ביאור:משנה שבועות פרק ג
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
שבועת ביטוי ושבועת שוא
[עריכה]חטיבה I: שבועת ביטוי "שלא אוכל"
[עריכה]|
יתכן לראות את הכותרת "שתים שהן ארבע" כרשימת כל סוגי השבועות: שבועת ביטוי ושבועת שוא (שתיהן מחוץ לבית הדין), שבועת העדות ושבועת הפקדון/השומרים (במסגרת הדיון המשפטי). אפשרות שניה היא לראותה כרשימת סוגי שבועות הביטוי, המפורטים מייד אחרי הכותרת. אלו מתמיינים לפי זמן (עתיד או עבר) או לפי התוכן (להרע או להיטיב). השבועות לעבר אינן מחייבות את הנשבע למעשה כלשהו, אלא לשיקוף נאמן של העבר, והן דומות בכך לעדות או לשבועת הפקדון. השוו לדעת ר' ישמעאל לקמן, משנה ה. ר' עקיבא מציג אחד ההיבטים המיוחדים לשבועה: ההתחייבות שמקבל הנשבע על עצמו בדיבורו, שבגללה שונה שבועה מיתר המצוות בהלכה. לדעתו היא מחייבת אפילו בכלשהו, ואין לה שיעור מינימום. "שבועה שלא אוכל ושלא אשתה" נחשבת כשתי שבועות נפרדות. |
(א) שבועות - שתים שהן ארבע:
- "שבועה שאוכל", ו"...שלא אוכל", "...שאכלתי" ו"...שלא אכלתי".
- "שבועה שלא אוכל" ואכל כל שהוא - חייב, דברי רבי עקיבא.
- אמרו לו לרבי עקיבא: היכן מצינו באוכל כל שהוא - שהוא חייב, שזה חייב?
- אמר להן רבי עקיבא: וכי היכן מצינו במדבר - ומביא קרבן
- שזה מדבר ומביא קרבן?
- "שבועה שלא אוכל", ואכל ושתה למרות שאם רק שתה חייב, שהרי שתיה היא חלק מהאכילה. - אינו חייב, אלא אחת.
- "שבועה שלא אוכל ושלא אשתה", ואכל ושתה - חייב שתים:
(ב) "שבועה שלא אוכל", ואכל פת חטין ופת שעורין ופת כוסמין - אינו חייב אלא אחת.
|
ראו מקבילות למשנה א-ג בספרא חובה פרק טו, ה-ז, וכן שם, פרק טז, א-ג. וראו גם מקבילה ביחס לשבועת העדות לקמן ד, ה. |
"שבועה שלא אוכל פת חטין ופת שעורין ופת כוסמין", ואכל - חייב על כל אחת ואחת כמו במשנה הקודמת:
(ג) "שבועה שלא אשתה", ושתה משקין הרבה - אינו חייב אלא אחת.
"שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש", ושתה - חייב על כל אחת ואחת:
(ד) "שבועה שלא אוכל", ואכל אוכלים שאינן ראויין לאכילה, ושתה משקין שאינן ראויין לשתיה - פטור.
|
השוו יומא ח, ג - גם ביום כיפור פטור על אכילת מה שאינו ראוי. השוו מכות ג, ב - שם משווים אכילת נבלות לאכילה ביום כיפור, וכן סנהדרין ח, ב - שם פוסקת המשנה בעניין בן סורר ומורה כר' שמעון במשנתנו. לשון "קונם" הוא לשון נדר ולא שבועה (נדרים א, ב), אבל האיסור שאסר על עצמו את אשתו חל לא בגלל ההבדל הזה אלא כי הדגש הוא על התנאי ולא על האכילה. |
"שבועה שלא אוכל", ואכל נבלות וטרפות, שקצים ורמשים - חייב.
- רבי שמעון פוטר. לדעתו אין השבועה חלה על איסור
אמר: "קונם אשתי נהנית לי אם אכלתי היום"
- והוא אכל נבלות וטרפות, שקצים ורמשים
- הרי אשתו אסורה: אפילו לדעת ר' שמעון
חטיבה II: שבועת ביטוי והיקפה
[עריכה](ה) אחד דברים של עצמו, ואחד דברים של אחרים, הנוגעים לאחרים, ראו בסוף משנה ד ואחד דברים שיש בהן ממש, ואחד דברים שאין בהם ממש. שאין להם ערך כספי
כיצד? אמר, "שבועה שאתן לאיש פלוני" ו"...שלא אתן", "...שנתתי" ו"...שלא נתתי" זו דוגמא ל"דברים של אחרים",
- "...שאישן" ו"...שלא אישן", "...שישנתי" ו"...שלא ישנתי",
- "...שאזרוק צרור אבן לים" ו"...שלא אזרוק", "...שזרקתי" ו"...שלא זרקתי" אלו דוגמאות ל"דברים שאין בהם ממש"..
רבי ישמעאל אומר: אינו חייב אלא על העתיד לבוא, שנאמר (ויקרא ה ד) "להרע או להיטיב".
|
לדעת ר' ישמעאל אין ארבע שבועות ביטוי אלא רק שתים, והן התחייבויות הלכתיות של הנשבע. ר' ישמעאל החמיר בסוף הפרק הקודם מול ר' עקיבא בידיעות הטומאה, ואילו ר' עקיבא מחמיר ממנו בשבועות, וראו גם במשנה א. |
- אמר לו רבי עקיבא: אם כן, אין לי אלא דברים שיש בהן הרעה והטבה,
- דברים שאין בהן הרעה והטבה שהם "דברים שאין בהם ממש" מניין?
- אמר לו: מרבוי הכתוב.
- אמר לו: אם ריבה הכתוב לכך - ריבה הכתוב לכך!
(ו) נשבע לבטל את המצוה, ולא בטל - פטור.
- לקיים, ולא קיים - פטור.
|
המשנה מייצגת את דעת ר' שמעון, לעיל משנה ד. גם ר' יהודה בן בתירא מסכים שאסור לקיים שבועה שתכנה סותר את המצווה, וראו ספרי במדבר קנג, על "איסר על נפשו". חכמים מסיקים מכך שגם השבועה ההפוכה, שתכנה זהה למצווה, אינה מחייבת. בכך הם ממקמים את השבועות בעולם הרשות ומבחינים בינו לבין עולם המצווה. אבל על עצם השבועה לבטל את המצווה חייב כשבועת שוא, וראו להלן משנה ח. והשוו נדרים ב, ב-ג, לגבי ההבדלים בין נדרים לשבועות. משניות ה-ז כאן מדגישות את ההבדלים הללו. |
- שהיה בדין שיהא חייב, כדברי רבי יהודה בן בתירא.
- אמר רבי יהודה בן בתירא: מה אם הרשות, שאינו מושבע עליה מהר סיני
- הרי הוא חייב עליה.
- מצווה, שהוא מושבע עליה מהר סיני, אינו דין שיהא חייב עליה?
- אמרו לו, לא: אם אמרת בשבועת הרשות, שכן עשה בה לאו כהן
- תאמר בשבועת מצוה שלא עשה בה לאו כהן?
- שאם נשבע לבטל ולא בטל - פטור:
|
אם נשבע כמה פעמים על העבר לשקר - חייב על כל אחת ואחת, וראו תוספתא ב, ב. |
(ז) "שבועה שלא אוכל ככר זו", "שבועה שלא אוכלנה", "שבועה שלא אוכלנה" נשבע כמה פעמים, ואכלה
- אינו חייב אלא אחת כי השבועה השניה והשלישית הן לקיים את המצווה של השבועה הראשונה, ופטור עליהן..
- זו היא "שבועת בטוי", שחייבין על זדונה מכות, ועל שגגתה - קרבן עולה ויורד (לקמן, משנה י).
חטיבה III: שבועת שוא
[עריכה]|
"שבועת שוא" אינה נתפסת כשקר אלא כשטות. היא מכונה גם "שבועת הבאי", ראו תוספתא נדרים ב, ב. על זדונה חייב מלקות, שהרי חילל את השם. שגגה בה מתקיימת בעצם השימוש בלשון השבועה לענייני השטות, ואין בה מרכיב מוסרי. לעניין לחילול השם ראו גם ספרא קדושים פרשה ב ז. לעומת זאת, "שבועת ביטוי" היא טענה בעלת משמעות מוסרית, ואם עבר עליה, גם בשגגה - נתפס כשקרן, ובכך חילל את דברו - תוכן השבועה, ולא רק את לשונה; וראו גם מכילתא בחדש ז. |
- "שבועת שוא" - חייבין על זדונה מכות, ועל שגגתה - פטור:
(ח) איזו היא "שבועת שוא"? נשבע לשנות את הידוע לאדם דבר שלא סביר שטעה בו. אבל נשבע על העבר בשקר, גם אם ידעו על כך הוא והשומעים, זו שבועת ביטוי, שהיתה יכולה להיות אמת.,
- אמר על העמוד של אבן - שהוא של זהב,
- ועל האיש - שהוא אשה, ועל האשה - שהיא איש.
- נשבע על דבר שאי אפשר, "אם לא ראיתי גמל שפורח באויר"
|
דוגמאות לשבועת שוא על ההווה, על העבר ועל העתיד. ההנחה היא שהמציאות ידועה לאדם, כלומר שהאמת ידועה והיא אובייקטיבית, בניגוד לשיטות פוסט-מודרניות מסויימות. מה אם נשבע שהחומץ דלק, שהים נקרע וכו'? שבועת שוא נחשבת בעצמה כעבירה, וחייב עליה מרגע השבועה. שבועת ביטוי מחייבת בסנקציות מרגע שהתברר שהיא שקר: אם עסקה בעבר, מרגע שנשבע; ואם בעתיד – מרגע שהופרה. הדוגמא שבה נשבע העד שלא יעיד היא שבועת שוא, למרות שהיא דומה לשבועת העדות, כי לא נשבע שאינו יודע עדות. |
- ו"אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד".
- אמר לעדים: "בואו והעידוני" - "שבועה שלא נעידך" והרי מבטלים בכך מצווה.
- נשבע לבטל את המצוה: שלא לעשות סוכה, ושלא ליטול לולב, ושלא להניח תפילין,
זו היא "שבועת שוא", שחייבין על זדונה מכות, ועל שגגתה - פטור (לקמן, משנה יא):
חטיבה IV: בין שבועת ביטוי לשבועת שוא
[עריכה](ט) "שבועה שאוכל ככר זו - שבועה שלא אוכלנה" שתי השבועות סותרות זו את זו, השבועה - הראשונה שבועת בטוי, והשניה שבועת שוא.
- אכלה - עבר על שבועת שוא.
|
ראו תוספתא ב, ב, שם מלקים אותו על שבועת השוא ושבועת הביטוי במקומה עומדת. והשוו נדרים ב ב. |
- לא אכלה - עבר על שבועת בטוי וגם על שבועת שוא, למרות שקיים אותה, כי אסור היה לו להישבע את השבועה השניה..
|
הפירוט הזה בא כניגוד לשבועת העדות, שדיניה מפורטים בתחילת הפרק הבא. |
(י) "שבועת בטוי" נוהגת באנשים ובנשים, ברחוקים ובקרובים, בכשרים ובפסולין,
- בפני בית דין ושלא בפני בית דין, מפי עצמו שנשבע בעצמו. לגבי המושבע מפי אחרים עיינו במשנה הבאה..
- וחייבין על זדונה מכות, ועל שגגתה - קרבן עולה ויורד:
(יא) "שבועת שוא" נוהגת באנשים ובנשים, ברחוקים ובקרובים, בכשרים ובפסולים,
- בפני בית דין ושלא בפני בית דין, ומפי עצמו.
|
הניסוח החוזר פעמים רבות במסכת "ואמר אמן" הוא לשון מקרא. ראו במדבר ה כב, שם מקבלת הסוטה את השבעת הכהן. על השבעה מפי אחרים לשוא ראו גם מכילתא בחדש ז, 'המקבל עליו להשבע'. נראה שמשמעות הביטויים "לא אכלתי" ו"לא הנחתי תפילין" אינה על העבר, אלא על העתיד. הראשונה היא שבועת ביטוי והשניה - כאמור במשנה ח - שבועת שוא. |
- וחייבין על זדונה מכות, ועל שגגתה - פטורין.
- אחת זו, ואחת זו, שבועת ביטוי ושבועת שוא המושבע מפי אחרים - חייב.
כיצד? - [אמר] "לא אכלתי היום" ו"לא הנחתי תפילין היום".
- "משביעך אני" ואמר "אמן" - חייב אם אכל או הניח תפילין באותו היום.: