קטגוריה:דברים טז א

• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

ולפי שבפרשת בא אל פרעה צוה על אכילת הפסח בביאור רחב. ראה לבאר בו עתה דברי' שלא התבארו שמה. מהם היות אכילת הפסח במקום אשר יבחר ה' ולא בשערי' כי זה לא נתבאר עדנה. ולכן בא במקום הזה ענין המרגלים אחרי זכרון המעשר שני והבכורות שהיו נאכלים בירושלים. ועל זה נאמר וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר במקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם. וכבר הודעתיך דעת אונקלוס וכבר נמשך אחריו רש"י ור' אברהם בפי' הכתוב וזה שפירשו וזבחת פסח לה' אלהיך צאן. כי ממנו יהיה הפסח. ועוד בקר תזבח לשלמים. ויותר נכון הוא דעת הרב רבי משה בר נחמן שאמר וזבחת פסח לה' אלהיך ולא האריך בו עוד כי כבר התבאר חקת הפסח שמה. אבל הזהירו שמלבד הפסח יזבח צאן ובקר לחגיגה. כי היה החיוב בעלותם ליראות את פני ה' שינדבו שמה כפי מסת ונדבת ידם שלמי חגיגה שהיו אוכלים עם בתיהם והלוי והגר. והפסח היו אוכלים אותו על השבע ולכן כתב הרמב"ן וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר. כטעם ראובן שמעון לוי רוצ' לומר שיחסר שם וא"ו הרבוי ויהיה כאלו אמר וצאן ובקר הנה אם כן זכר ענין הפסח בקיצור לפי שהתבאר במה שקדם. האמנם הרחיב המאמר בביאור שלמי חגיגה שיזבחו שמה שהוא מהדברי' אשר ביאר כאן משה רבינו. וכן הרחיב הביאור בטעם המצה והפסח כמו שיתבאר. והותר עם זה הספק הי"ו:

והנה הזהיר שלא יאכלו חמץ עם הפסח ולא די שבאותו יום על הפסח יאסר החמץ. כי אם גם שבעת ימים שלמים יהיה איסורו. וזהו אמרו לא תאכל עליו חמץ ז' ימים תאכל עליו מצות לחם עוני. רוצ' לומר שכאשר יאכל לחם כל שבעת הימים יהיה מצה ולא חמץ. ואמר לחם עוני לתת תואר המצה שהוא לחם עוני שהעניי' יאכלו הלחם מצה. לפי שאין להם זמן פנוי להחמיץ הלחם ולעניותם הם כ"כ זריזים בתקון אכילתם. וגם לפי שיספיק יותר. כי הנה הלחם מצה קשה מאד להתעכל באצטומכא ולכן יאכל האדם ממנו מעט ממה שיאכל מן החמץ. וכמו שזכר יצחק הישראלי בספר המסעדי'. ולפי שזכר בזה מצות הפסח ומצות המצה נתן הטעם בכל אחד מהם. אם לענין המצה שזכר בסמוך באמרו כי בחפזון יצאת מארץ מצרים כי היו המצרים ממהרי' אות' לצאת עד שמפני זה אפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה. וכמ"ש בהגדה מצה זו שאנו אוכלי' על שום מה על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם הקב"ה וגאלם וגו'. וכבר הקשו על זה אנשי'. איך נתן זה הטעם למצה. כי הנה בפרשת בא אל פרעה צוה הקב"ה על המצה קודם יציאתם ממצרים. ולא היה אם כן בעבור שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ. שאם היה כן היתה המצוה אחר המעשה כמו שהיה בענין הסכות. אבל כיון שקדם הצווי למעשה יראה שלא היה מפני זה כי אם בעבור שצוה הש"י עליו כשאר המצות. אבל התשובה בזה הוא שהש"י צופה ומביט הדברי' שהיו קודם היותם. ורצה להראות את ישראל יציאתם ממצרי' שיהיה במהירות מופלא וכדי שהם ירגישו בדבר ויתנו אליו לב לכן צוה אליהם קודם היציאה שלא יאכלו חמץ כ"א מצה וכאשר באה עליהם מהירות היציאה היו מתחלחלים כלם על לחמם שלא יחמץ מפני הצווי האלהי שכבר קדם אליהם. וכאשר יצאו וראו שלא הספיק בצקם להחמיץ ושגם עם יציאתם אפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות הכירו וידעו מהירות גאולתם ויציאתם כמה היא. הנה התבאר לך שהית' מצות המצה אשר נאמרה להם במצרים סבה לשהכירו מהירות יציאתם שהיה הנס הגדול. וצדקו אם כן דברי בעל ההגדה בטעם המצה שהוא מפני שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ ושקדם הצווי לפועל הנם. כדי שירגישו ויכירו וגו'. ואחרי שנתן טעם למצה נתן גם כן טעם לפסח. ועליו אמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים שהפסח היה זכר שפסח הש"י על בתי בני ישראל ביום ההיא שמתו הבכורות ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו וגו'. כי זה היה ראוי לזכרו כל ימי חייך ואחרי שזכר ב' המצות האלה פסח ומצה ונתן הטעם בכל אחד מהן ראה לתת גדר וגזרה בכל אחת מהן לשמירתן כי הנה לענין שמירת המצה ואיסור אכילת החמץ נתן גדר גדול באמרו ולא יראה לך שאור בכל גבולך כי כאשר לא ירא' לא לבד בבי' אבל גם בכל הגבול לא יבא האדם לאכלו ולענין גדר הפסח אמר ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר כי בזה יהיה זריז ומשתדל לאכלו בלילה בדעתו שאם ישהה יהיה נותר ויותן לבית השרפה. ואמנם אמרו אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר אפשר לפרש היום הראשון על יום ארבעה עשר שהוא ראשון וקודם לחג ואינו חג:

והיותר נכון אצלי שיום התורה בשבת ובמועדים הוא מערב עד ערב. והלילה היא חלק מהיום הבא אחריהם ולכן ערב היום הראשון הוא ליל פסח הראשון יאמר הכתוב שמבשר הפסח אשר יזבח בערב שהערב ההוא הוא נכלל ביום הראשון. לא ילין ממנו עד בקר אותו יום הראשון. אבל יאכל אותו בלילה וכמו שבא בקבלה בפרק איזהו מקומן עד חצות. ולפי שמחצות והלאה הרי הוא מהבקר. ורש"י דרש בכתוב הזה שלשה זמנים בערב כבא השמש מועד צאתך בערב משש שעות והלאה זבחהו. וכבא השמש תאכלנו. ומועד צאתך ממצרים אתה שורפו. לפי שהיתה יציאתם בבקר. ולפי שכבר ישארו שני ספקות במצות האלה ראה מרע"ה להתירם:

האחד שאם היה הפסח זכר ליציאת מצרים למה א"כ לא יעשה אותו בשערי' כיון שהם מהארץ הנבחרת אשר נתן ה' להם. ולא יצטרכו אל אותו עמל ללכת לזבוח את הפסח בירושלים:

והספק השני שמאחר שהפסח והמצה תלויי' זה בזה יתחייב שכמו שאכילת הפסח תהיה חובה בירושלים ככה אכילת המצה שבעת ימים תהיה חובה בירושלים וזה יהיה אליהם טרח רב ועמל מכאיב בעמדם בירושלי' שבעת הימי' בזמן האביב. שהוא תקון התבואות כל שכן בהיותו צריך לשוב שמה לרגל בחג השבועות:

הנה להשיב לספקות האלה. אם לראשון מענין הפסח אמר לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך אשר ה' אלהיך נותן לך. רוצה לומר אף על פי ששעריך הם מהארץ הקדושה אשר ה' אלהיך נותן לך הנה זבח הפסח כפי הדין והרצון האלהי וגזרתו העליונה לא תוכל לאכול אותו בשעריך כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשכן שמו שם תזבח את הפסח בערב רוצה לומר שם בחר ה' שתהיה העבודה הזאת ולא במקום אחר. האמנם בענין המצה אשר הסתפקת אם תהיה אכילתה כל שבעה בירושלים. ראוי שתדע שאין הכונה האלהית שתשב כל שבעת ימים שמה אלא אחר שתזבח את הפסח כמ"ש. ועם זה ובשלת ואכלת שזה על שלמי חגיגה אמרו שיעשה ביום הראשון אחרי שיזבחו את הפסח ביום הראשון מהחג ואכילת השלמים כמו שהתבאר מיד ופנית בבקר והלכת לאהליך. רוצה לומר אחר אכילת הפסח ובישול השלמי' והאכילה כלה. שזה חובה שיהיה בירושלים לפני ה'. שכל זה הוא ביום הראשון משם ואילך ופנית בבקר והלכת לאהליך. רוצ' לומר לארצך ולשעריך ושם בשערים ששת ימים תאכל מצות. הנה אם כן התבארו הכתובים האלה על בוריי'. והותר הספק הי"ז במה שאמרתי. שלא באו מצות הפסח והמצה מעורבים ומבולבלי' כי אם בסדר יפה ותקון הדברים כראוי. והותר הספק הי"ח במה שפירשתי ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבוקר על ליל ראשון של חג הפסח כהלכתו. והותר הספק הי"ט במה שהתבאר שבא פסוק לא תוכל לזבוח את הפסח להתיר הספק שהיה אפשר שיקרה בו ושאין בו מותר כלל. ושמה שאמר ובשלת במקום אשר יבחר ה' ידבר בשלמי חגיגה. ושאין גם כן כפל במה שאמר בענין המצה ב' פעמים כי הנה היה זה כפי צורך הדברי' והותר הספק אשר בו כמו שפירשתי. והותר גם כן הספק הכ' במה שאמר ופנית בבקר והלכת לאהליך במה שאמרתי שזה נאמר אחרי אכילת הפסח ושלמי חגיגה שביום הראשון יבשלו ויאכלו הזבחים. ואחריו אמר ופנית בבקר. והותר גם כן הספק הכ"א באמרו ששת ימים תאכל מצות כמו שאמרתי שלא בא כאן לחייב על המצה כי אם להודיע שאחרי הפנייה מן המקדש יאכלו המצות בשערים ו' ימים לפי שכבר עבר היום הראשון שעמו היו ז' הימי' שאמרה התורה. וזה אמרו וביום השביעי שבת לה' אלהיך לא תעשה מלאכה. לפי שלא יחשבו שכיון שעשה הבדל בין היום הראשון וו' ימים האחרי' כשצוה שישבו היום הראשון במקדש בשמחה ובששון ושאר הימי' הוא צוה שילכו לבתיהם ויעשו צרכם שלכן לא יהיו כל ו' הימי' שוי' בקדושת'. מפני זה הודיע' שו' הימים יהיו שוי' באכילת המצה בשערים. אבל בבנין איסור מלאכה אינם שוים. כי היום השביעי הוא עצרת לה' והוא יום קריעת ים סוף. ועצרת היא שם למלכות מלשון (שמואל א ט׳:י״ז) זה יעצור בעמי. יאמר אותו יום שעמדו על הים מלך הקב"ה עליהם. וכמ"ש ה' ימלוך לעולם ועד. כי בא סוס פרעה ברכבו ופרשיו וגו'. ולהיותו יום המלכת הקב"ה על עמו ראוי שלא יעשה בו מלאכה ויהיה יום יותר מקודש מן שאר הימים הששה ובזה הותרו הספק הכ"ב שלא אסר המלאכה ביום הראשון ולא בחג השבועות וחג הסכות. לפי שזה כלו כבר התבאר בפרשת אמור אל הכהנים. ונסמך על מה שבא שמה ובהיותם ברגל וכ"ש ביום הא' מבואר הוא שלא יעשו בו מלאכה כי היה ענינם לזבוח לאכול ולשתות ולשמוח לפני ה'. אמנם ביום השביעי מהפסח הוצרך לבארו מפני החשש. פן יחשבו שכל שבעת הימים יהיו שוים בקדושתם כמו שאמרתי. כי לא בא אדון הנביאים לבאר כאן מה שכבר התבאר אם לא הדברים שיחייבם סדר הדברים וצורך הספור. וכדי להתיר ספק אם יפול בהם. ולכן זכר חדש האביב ולא ימי החדש כי כבר נזכר במקומו: