ביאור:תוספתא/שבועות/ב

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת שבועות פרק שני

שבועת ביטוי

(א)
"שבועה שלא אוכל" - ואכל אוכלין אסורים, פגול, ונותר, וטומאה

ראו משנה ג, ד. כאן נוספה שבועה שאוכל ושאשתה.
ר' שמעון מודה שאכילת מאכלות אסורים נחשבת אכילה לאסור עליו את אשתו, אבל לדעתו אינה נחשבת לעניין השבועה, כי הוא נענש עליה ממילא.

"שבועה שלא אשתה" ושתה משקין אסורין: יין של ערלה ושל כלאי הכרם – חייב, ור"ש פוטר
"שבועה שאוכל אוכלין אסורין פגול נותר וטומאה".
"שבועה שאשתה" ושתה משקין אסורין יין של ערלה ושל כלאי הכרם – פטור, ור"ש מחייב
מודה ר"ש באומר "קונם אשתי נהנית לי אם אוכל ואם אשתה"
ואכל אוכלין אסורין משקין אסורין - שאשתו אסורה לו.

(ב)
"שבועה שלא אוכל", וחזר ואמר "שבועה שאוכל"

ראו משנה ג, ט. כאן לוקה בכל מקרה על שבועת השוא ושבועת הביטוי במקומה.
לעניין השבועה הכפולה ראו שם משנה ז. כאן נוספה שבועה כפולה על העבר, והדין שונה.

על האחרונה לוקה מיד, ועל הראשונה: אם אכל חייב, אם לא אכל פטור.
"שבועה שאוכל" וחזר ואמר "שבועה שלא אוכל"
על האחרונה לוקה מיד, על הראשונה אם אכל פטור אם לא אכל חייב.
"שבועה שלא אוכל ושלא אוכל" ואכל - אינו חייב אלא אחת, שלא אמר אלא לזרז את הראשונות.
" שבועה שאוכל שאוכל" ולא אכל - אינו חייב אלא אחת
שלא אמר את האחרונות אלא לזרז את הראשונות.
"שבועה שלא אכלתי" "שבועה שלא אכלתי" - חייב על כל אחת ואחת
זה חומר לשעבר מלעתיד לבא.

שבועת העדות

(ג)

המשביע את העובד כוכבים, את הנשים, את הקטנים, את הקרובין, את הפסולין - פטור

שנאמר (ויקרא ה א) והוא עד, בעד שראוי להוציא ממון

ראו משנה ד, א. לדברי ר' אליעזר ראו שם משנה ד.
הברייתא מכנה את העדות על עצם ההלוואה – "ראיה", ואת העדות על הודאה בחוב "ידיעה". כל אחת משתיהן נחשבת עדות מון אם הלווה תלה עצמו בה; אבל אם לא – לא, שהרי על הראשונה היה יכול לטעון שהחזיר ועל השניה היה יכול לטעון שאינה מלווה, כדלקמן הלכה ה.

רבי אליעזר אומר: המשביע בעד אחד פטור, שאינו ראוי להוציא ממון.
עדות ממון מתקיימת בראיה שלא בידיעה, ובידיעה שלא בראיה
איזו היא ראיה שאין בה ידיעה? - תן לי מאתים זוז שיש לי בידך - אין לך בידי
לא מניתי לך במעמד פלוני ופלוני? - יאמרו ואני אתן
זו ראיה שאין בה ידיעה. ואיזו היא ידיעה שאין בה ראיה?
תן לי מאתים זוז שיש לי בידך - אין לך בידי
לא הודיתה לי במעמד פלוני ופלוני? - יאמרו ואני נותן
זו היא ידיעה שאין בה ראיה.

(ד)

חייבין על זדון העדות עם זדון השבועה, ועל זדון העדות עם שגגת השבועה
ועל שגגת העדות שהוא פטור.

ואיזהו זדון העדות עם זדון השבועה, שהוא חייב?

ראו משנה ד, ב.
למרות שהביטוי "ונשבע על שקר" נאמר על אשם גזילות ולא על שבועה, המשנה מניחה שהוא חל גם עליה, כי גם השבועה הזאת קשורה לחובת ממון, וראו ספרא חובה פרק כב ז.

היה יודע לו עדות, והיה יודע שכל הנשבע מביא קרבן
זו היא זדון העדות עם זדון השבועה, שהוא חייב.
ואיזהו זדון העדות עם שגגת השבועה, שהוא חייב?
היה יודע לו עדות, ולא היה יודע שכל הנשבע מביא קרבן
זהו זדון עדות עם שגגת שבועה, שהוא חייב
ואיזו היא שגגת העדות, שהוא פטור?
לא היה יודע לו עדות, או שהיה יודע ונעלם ממנו בשעה שנשבע - פטור
שנאמר (ויקרא ה כב) "ונשבע על שקר".

השואה בין שבועת העדות לשבועת הפקדון

(ה)

חייבין על זדון פקדון עם זדון השבועה, ועל זדון הפקדון עם שגגת השבועה
ועל שגגת הפקדון - שהוא פטור

איזה הוא זדון הפקדון עם זדון השבועה, שהוא חייב?

ראו משנה ה, א. הברייתא ממשיכה להשוות בין שבועת העדות לשבועת הפקדון.
למרות שהביטוי "ונשבע על שקר" נאמר על אשם גזילות ולא על שבועה, המשנה מניחה שהוא חל גם עליה, וראו ספרא חובה פרק כב.
העדים חייבים רק אם כפרו בעדות ולא אם לא הסכימו להעיד. גם הלווה חייב רק אם כפר בפיקדון ולא אם לא הסכים לשלם.
אפילו אם לשון העדים או הלווה התאימו לאיסור, אבל הטענה אינה על חוב אלא על הבטחה – פטורים, וראו משנה ד, ח.

היה יודע שיש בידו פקדון, והיה יודע שכל הנשבע מביא קרבן
זה הוא זדון פקדון עם זדון השבועה, שהוא חייב.
ואיזה הוא זדון הפקדון עם שגגת השבועה, שהוא חייב?
היה יודע שיש בידו פקדון, ולא היה יודע שכל הנשבע מביא קרבן
זה הוא זדון הפקדון עם שגגת שבועה, שהוא חייב
ואיזו היא שגגת שבועה שהוא פטור?
לא היה יודע שיש בידו פקדון, או שהיה יודע ונעלם ממנו בשעה שנשבע - פטור
שנאמר (ויקרא ה כב) "ונשבע על שקר"
היה מחזר אחר עדים, אמרו מפני מה אתה בא אחרינו? - שבועה שאין אנו יודעין לך עדות
פטורין עד שיטענו. השבועה חייבת להתיחס לטענה מפורשת כלשהי של הטוען אבל בפקדון אינו כן:
מפני מה אתה בא אחרי? - שבועה שאין לך בידי - חייב.
זהו חומר בשבועת הפקדון משבועת העדות
אמר לעדים: "בואו והעידוני שיש לי ביד פלוני מאתים זוז
מעסקי שכר שכיר וממזון האשה והבנות"
"שבועה שלא נעידך!" - הרי אלו פטורין, עד שיאמרו לו "שבועה שאין אנו יודעין לך עדות"
וכן בפקדון: אמר לו "תן לי מאתים זוז שיש לי בידך
מעסקי שכר שכיר ומזון האשה והבנות"
"שבועה שלא אתן לך!" – פטור, עד שיאמר לו "שבועה שאין לך בידי."
אמר לעדים: "בואו והעידוני שאמר פלוני ליתן לי ר' זוז, ולא נתן לי".
"כסות שאמר להלבישני ולא הלבישני"
"שבועה שאין אנו יודעין לך עדות!" - הרי אלו פטורין
שאומר לו: אמר לי ליתן לך - וא"א ליתן לך. אמר להלבישך - וא"א להלבישך
וכן בפקדון: "אמר ליתן מאתים זוז - ולא נתת לי." כסות "שאמר הלבישני - ולא הלבשתני"
"שבועה שאין לך בידי" פטור
שאומר לו: אמר ליתן לך - וא"א ליתן לך, אמר להלבישך - וא"א להלבישך.

(ו)

הנשבע בפני עובד כוכבים, בפני לסטים, בפני מוכסין - פטור
שנאמר (ויקרא ה א) כי תחטא... אם לא יגיד: הוא חוטא אם לא יגיד, ואל יהא חוטא כשיגיד

"בואו והעידוני לאבא שיש לו ביד פלוני מאתים זוז

ראו נדרים ג, ד, כדעת בית הלל. מדובר על שבועת הפקדון, שהרי שבועת העדות אינה רלוונטית לאנשים אלו. הוא נשבע להם שיש לו חובות ולכן רצה להיפטר מתשלום המס. הברייתא מאפשרת לו לטעון שנשבע לשקר, בטענה המוזרה ששבועת שקר של הודאה בחוב קלה משבועה של כפירה בחוב.
שבועת עדות לשליח, אפילו לבנו של התובע – אינה מחייבת. וראו משנה ד, יב.

מעסקי שכר שכיר וממזון האשה והבנות"
"שבועה שאין אנו יודעין לך עדות" - הרי אלו פטורין עד שישמעו מפי התובע.
מת אביו, ירשו בנו, נכנס תחתיו - הרי הוא כמוהו.

(ז)
האומר "יכך", "אל יכך", "ייטיב לך", "כן ייטיב לך"

ראו משנה ד, יג. חכמים שם הוא ר' יהודה, וחכמים כאן הוא ר' מאיר.

"יריע לך", "אל ירע לך", "כן ירע לך" - זו היא אלה האמורה בתורה
ר' יהודה אומר: "ייטיב" – פטורין, וחכמים מחייבין
באומר "ייטיב לך אם תבואו ותעידוני", "ירע לך אם לא תבואו ותעידוני", "אל ירע לך אם תבואו ותעידוני"

(ח)
אנסתה ופתיתה את בתי, והוא אומר לא אנסתי ולא פתיתי

ראו משנה ה, ד-ה.
אם לא אמר את המלה "נשבע", אלא רק "בתורה" או "בשמים" – פטור, כי לא נשבע.

משביעך אני ואמר אמן – חייב, ור"ש פוטר, שאין משלם קנס ע"פ עצמו
זה הכלל כל שהוא קנס ומשלם ע"פ עצמו, "משביעך" ואמר "אמן" - פטור
וכל שאינו קנס ואינו משלם ע"פ עצמו "משביעך אני" ואמר "אמן" - חייב
האומר "נשבע אני" – חייב. "בתורה" ו"בשמים" - פטור.