ביאור:משנה יומא פרק ז
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
----
הכהן הגדול המתוקן
[עריכה]חטיבה I: קריאת התורה
[עריכה]|
קריאה בתורה והערך של לימודה כערך דתי מרכזי הם חידוש של תחילת ימי בית שני. לכן אינה מוזכרת במקרא. הכהן המתואר כאן אינו הכוהן הבור שבפרק א, שנאלץ לקרוא בפיו וכאן קורא בעל פה. למרות שבודאי היו כוהנים בורים והיו חכמים, עורכי המשנה מרמזים שראויה היתה לחול בכוהן תמורה של התעצמות. השוו להעברת התושב"ע בתחילת מסכת אבות: ספר התורה אינו עובר בהיררכיה של חכמים, אלא של כוהנים. ההעברה מבטאת כבוד למשתתפים בה וכבוד לתורה. ההודעה לציבור שכתוב יותר ממה שקרא מעידה על קיומם של מאזינים שלא ראו ספר מימיהם, כנראה אנאלפביתים, ואולי היא ניתנת להתפרש כרמז על קיומה של תושב"ע. בסוטה ז, ז מופיעות הברכות הללו בין הנאמרות בלשון הקודש, בניגוד לתפילה הנאמרת בכל לשון. חשוב שהכהן הגדול יבין אותן, אבל העם אינם אמורים להבין, אלא להתרשם מהברכות כעין לחש מאגי. רוב הברכות השתמרו בגלגול זה או אחר והגיעו לסידור התפילה, חוץ מברכת הכוהנים (ברכה על הכהנים), שכנראה היתה צדוקית, וכוונה להגדיל את הפערים בין הכהונה לעם - בניגוד למגמה הפרושית. |
(א) בא לו כהן גדול לקרות.
- אם רצה לקרות בבגדי בוץ - קורא.
- ואם לא - קורא באצטלית לבן משלו.
- חזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנו לראש הכנסת, וראש הכנסת נותנו לסגן, והסגן נותנו לכהן גדול,
- וכהן גדול עומד, ומקבל, וקורא "אחרי מות" (ויקרא טז) ו"אך בעשור" (ויקרא כג כז).
- וגולל ספר תורה, ומניחו בחיקו, ואומר: "יותר ממה שקראתי לפניכם כתוב כאן",
- "ובעשור" שבחמש הפקודים (במדבר כט ז) - קורא על פה,
- ומברך עליה שמונה ברכות: על התורה, ועל העבודה, ועל ההודאה,
- ועל מחילת העון, ועל המקדש (בפני עצמו),
- ועל ישראל (בפני עצמן), (ועל ירושלים בפני עצמה),
- ועל הכהנים (בפני עצמן), ועל שאר התפילה:
חטיבה II: העם במקדש
[עריכה]|
אנשי העם צופים בהצגה של הכוהן באופן פאסיבי, ואינם אלא רואים אותה. כאמור, אינם אמורים בהכרח להבין את דברי הכהן. למרות שאין הכרח בצופים, וניתן לעשות את עבודת היום בלעדיהם - היו אנשי העם מתבוננים בעבודה במתח רב, וראו את ההתבוננות כחלק ממצוות היום, וראו גם לעיל א, ח. |
(ב) הרואה כהן גדול כשהוא קורא - אינו רואה פר ושעיר הנשרפים.
- והרואה פר ושעיר הנשרפים - אינו רואה כהן גדול כשהוא קורא.
ולא מפני שאינו רשאי, אלא שהיתה דרך רחוקה, ומלאכת שניהן שוה כאחת:
חטיבה III: השלמת עבודת היום וכניסה רביעית לקודש
[עריכה](ג) אם בבגדי בוץ קורא - קדש ידיו ורגליו, פשט ירד וטבל, עלה ונסתפג.
- הביאו לו בגדי זהב - ולבש, וקדש ידיו ורגליו,
- ויצא ועשה את אילו ואת איל העם,
|
גם אם לבש בגדי עצמו עליו לטבול ולהחליף לבגדי זהב. קל וחומר מבגדי בוץ. אילו ואיל העם - לשון מקרא, ויקרא טז כד. הכבשים הפר והשעיר מופיעים בפרשת המוספים (במדבר כט, ז-יא), ולא בפרשת עבודת היום (ויקרא טז). לכן יש מחלוקת לגבי מועד הקרבתם; וראו ספרא אחרי פרק ו ה, כר' אליעזר; וראו דעות נוספות בתוספתא ג, יט. |
- ואת "שבעת כבשים תמימים בני שנה", דברי רבי אליעזר.
- רבי עקיבא אומר: עם תמיד של שחר היו קרבין,
- ופר העולה ושעיר הנעשה בחוץ - (היו קרבין) עם תמיד של בין הערבים:
(ד) קידש ידיו ורגליו, ופשט, וירד וטבל ועלה ונסתפג.
|
גם כאן אין המשנה מפרטת את משמעות הכניסה מבחינה חווייתית אלא רק מבחינה פונקציונאלית: כדי להוציא את מה שהשאיר בקודש הקודשים בבקר, ראו לעיל ה, א. יש אומרים שדווקא הכניסה הזאת, שאינה למטרות של כפרה, היא המשמעותית ביותר מבחינת התגלות השכינה לכהן. |
הביאו לו בגדי לבן - ולבש, וקדש ידיו ורגליו.
נכנס להוציא את הכף ואת המחתה.
קדש ידיו ורגליו, ופשט, וירד וטבל עלה ונסתפג.
הביאו לו בגדי זהב - ולבש, וקדש ידיו ורגליו,
- ונכנס להקטיר קטורת של בין הערבים, ולהטיב את הנרות,
וקדש ידיו ורגליו, ופשט, הביאו לו בגדי עצמו, ולבש.
- ומלוין אותו עד ביתו.
ויום טוב היה עושה לאוהביו, בשעה שיצא בשלום מן הקדש:
חטיבה IV: כהן גדול בשיאו: אורים ותומים
[עריכה]|
שמונה ברכות בתחילת הפרק, ושמונה כלים בסופו. עורך הפרק מתאר את הכהן הגדול בשיאו. מבחינה ציבורית השיא היה בסוף יום הכיפורים, ומבחינה אישית כאשר הוא משמש באורים ובתומים, כבעל רוח הקודש. הדגש הוא על כך שגם השאילה באורים ובתומים אינה נתונה לחלוטין בידיו אלא מוגבלת על ידי ההלכה שנקבעת בידי חכמים. למעשה בבית שני לא היה החושן בשימוש, ראו סוטה ט, יב, וראו גם עזרא ב סג. המשנה מתארת את הבגדים כפי שהיה ראוי, כשם שהזכירה את ארון הברית, לעיל ה, א-ב. |
(ה) כהן גדול משמש בשמונה כלים, וההדיוט - בארבעה.
- בכתונת, ומכנסים, ומצנפת ואבנט.
- מוסיף עליו כהן גדול: חשן, ואפוד, ומעיל וציץ.
באלו נשאלין באורים ותומים.
- ואין נשאלין אלא למלך, ולבית דין ולמי שהצבור צריך בו: