ביאור:משנה שבת פרק יח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

משנה מבוארת למסכת שבת: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד

מסכת שבת עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד

הפרק עוסק בצרכי האדם ובצרכי הבהמה בשבת. הוא מתיר לטלטל מזון אדם ובהמה, ובהמשך עוסק בדיני טלטול האדם והבהמה עצמם. בסוף הפרק נדונה הלידה, ומודגשת עדיפותה לעומת ההמלטה.

טיפול בבהמה ובבני אדם בשבת[עריכה]

חטיבה I: טלטול לפינוי המקום[עריכה]

למרות שהתבן והתבואה אינם מיועדים לשימוש בשבת, ואינם כלים, מותר לטלטל אותם כדי לפנות מקום ללימוד תורה (בשדה הפתוח) או לאורחים, ואפילו אם מפנה בכך יותר מקום ממה שצריך, וראו ביצה לה ב.

אירוח ולימוד תורה נחשבו ערכים חיוביים, והם דרך מומלצת לבילוי בשבת.

העברת מחסן היין עדיין אסורה, כי מדובר במלאכה קשה, אבל בתוספתא טו, ה מתירים לפנות מעבר בתוך המחסן כדי להגיע לבקבוק זה או אחר.

כמו כן אוסרת המשנה לטלטל דברים שאינם ראויים לאכילה כלל, כגון טבל - אפילו לצורך מקומם. ההיתר לפנות חל על דברים שאילו היה בהם צורך היה מותר לטלטל אותם, והשוו לדיני טלטול הכלים, שגם אותם מותר לטלטל שלא לצורך - בתנאי שהיה יכול להיות בהם צורך בשבת.

רשב"ג מתיר גם מאכלים של עורבים [ויונים], למרות שאין בעל הבית אחראי להאכילם.

(א) מפנין, אפלו ארבע וחמש קופות של תבן ושל תבואה

מפני האורחים ומפני בטול בית המדרש

אבל לא את האוצר. מחסן כדי היין והשמן

מפנין תרומה טהורה, ודמאי,

ומעשר ראשון שנטלה תרומתו, ומעשר שני והקדש שנפדו
והתורמוס היבש, מפני שהוא מאכל לעיזים.

אבל לא את הטבל, ולא מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו

ולא את מעשר שני והקדש שלא נפדו,
ולא את הלוף, ולא את החרדל.
רבן שמעון בן גמליאל מתיר בלוף, ובחרדל מפני שהוא מאכל עורבין:


גם על הלכה זו חולק רשב"ג, ראו תוספתא טו, יא.

(ב) חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים

אם התקינן למאכל בהמה - מטלטלין אותן, ואם לאו - אין מטלטלין אותן.

בתוספתא (פרק טז) מתחיל כאן פרק חדש, בדיני בעלי חיים, תינוקות ומילה.

חטיבה II: טלטול בעלי חיים ודיני תינוקות[עריכה]

כופין הופכים את הסל לפני האפרוחים, כדי שיעלו וירדו. למרות שגורם להם לעלות על הסל

השוו תוספתא טז, א. בדרך דומה להנחת הסל לפני האפרוחים נהגו להעלות בהמה שנפלה לבור בשבת, וכך להציל את חייה.

בברית דמשק יא יא-יג נאמר "אל ישא האומן את היונק לצאת ולבוא בשבת... אל יילד איש בהמה ביום השבת". יתכן שהעריכה כאן ובמשנה הבאה מושפעת מסדר הדיון הזה.

תרנגולת שברחה - דוחין אותה עד שתכנס. לא תופסים אותה ממש, כי היא מגביהה עצמה מהארץ וימצא מרים אותה.

מדדין עגלין וסייחין.

אשה מדדה את בנה.

אמר רבי יהודה: אימתי? - בזמן שהוא נוטל אחת ומניח אחת התינוק מניע את רגליו כהולך
אבל אם היה גורר זוחל - אסור:


לדרך הסיוע לבהמה הממליטה ראו תוספתא טז, ב.

המשנה מדגישה את ההבדל בין לידה של אשה, הכרוכה בפיקוח נפש אדם, לבין המלטה.

המילה כלומר ברית המילה בשבת מותרת ודוחה את השבת, למרות שאינה כרוכה בפיקוח נפש, וראו נדרים ג יא.

(ג) אין מיילדין את הבהמה ביום טוב, אבל מסעדין.

ומיילדין את האשה בשבת, וקורין לה חכמה מיילדת ממקום למקום

ומחללין עליה את השבת,

וקושרין את הטבור. רבי יוסי אומר: אף חותכין.

כל צרכי מילה - עושין בשבת: למרות שאין בכך פיקוח נפש.