ביאור:משנה יומא פרק ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת יומא: א ב ג ד ה ו ז ח

מסכת יומא עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח

----

שעיר המשתלח[עריכה]

חטיבה I: קשרים בין השעירים[עריכה]

השוו נגעים יד, ה. שם מדובר בציפורי המצורע, שהטקס שלהן דומה לזה שבשני השעירים, ובכלל לטקסי יום הכיפורים. וראו גם תוספתא מנחות ה, א, שגם שני כבשי עצרת הם זוג כמו שני השעירים.

הדרישה שלכתחילה יהיו שני השעירים שווים מיועדת להדגיש ששניהם הם קרבנות לה', בניגוד לפשט הכתוב. זו גם הסיבה להרחבת הוידוי, ראו בביאור למשנה ב.

הביטוי "בתחילה" מחזק את הקשר בין טקס ההזאה שנדון לעיל, ה, ז, לבין טקס השעיר המשתלח: בשני המקרים חוזרים לנקודת ההתחלה של הטקס, וראו גם מנחות ג, ו, גם שם מוגדרים השעירים כטקס משולב, וכן שבע ההזאות.

לעניין המחלוקת הראשונה - השוו תמורה ב, ב: ר' יהודה מתיר להמית את החטאת המיותרת, אפילו אם מדובר בחטאת ציבור.

לדעת ר' יהודה, הקשר בין הדם של השעיר הנשחט לבין השעיר המשתלח קיים עד מותם של שני השעירים וכפרתם המשותפת, ושניהם מכפרים מתוך קשר זה. לכן אם אחת הכפרות נכשלה - מביאים זוג שעירים אחר. לדעת תנא קמא הקשר מתפרק עם ההגרלה, וכל כפרה מתבצעת לחוד.

(א) שני שעירי יום הכפורים - מצותן שיהיו שניהן שוין: במראה, ובקומה, ובדמים, ובלקיחתן כאחד.

ואף על פי שאינן שוין - כשרין. בדיעבד
לקח אחד היום ואחד למחר - כשרין.
מת אחד מהן, אם עד שלא הגריל מת - יקח יקנה בן זוג לשני.
ואם משהגריל מת - יביא זוג אחר, ויגריל עליהם בתחילה מההתחלה, ויאמר:
אם של שם מת - "זה שעלה עליו הגורל לשם יתקיים תחתיו."
ואם של עזאזל מת - "זה שעלה עליו הגורל לעזאזל יתקיים תחתיו."
והשני השעיר המיותר מהזוג החדש - ירעה עד שיסתאב, וימכר, ויפלו דמיו לנדבה. לעולת נדבה של הציבור שאין חטאת צבור מתה.
רבי יהודה אומר: תמות.

ועוד אמר רבי יהודה: נשפך הדם של השעיר לה', לפני שהשלימו את ההזאה - ימות המשתלח. מת המשתלח לפני שהגיע למדבר - ישפך הדם:


חטיבה II: שילוח השעיר[עריכה]

(ב) בא לו אצל שעיר המשתלח, וסומך שתי ידיו עליו, ומתודה.

בתורה שבכתב נזכר רק הוידוי הזה, ראו ויקרא טז כא. הוידויים על הפר נוספו ע"י חז"ל, ונועדו להקטין את הפער בין השעיר המשתלח לבין שאר הקרבנות.

לעניין נוסח הוידוי ראו דברי ר' יוסי בתוספתא ג, יב, והשוו לנוסח הוידויים הקודמים, למשל תוספתא ב, א.

וכך היה אומר: "אנא ה', עוו פשעו חטאו לפניך עמך בית ישראל.

אנא בה', כפר נא לעונות, ולפשעים, ולחטאים, שעוו ושפשעו ושחטאו לפניך עמך בית ישראל,
ככתוב בתורת משה עבדך לאמר (ויקרא טז ל) 'כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם
לפני ה' תטהרו'".

והכהנים והעם העומדים בעזרה, כשהיו שומעים שם המפורש שהוא יוצא מפי כהן גדול,

היו כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם, ואומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד":


(ג) מסרו למי שהיה מוליכו.

הכל כשרין להוליכו, אלא שעשו הכהנים (גדולים) קבע, ולא היו מניחין את ישראל להוליכו.
אמר רבי יוסי: מעשה והולכו ערסלא, וישראל היה:


ה"בבליים" היו, לפי התלמוד הבבלי, מאלכסנדריה. יתכן שזה תיקון תלמודי, המיועד להגן על שמם הטוב של הבבליים, ויתכן שאכן השינוי היה בתקופת המשנה, כשרצו להגן על שמם הטוב של אנשי אלכסנדריה, שבזמן הבית הגיעו לירושלים יותר מהבבליים.

לעניין הכבש ראו שקלים ד, ב. העלות העצומה של הכבש נועדה גם לפאר את הטקס ולא רק למנוע את הסבל של השעיר.

הסוכה הראשונה היתה במרחק מיל מירושלים, והשניה מיל ממנה וכו', והאחרונה היתה במרחק שני מיל (חמישה עשר ריס) מהצוק. (וראו מספרים שונים של סוכות בתוספתא ג, יג.) לכן היו יכולים ללוות את המשלח בכל הדרך - מירושלים או מיושבי הסוכות - כי תחום שבת הוא מיל אחד, חוץ מהמיל האחרון שבו נשארו הוא והשעיר לבדם, כשם שהכהן הגדול נכנס לקדש לבדו.

ראו משנה ח, שמסתפקת בשלושה מיל. לפי העולה מספר חנוך א, י ד-ה, היה עזאזל בדודאל, אולי הוא בית חדודו שבמשנה ח. אבל בסוף ימי הבית הרחיקו את המקום כדי להקטין את העניין הציבורי.

(ד) וכבש עשו לו, מפני הבבליים שהיו מתלשים בשערו של השעיר או של המשלח?, ואומרים לו "טול וצא, טול וצא".

מיקירי ירושלים היו מלוין אותו עד סוכה הראשונה.

עשר סוכות מירושלים ועד צוק, תשעים ריס, שבעה ומחצה לכל מיל אלפיים אמה, שהם תחום שבת:


(ה) על כל סוכה וסוכה אומרים לו "הרי מזון והרי מים", ומלוין אותו מסוכה לסוכה,

חוץ מאחרונה שבהן, שאינו מגיע עמו לצוק, אלא עומד מרחוק ורואה את מעשיו:


(ו) מה היה עושה? חולק לשון של זהורית, חציו קשר בסלע וחציו קשר בין שתי קרניו, ודחפו לאחוריו,

והוא מתגלגל ויורד, ולא היה מגיע לחצי ההר - עד שנעשה אברים אברים.

בא המשלח, למרות שהמרחק מהצוק לסוכה האחרונה הוא מעבר לתחום שבת התירו לו חכמים מפני הסכנה. וישב לו תחת סוכה אחרונה, עד שתחשך.

ומאימתי מטמא בגדים? - משיצא חוץ לחומת ירושלים.

לפי פשט התורה אין הכרח להמית את השעיר, אבל אולי לפנינו מדרש על הביטוי "ארץ גזירה" (ויקרא טז כב). מכל מקום, התפיסה שהשעיר נושא את החטאים גורמת לחרדה שמא ישוב לירושלים.

לדעת תנא קמא (ר' מאיר) מרגע שברור מי המשלח הוא נטמא. לדעת ר' שמעון רק משעת השילוח ממש. וראו דעת ר' יהודה בתוספתא ג, טו.

והשוו יונה ד ה. הרמז ליונה הוא גם בתשובה ובביטול הגזירה.

המשנה מחליפה בין המשלח לבין השעיר, וקשה להבחין ביניהם לשונית. יתכן שהדבר מכוון.

רבי שמעון אומר: משעת דחיתו לצוק:

הכהן שסיים להזות את הדם חוזר לפר ולשעיר ששחט (ראו לעיל ד, ג, ולעיל ה, ד,) ומשלים את ההקרבה.

ראו ירושלמי יומא ו ו, שלפי חלק מהנוסחאות היה קורא בתורה לפני השלמת ההקרבה. אבל אפילו אם לא, משנה ח היתה לפני השלמת ההקרבה!

הפר והשעיר לא הועלו למזבח אלא נשרפו, כי נחשבו קדושים מדי, כמו פר חטאת של הציבור. לגבי דרך ההוצאה לבית השריפה ראו זבחים יב, ו. וראו תוספתא ג, יז, שההמון היה משתדל לראות את השריפה עד שהיו מסתכנים בנפילה לאש.

ההבדל בין השעיר המשתלח לשעיר הנשחט אינו כה גדול, שהרי שניהם מתים ומכפרים ומטמאים בגדים. אלא שזה נשחט בפנים על ידי הכהן הגדול וזה מופל מהצוק. גם בני האדם – "הכל כאשר לכל, מקרה אחד לצדיק ולרשע" (קהלת ט ב), אבל בכל זאת - זה צדיק וזה רשע.

חטיבה III: קשרים בין שילוח השעיר לעבודת המקדש[עריכה]

(ז) בא לו אצל פר ושעיר הנשרפין.

קרען - והוציא את אמוריהן, נתנן במגיס - והקטירן על גבי המזבח.
קלען במקלות, את האיברים מניחים על מנשא ומקלות והוציאן לבית השריפה.
ומאימתי מטמאין בגדים? - משיצאו חוץ לחומת העזרה.
רבי שמעון אומר: משיצת האור ברובן:


(ח) אמרו לו לכהן גדול: הגיע שעיר למדבר.

ומנין היו יודעין שהגיע שעיר למדבר?

עוד לפני שהופל מהצוק היה מגיע למדבר ולמעשה נתקיים בזה דינו, אלא היו מפילים אותו מהצוק כדי לוודא שלא יחזור לירושלים, וראו משנה ו.

השוו סנהדרין פרק ו: גם שם מופיעים סודרים ולשון. השעיר נסקל בדומה לאדם החוטא.

הסימן הראשון מוודא שהגיע השעיר על ידי עדים.

הסימן של ר' יהודה מבוסס על הזמן, בשילוב אמון במשלח שלא הזניח את תפקידו. ר' יהודה אינו ממתין עד שיגיע לצוק, אלא רק עד שיגיע למדבר.

הסימן השלישי מבוסס על סימן ניסי שמעיד על כפרת העוונות. המציאות הולכת ומאבדת מתוקפה בהדרגה. הסימן הזה אינו בכ"י קויפמן ויתכן שנוסף מאוחר יותר.

דרכיות תצפיות היו עושין, ומניפין בסודרין מתצפית לתצפית כדי להעביר את הידיעה - ויודעין שהגיע שעיר למדבר.
אמר רבי יהודה: והלא סימן גדול היה להם!
מירושלים ועד בית חדודו שלושה מילין.
הולכין מיל, וחוזרין מיל, ושוהין כדי מיל - ויודעין שהגיע שעיר למדבר!
רבי ישמעאל אומר: והלא סימן אחר היה להם:
לשון של זהורית היה קשור על פתחו של היכל, וכשהגיע שעיר למדבר - היה הלשון מלבין,
שנאמר, (ישעיהו א יח) "אם יהיו חטאיכם כשנים - כשלג ילבינו":