ביאור:תוספתא/יומא/ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תּוֹסֶפְתָּא מַסֶּכֶת יוֹמָא (כִּפּוּרִים) פֶּרֶק ד[עריכה]

איסורי אכילה ביום הכיפורים[עריכה]

(א)
יוֹם הַכִּפּוּרִים אָסוּר בַּאֲכִילָה וּבִשְׁתִיָּה,


השוו משנה ח, א. כאן מורחב עניין נעילת הסנדל, שרק בו יש חיוב גם לקטנים.



בִּרְחִיצָה וּבְסִיכָה, בִּנְעִילַת הַסַּנְדָּל, בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה.
אֲפִלּוּ בְּאִנְפִּילְיָא  inpilia: נעליים של לבד שֶׁלְּבֶגֶד.
קְטַנִּים מֻתָּרִין בְּכֻלָּן,
וַאֲסוּרִין בִּנְעִילַת הַסַּנְדָּל, מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן.

(ב)
תִּינוֹקוֹת סָמוּךְ לְפִרְקָן מְחַנְּכִין אוֹתָן בִּפְנֵי שָׁנָה וּבִפְנֵי שְׁתַּיִם,


ממשיכים בענייני הקטנים, הפטורים מהתענית (אבל אסורים בנעילת הסנדל), אבל נכנסים אליה בהדרגה, והשוו משנה ח, ד.
שמאי לשיטתו, שהתינוקות חייבים במצוות אם אין להם סכנת חיים. והשוו סוכה ב, ח.
כאן אילצו את שמאי להאכיל את הילד, בניגוד לעניין הסוכה שבו ויתרו לו.



בִּשְׁבִיל שֶׁיְּהוּ רְגִילִין בַּמִּצְווֹת.
רַבִּי עֲקִיבָה הָיָה מַפְטִיר משלח את הלומדים בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, בִּשְׁבִיל תִּינוֹקוֹת, שֶׁיַּאֲכִילוּם אֲבוֹתֵיהֶם.
מַעֲשֶׂה בְשַׁמַּי הַזָּקֵן, שֶׁלֹּא רָצָה לְהַאֲכִיל אֶת בְּנוֹ,
וְגָזְרוּ עָלָיו וְהֶאֱכִילוּהוּ בְּיָדוֹ.

(ג)
הָאוֹכֵל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים כַּכּוֹתֶבֶת הַגַּסָּה, כָּמוֹהָ וּכְגַרְעִינָתָהּ שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, חַיָּב.


ראו משנה ח, ב-ג.
בהמשך ההלכה מובאת גם דעה שאכילה ושתיה שיעורן בכזית, בדומה לדעת בית הלל על שיעור אכילת חמץ בפסח. אבל המשנה – וכן תחילת ההלכה בתוספתא וגם דעת ר' אלעזר בסופה – בדעה שאכילה היא בככותבת ושתיה בשיעור של מלוא לוגמיו.



רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לְעָזָר אוֹמֵר: אֲפִלּוּ כְּכוֹתֶבֶת נִמְרִין. יישוב בעבר הירדן, שבו היו התמרים קטנים במיוחד.
אָכַל עֲלֵי קָנִים וַעֲלֵי גְפָנִים, עֲלֵי תְאֵנִים וַעֲלֵי חָרוּבִין,
וְכָל דָּבָר שֶׁאֵין רָאוּי בַּאֲכִילָה - פָּטוּר.
עֲלֵי חֲזָרִין, עֲלֵי כְרֵשִׁין וַעֲלֵי בְצָלִים, עֲלֵי יְרָקוֹת, וְכָל דָּבָר שֶׁרָאוּי לַאֲכִילָה - חַיָּב.
אָכַל, חָזַר וְאָכַל, חָזַר וְאָכַל,
אִם יֵשׁ מִתְּחִלַּת אֲכִילָה רִאשׁוֹנָה עַד סוֹף אֲכִילָה אַחֲרוֹנָה כְּדֵי אֲכִילַת פֶּרֶס - מִצְטָרְפִין,
וְאִם לָאו - אֵין מִצְטָרְפִין.
שָׁתָה וְחָזַר וְשָׁתָה,
אִם יֵשׁ מִתְּחִלַּת שְׁתִיָּה רִאשׁוֹנָה עַד סוֹף שְׁתִיָּה אַחֲרוֹנָה כְּדֵי שְׁתִיַּת רְבִיעִית - מִצְטָרְפִין,
וְאִם לָאו - אֵין מִצְטָרְפִין.
כַּשֵּׁם שֶׁאֲכִילָה בְּכַזַּיִת, כָּךְ שְׁתִיָּה בְּכַזַּיִת.
אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה אֵין מִצְטָרְפִין.
הַשּׁוֹתֶה צֵר וּמוּרְיָס - פָּטוּר.
רַבִּי לְעָזָר אוֹמֵר: הַשּׁוֹתֶה מְלֹא לָגְמָיו יותר מכזית - חַיָּב.

(ד)
מִי שֶׁאֲחָזוֹ בָּלְמוֹס - מַאֲכִילִין אוֹתוֹ הַקַּל הַקַּל.


חומרת האיסורים: טבל>נבלה>תרומה>שביעית.
לפי התוספתא תרומה חמורה פחות מנבילה, אבל על אכילת תרומה ע"י זר יש כרת ועל נבילה לא.
כאשר החולה מתחיל לברור את האוכל המובא לפניו עליו להפסיק לאכלו.
ר' יהודה מבחין בין תרומה ושביעית גם בדרך ההאכלה: את השביעית הוא מכניס לפיה של העוברה באמצעות קנה (כמו מזלג בימינו), ואילו את התרומה הוא מניח ברוטב שלפניה ומניח לה לאכול אותה בעצמה.



כֵּיצַד? הָיוּ לְפָנָיו טֶבֶל וּשְׁבִיעִית - מַאֲכִילִין אוֹתוֹ שְׁבִיעִית;
טֶבֶל וּנְבֵלָה - מַאֲכִילִין אוֹתוֹ נְבֵלָה; נְבֵלָה וּתְרוּמָה - מַאֲכִילִין אוֹתוֹ תְּרוּמָה;
תְּרוּמָה וּשְׁבִיעִית - מַאֲכִילִין אוֹתוֹ שְׁבִיעִית, עַד שֶׁיֵּאוֹרוּ עֵינָיו.
מְנַיִן הָיוּ יוֹדְעִין שֶׁיֵּאוֹרוּ עֵינָיו? כְּדֵי שֶׁיַּכִּיר בֵּין יָפֶה לָרָע.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עוֹבָרָה שֶׁהֵרִיחָה שְׁבִיעִית - תּוֹחֲבִין לָהּ בַּכּוֹשׁ. קנה
הֵרִיחָה תְרוּמָה - תּוֹחֲבִין לָהּ בָּרֹטֶב.

איסורי נעילת הסנדל והרחצה[עריכה]

(ה)
לֹא יִנְעֹל אָדָם מַנְעָל מְסֻמָּר וִיטַיֵּל בְּתוֹךְ הַבַּיִת, אֲפִלּוּ מִמִּטָּה לְמִטָּה.


רשב"ג מתיר לעבור על שלושת העינויים הקלים לצורך: לטייל ממטה למטה, לנקות את הידיים, או לעבור ממקום למקום, וראו דעת ר' יהודה במכשירין ג, ז.
אין הטבילה נחשבת רחצה.
ר' יוסי בר' יהודה חולק, ואוסר על בעלי קרי וכו' לטבול בערב יום כיפור, שהרי ממילא אין לקיים בו יחסי מין.
ר' יוסי מתיר לכהנים לטבול ביום כיפור אחרי הצהרים, כדי לאכול תרומה בערב, למרות שהטבילה היא חומרה בלבד, וראו ברכות א, א.



וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל מַתִּיר.
וְכֵן הָיָה רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:
אִם הָיוּ יָדָיו מְלוּכְלָכוֹת בְּטִיט וּבְצוֹאָה - מַדִּיחַן בַּמַּיִם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטַּנְפוּ כֵּלָיו.
הָיָה הוֹלֵךְ לְהַקְבִּיל פְּנֵי אָבִיו, פְּנֵי רַבּוֹ, פְּנֵי תַּלְמִידוֹ,
עוֹבֵר כְּדַרְכּוֹ בַיָּם וּבַנָהָר, אֲפִילוּ עַד צַוָּארוֹ, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ.
הַזָּבִין וְהַזָּבוֹת טוֹבְלִין כְּדַרְכָּן בְּלֵילֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים.
הַנִּדּוֹת וְהַיּוֹלְדוֹת טוֹבְלוֹת כְּדַרְכָּן בְּלֵילֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים.
בַּעֲלֵי קְרָאִין טוֹבְלִין כְּדַרְכָּן בְּלֵילֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים.
רַבִּי יוֹסֵה בֵּי רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
מִן הַמִּנְחָה בערב יום כיפור וּלְמַעְלָה - לֹא יִטְבֹּל, עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ. במוצאי יום כיפור
רַבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: כֹּהֲנִים טוֹבְלִין כְּדַרְכָּן עִם חֲשֵׁכָה,
כְּדֵי שֶׁיֹּאכְלוּ בַּתְּרוּמָה לָעֶרֶב.

הכפרה ביום הכיפורים[עריכה]



ראו משנה ח, ח.
למרות שעל "לא תשא" אין עונש כרת, היא נמנית עם העבירות החמורות, הזוקקות גם יום כיפור כדי לכפר – עם התשובה.
ר' יהודה מחלק את חמש הדיברות הראשונות וטוען שחילול שבת ואי כיבוד אב ואם מתכפרות בתשובה בלבד, ואילו חטאי ע"ז ולא תשא מחייבים יום כיפור.



חַטָּאת וְאָשָׁם וַדַּי מְכַפְּרִין עַל מַה שֶּׁכָּתוּב לָהֶם. חטאים המחייבים אותם
מִיתָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפְּרִין עִם הַתְּשׁוּבָה.
תְּשׁוּבָה מְכַפֶּרֶת עַל עֲבֵרוֹת קַלּוֹת,
עַל 'עֲשֵׂה' וְעַל 'לֹא תַּעֲשֶׂה' חוּץ מִ'לֹּא תִשָּׂא'
וְאֵלּוּ הֵן עֲבֵרוֹת חֲמוּרוֹת:
כְּרֵתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית דִּין, וְ'לֹא תִשָּׂא' עִמָּהֶן.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁהוּ מִ'לֹּא תִשָּׂא' וּלְמַטָּה - תְּשׁוּבָה מְכַפֶּרֶת,
וְכָל שֶׁהוּא מִ'לֹּא תִשָּׂא' וּלְמַעְלָה - וְ'לֹא תִשָּׂא' עִמָּהֶן,
תְּשׁוּבָה תּוֹלָה, וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר.

(ו)
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: אַרְבָּעָה חִלּוּקֵי כַּפָּרָה הֵן:


ר' ישמעאל מחמיר ביחס להלכה ה, ומונה בין המצוות הקלות רק מצוות עשה. הדרשה שלו כאן מבוססת על הפסוק מירמיהו, שממנו עולה כי התשובה לבדה מרפאת את המשובה.



עָבַר עַל מִצְוַת עֲשֵׂה וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה - אֵין זָז מִמְּקוֹמוֹ עַד שֶׁמּוֹחֲלִין לוֹ,
שֶׁנֶּאֱמַר: (ירמיה ג כב) "שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּא מְשׁוּבֹתֵיכֶם".

(ז)
עָבַר עַל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה, וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה - תְּשׁוּבָה תּוֹלָה, וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר,


הביטוי "חטא" מתפרש ככינוי לאיסורים.



שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא טז ל) "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם
מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יי תִּטְהָרוּ."

(ח)
עָבַר עַל כְּרֵתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית דִּין, וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה,


אפילו אם עבר עבירה שענשה מוות, יכול לכפר עליה בלי למות. כך גם לדעת ר' יהודה בעניין השבת.



תְּשׁוּבָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים תּוֹלִין, וְיִסּוּרִין שֶׁבִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה מְמָרְקִין,
שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים פט לג) "וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם וּבִנְגָעִים עֲוֹונָם."
אֲבָל מִי שֶׁנִּתְחַלַּל בּוֹ שֵׁם שָׁמַיִם מֵזִיד, וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה,
אֵין בָּהּ לֹא בַתְּשׁוּבָה לִתְלוֹת, וְלֹא בְיוֹם הַכִּפּוּרִים לְכַפֵּר,
אֶלָּא תְּשׁוּבָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפְּרִין שְׁלִישׁ,
וְיִסּוּרִין מְכַפְּרִין שְׁלִישׁ, וּמִיתָה מְמָרֶקֶת עִם הַיִּסּוּרִין.
וְעַל זֶה נֶאֱמַר: (ישעיה כב יד) "אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹין הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן",
מְלַמֵּד שֶׁיּוֹם מִיתָה מְמָרֵק.

(ט)
חַטָּאת וְאָשָׁם וּמִיתָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים - כֻּלָּן אֵין מְכַפְּרִין אֶלָּא עִם הַתְּשׁוּבָה,


ראו לעיל סוף הלכה ה. כאן מודגש שגם חטאת ואשם כוללים תשובה, שהרי אין כופים אותו להביאם.
הדרשות המחפשות את התשובה בפסוקים אכן מתקשות בכך. ר' ישמעאל דורש מהמילה "השביעי", ר אלעזר מהמילים "ונקה לא ינקה", הנראות כסותרות.
ר' יהודה חולק על ר' ישמעאל וקובע שהמיתה מכפרת גם בלי תשובה.



שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא כג כז) "אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי התשובה הַזֶּה - יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא",
אִם שָׁב - מִתְכַּפֵּר לוֹ, וְאִם לָאו, אֵין מִתְכַּפֵּר לוֹ.
רַבִּי לְעָזָר אוֹמֵר: (שמות לד ז) "וְנַקֵּה", מְנַקֶּה הוּא לַשָּׁבִים, וְאֵין מְנַקֶּה לְשֶׁאֵין שָׁבִים.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִיתָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפְּרִין עִם הַתְּשׁוּבָה,
תְּשׁוּבָה מְכַפֶּרֶת עִם הַמִּיתָה,
וְיוֹם הַמִּיתָה הֲרֵי הוּא כִתְשׁוּבָה! גם אם לא שב בפירוש

(י)
כָּל הַמְּזַכֶּה אֶת הָרַבִּים - אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲבֹר עֲבֵרָה,

שֶׁלֹּא יְהוּ תַּלְמִידָיו נוֹחֲלִין אֶת הָעוֹלָם, וְהוּא יוֹרֵד לִשְׁאֹל,
שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים טז י) "כִּי לֹא תַעֲזֹב נַפְשִׁי לִשְׁאוֹל, לֹא תִתֵּן חֲסִידְךָ לִרְאוֹת שָׁחַת."

(יא)

וְכָל הַמַּחֲטִיא אֶת הָרַבִּים, אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׁוֹת תְּשׁוּבָה,
שֶׁלֹּא יְהוּ תַּלְמִידָיו יוֹרְדִין לִשְׁאֹל, וְהוּא נוֹחֵל אֶת הָעוֹלָם,
שֶׁנֶּאֱמַר: (משלי כח יז) "אָדָם עָשֻׁק בְּדַם נָפֶשׁ, עַד בּוֹר יָנוּס אַל יִתְמְכוּ בוֹ."

(יב)
מְגַלְגְּלִין זְכוּת עַל יְדֵי זַכַּי, לַעֲמֹד הֵימֶנּוּ פַּרְשִׁיּוֹת שֶׁלִּזְכוּת הָרְאוּיוֹת לַעֲמֹד הֵימֶנּוּ,


ראו ספרי בהעלותך י, ובמקבילותיו. כאן מובא הביטוי השלם, שאינו קביעת הלכה אלא מתאר כלל בעריכת התורה.



וְחוֹבָה עַל יְדֵי חַיָּב, לַעֲמֹד מִמֶּנּוּ פַּרְשִׁיּוֹת שֶׁלְּחוֹבָה הָרְאוּיוֹת לַעֲמֹד הֵימֶנּוּ.
מְפַרְסְמִין אֶת הַחֲנֵפִין מִפְּנֵי חִלּוּל הַשֵּׁם,
שֶׁנֶּאֱמַר: (יחזקאל ג כ) "וּבְשׁוּב צַדִּיק מִצִּדְקוֹ וְעָשָׂה עָוֶל,
וְנָתַתִּי מִכְשׁוֹל לְפָנָיו, הוּא יָמוּת", לְפַרְסְמוֹ.

(יג)
רַבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: חוֹטֵא אָדָם פַּעֲמַיִם וְשָׁלֹשׁ - מוֹחֲלִין לוֹ,


שלוש דרשות המבחינות בין חטא שלישי לרביעי, ואחת המבטאת את הצורך בשימת גבול למחילה.



אַרְבַּע - אֵין מוֹחֲלִין לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות לד ז) "נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה, שלושה חטאים וְנַקֵּה",
עַד כָּאן - מְנַקֶּה, מִכָּן וְאֵילָךְ - אֵין מְנַקֶּה,
שֶׁנֶּאֱמַר: (עמוס ב ו) "כֹּה אָמַר יי:
עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל, וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ".
וְאוֹמֵר: (איוב לג כט) "הֶן כָּל אֵלֶּה יִפְעַל אֵל פַּעֲמַיִם שָׁלוֹשׁ עִם גָּבֶר."
וְאוֹמֵר: (משלי כה יז) "הֹקַר רַגְלְךָ מִבֵּית רֵעֶךָ, פֶּן יִשְׂבָּעֲךָ וּשְׂנֵאֶךָ."

(יד)

מִצְוַת וִדּוּי - עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים עִם חֲשֵׁכָה.
אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים: מִתְוַדֶּה אָדָן קֹדֶם שֶׁיֹּאכַל וְיִשְׁתֶּה,
שֶׁמָּא תִטָּרֵף דַּעְתּוֹ ימות בְתוֹךְ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה.
וְאַף עַל פִּי שֶׁהִתְוַדָּה קֹדֶם שֶׁיֹּאכַל וְיִשְׁתֶּה, צָרִיךְ שֶׁיִּתְוַדֶּה לְאַחַר אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה,
שֶׁמָּא אֵרַע דְבַר קַלְקָלָה בַסְּעוֹדָה.
וְאַף עַל פִּי שֶׁהִתְוַדָּה לְאַחַר אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, צָרִיךְ שֶׁיִּתְוַדֶּה עַרְבִית.
וְאַף עַל פִּי שֶׁהִתְוַדָּה עַרְבִית, צָרִיךְ שֶׁיִּתְוַדֶּה שַׁחְרִית.
וְאַף עַל פִּי שֶׁהִתְוַדָּה שַׁחְרִית, צָרִיךְ שֶׁיִּתְוַדֶּה בַמּוּסָף.
וְאַף עַל פִּי שֶׁהִתְוַדָּה בַמּוּסָף, צָרִיךְ שֶׁיִּתְוַדֶּה בַמִּנְחָה.
וְאַף עַל פִּי שֶׁהִתְוַדָּה בַמִּנְחָה, צָרִיךְ שֶׁיִּתְוַדֶּה בַּנְּעִילָה,
שֶׁמָּא אֵרַע בּוֹ דְבַר קַלְקָלָה כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ.
הֵיכָן הוּא אוֹמְרָן? - אַחֵר תְּפִלָּה.
וְהָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה - אוֹמְרָהּ בָּרְבִיעִית.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מִתְפַּלֵּל שֶׁבַע וְחוֹתֵם בְּוִדּוּי.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מִתְפַּלֵּל שֶׁבַע, וְאִם רָצָה לַחְתֹּם בְּוִדּוּי, חוֹתֵם.

וְצָרִיךְ לִפְרֹט אֶת הַחֵטְא. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה בֶּן פְּתֵירָא.


ר יהודה לומד מפירוט החטא שפירט משה שצריך לחזור ולפרוט את החטא. ר' עקיבא מעדיף להימנע מכך, וראו יומא פו ב.



שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות לב לא) "אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה...".
רַבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: אֵין צָרִיךְ.
אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר: "וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב"?
אֶלָּא כָּךְ אָמַר הַמָּקוֹם: מִי גָּרַם לָהֶם שֶׁיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב?
אֲנִי, שֶׁהִרְבֵּיתִי לָהֶם זָהָב.

(טו)
דְּבָרִים שֶׁהִתְוַדָּה עֲלֵיהֶן בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁעָבַר,


ת"ק דורש את מילה "שונה" במובן "אומר שנית". ר' אליעזר מסביר אותה כפשטה: חוזר על החטא עצמו.



אֵין צָרִיךְ לְהִתְוַדּוֹת עֲלֵיהֶן לְיוֹם הַכִּפּוּרִים הַבָּא, אֶלָּא אִם כֵּן עָבַר עֲלֵיהֶן.
עָבַר עֲלֵיהֶן - צָרִיךְ שֶׁיִּתְוַדֶּה עֲלֵיהֶן.
לֹא עָבַר עֲלֵיהֶן וְהִתְוַדָּה עֲלֵיהֶן,
עַל זֶה נֶאֱמַר: (משלי כו יא) "כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ, כְּסִיל שׁוֹנֶה חוזר ואומר בְאִוַּלְתּוֹ."
רַבִּי לִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח,
שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים נא ה) "כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע, וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד."

(טז)
רַבִּי לְעָזָר בֵּי רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:


השוואה בין הכפרה של יום הכיפורים (כמו בימינו) לכפרה ע"י שעיר המשתלח, בימי הבית.



חֹמֶר בַּשָּׂעִיר שֶׁאֵין בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁאֵין בַּשָּׂעִיר,
שֶׁיּוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר בְּלֹא שָׂעִיר, וְשָׂעִיר אֵין מְכַפֵּר אֶלָּא עִם יוֹם הַכִּפּוּרִים.

(יז)

חֹמֶר בַּשָּׂעִיר: שֶׁהַשָּׂעִיר - מִיָּד, וְיוֹם הַכִּפּוּרִים - עִם חֲשֵׁכָה.

סליק מסכת כיפורים