בין הדברים שהם אסמכתא, שאין כל כך הכרחי, כמו דברי תורה:
אך עתה עמדו דרשנים דורשים דברים אשר לא כן, כל העולה על רוחם ודעתם, ואין ספק אלי שהתורה חוגרת שק עליהם לפרש התורה כרצונם, וזהו מעשה האומות שמפרשים כרצונם, ובזה האמת נעדרת תחת אשר נקראת "תורת אמת" (מלאכי ב, ו):
ואף על גב דעדיין לא נתנה [תורה] שיהיה שכבת זרע מטמא, אין זה קשיא, שאף על גב דאדם אינו מוזהר עליו, מכל מקום אין שכינתו שורה במקום טומאה, ועכשיו בא לשכון כבוד ה' עליהם, הזהיר אותם על הטומאה. אף על גב דבלאו הכי היו טמאי מתים וטמאי שרץ ונבלה ומצורע וכל הטומאות, לא הקפידה תורה על זה רק על טומאת קרי הבא מקלות ראש, ואין השם יתברך שוכן כבודו עמהם, אבל שאר הטומאות, שאינם באים מחמת קלות ראש, לא:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה – כָּל שְׁלֹשָׁה יָמִים הַלָּלוּ, כְּדֵי שֶׁיְּהוּ הַנָּשִׁים טוֹבְלוֹת לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וְתִהְיֶינָה טְהוֹרוֹת לְקַבֵּל תּוֹרָה; שֶׁאִם יְשַׁמְּשׁוּ תּוֹךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים, שֶׁמָּא תִּפְלֹט הָאִשָּׁה שִׁכְבַת זֶרַע לְאַחַר טְבִילָתָהּ וְתַחֲזֹר וְתִטְמָא. אֲבָל מִשֶּׁשָּׁהֲתָה שְׁלֹשָׁה יָמִים, כְּבָר הַזֶּרַע מַסְרִיחַ וְאֵינוֹ רָאוּי לְהַזְרִיעַ, וְטָהוֹר מִלְּטַמֵּא אֶת הַפּוֹלֶטֶת.
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
לשון הגשה שלא בא כן בשום מקום שתמיד בא ע"ז לשון קריבה, ומבואר אצלנו ההבדל בין קרב ובין נגש, שקריבה הוא בששניהם שוים וקל לקרב אליו והגשה הוא בשיש קושי לגשת אל הדבר, לכן בא תמיד לשון קריבה אל אשה, כי גם מ"ש לא תקרבו לגלות ערוה, כי האשה מוזהרת כמו האיש ושניהם קרבים בשוה, משא"כ פה שהעכוב הוא רק מצדה לא מצדו כי הוא יכול לטבול ולטהר, רק היא לא תתרצה כי הפולטת ש"ז עד ג"י טמאה, תפס לשון הגשה:
המפרשים עונים לשאלות • ביאור קצר על כל הפרק • כתבו את ביאור ויקי על הפסוק!
קישורים
דף הפרק • מקראות גדולות • הרשימה המלאה של דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לפסוק זה
פסוק זה באתרים אחרים: אתנ"כתא • סנונית • הכתר • על התורה • Sefaria • שיתופתא
דפים בקטגוריה "שמות יט טו"
קטגוריה זו מכילה את 12 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 12 דפים.