ביאור:תוספתא/מנחות/ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת מנחות פרק חמישי[עריכה]

שחיטה מוטעית בשבת וביו"ט[עריכה]

(א)
שני כבשי עצרת מעכבין זה את זה.


ראו משנה ג, ו. וראו גם יומא ו, א.
אם שחט כבש שלא לשמו ופסל אותו משלמי ציבור – מותר לזרוק את דמו ביו"ט, שהרי בכך מתיר אותו לאכילה; אבל בשבת אסור. אם עבר וזרק את דמו בשבת – מותר לאכול את הבשר.



מת אחד מהם, או שברח, או שנעשה טרפה - יקח זוג לשני.
שחט את אחד מהם שלא לשמו - יקח זוג לשני.
נשחטו שניהן שלא לשמן - יביא שנים בתחלה, ויניף הלחם עמהם.
מהו לזרוק את הדם ביו"ט? יזרק, ומותר באכילה. ובשבת לא יזרק, ומותר בהנאה.
ואם זרק את הדם בין בשוגג בין במזיד - הבשר יאכל, ויקטיר אימורים למוצאי שבת.

(ב)

השוחט בשבת שתי חטאות לצבור, וא"צ אלא אחת – חייב על האחרונה.

שתי עולות לצבור, ואין צריכין אלא אחת - חייב על האחרונה.


קרבנות בשבת. אין לברייתא מקבילה במסכת שבת!



חטאת צבור ששחטה בשבת שלא לשמה - הרי זה חייב, ויקטיר אימורין.
עולת צבור ששחטה בשבת שלא לשמה - הרי זה חייב, ויקטיר אימורין לערב.
חטאת יחיד ועולת יחיד ששחטן בשבת לשמן, וזרק דמן לשמן - הרי זה חייב, ועלו לבעלים לשם חובה.

הכבשים מתירים את הלחם[עריכה]

(ג)
שני כבשי עצרת אין מקדשין את הלחם, אלא בשחיטה


ת"ק טוען ששחיטה לשם כבשי עצרת מקדשת את הלחם. רבי מסופק בעניין, וראבר"ש דורש שתהיה גם זריקה לשמם.



שחטן לשמן וזרק דמן לשמן - הלחם מקודש
שחטן שלא לשמן, וזרק דמן שלא לשמן - אין הלחם מקודש
שחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן - הלחם מקודש ואינו מקודש דברי רבי
ר"א בר"ש אומר: לעולם אין הלחם מקודש, עד שישחטם לשמם ויזרוק דמם לשמם.
פעמים שהם מפוגלים והלחם מפוגל, הם מפוגלין והלחם כשר
הם כשרים והלחם מפוגל, הם כשרים והלחם כשר.
שחטן לשמן לאכול מהן למחר - הם מפוגלים והלחם מפוגל
שחטן שלא לשמן, לאכול מהן למחר - הם מפוגלים והלחם כשר
שחטן לשמן לאכול מן הלחם למחר - הם כשרים והלחם מפוגל
שחטן שלא לשמן לאכול מן הלחם למחר – הן כשרים והלחם כשר.

המחשבה והמעשה בזבחים ובמנחות[עריכה]

(ד)
החמירה תורה מחשבת זבחים ממעשיהם, מעשה זבחים ממחשבתן


אם חשב להקריב את הקרבן כהלכתו, אבל למעשה הוציא חלק מהדם או זרק אותו בחוץ וכו' – הקרבן כשר (בתנאי שנותר דם שיזרק בפנים.)
אם חשב להקריבו כהלכתו, אבל ההקטרה התעכבה או נשאר חלק מהבשר – הבשר הוא נותר, ולמרות שאין לאכלו – אינו פיגול.
דין דומה חל על המנחה.



כיצד "מחשבת זבחים ממעשיהן"? - השוחט את הזבח לזרוק דמו בחוץ, או מקצת דמו בחוץ
להקטיר אימוריו בחוץ, או כזית מאימוריו בחוץ; לאכול בשרו בחוץ, או כזית מבשרו בחוץ
פסול, ואין בו כרת. ואם עשה כן - אינו פסול
לזרוק דמו למחר, או מקצת דמו למחר; להקטיר אימוריו למחר, או כזית מאימוריו למחר
לאכול מבשרו למחר, או כזית מבשרו למחר - פיגול וחייבין עליו כרת. ואם עשה כן - אינו פגול.
הקומץ את המנחה לאכול שיריה בחוץ, או כזית משיריה בחוץ
להקטיר קומצה בחוץ, או כזית מקומצה בחוץ
להקטיר לבונתה בחוץ, או כזית מלבונתה בחוץ - פסול ואין בו כרת. ואם עשה כן - אינו פסול.
לאכול שיריה למחר, או כזית משיריה למחר; להקטיר קומצה למחר, או כזית מקומצה למחר
להקטיר לבונתה למחר, או כזית מלבונתה למחר - פגול וחייבין עליו כרת. ואם עשה כן - אינו פגול.

(ה)

כיצד מעשה זבחים ממחשבתן? השוחט את הבהמה על מנת שיזרקו ערלים וטמאים את דמו
על מנת שיקטירו ערלים וטמאים את אימוריו; על מנת שיאכלו ערלים את בשרו - כשר

ואם עשה כן - הרי זה פסול.


אם חשב כששחט להאכיל מהבשר לערלים ולטמאים – הקרבן כשר, אבל אם למעשה הם אכלו את כל הבשר הקרבן פסול, וכן בעניין דרכי הזאת הדם.



נתן מלמטה למעלה, ואת הניתנין מלמעלה למטה.
את הניתנין בפנים בחוץ ואת הניתנין בחוץ בפנים – כשר. ואם עשה כן - הרי זה פסול.

(ו)
השוחט את החטאת להכניס מדמה לפנים - כשרה


דוגמאות נוספת להחמרה במעשה הזבחים מבמחשבתם.



חטאת שהכניס מדמה אפילו כל שהוא - פסולה.
הקומץ את המנחה להקטיר מקומצה פחות מכזית למחר - כשר
הקומץ שחיסר אפילו כל שהוא - פסול.

מנחות פסולות וההשלכות לעניין הפיגול[עריכה]

(ז)
כל המנחות שקמצן שלא לשמן – כשרות.


סיכום פסילות המנחות ומסקנות לעניין הפיגול שלהן. לגבי השורה הראשונה ראו בתחילת המסכת.
לשורה "קמץ הכהן" וכו' ראו תוספתא זבחים ח, יג.
בהמשך עוסקת הברייתא בפסילה זמנית של המנחה. למרות שניתן לתקן, אם בזמן הפסילה הזמנית נחשבו מחשבות פיגול – אינו פיגול כי היה אז פסול. לדעת חכמים הפסול במקרים אלו אינו זמני. וראו גם זבחים ג, ב, לכאורה כר' אליעזר.
במקרים המתוארים בסוף הברייתא מסכימים גם חכמים שהפסול הוא זמני, אבל מאפשר להיפטר מדין פיגול.



לפיכך אם חישב עליו חוץ למקומו - פסול ואין בו כרת; חוץ לזמנו - פגול וחייבין עליו כרת.
קמץ כהן, קמץ הכשר, קמץ בימינו, קמץ בכלי הקדש - כשר
לפיכך אם חשב עליו חוץ למקומו - פסול ואין בו כרת; חוץ לזמנו - פגול וחייבין עליו כרת.
קמץ הכשר ונתן לפסול - יחזיר לכשר, וכשר
ביד הפסול, וחישב עליו בין חוץ לזמנו ובין חוץ למקומו - אין בו משום פגול.
ביד הכשר, וחישב עליו חוץ למקומו - פסול ואין בו כרת. חוץ לזמנו - פגול וחייבין עליו כרת
קמץ בימינו ונתן לשמאלו - יחזיר לימינו וכשר
בשמאלו, וחישב עליו בין חוץ לזמנו ובין חוץ למקומו - אין בו משום פגול
בימינו, וחישב עליו חוץ למקומו - פסול ואין בו כרת. חוץ לזמנו - פגול וחייבין עליו כרת
קמץ בכלי קדש ונתן לכלי חול - יחזיר לכלי קדש וכשר.
בכלי חול, וחישב עליו בין חוץ לזמנו ובין חוץ למקומו - אין בו משום פגול
בכלי קדש, וחישב עליו חוץ למקומו - פסול ואין בו כרת.
חוץ לזמנו - פגול וחייבין עליו כרת, דברי ר"א ור"ש.
וחכ"א: קמץ הכשר ונתן לפסול - פסלתו מתנתו
קמץ בכלי הקדש ונתן לכלי חול - פסלתו מתנתו
קמץ בימינו ונתן לשמאלו - פסלתו מתנתו
אבל הקומץ מתוך כלי חול ונותן לתוך כלי שרת, עד שלא נתן שמנה ולבונתה
וחישב עליה בין חוץ לזמנו ובין חוץ למקומו - פסול ואין בו משום פגול
משנתן שמנה ולבונתה וחישב עליה חוץ למקומו - פסול ואין בו כרת.
חוץ לזמנו - פגול וחייבין עליו כרת.
קמץ בחוץ ונכנס לפנים - יחזור ויקמוץ בפנים וכשר
בחוץ, וחישב עליו בין חוץ לזמנו ובין חוץ למקומו - אין בו משום פגול
בפנים, וחישב עליו חוץ למקומו - פסול ואין בו כרת. חוץ לזמנו - פגול וחייבין עליו כרת.
נתפזר הקומץ על הרצפה - יחזור ויאספנו וכשר
עד שלא אספו, וחישב עליו בין חוץ לזמנו ובין חוץ למקומו - אין בו משום פגול
משאספו וחישב עליו חוץ למקומו - פסול ואין בו כרת. חוץ לזמנו - פגול וחייבין עליו כרת.

(ח)
מנחת חוטא ומנחת קנאות, שנתן עליה לבונה - ילקט את הלבונה וכשרה


המשך של הלכה ז: בסופה מדובר על קומץ שהתפזר ואוספים אותו כדי להקטירו, וכאן מדברים על לבונה שפוזרה בטעות ואוספים אותה כדי שלא תהיה שם. עוד דוגמא של פסול זמני.



עד שלא ליקט את הלבונה, וחישב עליה בין חוץ לזמנו ובין חוץ למקומו - אין בו משום פגול
משליקט את הלבונה, וחישב עליה חוץ למקומו - פסול ואין בו כרת.
חוץ לזמנו - פגול וחייבין עליו כרת.

(ט)
כל המנחות שהונפו ולא הוגשו, הוגשו ולא הונפו


ראו משנה ג, ב. הקטיר קומצה פעמיים – ראו משנה ג, ד.
לעניין הפסול של האיש הקומץ ומידת הקמיצה ראו שם, משנה ב-ג.



יצק ולא בלל, בלל ולא פתת, פתת ולא מלח, מלח ולא פתת - כשרה
לפיכך, אם חישב עליה חוץ למקומו - פסול ואין בו כרת. חוץ לזמנו - פגול וחייבין עליו כרת
לפיכך הקטיר את הקומץ בפני עצמו ואת הלבונה בפני עצמה
או שהקטיר קומצה פעמים - כשרה
לפיכך אם חשב עליה חוץ למקומו - פסול ואין בו כרת. חוץ לזמנו - פגול וחייבין עליו כרת
זה הכלל: אין המנחות נפסלות אלא בד' דברים: בקמיצה ובהילוך ובמתן כלי ובהקטרה
מוסיף עליהן מנחת חוטא ומנחת קנאות שקמצן שלא לשמן - הרי אלו פסולין
לפיכך אם חישב עליה, בין חוץ לזמנו ובין חוץ למקומו - אין בו משום פגול
אחד מנחת חוטא ואחד מנחת כל המנחות, שקמצן זר ואונן וטבול יום
ומחוסר בגדים ומחוסר כפורים ושלא רחוץ ידים ורגלים ערל וטמא
יושב ועומד על גבי כלים ועל גבי בהמה על גבי רגל חברו - פסול
חישב עליו, בין חוץ לזמנו ובין חוץ למקומו - אין בו משום פגול.
היה קומץ מבורץ, וקמץ ועלה בידו צרור גרגר מלח או קורט של לבונה - פסול
לפיכך אם חישב עליו, בין חוץ לזמנו ובין חוץ למקומו - אין בו משום פגול.
קמץ הזר, קמץ פסול, קמץ בשמאלו, קמץ בכלי חול - פסול
לפיכך אם חישב עליו, בין חוץ לזמנו ובין חוץ למקומו - אין בו משום פגול
ריבה שמנה וחיסר שמנה, ריבה סולתה וחיסר סולתה - פסולה
לפיכך אם חישב עליו, בין חוץ לזמנו ובין חוץ למקומו - אין בו משום פגול.
קמץ שלא ממקום השמן ושלא ממקום הלבונה, או שלא נתן עליה לבונה אפילו כל שהוא - פסולה
לפיכך אם חישב עליה, בין חוץ לזמנו ובין חוץ למקומו - אין בו משום פגול.
מנחת חוטא ומנחת קנאות שנתן עליה שמן - פסולה
לפיכך אם חישב עליה חוץ לזמנו וחוץ למקומו - פסול ואין בו משום פגול
נטל בכלי ונתן עליה - כשרה
לפיכך אם חישב עליה חוץ למקומו - פסול ואין בו כרת. חוץ לזמנו - פגול וחייבין עליו כרת
זה הכלל: אין הפיגול נוהג אלא בדבר הראוי לעבודה ובמקום הראוי לעבודה.