ביאור:משנה יומא פרק ח

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

משנה מבוארת • משנה עם מפרשים

מסכת יומא: א ב ג ד ה ו ז ח

מסכת יומא עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח

----

יום הכיפורים לעם

חטיבה I: עינויי יום הכיפורים

בתורה לא מוגדר מהו "עינוי הנפש" שביום הכיפורים, אבל לפי ישעיה נח עינוי הנפש הוא הצום, כלומר איסור אכילה ושתיה. אין חיוב על קריעת הבגדים למרות שניתן היה לפרש גם בכיוון זה, כי יום הכיפורים אינו יום של אבל בעיני חז"ל. על שאר העינויים אין עונש כרת.

בתלמוד דורשים שחמשת העינויים הם כנגד חמש פעמים שבהן מוזכרת חובת העינוי ביום כיפור: פעמיים בויקרא טז, פעמיים בויקרא כג ופעם אחת בבמדבר כט.

הכלה נחשבת כך עד 30 יום לאחר החתונה.

המלך הופיע בסוף הפרק הקודם.

(א) יום הכפורים אסור באכילה ובשתיה, וברחיצה, ובסיכה, ובנעילת הסנדל, ובתשמיש המטה.

והמלך והכלה ירחצו את פניהם, והחיה תנעול את הסנדל, דברי רבי אליעזר,

וחכמים אוסרין.

(ב) האוכל ככותבת הגסה - כמוה וכגרעינתה תמר גדול עם הגלעין - והשותה מלא לוגמיו - חייב.

וכל האכלין מצטרפין ל"ככותבת".

כותבת היא שיעור החמץ האסור בפסח לפי בית שמאי, ראו ביצה א, א. יתכן שהמשנה משקפת את דעתם. ואכן ראו תוספתא ד, ג, שם מופיעה דעה שהשיעור הוא בכזית.

אין אכילה ושתיה מצטרפות לשיעור, מפני שמידותיהן שונות, וגם ההרגשה של רעב שונה מזו של הצמא.

כל המשקין מצטרפין ל"מלא לוגמיו".

האוכל ושותה - אין מצטרפים.

השוו כריתות ג, ב: ההבחנה בין החטאים היא גם לפי סוג העבירה וגם לפי מספר הטעויות.

לעניין החטאת אכילה ושתיה הם איסור אחד, כי שניהם "עינוי", שלא כמו עשיית מלאכה; אבל לעניין השיעור הם נפרדים, כאמור במשנה ב.

לעניין הדברים שאינם ראויים לאכילה, השוו שבועות ג, ד.

(ג) אכל ושתה בהעלם אחד מתוך שכחה שאין לאכול ולשתות ביום הכיפורים - אינו חייב, אלא חטאת אחת.

אכל ועשה מלאכה בהעלם אחד - חייב שתי חטאות.

אכל אכלין שאינן ראויין לאכילה, ושתה משקין שאינן ראויין לשתיה, ושתה ציר או מוריס - פטור:

נראה שה"חינוך" (התחלת קיום המצוות, ואינו דומה למובן הנוכחי של המילה) הוא תענית לחלק מהיום, אחרת המשנה סותרת את עצמה.

וראו תוספתא ד, א-ב.

(ד) התינוקות - אין מענין אותן ביום הכפורים,

אבל מחנכין אותם לפני שנה ולפני שנתים, בשביל שיהיו רגילין במצוות:

הדיון בחטיבה זו נוגע למוות ביום הכיפורים, המכפר עם התשובה אפילו על עבירות של חילול השם. ראו תוספתא ד, ח-ט, ובמשנה ח. למרות שהמוות מכפר, אין לנו רשות להניח לאדם למות ביום הכיפורים.

חטיבה II: סכנת מוות ביום הכיפורים

(ה) עוברה אשה שעומדת ללדת שהריחה - מאכילין אותה עד שתשיב נפשה.

חולה - מאכילין אותו על פי בקיאין.

ואם אין שם בקיאין - מאכילין אותו על פי עצמו, עד שיאמר די:

בתוספתא (ד, ד) מוסבר שהסימן להארת העיניים הוא בכך שהחולה מתחיל לברור את האוכל. אז עליו לחזור ולהתענות.

כבד של כלב הוא דוגמא למאכל טמא, ומפוקפק מבחינה רפואית (אבל ראוי לאכילה - ראו משנה ג). יתכן שמתיא בן חרש מתיר מסיבות פסיכוסומטיות.

(ו) מי שאחזו בולמוס שאם לא יאכל - ימות - מאכילין אותו, אפילו דברים טמאים - עד שיאורו עיניו.

מי שנשכו כלב שוטה - אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו, ורבי מתיא בן חרש מתיר.

ועוד אמר רבי מתיא בן חרש: החושש בגרונו, מטילין לו סם בתוך פיו בשבת,

מפני שהוא ספק נפשות, וכל ספק נפשות - דוחה את השבת:

פיקוח נפש, ואפילו ספק נפש, דוחה שבת ויום הכיפורים, ראו תוספתא שבת טז, י-יד.

(ז) מי שנפלה עליו מפולת,

ספק הוא שם ספק אינו שם, ספק חי ספק מת, ספק נכרי ספק ישראל,

מפקחין עליו את הגל.

מצאוהו חי - מפקחין עליו.

ואם מת - יניחוהו:

חטיבה III: כפרה ביום הכיפורים

הדגש כאן הוא שאין כפרה בלי תשובה, למרות שאין התשובה נזכרת במקרא כתנאי לכפרה. אמנם הדבר אינו נזכר בפירוש, אבל מי שמביא חטאת או אשם על חטאו בודאי עשה תשובה, שהרי אין הוא כפוי להביאם. וראה גם ישעיה נח שממליץ, במקום הצום והתפילה, להפסיק לעשות רע ולהתחיל לעשות טוב. יתכן שמכאן חז"ל מבינים שמספיקה ההחלטה לעשות זאת (שהיא התשובה), והצום הוא תוספת.

המשנה ומשנה ט מובילות מכפרה באמצעות קרבן, שהיתה בסיס הכפרה בימי המקדש אפילו ביום הכיפורים - לכפרה באמצעות יום הכיפורים (בלי העבודה של הכהן), התשובה וריצוי החבר. וראו מבנה דומה ומפורט יותר בתוספתא ד, ה-ט.

(ח) חטאת ואשם ודאי - מכפרין על העבירות המחייבות אותם.

מיתה ויום הכפורים - מכפרין עם התשובה.

התשובה - מכפרת על עברות קלות על עשה ועל לא תעשה.

ועל החמורות היא תולה, עד שיבוא יום הכפורים ויכפר:

שני הסברים ל"אין מספיקין": אין תשובתו שלמה, שהרי הוא מתכנן לחטוא שוב, או: ימות בידי שמים כדי שלא יעשה תשובה, כי אם יעשה יתכפר לו, וראו בן סירא ז פס' ח, וכן אבות ד ה. נקודת התורפה של התשובה היא הקלות היתירה שלה, שהרי אינה כרוכה במעשה ממשי.

ר' אלעזר בן עזריה מדגיש על פי הפסוק שהכפרה חלה רק על חטאים לפני ה', ולא על חטאים לבני אדם. מכך ניכר שלכל אדם יש יכולת לעכב את כפרת חבירו, ולפיכך יש לנו מחוייבות לאחר כמו זו שיש לנו כלפי הקב"ה. מצד שני, בסופו של דבר יש צורך גם ביום הכיפורים, כי כל עבירה לחבר היא גם עבירה כלפי הקב"ה. בספר "חמדת ימים" מובא ההסבר הבא:

כי עבירות חברו אין בידו של הקב"ה למחול. כמו שאמרו המושלים, שהוא משל למי שהקניטו עבדו, הלך אצל השוטר ואמר לו להלקות אותו מאה מכות. וכשהיה מכה אותו, העבד מבקש סליחה. אמר לו: אתה לא חטאת לי כלום, לך התרפס ורהב אדוניך (משלי ו ג). כך האדם מבקש מחילה לפני הקב"ה על עוונו, ואומר לו הקב"ה "לך התרפס ורהב רעך, ואמחול לך".

ר' עקיבא דורש את הפסוק ויקרא טז ל בדרך שונה: הוא מוסיף פסיק לפני המילים "לפני ה' תטהרו". לדעתו הקב"ה מטהר את ישראל מכל חטאיהם ביום הכיפורים, ויתכן שהוא מסכים עם רבי, שאין הכרח בתשובה: כשם שהכהן היה מכפר באמצעות הדם על החטאים, כך מכפר עלינו הקב"ה גם אחרי החורבן.

(ט) האומר "אחטא ואשוב, אחטא ואשוב" - אין מספיקין בידו לעשות תשובה.

נראה שמשנה זו היא כדעת רבי (יומא פה ב), שלעיתים יום הכיפורים מכפר בלי תשובה. אבל גם הוא מודה שאין לסמוך על כך ולהרבות עבירות. וראו גם תוספתא כריתות ב י-יא.

"אחטא ויום הכפורים מכפר" -

אין יום הכפורים מכפר.

עברות שבין אדם למקום - יום הכפורים מכפר.

עברות שבין אדם לחברו - אין יום הכפורים מכפר, עד שירצה את חברו.

את זו דרש רבי אלעזר בן עזריה: (ויקרא טז ל) מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו,

עבירות שבין אדם למקום - יום הכפורים מכפר.

עבירות שבין אדם לחברו - אין יום הכפורים מכפר, עד שירצה את חברו.

אמר רבי עקיבא: אשריכם ישראל, לפני מי אתם מטהרין, ומי מטהר אתכם?

- אביכם שבשמים,

שנאמר, (יחזקאל לו כה) וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם.

ואומר, (ירמיהו יז יג) מקוה ישראל במקור: ישראל מקווים אליו ה',

מה מקוה מטהר את הטמאים - אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל: