התורה והמצוה על שמות יט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


(א)השאלות (א - ט) למה כפל באו מדבר סיני ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני, וכפל ויחנו ויחן, והלא מתחלה קראו ואח"כ עלה אל האלהים, ומהו הכפל כה תאמר ותגיד, וסיים אלה הדברים אשר תדבר, ולמה כפל וישב משה את דברי העם ויגד משה את דברי העם:

"בחדש השלישי לצאת ב"י מארץ מצרים". תחלה בא לבאר שאז הגיע עת הכושר אל מעמד הנבחר ולא היה אפשר שיהיה קודם לכן, שההכנה האחת לזה היה צאת בני ישראל מארץ מצרים, כי מתן תורה לא היה אפשר שיהיה ליחידים רק לעם נברא ששים רבוא שהוכנו לזה לעלות בהר ה' ולקבל תורתו, ועד עתה היה הסגולה ולב האדם רק ביחידים שעמדו בכל דור, והגם שניתן להם איזה מצות היה זה רק להשלים א"ע ואת ב"ב המעטים, ומה שקרא אברם בשם ה', לא היה בתורת נביא לתת תורה ודת כולל רק בתורת מורה ומלמד ומוכיח וכמ"ש הרי"א, כי להנתן תורה היה צריך שימצא גוי קדוש כולם ראוים אל הענין האלהי, כמו שהיו ישראל ששים רבוא שכולל כל הפרצופים וכל הדעות, כמ"ש הרואה ששים רבוא מברך אומר ברוך חכם הרזים שאין דעותיהם שוות זל"ז, וזה לא היה עד עתה, כי גם אחר אשר פרו ורבו במצרים והיה כמספר הזה, היה צריך שיזדכך חמרם ויכנע ע"י קושי השעבוד כהתוך כסף בתוך כור הברזל בזמן הקצוב מאת החכמה העליונה שלא נשלם עד עתה, וגם אחר שיצאו ממצרים לא היו ראוים לזה עד שיזדככו מטומאת מצרים שזה היה ע"י המסעות שנסעו וראו מעשה ה' ונפלאותיו והוכן נפשם אל האמונה, כי בכל מסע נתנסו בנסיון חדש ויצאו מטומאת מצרים אל מדרגה יותר נעלה בקדש, וכמו שפרשתי בארצות השלום דרוש ב' בפסוק אלה מסעי ב"י אשר יצאו מארץ מצרים, ועד עתה נסעו עשר מסעות עד שמדבר סיני היה המסע האחד עשר, שאין דבר שבקדושה פחות מעשרה, וכבר פי' חז"ל שלא נתנה להם התורה תיכף בצאתם שעד עתה לא נתרפאו מתחלואי מצרים הגופניים והנפשיים, ובכ"ז לא רצה לעכב מ"ת עד בואם לארץ ישראל, כי היה צריך שיהיה סמוך ליצ"מ שעוד לא נמחק מנפשם הרושם שקבלו מן הנפלאות שעשה להם במצרים ועל הים וכמ"ש הרי"א באורך, ואמרו חז"ל בשבת פתח האי גלילאה בריך רחמנא דיהיב אוריין תליתאי לעמא תליתאי על ידי תליתאי ביומא תליתאי בירחא תליתאי, כי הקדושה עולה בג' מדרגות כמ"ש קדוש קדוש קדוש, הקדושה התחתונה היא על ארעא, שיתקדש החומר והארציית, והקדושה האמצעית היא בשמי מרומא שתתקדש הנשמה בת שמים המושלת על החומר, והקדושה הגבוהה היא קדיש לעלם ולעלמי עלמיא שהוא הנצחיית שלקח הקב"ה לעצמו כמ"ש במדרש פ' קדושים משל למלך שהיו לו ג' עטרות נתן שתים בראש בניו ואחת נטל לעצמו, ולא יזכו לקדושה השלישית רק א' בדור, והצדיקים לעת"ל כמ"ש עתידים צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש כמ"ש במק"א, וכן בתורה נמצאו ג' קדושות כמ"ש חז"ל הלוחות ארכן ששה טפחים שתים בידו של משה ושתים בידו של הקב"ה ושתים מפסיקות בין יד ליד ומשה נטלן בזרוע, ר"ל שפשטי התורה הם השני טפחים שהיו בידו של משה וצפונותיה הנעלמים הם בידו של הקב"ה, ודרכי התורה בטעמיה והלכותיה המסורים בע"פ לחכמי דור דור הם הטפחים האמצעים שנטל משה למסרם לחכמי הדורות, ועז"א דיהיב אוריין תליתאי, ובין עם ה' נמצאו ג' מדרגות, המון העם שאין משיגים רק הלבוש החיצון שהם פשטי התורה, והלוים שמשיגים גופי התורה וטעמיה ותורה שבע"פ שהוא הגוף שתחת הלבוש והם היו המורים כמ"ש יורו משפטיך ליעקב, והכהנים הנכנסים בהיכל הקדש ומשיגים נשמת התורה ורוחניותה וסודותיה. וזה עמא תליתאי ואלה כולם נתנו מרועה אחד ע"י תליתאי, שמשה היה שלישי לבטן וקודם לו נולדו אהרן ומרים שהכינו שתי קדושות הקודמות, וגם משה בעצמו היו לו ג' מדרגות: א] קודם מראה הסנה שצפה בחכמה ע"י העיון והמחקר, ב] בעת מראה הסנה שהשיג בנבואה באספקלריא שאינה מאירה, ג] אח"ז שנתעלה למדרגה היותר גדולה להשיג באספקלריא המאירה אשר פה אל פה ידבר בו, והוכרח שתנתן התורה בירחא תליתאי שבכל חדש הוכנו אל מדרגה אחת בקדש, וגם ביומא תליתאי ע"י הפרישה ג' ימים לבא לקדושה המשולשת, לכן אמר בחדש השלישי ביום הזה באו מדבר סיני, כי יום אתמול לא היה הזמן לזה עד שנכנס החדש השלישי, אחר שבאר ההכנה מצד הזמן יבאר ההכנה שהיה מצד המקום, שהר סיני היה המקום המוכן לזה, וע"כ נקרא הר האלהים שהיתה בו קדושה מתיחסת אל הענין שנבחר אליו, וכבר באר הרי"א כמה טעמים למה נבחר המקום הזה דוקא, וע"כ ביום הזה באו מדבר סיני ששם אוה ה' לתת מימינו אש דת למו:


הערות

[א] הנה הרמב"ם במו"נ (ה"ב פל"ב) כתב, שכמו שיש ג' דעות בקדמות העולם וחדושו, כן יש ג' דעות בנבואה, שכמו שבחדוש העולם, דעה א] הוא דעת אריסטו שהעולם קדמון, ב] דעת אפלטון שהעולם מחודש רק שנברא מחומר קדום, ג] דעת תורתנו שהעולם נברא מאין, כן בנבואה: דעה א' הוא דעת הפתאים, שהשי"ת יבחר מי שירצה מבני אדם וישרה בו הנבואה וישלחהו אעפ"י שאינו מוכן לזה, דעה ב' דעת הפילוסופים שהנבואה שלמות מיוחדת לאדם, וא"א שינבא רק מי שמוכן לזה, אמנם מי שיש בו השלמות הזה מוכרח שינבא, דעה ג' דעת תורתנו שאפשר שיהיה איש מוכן לנבואה ויכין א"ע לזה ולא יתנבא, כי זה תלוי ברצון הבורא ולפי מה שתלה הדעות בנבואה בהדעות בקדמות העולם וחדושו, דבריו נפלאו מאד, והוא סותר א"ע, שלפ"ז מבואר שלפי דעת אריסטו שהעולם קדמון ואינו תלוי ברצון הבורא, כן הנבואה מחויבת למי שיש לו ההכנה לזה ואז א"א שלא ינבא, ולדעת אפלטון שהעולם מחודש רק שנברא מחומר קדום, יחויב שגם הנבואה תלוי ברצון הבורא, ובכ"ז צריך שיהיה מוכן לכך שזה כעין החומר לנבואה, ואז תלוי ברצון הבורא אם ירצה ינבא אותו, ולדעת תורתנו שהעולם נברא יש מאין ברצון הבורא, כן יוכל להיות חלות הנבואה יש מאין ואף שאינו מוכן לכך ינבאהו אם ירצה, כמו שברא העולם יש מאין, ואיך יסכימו דבריו עם דבריו, אחר שאנחנו מאמינים בבריאת עולם יש מאין, ראוי שגם הנבואה תחול ברצון הבורא גם על הבלתי מוכן לזה. אמנם עם העיון דבריו נכונים, שכבר בארתי בפי' מעשה בראשית, שבריאת יש מאין לא היה רק ביום הראשון, וכל מה שעשה בששת הימים הכל היה יש מיש, וכן ינהג תמיד, כמ"ש בנדרים (דף ל) עמ"ש אם בריאה יברא ה' אם בריאה מששת ימי בראשית מוטב ואם לאו יברא ה', מקשה והא אין כל חדש תחת השמש, כי אחר הבריאה הראשונה לא תצויר בריאה יש מאין, ואיך אמר יברא ה' שבריאה הוא יש מאין. אולם במתן תורה שדבר ה' אל כל העם פנים אל פנים וכולם זכו לנבואה אעפ"י שרוב העם לא היו מוכנים לכך, הרי היה זה כבריאה יש מאין, וע"ז אמרו חז"ל גדול יום מ"ת כיום שנברא בו שמים וארץ, ר"ל כי באותו היום היה בריאה יש מאין, כמו בבריאה הראשונה שברא שמים וארץ שהיה בריאה יש מאין. אולם למה היה צריך הנס הנפלא הזה אשר לא היה כמוהו למן הבריאה הראשונה, זה באר היטב בעקרים מאמר הראשון, שחקר באשר נמצאו דתות רבות נקראות אלהיות והקבלה נמשכת בכל אחת לבעלי הדת ההוא, במה יודע אפוא ההבדל בין הדת האלהית האמתית ובין המזויפת מתדמה באלהית ואיננה אלהית, ויאמר כי אמות הדבר על שני פנים, אם אמות עצמי ואם אמות בלתי עצמי, והאמות העצמי הוא שיתאמת הדבר, אם מצד סבותיו, אם מצד סגולותיו העצמיות, והאמות הבלתי עצמי הוא בשיתאמת הדבר העצמי אמות מקרי, לא מצד סבותיו ולא מצד סגולותיו העצמיות, והמשל בזה שני רוקחים שהובאו לפני חכמי הרפואה לעשות מרקחת התריא"ק הגדול, ואמר האחד כי הוא ירקח התריא"ק רקוח יפה מציל מכל מיני סמי המות ומכל הארסיים בראיה שהוא יראה לפניהם בשר האפעה וכל הסמים הראוים לכנס בהתריא"ק וינסה סגולות כל הסמים הפשוטים והוכרו כולם שאין בהם חשש זיוף, שאין ספק שהתריא"ק שנעשה על זה הדרך אין בו חשש זיוף, וכן אם יברר שהתריא"ק הוא טוב בראיה שהוא ירפא כל החולים שראוי לרפאם בתריא"ק, שזה ברר הדבר מצד סגולותיו העצמיות אעפ"י שאינו ברור חזק כהראשון, והרוקח השני יאמר כי הוא יברר שהתריא"ק שעשה הוא טוב ע"י שיעשה אותות ומופתים שילך במו אש ולא יכוה וכדומה, וזה אינה ראיה עצמית על טובת התריא"ק, וכן הנביא שרוצה לברר שנבואתו אמת ע"י שיתן אותות ומופתים אינו ברור עצמי, וכ"ש אם ירצה לברר עי"ז שהוא שליח מאת ה' להנתן תורה על ידו, וע"כ הגם שנצטוינו לשמוע אל הנביא אשר יתן אות ומופת כ"ז שלא יכזב, בכ"ז לא יהיה זה אם רוצה שיהיה שליח תורה, וכמ"ש הרמב"ם בה' יסודי התורה שמרע"ה לא האמינו בו ישראל מפני האותות והמופתים עד מעמד הר סיני, שאז עינינו ראו את האש ואת הלפידים וצפו במראה הנבואה ונתברר להם אמיתת מציאות הנבואה, כמ"ש היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי, ושמעו שאלהים אמר למשה לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי ואדברה אליך את כל המצוה, ועל כן רצה ה' שתנתן התורה בפרסום גדול ורבוי עצום של ששים רבוא, והם הנחילו הקבלה הזאת אשר ראו בעיניהם לבניהם אחריהם לדור אחרון, וע"כ כל מי שיקום לאמר שהוא שליח מה' ליתן תורה לעם, נשיב אליו שתורה שלא תנתן מאת האלהים בפרסום גדול כזה אינה אלהית, וכ"ש כשבא לבטל התורה הנתונה ממשה, שישיבו לו שאז צריך שיתראה ה' בעצמו לפני ששים רבוא בפרסום גדול שהתגלה בעת נתינתה, כי הדבר המצטוה לנביא בינו לבין עצמו יש חשש וספק בדבריו אף בדורו וכ"ש בדורות הבאים:

 

(ב) "ויסעו מרפידים". ר"ל שגם נסיעתם מרפידים היה ג"כ בו ביום, שעד עתה היו צריכים להיות ברפידים שהוא המסע העשירי, וכבר נזכר כי ברפידים לא היה להם מים וניתן להם מים מן הצור בחורב, כי ברפידים ששם רפו ידיהם מן התורה לא היה מקום מוכן לנס, רק חורב ששם עתידים לשאוב מי התורה ממעיני הישועה היה מוכן לנס המים, ובכל עת חנייתם ברפידים הובילו מים מחורב לרפידים שהיו סמוכים זל"ז, ובכ"ז לא נסעו מרפידים, והגם שמשה תקע אהלו בחורב כי לשם בא יתרו ובודאי גם רבים מישראל ישבו עמו כמ"ש ויעמוד העם על משה, וכן כל שואבי מים באו לשם בתמידות לקחת מים לצמאם, בכ"ז יצדק לאמר שרק ביום הזה באו מדבר סיני, כי ויסעו מרפידים, שעד עתה הגם שרובם באו למדבר סיני לא נסעו מרפידים, כי שם נשארו אהליהם ונשיהם וטפם, רק ביום הזה נסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני, כי אז נסע הענן וכל המחנה לא קודם לכן, וגם בבואם למדבר סיני חנו שם שתי פעמים, כי רפידים היה במערב למדבר סיני, ושם היה הצור ששאבו ממנו מים, ותחלה נסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני בצד מערב ההר, ומן מערב ההר נסעו למזרחו, שעז"א ויחן שם ישראל נגד ההר שפי' חז"ל שהיה במזרחו של הר סיני, ועז"א תחלה ויחנו ואח"כ אמר ויחן, שבעוד שהיו במערב ההר לא התאחדו עדיין כאיש אחד, ואחר שבאו למזרח ההר שם התאחדו כאיש אחד כמ"ש חז"ל שזה היה הכנה לקבלת התורה, וגם אמר שחנו נגד ההר כי פתחי הבתים והעירות היו פתוחים תמיד למזרח וכמ"ש בתוספתא דמגילה פ"ג, וא"כ כאן שחנו במזרח ההר עשו הפתחים שיהיו נגד ההר, וא"כ שנו פתחי אהליהם שיהיו לצד מערב מפני כבוד ההר שיחנו נגדו:

(ג) "ומשה עלה". אחר שנשלם ההכנה מצד הזמן ומצד המקום, יספר ההכנה מצד האמצעי אשר עמד בין ה' ובינם שהוא משה שעלה אל האלהים, וכיון בזה אם כפשוטו שעלה אל ההר [כי מה שנתקשה הראב"ע, שאיך יתכן שתחלה עלה ואח"כ קרא אליו אלהים, אין זה תימה שכבר בארתי (ויקרא סי' א) שיש הבדל בפעל קרא בין אם נקשר במלת אל ובין אם נקשר בלמ"ד, שקרא שאחריו למ"ד הוא קריאה לבא, אבל קרא שאחריו אל, עומד הקרוא לפני הקורא, והקורא מזמינהו אל הדבור, וא"כ אחר שעלה אל ההר קרא אליו להזמין אותו אל הדבור], ואם עפ"י הצורה, כי כל הנביאים שנבאו באספקלריא שאינה מאירה, לא עלו אל האלהים רק האלהות ירד עליהם, כי לא התפשטו מן החומר והארציות לגמרי, כי נבואתם היתה ע"י כח המדמה שהוא כח גופני, לבד משה שהתפשט מן החומר לגמרי ועלה מן הארץ ונפרד מן הגויה, וזה רמז במ"ש שעלה אל האלהים, כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל, יש הבדל בין אמירה ובין הגדה שהגדה היא מגיד לו דבר חדש נפלא ממנו ונודע לו ע"י המגיד, וענין שנחוץ לו לדעתו, ואמירה כולל כל מאמר שיאמר לו בפיו, ויש הבדל בין בית יעקב ובין בני ישראל, שכמו שביעקב הורה שם יעקב על שם הלידה ושם ישראל ציין שם המשרה והמעלה, ונקרא בשם זה אחר ששר עם המלאך ויוכל ויצא מן הטבע אל ענין הנסיי, כן בניו ההמונים נקראו בשם יעקב, וגדולי האומה או העם כשהם במעלה עליונה נקראו בשם ישראל, לפ"ז צוהו שיאמר לבית יעקב שהם ההמון דברים קלים פשוטים, ושיגד לבני ישראל שהם גדוליהם וזקניהם דברים גדולים חדשים. והנה כתיב ואתה ישראל עבדי יעקב אשר בחרתיך, שהם שתי מדרגות: א] מצד הבחירה אף שלא עבדוהו בעבודה ומעשים, שיבחר ה' לפעמים באיש מבין יתר האנשים אף שאינו במדרגת עבד ע"י מעשיו, ב] מי שהוא עבד ה' וראוי לעמוד לפניו מצד עבודתו, וה' בחר בזרע יעקב מצד הבחירה אף בהמון שנקראו בשם יעקב ולא עבדוהו, שעז"א יעקב אשר בחרתיך, ואח"כ הצטיינו לפניו בעבודה ומע"ט עד שנקראו בשם ישראל ונקראו עבדיו, שעז"א ואתה ישראל עבדי:

(ד) "אתם ראיתם". תחלה באר האמירה שיאמר לבית יעקב שהם ההמון שבם בחר ה' מצד הבחירה שלא בהשקף על מעשיהם, "אתם ראיתם" [בראות העין שהוא גדול מכל המופתים] אשר עשיתי למצרים הגם שמה"ד קטרג הללו עע"ז וכו', ואשא אתכם על כנפי נשרים כי הייתם משוקעים בתהום טומאת מצרים ונשאתי אתכם מן העמק אל הרום כנשר שנושא את גוזליו לרום שמים במקום שא"א לשום עיט דורס להגיע לשם, ואביא אתכם אלי להיות תחת השגחתי לא תחת הטבע והמערכה:

(ה) "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי לקבל את התורה". ושמרתם את בריתי שהוא הברית שכרת ה' עמם על שמירת התורה והמצות, והייתם לי סגולה מכל העמים, יש הבדל בין עם סגולה ובין עם קדוש, שסגולה היא דבר שחשוב מצד הבחירה דבר שיקר בעיני בעליו מצד החן והיופי וישים אותו באוצר מיוחד כמו סגולת מלכים והמדינות, ונקראו עם סגולה מצד שבחר ה' בהם אף שאינם עבדי ה' וגוי קדוש, אבל עם קדוש נקראו בעת יתקדשו ויתרוממו מצד קדושת מעשיהם, כמ"ש (דברים ז' ו דשם יד ב) כי עם קדוש אתה לה' אלהיך בך בחר ה' להיות לו לעם סגלה מכל העמים, שעם קדוש מציין מעלתם מצד קדושת מעשיהם, ועם סגולה מציין מה שבחרם ה' בלא שום הכנה מצדם, ולכן לבית יעקב שהוא ההמון אמר שיהיו סגולה אף שאינם גוי קדוש, והגם שלי כל הארץ, תהיו אתם הסגולה כמ"ש להיות לו לעם סגלה מכל העמים:

(ו) "ואתם". זה יגיד לבני ישראל הגדולים, אולם אתם בני ישראל [שכנוי הגוף הנוסף על הפעל בא תמיד לדיוק] אתם גדולי האומה וזקניה, לכם אני מצוה שתהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, שהכהנים הם המיוחדים לעבודת ה' וכן תהיו כהני ה' עובדים עבודתו, ותהיו גוי קדוש מתקדשים במעשים נפלאים בקדושה יתרה ובקורבה לאלהים, אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל, ר"ל דברים האחרונים שיהיו ממלכת כהנים וגוי קדוש לא תאמר אל בית יעקב רק אל בני ישראל, כי כמו שא"א שכל האילן יהיה פרי, וכל הגוף יהיה לב ומוח, שבהכרח ימצא בהאילן שרשים וקליפה ועץ ועלים שהם טפלים אל הפרי ושומרים את הפרי, וכן ימצא בגוף עצמות ובשר ידים ורגלים שכלם טפלים אל הלב והמוח ששם משכן הנפשות, כן ימצאו בהאומה אנשים המונים שהם במדרגת העץ והעלים או הבשר והעצמות, ואנשים אלהיים יחידי סגולה שהם במדרגת הלב והפרי, והבטיח להם שגם בית יעקב ההמוניים יהיו סגולה כשישמרו תורת ה', ושהגדולים שבהם יהיו קדושים וכהני ה' נעלים מעניני הטבע מושלים על כל המעשים שעז"א ממלכת כהנים, וזה הגדה מיוחדת חדשה לבני ישראל גדולי האומה:

(ז) "ויבא משה ויקרא לזקני העם". אחר שנצטוה לחלק את העם לשתי מפלגות, ההמון לבד ויחידי סגולה לבד, ואל הזקנים נצטוה צווי מיוחד שצווי של ההמון נכלל בהם, והם העיקר, ע"כ יחד דברו אל הזקנים כי לפניהם שם כל הדברים, משא"כ לבית יעקב לא הוצרך לשום לפניהם רק מקצת מן הדברים:

(ח) "ויענו כל העם יחדו". אמנם העם שהם ההמון לא רצו בזה שיהיו ביניהם מדרגות חלוקות, כי רצו שיהיה כמו לעת"ל שכולם יהיו במדרגה גדולה, אם בענין הנבואה כמ"ש ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדו, אם בענין הלמוד כמ"ש ולא ילמדו עוד איש את אחיו לדעת את ה', אם בענין שיקראו כהני ה' וגוי קדוש כמ"ש ועמדו זרים ורעו צאנכם ואתם כהני ה' תקראו (ישעי' סא), וכן רצו שיהיה עתה שכלם יהיו ממלכת כהנים וגוי קדוש ויהיו כולם שוים, וז"ש ויענו כל העם יחדו, שכבר בארתי בכ"מ ההבדל בין יחד ובין יחדו, שמלת יחדו מורה על השווי שחשבו א"ע כולם שוים, ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ר"ל גם מה שדבר אל הגדולים שיהיו ממלכת כהנים וגוי קדוש נעשה כולנו, באין הבדל, כמ"ש ועמך כלם צדיקים (שם ס), ומבואר ממילא שלפי תשובתם לא רצו שמשה ואהרן וכ"ש הזקנים יהיו אמצעיים בינם ובין ה' ולא רצו שיקבלו התורה ע"י משה, רק שכלם יתעלו למדרגת הנבואה ויקבלו התורה מה' בעצמו בלי אמצעי כמ"ש חז"ל שאמרו רצוננו לראות את מלכנו, וזה היה טעות קרח שאמר כי כל העדה כלם קדושים: וישב משה את דברי העם אל ה', יש הבדל בין וישב משה ובין מ"ש אח"כ ויגד משה את דברי העם אל ה', כי השבה הוא תשובה ומענה על מה שנשלח, והגדה הוא אם מגיד דבר חדש מוסף על מה שנשלח, כי במ"ש העם כל אשר דבר ה' נעשה יש תשובה על דברי ה' שיעשה כמו שמבקש מאתם שישמעו בקולו וישמרו בריתו, שזה קבלו ג"כ עליהם, כי יש בכלל מאתים מנה, אולם יש בזה גם הגדת דבר חדש שרוצים שיהיו כלם ממלכת כהנים וגוי קדוש נביאים וחוזים ולמודי ה' שע"ז לא נשלח משה אל העם ההמון, ותחלה השיב משה תשובה על מה שנשלח לאמר שהעם מקבלים את דברי ה', ולא הזכיר מן הדבר החדש שבקשו, ועז"א אמר וישב משה:

(ט) "ויאמר ה' אל משה". עפ"ז הודיעו ה' שיבא אליו בעב הענן, ר"ל באשר רצה ה' שלא יהיה שום ספק על נתינת התורה לא עתה ולא לדור דורים, רצה שכל העם יגיעו עתה למדרגת הנבואה וישמעו איך ה' מדבר עם משה, ויודיע אל העם כי משה הוא שליח מאתו לתת להם תורה מאתו קיימת לעולמי עולמים, ובאשר מדרגת משה בנבואה היתה גבוהה ונשאה מאד, שהשפע עליו היה מהא"ס בלי אמצעי ולא עבר דרך כח המדמה וכחות הבשר רק על שכלו לבד, וא"א שישמע העם בדברו עמו במדרגה זאת, אחר שהם קשורים עם החומר וא"א שישיגו השפעה על שכל הנפרד מחומר, לכן אמר שיבא אל משה בעב הענן ובנבואה נמוכה עוברת דרך עבי החומר וענן המדמה כדי שישמע העם, וזה מפני חמשה טעמים: א] כמ"ש הראב"ע שרוב האומות היו מכחישים את הנביאים, ואמרו שמן הנמנע שבורא כל יהיה לו קשר עם בריאה שפלה שוכנת בית חומר לשפוך רוחו עליה, ב] שהגם שישראל ידעו מאבותיהם שהנבואה אפשריית, חשבו שאפשר שידבק רוח ה' אל המתהלכים לפנים בחלום ובחזון, לא שינבא בהקיץ בעודו מלובש בבשר ומשתמש בחושיו וחי כאחד האדם, ג] עדן יהיו מסופקים אם משה הוא השליח לתת להם תורה ומצות, בפרט שרוב המצות טעמם נעלם, ולכן צריך שישמע העם בדברי עמך וידעו שהנבואה אפשריית בעודו משתמש בחושיו, וה' יודיעם אז כי משה הוא השליח מאתו לתת להם תורה מורשה קהלת יעקב, כמ"ש וגם בך יאמינו, ד] אמרו חז"ל במכילתא א"ר יהודה מנין אתה אומר שא"ל הקב"ה למשה הריני אומר לך דבר ואתה מחזירני ואני מודה לך שיהיו ישראל אומרים גדול משה שהודה לו המקום שנאמר בדברי עמך, וכבר פרשתי בס' התו"ה (ויקרא סי' ג'), שדבור הנקשר עם מלת את או עם, מורה ששני המדברים מחליפים דברים זה עם זה, וגם בזה יש הבדל בין את ובין עם, שכבר התבאר אצלי שמלת עם מורה אל השווי, וא"כ מורה ששני המדברים שוים, וע"כ עמ"ש ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו אמרו ברבה (תשא פ' מ"א) שבסוף ארבעים יום א"ל הקב"ה בוא ונאמר אני ואתה, כי מלת אתו מורה ששניהם מדברים ובכ"ז אחד הוא העקר, משא"כ מלת עמו שמורה על השווי, א"כ במ"ש בעבור ישמע העם בדברי עמך, מציין החלפת הדבור בין שנים שוים שכ"א יכול לסתור דברי חברו, וכמו שיתבאר (בפסוק כג) שמשה השיב על דברי ה' וה' הודה לו, ורצה ללמד בזה שהתורה נמסרה אל שכל האדם, ושה' מסכים עם מה שיסכימו המעיינים בשכלם, כמ"ש הר"ן בדרשותיו עמ"ש נצחוני בני, ה] כדי שלא יעמדו אנשים מתפארים בנבואה ויאמרו שה' שלחם לשנות את דברי התורה או להחליף אותה באחרת, לכן בא ה' וכל קדושיו עמו ודבר עם כל העם פנים בפנים, ועשה את משה שליח תורה במעמד כולם, שבזה א"א שישנה איש תורת ה' לעולם, ועז"א וגם בך יאמינו לעולם"[א]". וכן שעי"ז נשתל בהם טבע הנבואה ונתברר להם מציאותה, ועז"א חז"ל וגם בך יאמינו שכן יאמינו גם בנביאים, ובכ"ז לא יאמינו רק בנביאים שינבאו על שמירת תורת משה והנביא שיאמר ששלחו ה' לשנות דבר מה"ת יומת, כמ"ש בתורה אור בארך. ויגד משה את דברי העם אל ה'. אז הגיד משה לה' דבר חדש, מה שלא נשלח עליו, חוץ ממה שהשיב תשובה על הדבר שנשלח עליו, והוא מה שהוסיפו העם לבקש שלא יהיה ביניהם חלוף מדרגות ושרוצים שכולם יהיו ממלכת כהנים וגוי קדוש, וזה כולל ג"כ שאין רוצים שיהיה אמצעי בינם לבין ה' ושיגיע להם התורה ע"י משה, ואחריו ע"י הזקנים כמ"ש כיצד סדר משנה שלמדו התורה ע"י משה ואהרן ונו"א והזקנים כמ"ש בעירובין (דף סד), רק רצו שה' ידבר עם כולם פנים בפנים ויתן להם את התורה כולה בעצמו בלא שליח, ובאמת מבו' בדברי חז"ל שאם היו זוכים לזה אז ולא היו מתיראים מן האש, היו כולם עולים בהר ה' והיו מקבלים כל התורה מפי הקב"ה בעצמו והיו למדין ולא שכחין, ואמר במכילתא רבי אומר וכי מה אמרו ישראל לאמר למקום אמרו רצוננו לשמוע מפי מלכנו לא דומה שומע מפי פרגוד לשומע מפי מלך אמר המקום תן להם מה שבקשו:

(י) "ויאמר ה' אל משה לך אל העם וקדשתם". אז הסכים ה' לזה עפ"י שאלתם שינסה דבר זה בעשרת הדברות לדבר עמהם פנים אל פנים שלא באמצעות משה ויראה אם יהיו נכונים לזה ואז יקבלו כל התורה מפי הקב"ה בעצמו, וע"ז צריך קדושה וטהרה והכנה יתירה, ואמר למשה שיקדש אותם בקדושה הצפונה בדעות ובמדות ובטהרת הגוף, ובקדושה הגלויה שיכבסו שמלותם, גם י"ל שרמז בכבוס השמלות גם על טהרת הגוף שהוא שמלת הנפש, ובמ"ש וקדשתם הוא קדושה הפנימית של הדעות והמדות:

(יא) "והיו נכונים ליום השלישי". כי מדרגה זו א"א בלא הכנה, כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם, מבלי הבדל מדרגות רק כולם ישיגו השגה הנבואיית בשווה, ובאשר א"א שתהיה נבואה זו במדרגה גבוהה כמדרגת משה כי העם אין מוכנים למדרגה זו, וצריך שיהיה השפע האלהית ע"י מחיצות ומסכים ובאמצעות כח המדמה, לכן אמר ירד שזה מכונה בירידה, ויהיה לעיני כל העם, אם לעינים החיצונים שיראו בעיני בשר תמונות מבהילות אש ועשן והר בוער, אם לעינים הפנימים שיחזו מחזות מתיחסים עם עניני הנבואה כדרך הנבואה הנמוכה שחלה על כח הדמיון:

(יב) "והגבלת את העם". בזה רמז ג"כ שלא יהרוס אדם להעפיל לעלות הר העיון בעניני האלהות שהם למעלה מהשגתו, כי יש לשכל האנושי ולכחותיו גבול ששם יעמוד ולא יעבור הגבול, וכמו שהיה בארבעה שנכנסו לפרדס שאחד עלה בהר והציץ ונפגע ואחד מת, כי לא יכול לסבול האור הגדול, כמי שיטריח עיניו לראות באור השמש שיכהו עיניו, או היטריח שכלו על דבר שלמעלה מהשגתו שימצא פגע או בטול לגמרי או שיצא לתרבות רעה, וזה נמשל מ"ש כל הנוגע בהר מות יומת:

(יג) השאלות (יג) מ"ש במשוך היובל המה יעלו בהר סותר למ"ש בסוף פ' משפטים שהעם לא עלו למ"ד שזה היה אחר עשרת הדברות. למה כפל והר סיני עשן כלו, ויעל עשנו, ולמה אמר שנית וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר, וגם שתחלה אמר שירד על כל ההר, ולמה צוה רד העד בעם שכבר הגביל את העם סביב והזהירם ע"ז, ומה היתה תשובת משה לא יוכל העם לעלות, ולמה הזהיר שנית והכהנים והעם אל יהרסו:

"לא תגע בו יד". לפי הפשט יל"פ שר"ל מה שאמרתי מות יומת אינו שיעלו אחריו להורידו מן ההר ולהמיתו כי "לא תגע בו יד" בהעולה בהר, ר"ל אין צריך שיד אדם תגע בו להמיתו, כי סקול יסקל שההר שרעש ביום ההוא ישליך עליו אבנים גדולות ויסקל עי"כ, או ירה יירה שההר יקיא אותו וישליכנו אל העמק, אולם חז"ל פי' שיסקל ע"י הב"ד כי למדו מכאן לדיני סקילה, הגם שנוכל להסב כונתם שלמדו ממה שינהג בו ההר אל מה שצריכים הב"ד לנהוג עם הנסקל, דברינו בטלים נגד דעת פשטות דברי חז"ל. במשוך היובל, התנה תנאי שזה יהיה רק בתחלה שלא הוכשרו עדיין לעלות בהר כי יראו מפני האש והלפידים וקול השופר, כמ"ש אנכי עומד בין ה' וביניכם בעת ההיא כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר, שאם היו מתחזקים ולא היו מתיראים מפני האש ולא היו חרדים מפני קול השופר שהפחיד אותם, אז היה קול השופר נמשך ומאריך ולא היה נפסק ואז היה להם יובל וחרות לעלות בהר כמו שעלה אח"כ משה ואהרן ושבעים מזקני ישראל, רק שהם השתחוו מרחוק. אבל ישראל אם היו זוכים עד שהיה קול השופר נמשך היו עולים בשוה עם משה והיו מקבלים כל התורה מפי הקב"ה בעצמו, רק ע"י שהתיראו וינועו ויעמדו מרחוק ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה לא עלו בהר ולא יכלו לקבל התורה מה' בעצמו רק ע"י משה, וז"ש במשוך היובל אם יאריך תקיעת השופר וימשך זמן רב ויוכלו לסבלו אז המה בעצמם יעלו בהר לקבל שם כל התורה כפי שאלתם:

(טו) "אל תגשו אל אשה". בארו חז"ל בשבת שהיה צריך פרישת שלשה ימים מפני הנשים, שהפולטת ש"ז ביום השלישי טמאה והוא מבואר ממה שבא פה אצל קריבה אל אשה לשון הגשה שלא בא כן בשום מקום שתמיד בא ע"ז לשון קריבה, ומבואר אצלנו ההבדל בין קרב ובין נגש, שקריבה הוא בששניהם שוים וקל לקרב אליו והגשה הוא בשיש קושי לגשת אל הדבר, לכן בא תמיד לשון קריבה אל אשה, כי גם מ"ש לא תקרבו לגלות ערוה, כי האשה מוזהרת כמו האיש ושניהם קרבים בשוה, משא"כ פה שהעכוב הוא רק מצדה לא מצדו כי הוא יכול לטבול ולטהר, רק היא לא תתרצה כי הפולטת ש"ז עד ג"י טמאה, תפס לשון הגשה:

(טז) "ויהי קולות וברקים". עוד טרם שירד ה' על ההר חרדו לקראתו שלשה האיתנים הקלים שהם יסוד המים והרוח והאש, שיסוד הרוח הוציא קולות ויסוד האש הוציא ברקים, ויסוד המים הוציא ענן כבד ומעט מטר כמ"ש חז"ל שהיה מטר בעת ההיא, רק שלא היו טבעיים רק נסיים, שלפי הטבע יהיה תחלה הענן ואחריו הברקים ואחריו הקולות, ופה היה תחלה קולות בלא ענן וברקים ואחריו ברקים בלא ענן ואחריו ענן כבד ואחריו היה קול שופר חזק נסיי, כי עבר קול השופר שלא ע"י שופר, וכן הזדעזעו כחות הגוף של העם המתיחסים ליסודות השלשה הקלים, אבל יסוד העפר לא קם ולא זע עוד, וכן יסוד העפר של העם לא התפעל עוד כי לא הסירו כובד העפר של גופם ללכת בחפזון ולדאות על כנפי רוח לקראת האלהים רק ויחרד כל העם אשר במחנה שהגם שחרדו והתעוררו יסודותיהם הקלים נשאר במחנה ולא זעו ממקומם. והנה הרוח של התוקע כשיעבור במקום צר ומוגבל דרך השופר וקרן היובל ישמיע קול תקיעה, והוא משל אל רוח ה' הנופח רוח חיים וקדושה בקרב העם והוא מתעכב מן החומר המונע ומעכב דרכו, עי"כ נשמע קול חזק כקול השופר ומזה חרדו כל העם, כי לא הוכנו לשמוע קול ה' בלא חרדה, שזה היה התנאי שיוכלו לקבל כל התורה מפי הקב"ה, אבל הם חרדו ונשארו במחנה ולא יצאו לקראת האלהים:

(יז) "ויוצא משה את העם לקראת האלהים". ועי"ז הוצרך משה להוציאם בעל כרחם ע"י כחו ודבורו וזכותו, וכבר היתה ההוצאה לקראת האלהים, שהשכינה כבר התחילה לרדת משמי מרומים והם יצאו לקראתו, לא כפי שהיה ראוי שהם יקדימו לצאת טרם יחל ה' לפעמם ולצאת לקראתם, ובזה התברר שאינם ראוים להיות כולם ממלכת כהנים וגוי קדוש ע"י הכנת עצמם מלב ונפש ואתערותא דלתתא, כי הוצרך אתערותא דלעילא שהחל ה' לצאת, וכחו של משה שהוציא אותם בעל כרחם, ויתיצבו בתחתית ההר מבואר אצלנו שיש הבדל בין נצב ובין עומד שההתיצבות הוא במקום שצריך חזוק רב לעמוד במקום ההוא, וי"ל שהגם שעמדו בתחתית ההר, לא עמדו שם הכן בלא פחד, כי היו נרתעים ופוחדים והוצרכו חזוק ועצמה להשאר במקום ההוא:

(יח) "והר סיני עשן כלו". ואז ירד ה' על ההר ונתעורר יסוד העפר שהיה שקט ונח עד הנה, בין יסוד העפר הכולל בין יסוד העפר של העם שהוא כבד התנועה מכל היסודות והפיל על העם עצלות וכובד, וספר כי ההר התעורר בשני ענינים: א] שהר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו ה' באש והיה העשן על שטחו של ההר ע"י ירידת אש אוכלה אש, וכל אש מעלה עשן, והיה עשן כולו כי ה' ירד על כל ההר, ב] עלה עשן מפנימית ההר שעז"א ויעל עשנו כעשן הכבשן, שעשן הכבשן בא ע"י חלקי האש הנעצרים בתוך הסיד כן יצא עשן מעומק ההר ועפרו, ויחרד כל ההר מאד, שהיה רעש הארץ של ההר, ומודיע שהיה בזה ענין שלמעלה מן הטבע, שידון שהרעש בא ע"י אדים ועשנים הנעצרים בבטן האדמה שאין להם מקום לצאת ותגעש ותרעש הארץ ממקומה, אבל שימצא העשן והאדים מקום לצאת ויעלו עשן מתוך הארץ יופסק הרעש, ופה הגם שעלה עשן ההר, בכ"ז חרד ההר ונרעש ממקומו, והיה הרמז לזה שיען שהעם לא הוכנו כראוי ולא יכלו לקבל את התורה מאהבת ה' ויראת הרוממות החרדים ביראת העונש כי באש ה' נשפט וירגזו ההרים, שעז"א חז"ל שכפה עליהם ההר כגיגית, ר"ל שלולא יראת העונש לא היו מקבלים עליהם עול מצות או עול תורה שבע"פ רק שנתיראו מן האש הרעש ויראת העונש:

(יט) "ויהי קול השופר". ה' אמר למשה הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך, ופרשנו שא"ל שישמיע קול אל ב"י להודיעם שהוא הוא המדבר עמו [כדי שיאמינו בנבואת משה] ושהוא מנהו שליח לתת להם תורה מאתו [כדי שיאמינו שהוא השליח על מתן תורה הוא ולא אחר], וגם א"ל בעבור ישמע העם בדברי עמך שפי' חז"ל שא"ל שהשי"ת יאמר דבר ומשה יחזרהו וה' יודה לדבריו וכמש"פ שם, ולקיים כ"ז יצא קול מן השופר והקול [קול השופר] השמיע לאמר דעו כי משה ידבר והאלהים יעננו בקול, וכוון בזה אם על הדבור של עתה שמשה דבר לפני ה' וה' ענה אותו והודה לדבריו כמו שיפרש בפ' כ"ג, ואם על לעתיד שמשה הוא ידבר התורה לבני ישראל כי הוא שליח לזה מאת ה', וגם כולל בזה שימסור להם גם תורה שבע"פ שזה מציין במלת דבור כמ"ש בס' התו"ה ויקרא (סי' ג'), ושהאלהים יעננו על כל שאלותיו, כמו בפרשת פסח שני ופ' צלפחד שאמר עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם, ושענית ה' תהיה בקול שהגם שנבואתו היה באספקלריא המאירה שאין ראוי שימצא בה קול ותמונה, לקבלת התורה ברא ה' קול ודבור שבו נתן לו את התורה, ויען שראה ה' מחרדת העם שאין נכונים לקבל כל התורה מאת ה' בבלי אמצעי וראה כי יאמרו דבר אתה עמנו ונשמעה, הכין את משה שהוא יהיה השליח והודיע זאת לישראל כדי שיאמינו בו לעולם כמ"ש וגם בך יאמינו לעולם, כמש"פ שם:

(כ) "וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר". תחלה ירד ה' על כל ההר כמ"ש והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו ה', והיתה השכינה קרובה אל ישראל שעמדו בתחתית ההר, אולם עתה ראה שלפי הכנתם לא יוכלו להכיל אש ה' ודברות קדשו מקרוב, ולכן נסתלק מן כלל ההר וירד שנית על ראש ההר לבד רחוק מן המחנה, ויקרא ה' למשה לכן קראו שיעלה אל ראש ההר, למען ידבר עמו הדבור שהבטיח במ"ש בעבור ישמע העם בדברי עמך:

(כא) "ויאמר ה' אל משה רד העד בעם". הגם שכבר אמר לו מצות הגבלה הוצרך עתה לזרזו שנית מפני ג' טעמים: א] שאחר שהעם רצו שלא יהיה אמצעי בינם ובין ה'. וה' מלא דבריהם בעת עשרת הדברות שגם משה לא היה לו רשות בעת ההיא לעמוד בהר רק עמד למטה בשוה עם כל ישראל, הנה עתה שיראו שה' קרא למשה ועלה אל ראש ההר, יחשבו שגם הם י"ל רשות לעלות כיון שאז היתה ההשגה של ישראל שוה אל משה, וע"כ צוה שיעיד בם שנית שאף שמשה נקרא ועבר את הגבול הם אין להם רשות ע"ז, ב] מפני שעתה נעתק אור השכינה מן כלל ההר אל ראש ההר רחוק מן המחנה וההר מפסיק ביניהם, יחשבו שעתה מותר להם לעלות בקצה ההר שאין שם שכינה כדי לראות, ועז"א פן יהרסו לראות כי א"א לראות מרחוק, ג] פי' בת"י דלמא יכוונין קדם ה' לאסתכלא, ולפ"ז הוא אזהרה אחרת שאף שלא יעברו הגבול בפועל, הם מוזהרים מלעבור גבול ההשגה ויחשבו שראו איזה תמונה, שאחר שלא התפשטו בהשגה זו מן כח הדמיון, יצייר להם הכח הדמיוני איזה גבול ושעור הנתפס בחוש הראות ויגשימו את האלהות, שבזה יהרסו הריסה גדולה באמונה ונפל ממנו רב שזה כעושה פסל במחשבה, ובת"י ויפול מנהום רב שבהם ר"ל שזה יזיק למדרגת משה שכל גדולתו היתה בשביל ישראל, וכמו שבמעשה העגל אמר ליה לך רד ופרשו חז"ל רד מגדולתך כן בזה שדומה לו, ולז"א שגם הכהנים יזהרו מזה שבעת יגשו אל ה' לחקור באלהות ומעשה מרכבה ישמרו מהגשים ומלחשוב באיזה תמונה, ולא יהרסו לראות בהכנסם בפרדס:

(כג) "ויאמר משה לא יוכל העם לעלות אל הר סיני". ר"ל א"צ עתה לאזהרה חדשה, שאם לטעם הראשון שלא יטעו לעלות מפני שמשה עלה, שהלא אני לא עליתי אלא ע"י קריאה ואהיה מוכרח לירד ולעמוד תחת ההר בעת הדברות, וא"כ לא יוכל העם לעלות אחר שאתה העדות בנו. ר"ל גם אני ואהרן והזקנים מוזהרים להגביל את ההר ואיך יזיד איש לכנס לפנים ממחיצתנו, וזה תשובה ג"כ לטעם השני שיחשבו שמותר לעלות באשר נעתק הכבוד אל ראש ההר, שהלא יראו שבכ"ז אנו עומדים למטה רחוק מן ההר ומי יזיד לעלות, וגם לפי' הת"י שהיה האזהרה בל יהרסו לראות ולחשוב איזה גשמיות השיב הלא יעמדו מרחוק ואיך יחזו את האלהים הרחוק מראיתם, וגם כלל בזה עוד תשובה, שאחר שאז במעמד הר סיני פקע יצה"ר מלבם, היו כאדם הראשון קודם החטא שלא היה לו אפשריות כלל לחטוא ואחר שאתה העדותה בנו לאמר הגבל את ההר לא יוכלו לעלות כלל, כי אין אפשריות וכח בידם לעבור את פי ה' ולמרות מצותיו:

(כד) "ויאמר אליו ה'". ה' הסכים אל משה שעתה א"צ אזהרה חדשה ובזה קיים מ"ש לו במ"ש בדברי עמך שמשה ישיב על דבריו וה' יודה לו, רק צוהו לך רד, ר"ל שעתה ירד ויעמוד למטה בשעת הדברות, וממילא נשמע שלא יזיד איש לעלות, [וכן אמר במכילתא ויאמר אליו ה' לך רד יפה אמרת זה שהיה ר' יהודה אומר מנין שאמר הקב"ה אני אומר דבר ואתה מחזירני ואני מודה לך וכו'], אמנם אמר לו שצווי זה יצטרך לבסוף אחר עשרת הדברות שאז כתיב ואל משה אמר עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהוא וכו' ואז צריך להזהירם שלא יהרסו לעלות ולא יחשבו אז ששוים במדרגה עם משה ואהרן, ויען שזה לא היה מוחלט עדיין שאם לא היו אומרים דבר עמנו ונשמעה והיו יכולים לסבול קול השופר היו כולם עולים בהר כמ"ש במשוך היובל המה יעלו בהר, א"ל דרך תנאי, אם עלית אתה ואהרן עמך אם אח"כ תעלה רק אתה ואהרן והעם לא יקבלו התורה כולה מפי ה' בעצמו, אז אני מצוה שהכהנים והעם אל יהרסו, רק כ"א יעמוד בגבולו כמ"ש והם לא יגשו והעם לא יעלו עמו:

(כה) "וירד משה". עשה כמו שצוהו ה' לעמוד בעת הדברות למטה, ויאמר אליהם החזיר לפניהם מה שדבר ה' עמו: