ביאור:משנה נדרים פרק ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת נדרים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא

מסכת נדרים עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא

----

הפרק פותח בנדרי זירוז, שאותם התירו חכמים, ומסיים בברית המילה.

המילה היא המאפיין הלאומי לישראל, למרות שהיא קיימת גם מחוץ לו; ואילו הנדרים, למרות שגם בהם נהגו האבות - נחשבים פחות.

בין נדרים לברית[עריכה]

חטיבה I: נדרים מותרים בגלל כוונה[עריכה]

(א) ארבעה נדרים התירו חכמים: נדרי זרוזין, ונדרי הבאי, ונדרי שגגות, ונדרי אנסים.

למרות שמבחינת לשונם הם תקינים, נדרים מסוגים אלו מותרים, ואין צורך בשאלת חכם עליהם.

הסיבה היא העדר הכוונה הנכונה לקיום הנדר. אבל ראו תוספתא ד, ד: "אף נדרים שאמרנו מותרין, מנין שלא יהא אדם נודר בהן על מנת לבטלן? ת"ל (במדבר ל ג) 'לא יחל דברו', שלא יעשה דבריו חולין"

ראו הרחבה של הדוגמא שנותן ר' אליעזר בן יעקב בתוספתא ב, א.

לדעתו נדרי זרוזין מחייבים הפרה מראש, ואם לא עשה כן יש סכנה שהנדר יתפוס.

בבבלי נדרים ח א מופיעים גם נדרים לקיום המצווה, המכונים זירוזים, והם מחייבים.

נדרי זרוזין כיצד? היה מוכר חפץ, ואמר "קונם שאיני פוחת לך מן הסלע"

והלה אומר "קונם שאיני מוסיף לך על השקל" - שניהן רוצין בשלשה דינרין.
רבי אליעזר בן יעקב אומר: אף הרוצה להדיר את חברו שיאכל אצלו

אומר: "כל נדר שאני עתיד לדור הוא בטל", ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר:


(ב) נדרי הבאי: אמר "קונם אם לא ראיתי בדרך הזה כיוצאי מצרים"

"…אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד".

דוגמאות נוספות לנדרי הבאי ראו בתוספתא ב, ב.

שני סוגים בנדרי שגגות: שגגות של שכחת הנדר או העניין שעליו נדר, ושגגות בטעמו של הנדר.

התרת הנדרים שבפרק ט היא ע"י הצבעה עליהם כנדרי שגגות, אבל שם יש צורך בחכם.

דוגמאות נוספות לנדרי שגגה ראו בתוספתא נזיר ב, א ובתוספתא ה, ה.

לדברי בית הלל השוו את דברי ר' עקיבא לקמן ט, ו: הנדר שהותר מקצתו הותר כולו.

נדרי שגגות: "…אם אכלתי ואם שתיתי" - ונזכר שאכל ושתה

"…שאני אוכל ושאני שותה" - ושכח, ואכל ושתה

אמר "קונם אשתי נהנית לי, שגנבה את כיסי ושהכתה את בני

ונודע שלא הכתו, ונודע שלא גנבתו

ראה אותן אוכלים תאנים, ואמר "הרי עליכם קרבן" - ונמצאו אביו ואחיו.

[ו]היו עמהן אחרים, בית שמאי אומרים: הן מותרין, ומה שעמהן אסורין.
ובית הלל אומרים: אלו ואלו מותרין:


שלושה סוגי נדרי אונסין: כח עליון המונע מלקיים את הנדר, נדרים שקריים שנאמרים לאונסים ולגזלנים, ונדרים הנידרים תחת לחץ של אונסים.

(ג) נדרי אנסים: הדירו חברו שיאכל אצלו,

וחלה הוא, או שחלה בנו, או שעכבו נהר - הרי אלו נדרי אנסין:


בית שמאי רואים את נדרי האונסין כדחויים, ולא מותרים לגמרי, ולכן מגבילים אותם. בכך דעתם דומה לזו של ר' אליעזר בן יעקב במשנה א.

בית הלל חוששים שאם יגביל את הנדרים ישים האנס לב לכך, ולא יאמין לו. לכן הם מתירים גם ליזום נדר ולהרחיבו. וראו בתוספתא שבועות ב, ו, דוגמא לשבועת שקר על חוב המוטל על הנשבע.

בתוספתא ב, ג מעירים שאם המוכס הוא יהודי אין נודרים לו לשקר.

(ד) נודרין להרגין ולחרמין ולמוכסין שהיא תרומה - אף על פי שאינה תרומה

שהן של בית המלך - אף על פי שאינן של בית המלך.

בית שמאי אומרים: בכל נודרין, חוץ מבשבועה. ובית הלל אומרים: אף בשבועה.

בית שמאי אומרים: לא יפתח לו בנדר. ובית הלל אומרים: אף יפתח לו.

בית שמאי אומרים: במה שהוא מדירו. ובית הלל אומרים: אף במה שאינו מדירו.

כיצד? אמרו לו: אמור "קונם אשתי נהנית לי", ואמר "קונם אשתי ובני נהנין לי".

בית שמאי אומרים: אשתו מותרת ובניו אסורין, ובית הלל אומרים: אלו ואלו מותרין:


משנה זו עוסקת בנדרי הקדש. נדרים כאלה נדונים במסכת תמורה ובמסכת ערכין, אבל היא הובאה כאן כדי לסמן את הגבול של נדרי אנסים: גם אם הסיבה לנדר ההקדש היתה אונס, שחשש שמא תשרף הטלית או יקצצו הנטיעות, ולכן הקדיש אותן אם לא יינזקו - הנדר בתוקף, ואינו דומה לנדרי האונסים האחרים דלעיל. וראו בראשית רבה ע א: "מהו 'לאמר'? - לאמר לדורות, כדי שיהיו נודרים בעת צרתן". נדר מתוך צרה אינו נדר אונסין.

אבל ראו תוספתא ב, ד, שלאחר שנשרפה הטלית, נשחטה הפרה וכו' - היא יוצאת לחולין.

(ה) "הרי נטיעות האלו קרבן, אם אינן נקצצות",

"טלית זו קרבן, אם אינה נשרפת" - יש להן פדיון.

"הרי נטיעות האלו קרבן עד שיקצצו",

"טלית זו קרבן עד שתשרף" - אין להם פדיון:


חטיבה II: הגדרות של קבוצות אנשים[עריכה]

ההגדרות דלהלן ממחישות כי פרשנות הנדר אינה מילולית אלא תלויה במוסכמות הלשוניות בקהילתו של הנודר, כשם שעצם קיום הנדר אינו רק עניין לשוני אלא תלוי בכוונה.

לעניין "שחורי הראש" השוו אבות ג, יב. באכדית שחורי ראש הוא כינוי לבני אדם, בניגוד לאלים.

(ו) הנודר מיורדי הים - מותר ביושבי היבשה.

מיושבי היבשה - אסור ביורדי הים, שיורדי הים בכלל יושבי היבשה.
לא כאלו שהולכין מעכו ליפו, אלא במי שדרכו לפרש:


(ז) הנודר מרואי החמה - אסור אף בסומין

שלא נתכוון זה אלא למי שהחמה רואה אותו:

(ח) הנודר משחורי הראש - אסור בקרחין ובבעלי שיבות, ומותר בנשים ובקטנים

שאין נקראין "שחורי הראש" אלא אנשים:

(ט) הנודר מן הילודים - מותר בנולדים.

מן הנולדים - אסור בילודים.

רבי מאיר מתיר אף בילודים.

וחכמים אומרים: לא נתכוון זה אלא במי שדרכו להוליד:

חטיבה III: הגדרות לישראל ולגויים[עריכה]

(י) הנודר משובתי שבת - אסור בישראל, ואסור בכותים.

מאוכלי שום בשבת היה נהוג לאכול שום, יהודים ושומרונים. - אסור בישראל, ואסור בכותים.
מעולי ירושלים - אסור בישראל ומותר בכותים:

(יא) "קונם שאיני נהנה לבני נח" - מותר בישראל, ואסור באומות העולם.

"…שאיני נהנה לזרע אברהם" - אסור בישראל, ומותר באומות העולם.

הפרק נפתח בנדרי זירוזין, הבאים כדי לשמש במו"מ מסחרי, ומסתיים בנדרים הפוגעים ברווח המסחרי של הנודר.

הפתרון "יהנה לנכרים" מרמז על מיאוס של נדרים כאלה, ועל הבעיה החברתית שהם מעוררים; וראו גם דברי ר' יוסי בתוספתא ב, ה.

"…שאיני נהנה לישראל" - לוקח ביותר ומוכר בפחות.

"…שישראל נהנין לי" - לוקח בפחות ומוכר ביותר, אם שומעין לו

"…שאיני נהנה להן, והן לי" - יהנה לנכרים.

חטיבה IV: שבח המילה[עריכה]

"קונם שאיני נהנה לערלים" - מותר בערלי ישראל, ואסור במולי האומות.

"קונם שאיני נהנה למולים" - אסור בערלי ישראל, ומותר במולי האומות

הביטוי "ערלים" אינו מתפרש כמשמעו, אלא דווקא במובן הגויים.

הפסוק מירמיהו, המכנה את ישראל "ערלי לב", מגנה אותם אבל מודה שהערלה מזוהה בדרך כלל עם הגויים.

וראו גם תוספתא ב, ו, שדורשת את הפסוק שופטים יד ג, ואף מציגה את הערלה כעבירה לגויים, כנראה כתגובה על גזירות שגזרו נגד המילה.

שאין הערלה קרויה אלא לשם הגויים,
שנאמר (ירמיהו ט כה) "כי כל הגוים ערלים, וכל בית ישראל ערלי לב"
ואומר (שמואל א יז לו) "והיה הפלשתי הערל הזה"
ואומר (שמואל ב א כ) "פן תשמחנה בנות פלשתים, פן תעלזנה בנות הערלים".

רבי אלעזר בן עזריה אומר: מאוסה הערלה, שנתגנו בה הרשעים, שנאמר "כי כל הגוים ערלים".

במערכת הדרשות הזאת ניתן למצוא הקבלה בין ר' יוסי לר' נחמיה, הלומדים על המילה מהשוואתה למצוות אחרות (ראו שבת יח, ג, וכן נגעים ז, ה.), וכן בין ר' יהושע בן קרחה לרבי, הלומדים עליה מהצדיקים. דרשת ר' ישמעאל מקבילה לדרשה האחרונה, הקושרת את המילה לברית.

הדרשה של רבי נועזת, כי היא מדגישה את השלמת האדם דווקא על ידי החסרת הערלה ממנו, והשוו לדברי ר' עקיבא, במדרש תנחומא תזריע ה, שמעשי בשר ודם נאים משל הקב"ה.

הברית עדיפה על הנדרים, כאמור בכותרת הפרק.

רבי ישמעאל אומר: גדולה מילה, שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות. 13 פעם מופיעה "ברית" בבראשית יז

רבי יוסי אומר: גדולה מילה, שדוחה את השבת החמורה.

רבי יהושע בן קרחה אומר: גדולה מילה, שלא נתלה לו למשה הצדיק עליה מלא שעה. בפרשת המלון

רבי נחמיה אומר: גדולה מילה, שדוחה את הנגעים.

רבי אומר: גדולה מילה, שכל המצוות שעשה אברהם אבינו, לא נקרא "שלם" - עד שמל

שנאמר (בראשית יז א) "התהלך לפני והיה תמים".

דבר אחר: גדולה מילה, שאלמלא היא לא ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו

שנאמר (ירמיהו לג כה) כה אמר ה', אם לא בריתי יומם ולילה - חקות שמים וארץ לא שמתי":