ביאור:משנה נדרים פרק ד
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
מסכת נדרים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא
----
|
הפרק מדגיש את הבעיות העולות מנדרי הנאה לעומת מצוות העזרה לזולת ומצוות אחרות. |
נדרי הנאה כניגוד לגמילות חסדים
[עריכה]חטיבה I: מה מותר למדיר הנאה לעשות למודר?
[עריכה]|
ראו מגילה א, ו. המשך המשנה מבאר את הכותרת. לפי המשנה הזו אין למודר הנאה מחברו זכות להכנס לחצרו, ואילו לפי משנה יא בפרק ג יכול אף לסחור עימו אם אינו מרויח בכך. המודר מאכל יכול לעזור לו, אבל לא בכסף או שווה כסף, כי הוא יקנה אוכל בכסף שיחסוך. |
(א) אין בין המודר הנאה מחברו למודר הימנו מאכל
- אלא דריסת הרגל, וכלים שאין עושין בהן אכל נפש.
המודר מאכל מחברו - לא ישאילנו נפה וכברה ורחים ותנור
- אבל משאיל לו חלוק וטבעת וטלית ונזמים, וכל דבר שאין עושין בו אכל נפש.
- מקום שמשכירין כיוצא בהן - אסור:
|
השקלים והחזר החוב אינם ניתנים למודר ישירות, אבל נראים כסותרים את האיסור בסוף משנה א' לחסוך לו תשלום, החל אף על מודר מאכל. החזרת האבידה אינה הנאה, אלא חובה. |
(ב) המודר הנאה מחברו - שוקל את שקלו, ופורע את חובו של המודר לאדם שלישי, ומחזיר לו את אבידתו.
- מקום שנוטלין עליה שכר - תפול הנאה להקדש:
|
התרומה והמעשר, וכן הקרבנות השונים - דומים לשקלים שמותר לתת עבור המודר, כי אינו נותן לו. מצווה ללמד תורה, ולכן העושה כך מקיים מצווה לעצמו. אבל אסור ללמד את המודר תורה, כי חוסך לו תשלום. החובה לזון את אשתו ובניו היא כעין חוב, ומותר למדיר לפרוע את חובו של המודר. אבל לזון את הבהמה אסור, כי מפטם אותה, והמודר יהנה מכך לאחר מותה או שחיטתה של הבהמה. הלשון "נפשה וגופה לשמים" מיוחדת, וראו ספרי דברים שו, בדרשת ר' סימאי על 'יערוף כמטר לקחי', שם מופיע הביטוי כמאפיין את המלאכים. מותר למודר הנאה לזון בהמה שנפשה לשמים אבל אין לו - ואף לא למודר מאכל מחבירו - זכות לטפל בנפשו של המודר ולזון אותו. |
(ג) ותורם את תרומתו ומעשרותיו לדעתו. מתבואתו של המודר - בידיעתו, ומתבואתו שלו - אף בלי ידיעתו.
- ומקריב עליו קני זבין, קני זבות, קני יולדות, חטאות ואשמות
- ומלמדו מדרש, הלכות ואגדות. אבל לא ילמדנו מקרא. שמקובל לקבל שכר על לימוד מקרא.
- אבל מלמד הוא את בניו [ואת בנותיו] מקרא
- וזן את אשתו ואת בניו, אף על פי שהוא חייב במזונותיהם.
- ולא יזון את בהמתו, בין טמאה בין טהורה.
- רבי אליעזר אומר: זן את הטמאה, ואינו זן את הטהורה.
- אמרו לו: מה בין טמאה לטהורה?
- אמר להן: שהטהורה - נפשה לשמים, וגופה שלו, וטמאה - נפשה וגופה לשמים.
- אמרו לו: אף הטמאה - נפשה לשמים וגופה שלו
- שאם ירצה - הרי הוא מוכרה לגוים, או מאכילה לכלבים:
חטיבה II: מה מותר למודר לעשות למדיר?
[עריכה]|
נדרי הנאה וביקור חולים: כאשר המדיר חולה - מותר להכנס לביתו, למרות שבדרך כלל אסור (ראו משנה א), כי בכך מקיים מצווה. אבל אינו יכול לשבת שם וליהנות מהכסא. והשוו תוספתא ב, ז, שאוסרים. הדיון בשאלה זו ממחיש כי לא רק המודר סובל מהנדר. ריפוי אדם (רפואת נפש) הוא כהשבת אבידה, ומותר למדיר לבצעו. אבל ריפוי עבדו או בהמתו (רפואת ממון) של המודר - אסור. המשך המשנה עוסק בהיתר שיתוף הפעולה בין המדיר למודר: ברחיצה, שינה, אכילה ועבודת השדה. |
(ד) המודר הנאה מחברו ונכנס לבקרו - עומד, אבל לא יושב.
ומרפאהו רפואת נפש, אבל לא רפואת ממון.
ורוחץ עמו באמבטי גדולה, אבל לא בקטנה.
וישן עמו במטה.
- רבי יהודה אומר: בימות החמה, אבל לא בימות הגשמים, מפני שהוא מהנהו. מחמם את גופו
ומסב עמו על המטה,
ואוכל עמו על השולחן, אבל לא מן התמחוי. מהסיר, שאם יאכל מעט ישאיר לו הרבה אבל אוכל הוא עמו מן התמחוי החוזר. סיר שיש בו הרבה אוכל, ובכל מקרה ישאר לכולם.
- לא יאכל עמו מן האבוס שלפני הפועלים, כמו תמחוי ולא יעשה עמו באומן, לא יעבוד איתו באותה שורה, כי אם יעבוד היטב ישאיר לו מעט עבודה. דברי רבי מאיר.
- וחכמים אומרים: עושה הוא ברחוק ממנו:
|
השוו תוספתא ב, ח, שמתירה בשביעית גם להכנס למטע, כי בשביעית המטע מופקר. |
(ה) המודר הנאה מחברו לפני שביעית - לא יורד לתוך שדהו, ואינו אוכל מן הנוטות. אסור במאכל ובדריסת הרגל
ובשביעית - אינו יורד לתוך שדהו, אסור בדריסת הרגל אבל אוכל הוא מן [הנטיעות] הנוטות. עומד מחוץ למטע ואוכל ממה שמגיע אליו
נדר הימנו מאכל: ולכן מותר בדריסת הרגל. לפני שביעית - יורד לתוך שדהו, ואינו אוכל מן הפירות.
- ובשביעית - יורד ואוכל:
|
בכל העסקים יש הנאה, ולכן אסור להם לעשותם. הדוגמא של השאלת הפרה והנדר בעקבותיה מראה כי גם למשאיל יש הנאה מההשאלה, בכך שמכבדים אותו. אם נדר שלא יחרוש בפרה בשדהו, יש מקום להסביר שהתכוון רק לעצמו, ויש מקום שהתכוון לפרה. ההכרעה היא לפי מנהגו של הנודר, אם הוא נוהג לחרוש בעצמו או על ידי פועל. |
(ו) המודר הנאה מחברו - לא ישאילנו ולא ישאל ממנו.
- לא ילונו ולא ילוה ממנו, ולא ימכור לו ולא יקח ממנו.
אמר לו: השאילני פרתך, אמר לו: אינה פנויה, אמר "קונם שדי שאני חורש בה לעולם"
- אם היה דרכו לחרוש - הוא אסור, וכל אדם מותרין.
- אם אין דרכו לחרוש - הוא וכל אדם אסורין:
חטיבה III: גמילת חסד למודר הנאה
[עריכה]|
כיצד אפשר לגמול חסד למי שמודר הנאה? - השאלה ממחישה את הבעייתיות בנדרים כאלה. הפתרון הוא על ידי גיוס אחרים לעזור למודר, ורמיזה להם שהמדיר יפרע את החוב. אבל אסור לו להבטיח את פריעת החוב בפירוש. |
(ז) המודר הנאה מחברו ואין לו מה יאכל
- הולך אצל החנוני ואומר: איש פלוני מודר ממני הנאה, ואיני יודע מה אעשה
- והוא נותן לו, ובא ונוטל מזה.
- היה ביתו לבנות, גדרו לגדור, שדהו לקצור,
- הולך אצל הפועלים ואומר: איש פלוני מודר ממני הנאה, ואיני יודע מה אעשה.
- הם עושין עמו, ובאין ונוטלין שכר מזה:
|
היתרי נתינה בשעת הדחק. וראו בסוף הפרק הבא, לדוגמא של שימוש לא מוצלח בהיתרים אלו. |
(ח) היו מהלכין בדרך, ואין לו מה יאכל - נותן לאחר לשום מתנה, והלה מותר בה.
- אם אין עמהם אחר - מניח על הסלע או על הגדר
- ואומר: הרי הן מופקרים לכל מי שיחפוץ - והלה נוטל ואוכל.
- ורבי יוסי אוסר: