ביאור:ספרי במדבר/ט
ספרי במדבר לפרשת בהעלותך פרק ט
[עריכה]פיסקה סד
[עריכה]על במדבר ט א
| ישראל הגיעו להר סיני בחודש השלישי, בשנה הבאה בחודש השני, 11 חדשים אחרי שהגיעו להר, התחילו את המפקד שבפרשת במדבר שבעקבותיו יצאו מהמחנה בהר סיני, ראו במדבר א א; והשוו ספרי דברים ב. |
בִּגְנוּת יִשְׂרָאֵל הַכָּתוּב מְדַבֵּר, שֶׁהָיָה לָהֶם אַחַד עָשָׂר חֹדֶשׁ שֶׁהָיוּ חוֹנִים לִפְנֵי הַר סִינַי.
| שתי הוכחות לכלל 'אין מוקדם ומאוחר בתורה': מההשוואה בין הפסוק שלנו לתחילת הספר, ומפרשת המן שיש בה פסוק מזמן הכניסה לארץ. |
שֶׁבִּתְחִלַּת הַסֵּפֶר הוּא אוֹמֵר: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי" (במדבר א א), וְכָאן הוּא אוֹמֵר: "בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן"!
לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר בַּתּוֹרָה!
רַבִּי אוֹמֵר: אֵין צָרִיךְ, שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד בֹּאָם אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת" (שמות טז לה), וַעֲדַיִן לֹא אָכָלוּ!
אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר בַּתּוֹרָה!
| את הזמן מונים לפי האירוע המשמעותי האחרון, וראו דרשה דומה מכילתא בחדש א; שם מסתיימת הדרשה בנימת אבל: "לא רצו (לא זכו) למנות לבנינו, ימנו לחרבנו... לא רצו למנות לעצמם, ימנו לאחרים!" |
בָּאוּ לָאָרֶץ – הִתְחִילוּ מוֹנִים לְבִיאָתָם; שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ" (ויקרא כג י).
נִבְנָה הַבַּיִת – הִתְחִילוּ מוֹנִים לְבִנְיָנוֹ; שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְהִי מִקְצֵה עֶשְׂרִים שָׁנָה אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה אֶת שְׁנֵי הַבָּתִּים" (מלכים א ט י).
חָרַב הַבַּיִת – הִתְחִילוּ מוֹנִים לְחֻרְבָּנוֹ; שֶׁנֶּאֱמַר: "אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻכְּתָה הָעִיר" (יחזקאל מ א).
תָּקַף עֲלֵיהֶם עֹל הַשִּׁעְבּוּד – הִתְחִילוּ מוֹנִים לְשִׁעְבּוּדָם.
שֶׁנֶּאֱמַר: "בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ" (חגי א א), וְאוֹמֵר: "וּבִשְׁנַת שְׁתַּיִם לְמַלְכוּת נְבוּכַדְנֶצַּר" (דניאל ב א).
וּכְשֵׁם שֶׁהָיוּ מוֹנִין לַשָּׁנִים – כָּךְ הָיוּ מוֹנִים לֶחֳדָשִׁים; שֶׁנֶּאֱמַר: "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".
פיסקה סה
[עריכה]על במדבר ט ב-ג
| שחיטת הפסח היא במועדו, אפילו בשבת. ר' יאשיה מנסה לדרוש זאת ישירות מהמילה "במועדו", אבל ר' יונתן דוחה את הדרשה וטוען שהיא אינה מספיקה. לבסוף דורש ר' יאשיה גזירה שווה מתמיד לפסח, וראו דרשות נוספות בתוספתא פסחים ד יג-יד, וראו גם מכילתא פסחא ה. |
וּמָה אֲנִי מְקַיֵּם "מְחַלְּלֶיהָ מוֹת יוּמָת" (שמות לא יד)? בִּשְׁאָר כָּל הַמְּלָאכוֹת, חוּץ מִשְּׁחִיטַת הַפֶּסַח!
אוֹ אַף בִּשְׁחִיטַת הַפֶּסַח, מָה אֲנִי מְקַיֵּם "וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ"? בִּשְׁאָר כָּל הַיָּמִים, חוּץ מִן הַשַּׁבָּת.
אוֹ אַף בַּשַּׁבָּת? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפֶּסַח בְּמוֹעֲדוֹ", דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה.
נָם לוֹ רַבִּי יוֹנָתָן: מִמַּשְׁמַע הַזֶּה עֲדַיִן לֹא שָׁמַעְנוּ!
נָם לוֹ רַבִּי יֹאשִׁיָּה: לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי... בְּמוֹעֲדוֹ" (במדבר כח ב).
אִם לְלַמֵּד עַל הַתָּמִיד שֶׁדּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת – אֵינוֹ צָרִיךְ, שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר "וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת שְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה... עַל עֹלַת הַתָּמִיד" (במדבר כח ט-י).
וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר "בְּמוֹעֲדוֹ"? אֶלָּא מֻפְנֶה לְהַקִּישׁ, לָדוּן מִמֶּנּוּ גְּזֵרָה שָׁוָה: נֶאֱמַר כָּאן "בְּמוֹעֲדוֹ" וְנֶאֱמַר לְהַלָּן "בְּמוֹעֲדוֹ".
מַה מּוֹעֲדוֹ הָאָמוּר לְהַלָּן דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת – אַף מּוֹעֲדוֹ הָאָמוּר כָּאן דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת.
| המילה "במועדו" חוזרת בפס' ב ובפס' ג. כאן דורשים את פס' ג, שאם רוב הציבור טמאים עושים פסח ראשון בטומאה; וראו תוספתא פסחים ח ז, שפסח ראשון נעשה בטומאה, אבל פסח שני אינו נעשה בטומאה. פרה אדומה ניתנה לשחיטה ושריפה גם בטומאה, שהרי הפרה הראשונה, שעשה משה – נעשתה בטומאה! |
אֶלָּא בָּא הַכָּתוּב וְלִמֵּד עַל פֶּסַח רִאשׁוֹן, שֶׁכְּשֵׁם שֶׁדּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת – כָּךְ דּוֹחֶה אֶת הַטֻּמְאָה!
הָא עַד שֶׁלֹּא יֵאָמֵר יֵשׁ לִי בַּדִּין: וּמַה פָּרָה, שֶׁאֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת, דּוֹחָה אֶת הַטֻּמְאָה –
פֶּסַח רִאשׁוֹן, שֶׁדּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת, אֵינוֹ דִין שֶׁיִּדְחֶה אֶת הַטֻּמְאָה?
הֲרֵי פֶּסַח שֵׁנִי יוֹכִיחַ, שֶׁדּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת וְאֵינוֹ דּוֹחֶה אֶת הַטֻּמְאָה! וְהוּא יוֹכִיחַ לְפֶסַח רִאשׁוֹן, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁדּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת – לֹא יִדְחֶה אֶת הַטֻּמְאָה!
תַּלְמוּד לוֹמַר "בְּמוֹעֲדוֹ", בָּא הַכָּתוּב וְלִמֵּד עַל פֶּסַח רִאשׁוֹן, שֶׁכְּשֵׁם שֶׁדּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת – כָּךְ דּוֹחֶה אֶת הַטֻּמְאָה.
| משפטיו של הפסח הם בפסח ראשון, וכוללים את שבעת ימי החג, חיוב אכילת מצה ואיסור החמץ. |
"וּכְכָל מִשְׁפָּטָיו" – אֵלּוּ מִצְווֹת שֶׁעַל גּוּפוֹ: לְשִׁבְעָה, לְמַצָּה, וּלְבִעוּר חָמֵץ.
פיסקה סו
[עריכה]על במדבר ט ד
| הדרשה הראשונה קשורה לעיבור השנה לקראת הפסח, שיהיה בזמנו – זמן האביב, ובעקבותיו יהיו כל המועדים בזמניהם, וראו גם ספרי דברים קכז, שם דורשים לעניין זה את דברים טז א; וראו מכילתא פסחא ב. |
לָמָּה נֶאֱמַר? לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מוֹעֲדֵי ה' אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כג מד).
וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂת הַפָּסַח"?
אָמַר לָהֶם: שִׁמְרוּ אֶת הַפֶּסַח בִּזְמַנּוֹ! נִמְצְאוּ מוֹעֲדוֹת בִּזְמַנָּם.
דָּבָר אַחֵר: מְלַמֵּד שֶׁשָּׁמַע פָּרָשַׁת מוֹעֲדוֹת מִסִּינַי וַאֲמָרָהּ לְיִשְׂרָאֵל, וְחָזַר וּשְׁנָאָהּ לָהֶם בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה.
| ראו ספרי דברים שם, שם למדו ששואלים ודורשים בהלכות שלושת הרגלים בזמניהם מהחזרה המשולשת של הלכות הרגלים בחומשים ויקרא, במדבר ודברים; וראו גם תוספתא מגילה ג ה. |
מִיכָּן אָמְרוּ: מֹשֶׁה תִּקֵּן לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל לִהְיוֹת שׁוֹאֲלִים בָּעִנְיָן וְדוֹרְשִׁים בָּעִנְיָן!
פיסקה סז
[עריכה]על במדבר ט ה
| ת"ק מאשים את העם שלא הקריבו את קרבנות הפסח במדבר חוץ מאשר הפסח המדובר. רשב"י מסכים איתו, אבל מחריג את שבט לוי, שהיה נימול במצרים והקריב את הפסחים ולא השתתף בחטא העגל. |
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "הַזְּבָחִים וּמִנְחָה הִגַּשְׁתֶּם לִי בַמִּדְבָּר"? וְגוֹ' (עמוס ה כה).
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: יִשְׂרָאֵל לֹא הָיוּ מַקְרִיבִים; וּמִי הָיָה מַקְרִיב? שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי.
שֶׁנֶּאֱמַר "יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ" (דברים לג י).
וְאוֹמֵר "וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַה' אֵלָי" (שמות לב כו):
יִשְׂרָאֵל עָבְדוּ עֲבוֹדָה זָרָה, וְשִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי לֹא עָבְדוּ עֲבוֹדָה זָרָה; שֶׁנֶּאֱמַר "כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ" (דברים לג ט).
וְאוֹמֵר "כִּי מֻלִים הָיוּ כָּל הָעָם הַיֹּצְאִים מִמִּצְרַיִם" וְגוֹ' (יהושע ה ה):
יִשְׂרָאֵל לֹא הָיוּ מוּלִים, וּמִי הָיָה מָל? שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי; שֶׁנֶּאֱמַר "וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ" (דברים לג ט).
| למרות האמור בתחילת הפיסקה, 'בגנות ישראל' וכו', וכן תחילת פיסקה סו – בפסח הראשון השתתפו כולם; וראו גם לעיל פיסקאות ס-סא. |
פיסקה סח
[עריכה]על במדבר ט ו-ח
| ר' ישמעאל ור' עקיבא מנסים לזהות את המתים שלהם נטמאו האנשים; ר' יצחק טוען שנושאי הארון וגם מישאל ואלצפן היו יכולים להיטהר, שהרי עברו יותר משבועיים מאז שנטמאו; לכן הוא מייחס את הטומאה לאדם שמת בז' ניסן, והאנשים נטמאו לו לקברו – ולכן חל היום השביעי לטומאתם בערב פסח. |
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מִישָׁאֵל וְאֶלְצָפָן הָיוּ, שֶׁנִּטְמְאוּ לְנָדָב וַאֲבִיהוּא.
רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר: אֵין צָרִיךְ: אִם נוֹשְׂאֵי אֲרוֹנוֹ שֶׁל יוֹסֵף הָיוּ – יְכוֹלִים לִיטָּהֵר, וְאִם מִישָׁאֵל וְאֶלְצָפָן הָיוּ – יְכוֹלִים לִיטָּהֵר.
וּמִי הָיוּ? לְמֵת מִצְוָה נִטְמְאוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא"; לֹא הָיוּ יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת בּוֹ בַיּוֹם, אֲבָל הָיוּ יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת בַּיּוֹם שֶׁלְּאַחֲרָיו.
נִמְצֵינוּ לְמֵדִים שֶׁחָל שְׁבִיעִי שֶׁלָּהֶם לִהְיוֹת עֶרֶב פֶּסַח.
| לדעת ר' יאשיה באו האנשים לאהרון תחילה ואחר כך למשה; ר' אליעזר אומר שבאו לפני שניהם כאחד, שמשה ואהרון ישבו יחדיו באותו מקום. |
אַבָּא חָנָן אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ הָיוּ יוֹשְׁבִין, וּבָאוּ וְעָמְדוּ לִפְנֵיהֶם.
| ת"ק דורש 'ההמה' – לשבחם של השואלים. רבי מסיק מהמילה הלכה קבועה, שבעלי המעשה, כלומר מי שהפסיקה רלבנטית לגביהם – הם השואלים, ולא חבריהם. ההלכה תלויה בפרטי המקרה, ולכן היא מיוחדת לשואל המסוים. |
רַבִּי אוֹמֵר: אֵין צָרִיךְ: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: "וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו", שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר "הָהֵמָּה", אֶלָּא מַגִּיד שֶׁאֵין נִשְׁאָלִים אֶלָּא לְבַעַל הַמַּעֲשֶׂה.
| הטמאים מציעים בתחילה שהם ישחטו את הקרבן וימנעו מלאכול אותו בעצמם. משה עונה שאין לשחוט את הקרבן בטומאה. הטמאים מציעים שגם השחיטה תיעשה ע"י שליח, ומשה מודה שאינו יודע, וראו פסחים סב א, שאת שאר הזבחים יכול גם טמא לשלוח ביד חברו הטהור. |
וְהַדִּין נוֹתֵן: וּמָה חַטָּאת, שֶׁהִיא קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, דָּמָהּ נִזְרָק עַל הַטְּמֵאִים וּבְשָׂרָהּ נֶאֱכָל לַטְּהוֹרִים.
הַפֶּסַח, שֶׁהוּא קָדָשִׁים קַלִּים – דִּין הוּא שֶׁיִּזָּרֵק הַדָּם עַל הַטְּמֵאִים וְהַבָּשָׂר יֵאָכֵל לַטְּהוֹרִים! אָמַר לָהֶם: אֵין קָדָשִׁים קְרֵבִים בְּטֻמְאָה!
אָמְרוּ לוֹ: אִם קָדָשִׁים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אַחֲרָיוּת יִהְיוּ קְרֵבִים, קָדָשִׁים שֶׁאֵין לָהֶם אַחֲרָיוּת לֹא יִהְיוּ קְרֵבִים? אָמַר לָהֶם: לֹא שָׁמַעְתִּי.
| הפסיקה של משה לא היתה לפי כללי הלכה אלא ישירות מפי הקב"ה. וראו גם בסוף הפיסקה. |
| כדלעיל: משה אינו יודע אם הטמאים יכולים לצאת ידי חובה ע"י שליח. |
עַל מַה נֶחְלְקוּ? אִם יִזָּרֵק הַדָּם עֲלֵיהֶם אִם לָאו.
| השוו לעיל "שאין נשאלים אלא לבעל המעשה". לפי הדרשה הזאת אין הדבר כך, ומשה היה ראוי לדעת את התשובה בעצמו אלמלא היו הטמאים זוכים. |
פיסקה סט
[עריכה]על במדבר ט ט-יב
| התשובה כללה גם פרטים נוספים, שמשה לא שאל עליהם. |
| לפי הדרשה כל מי שלא עשה את הפסח הראשון, אפילו במזיד – יכול לעשות את השני ולא יהיה חייב כרת; וראו תוספתא פסחים ח א, והלכה ז שם, והשוו למשנה פסחים ט א. |
הֲרֵי אַתָּה דָּן בִּנְיַן אָב מִבֵּין שְׁנֵיהֶם: לֹא רְאִי טְמֵא מֵת כִּרְאִי דֶּרֶךְ רְחֹקָה, וְלֹא רְאִי דֶּרֶךְ רְחֹקָה כִּרְאִי טְמֵא מֵת!
הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶם – שֶׁלֹּא עָשָׂה אֶת הָרִאשׁוֹן, יַעֲשֶׂה אֶת הַשֵּׁנִי. כָּךְ כֹּל שֶׁלֹּא עָשָׂה אֶת הָרִאשׁוֹן – יַעֲשֶׂה אֶת הַשֵּׁנִי.
| המרחק של מודיעין מירושלים תואם לדעת ר' עקיבא בפסחים ט ב. ר' עקיבא חולק על הלכה א בתוספתא ועל הדרשה הקודמת, המאפשרות גם למזיד בפסח הראשון לצאת ידי חובה בשני, וראו בתוספתא הלכה ב. |
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: נֶאֱמַר "טְמֵא מֵת" וְנֶאֱמַר "דֶּרֶךְ רְחֹקָה"; מַה טְּמֵא מֵת, רָצָה לַעֲשׂוֹת וְאֵין יָכוֹל – אַף דֶּרֶךְ רְחֹקָה, רָצָה לַעֲשׂוֹת וְאֵין יָכוֹל.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: נֶאֱמַר רִחוּק מָקוֹם בַּמַּעֲשֵׂר וְנֶאֱמַר רִחוּק מָקוֹם בַּפֶּסַח.
| מע"ש ניתן לפדיון מחוץ לירושלים, ראו מע"ש ג ז, שנאמר בו "כי ירחק ממך המקום..." (דברים יד כד). ר' אליעזר טוען שגם הדרך הרחוקה מוגדרת – מחוץ לחומת ירושלים. ר' יהודה מגדיל לעשות ודורש שירושלים לעניין מע"ש דומה לעזרה לעניין הפסח, ולכן מגדיר את מי שלא היה בעזרה בזמן שחיטת הפסח כהולך ב'דרך רחוקה'. המאמץ הדרשני מוסבר לאור הצפיפות בירושלים במועד הפסח הראשון, שבגללה דחו חכמים ככל האפשר את ההקרבה לפסח השני. וראו פסחים ט ב. |
אֵיזֶהוּ מְקוֹם אֲכִילָתוֹ? מִפֶּתַח יְרוּשָׁלַיִם וְלִפְנִים!
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ: נֶאֱמַר רִחוּק מָקוֹם בַּמַּעֲשֵׂר, וְנֶאֱמַר רִחוּק מָקוֹם בַּפֶּסַח.
מָה רִחוּק מָקוֹם הָאָמוּר בַּמַּעֲשֵׂר – חוּץ לִמְקוֹם הֶכְשֵׁרוֹ, אַף רִחוּק מָקוֹם הָאָמוּר בַּפֶּסַח – חוּץ לִמְקוֹם הֶכְשֵׁרוֹ.
וְאֵיזֶה מְקוֹם הֶכְשֵׁרוֹ? מִפֶּתַח הָעֲזָרָה וְלִפְנִים!
| נקודה מעל אות מתפרשת כסימן למחוק את האות, או את האותיות האחרות, וראו דברי ר' יוסה בתוספתא פסחים ח ג. לעניין הנקודות ראו בראשית רבה מח טו. בבראשית טז דורשת שרה שהקב"ה ישפוט ויעניש את הגר, ולא את אברהם. פירוש אחר – הקב"ה ישפוט את המחרחרים ריב בין שרה לאברהם. |
כַּיּוֹצֵא בוֹ "יִשְׁפֹּט ה' בֵּינִי וּבֵינֶךָ" (בראשית טז ה) נָקוּד עָלָיו, שֶׁלֹּא אָמְרָה לוֹ אֶלָּא עַל הָגָר בִּלְבַד; וְיֵשׁ אוֹמְרִים עַל הַמַּטִּילִים מְרִיבָה בֵּינוֹ לְבֵינָהּ.
כַּיּוֹצֵא בוֹ "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ" (בראשית יח ט) נָקוּד עָלָיו, שֶׁהָיוּ יוֹדְעִים הֵיכָן הִיא.
כַּיּוֹצֵא בוֹ "וְלֹא יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּמָהּ" (בראשית יט לג) נָקוּד עַל בְּשִׁכְבָהּ, לוֹמַר בְּשִׁכְבָהּ לֹא יָדַע וּבְקוּמָהּ יָדַע.
כַּיּוֹצֵא בוֹ "וַיִּשָּׁקֵהוּ" (בראשית לג ד) נָקוּד עָלָיו, שֶׁלֹּא נְשָׁקוֹ בְּכָל לִבּוֹ; רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר הֲלָכָה: בְּיָדוּעַ שֶׁעֵשָׂו שׂוֹנֵא לְיַעֲקֹב, אֶלָּא נֶהְפְּכוּ רַחֲמָיו בְּאוֹתָהּ שָׁעָה וּנְשָׁקוֹ בְּכָל לִבּוֹ.
כַּיּוֹצֵא בוֹ "וַיֵּלְכוּ אֶחָיו לִרְעוֹת אֶת צֹאן אֲבִיהֶם בִּשְׁכֶם" (בראשית לז יב) נָקוּד עָלָיו, שֶׁלֹּא הָלְכוּ אֶלָּא לִרְעוֹת אֶת עַצְמָם.
כַּיּוֹצֵא בוֹ כֹּל פְּקוּדֵי הַלְוִיִּם "אֲשֶׁר פָּקַד משֶׁה וְאַהֲרֹן" (במדבר ד מו) נָקוּד עָלָיו, שֶׁלֹּא הָיָה אַהֲרֹן מִן הַמִּנְיָן.
כַּיּוֹצֵא בוֹ "וַנַּשִּׁים עַד נֹפַח אֲשֶׁר עַד מֵידְבָא" (במדבר כא ל) נָקוּד עָלָיו, שֶׁאַף מִלְּהַלָּן הָיָה כֵּן.
כַּיּוֹצֵא בוֹ "עִשָּׂרוֹן עִשָּׂרוֹן" (במדבר כט טו) נָקוּד עַל עִשָּׂרוֹן, שֶׁלֹּא הָיָה אֶלָּא עִשָׂרוֹן אֶחָד בִּלְבַד.
כַּיּוֹצֵא בוֹ "הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם" (דברים כט כח) נָקוּד עָלָיו, אָמַר לָהֶם: עֲשִׂיתֶם הַגְּלוּיִם – אַף אֲנִי אוֹדִיעַ לָכֶם אֶת הַנִּסְתָּרִים.
אַף כָּאן אַתָּה אוֹמֵר "בְּדֶרֶךְ רְחֹקָה" נָקוּד עָלָיו, שֶׁאֲפִלּוּ הָיָה בְּדֶרֶךְ קְרוֹבָה וְהָיָה טָמֵא – לֹא הָיָה עוֹשֶׂה עִמָּהֶם אֶת הַפֶּסַח.
| הלכות פסח שני הן הלכה לדורות. |
"בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם" (במדבר ט יא), הוֹסִיף בּוֹ הַכָּתוּב שְׁתֵּי מִצְוֹת חוּץ מִמִּצְוָה הָאֲמוּרָה בְּגוּפוֹ.
וְאֵיזוֹ זוֹ? זוֹ "וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ" (במדבר ט יב).
"כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח" – בְּמִצְוֹת שֶׁבְּגוּפוֹ הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אַתָּה אוֹמֵר בְּמִצְווֹת שֶׁבְּגוּפוֹ הַכָּתוּב מְדַבֵּר,
| הלכות הפסח השני כוללות גם אכילה עם מצה ומרור וגם את הלכות צליית ואכילת בשר הפסח גופו בלילה בלי לשבור את העצם; וראו לעיל פיסקה סה – גם שם דרשו 'ככל חוקותיו – אלו מצוות שבגופו', וראו דברי איסי בן עקביא לקמן. בפסח שני נזכרו רק חוקות הפסח, ולא משפטיו. לכן נוהגות בו רק המצוות הקשורות לגופו. הטענה המזהה את החוקות עם המצוות "שעל גופו" נלמדת מהפרט שהיה בכלל ויצא ללמד על הכלל כולו. הפרט האמור הוא איסור שבירת העצם. |
כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר "כְּכָל חֻקֹּתָיו וּכְכָל מִשְׁפָּטָיו יַעֲשׂוּ אֹתוֹ" – הֲרֵי מִצְוֹת שֶׁעַל גּוּפוֹ אֲמוּרוֹת.
הָא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ"? בְּמִצְוֹת שֶׁבְּגוּפוֹ הַכָּתוּב מְדַבֵּר.
אוֹ אַף לַשִּׁבְעָה וְלַמַּצָּה וּלְבִעוּר חָמֵץ? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ". עֶצֶם הָיָה בִּכְלָל, יָצָא מוֹצָא מִן הַכְּלָל לְלַמֵּד עַל הַכְּלָל:
מָה עֶצֶם, מִצְוָה שֶׁבְּגוּפוֹ הַכָּתוּב מְדַבֵּר – אַף כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר "כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ" – בְּמִצְוֹת שֶׁבְּגוּפוֹ הַכָּתוּב מְדַבֵּר!
אִסִּי בֶּן עֲקַבְיָא אוֹמֵר: "חֻקָּה" הָאֲמוּרָה בַּפֶּסַח אֵינָהּ אֶלָּא בְּגוּפוֹ!
פיסקה ע
[עריכה]על במדבר ט יג
| שתי דרשות המלמדות שאת הפסח השני עושים רק היחידים. וראו תוספתא פסחים ח ד, שר' יהודה חולק. |
רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: אֵין צָרִיךְ, שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר "וְהָאִישׁ": הַיָּחִיד עוֹשֶׂה פֶּסַח שֵׁנִי, וְאֵין הַצִּבּוּר עוֹשִׂים פֶּסַח שֵׁנִי!
| הדרשה בשיטת ר' עקיבא והמשנה בפסחים ט א, המגדירה "דרך רחוקה" מעבר למודיעין, ושאינה מאפשרת למזידים לאכול פסח שני ולהיפטר מכרת; ובניגוד לתוספתא פסחים ח א ולדרשה לעיל בפיסקה סט. הדרשה על עונש הכרת – ראו מכילתא פסחא סוף ח ושם שבתא א. הציבור אינו נפגע בגלל חטאי היחיד. |
"וְנִכְרְתָה" – אֵין "וְנִכְרְתָה" אֶלָּא הַפְסָקָה.
"הַנֶּפֶשׁ הַהִיא" – מְזִידָה, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. "מֵעַמֶּיהָ" – וְעַמָּהּ שָׁלוֹם.
| ראו דברי ר' חנינא בן עקביא בתוספתא פסחים ח ז-ח. פסח שני מיועד לטמאים, ולכן אינו דוחה את הטומאה, אבל הוא דוחה את השבת. |
אַתָּה אוֹמֵר עַל פֶּסַח רִאשׁוֹן, אוֹ לֹא עָנַשׁ אֶלָּא עַל פֶּסַח שֵׁנִי? אָמַרְתָּ, אֵיזֶהוּ "מוֹעֲדוֹ"? – זֶה רִאשׁוֹן!
דָּבָר אַחֵר: "כִּי קָרְבַּן ה' לֹא הִקְרִיב בְּמוֹעֲדוֹ", בָּא הַכָּתוּב וְלִמֵּד עַל פֶּסַח שֵׁנִי, שֶׁדּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת.
אוֹ יִדְחֶה אֶת הַטֻּמְאָה? אָמַרְתָּ, כָּל עַצְמוֹ אֵינוֹ בָּא, אֶלָּא מִפְּנֵי הַטֻּמְאָה.
| ראו תוספתא פסחים ח י, שם חלק ר' יוסי על ר' אלעזר בר' שמעון וחייב את האשה בקרבן הפסח. ר' יהודה טוען שם שרשות היא בידה, וראו גם חלה ד יא. |
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: "חֶטְאוֹ יִשָּׂא הָאִישׁ הַהוּא" – לְהוֹצִיא אֶת הָאִשָּׁה.
פיסקה עא
[עריכה]על במדבר ט יד
| ראו מכילתא פסחא טו: אם הגר התגייר אחרי יד בניסן הוא פטור מקרבן הפסח באותה שנה. ר' שמעון בן אלעזר מחייב אותו בפסח שני, כדעת רבי בתוספתא פסחים ח ד. הלשון "כל שלא עשה את הראשון יעשה את השני" היא מפסחים ט א. |
תַּלְמוּד לוֹמַר: "כָּאֶזְרָח": מָה אֶזְרָח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, אַף הַגֵּר בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: הֲרֵי שֶׁנִּתְגַּיֵּר בֵּין שְׁנֵי פְסָחִים, שׁוֹמֵעַ אֲנִי יַעֲשֶׂה פֶּסַח שֵׁנִי?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "כָּאֶזְרָח", מָה אֶזְרָח שֶׁלֹּא עָשָׂה אֶת הָרִאשׁוֹן – יַעֲשֶׂה אֶת הַשֵּׁנִי.
כָּךְ כֹּל שֶׁלֹּא עָשָׂה אֶת הָרִאשׁוֹן – יַעֲשֶׂה אֶת הַשֵּׁנִי.
| ראו מכילתא פסחא סוף טו. הכלל של חוקה אחת חורג ממצוות הפסח ומלמד על כל התורה כולה. |
בְּכָל מִצְוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר". בָּא הַכָּתוּב וְהִשְׁוָה אֶת הַגֵּר לָאֶזְרָח בְּכָל מִצְוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה.