ביאור:משנה שבועות פרק א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת שבועות: א ב ג ד ה ו ז ח

מסכת שבועות עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח

מבוא למסכת שבועות ומבנה המסכת

שבועה וחילול הקודש[עריכה]

חטיבה I: שתים שהן ארבע[עריכה]

הביטוי "שתים שהן ארבע" מסמן שני סוגים עיקריים שמהם מתפצלים עוד שנים, אלא שההגדרה מי הם שני הסוגים העיקריים ומי הם שני המשניים אינה חד משמעית, ותמיד ניתן לארגן בשתי דרכים. מצב זה קיים בארבעת הנושאים שלפנינו. ראו לקמן ג, א, לקמן ב, א, שבת א, א, נגעים א, א.

גם את הרשימה של ארבעת הנושאים שלפנינו ניתן לארגן בשני זוגות: שבועות ושבת מחד (דמיון מילולי), וטומאה ונגעים מאידך (דמיון ענייני); או שבועות וטומאה מחד (דמיון בדרך הכפרה) ושבת ונגעים מאידך (דמיון בפעולת היציאה).

(א) שבועות - שתים שהן ארבע,

ידיעות הטומאה - שתים שהן ארבע,

יציאות השבת - שתים שהן ארבע,

שלא כמו העונשים שנדונו במסכת סנהדרין ומכות, המשמשים גם לכפרה, הקרבן הנדון כאן אינו עונש כלל, אלא מכפר בלבד, בדומה לקרבנות שבמסכת כריתות. הוא פותר בעיות ציבוריות של טומאת הקודשים ובעיות אישיות של אשמת חילול הקודש בטומאה או בחילול השבועה. במקרה של טומאת הקודשים הצורך בכפרה מוטל גם על הציבור, ולכן הדיון עובר לדרכי הכפרה לציבור.

"קרבן עולה ויורד" מתואר בויקרא ה, פס' ו-יג, והוא תלוי במידת עושרו של החוטא.

"שעיר הנעשה בפנים" הוא השעיר של יום הכפורים, שדמו נזרק בקודש הקודשים, ראו יומא ה, ד.

מראות נגעים - שנים שהם ארבעה:

חטיבה II: כפרה על טומאת מקדש וקדשיו[עריכה]

(ב) כל טומאת מקדש או קדשיו שיש בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בינתיים שידע על האיסור ואחר כך שכח, וטימא את המקדש או את קודשיו, ולאחר זמן נזכר

הרי זה ב"עולה ויורד".

יש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף -

שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים תולה חילול הקודש נעשה, ואין מי שיודע על כך. הבעיה היא בעיה ציבורית.
עד שיוודע לו, ויביא ב"עולה ויורד":


"שעיר הנעשה בחוץ" הוא שעיר החטאת במוסף יום הכיפורים, ראו יומא ז, ג.

למרות שהחוטא יודע בדיעבד על חטאו, אינו צריך להביא קרבן אלא יכול לסמוך על שעיר הנעשה בחוץ.

(ג) אין בה ידיעה בתחלה, אבל יש בה ידיעה בסוף אם רק לאחר האכילה או הכניסה למקדש נודע לו שהיה טמא - שעיר הנעשה בחוץ ויום הכפורים מכפר,

שנאמר (במדבר כט יא) "מלבד חטאת הכפורים", על מה שזה מכפר - זה מכפר.
מה הפנימי, אין מכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה
אף חיצון, אין מכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה:


המשנה דנה ב"היגיינה ציבורית": כיצד מתכפרות עבירות שאיש אינו יודע שנעשו?

"שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים" מופיעים בבמדבר כח פס' טו, כב, ל.

רוב עבירות הטומאה מתרחשות ברגלים, ולכן שעירי הרגלים מיועדים לכפר עליהן.

ר' מאיר מתנגד להבחנות בין שעירי החטאת הציבוריים, כולל ההבחנות שבמשנה ב-ג. ר' שמעון מחדד את ההבחנות, ומייעד לכל חטאת תפקיד מיוחד, אבל הוא מסכים שכיוון שהכותרת משותפת - "טומאת מקדש וקדשיו" - ניתן להחליף את השעירים זה בזה.

(ד) ועל שאין בה ידיעה, לא בתחילה ולא בסוף וכמובן אין קורבן מיוחד, שהרי החוטא לא יודע כלל שחטא.

שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרים, דברי רבי יהודה.
רבי שמעון אומר: שעירי הרגלים מכפרין, אבל לא שעירי ראשי חדשים.
ועל מה שעירי ראשי חדשים מכפרין? על הטהור שאכל את הטמא ולא על טמא שאכל טהרות וקודשים.
רבי מאיר אומר: כל השעירים כפרתן שוה: על טמאת מקדש וקדשיו.

היה רבי שמעון אומר: שעירי ראשי חדשים - מכפרין על הטהור שאכל את הטמא,

ושל רגלים - מכפרין על שאין בה ידיעה - לא בתחילה ולא בסוף,
ושל יום הכפורים הוא "שעיר הנעשה בחוץ" - מכפר על שאין בה ידיעה בתחילה, אבל יש בה ידיעה בסוף.
אמרו לו: מהו שיקרבו זה בזה אם אבד אחד מהם והביאו שעיר אחר, ואחר כך נמצא השעיר האבוד, האם מותר להקריב אותו ברגל במקום בראש חודש וכדומה?
אמר להם: יקרבו.
אמרו לו: הואיל ואין כפרתן שוה, היאך קרבין זה בזה?
אמר להן: כולן באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו למרות שקיימים הבדלים בפרטי הכפרה.:


לדעת ר' שמעון בר יהודה החזיק רשב"י בתפיסה היררכית של כפרות החטאות, הקרובה להיררכיית הנדירות שלהן. בראש ההיררכיה עומד שעיר יום הכיפורים הנעשה בחוץ, המכפר על אכילת קדשים טמאים ועל המטמא את המקדש וקדשיו שלא ידע על טומאתו.

פרשנות זו ממקדת את שאלת ההחלפה במקרה ששעיר מרמה פחותה מוקרב במקום שעיר נדיר יותר. אבל גם כאן ניתנת אותה התשובה.

(ה) רבי שמעון בן יהודה אומר משמו: של ר' שמעון

שעירי ראשי חדשים מכפרין על הטהור שאכל את הטמא.
מוסיף עליהם של רגלים, שמכפרין על הטהור שאכל את הטמא,
ועל שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף.
מוסיף עליהם של יום הכפורים,
שהן מכפרין על הטהור שאכל את הטמא,
ועל שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, ועל שאין בה ידיעה בתחילה אבל יש בה ידיעה בסוף.
אמרו לו: מהו שיקרבו זה בזה?
אמר להם: הן.
אמרו לו: אם כן יהיו של יום הכפורים קרבין בראשי חדשים,
אבל היאך של ראשי חדשים קרבין ביום הכפורים, לכפר כפרה שאינה שלה?
אמר להן: כולן באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו:


אם אדם טימא בזדון את המקדש, הרי איש מלבדו אינו יודע על כך שהמקדש טמא. הוא עצמו חייב מלקות (ראו מכות ג, ב,) אבל גם אם לא נתפס הציבור זקוק לכפרה, ובכך עוסקת המשנה.

לגבי שאר העבירות - ראו דיון מפורט יותר במכילתא בחדש ז, וכן בקצרה ביומא ח, ח: חילול הקודש (טומאת המקדש וקדשיו) אינו חמור כמו חילול השם, שעליו אין כפרה עד המוות. הצורך בשעיר המשתלח הוא לכפרה על המצב הלאומי הכללי, כלומר על הערבות ההדדית המחייבת גם את מי שלא חטאו.

בניגוד לטומאת מקדש וקדשיו (ראו משנה ג), כפרת השעיר המשתלח אינה פוטרת את החוטאים מקרבן הכפרה שלהם, אלא אם החטא עצמו היה בספק, וראו ספרא אחרי פרשה ד, ח.

(ו) ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו - שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים מכפרין.

ועל שאר עבירות שבתורה, הקלות והחמורות, הזדונות והשגגות,
"הודע" ו"לא הודע", עשה ולא תעשה, כריתות ומיתות בית דין,
שעיר המשתלח מכפר:


ת"ק טוען שהשעיר המשתלח מכפר על כל העבירות של כולם, חוץ מעבירות טומאת המקדש וקודשיו: אלו שעושים הכהנים מתכפרות בפר יום הכיפורים, שעליו מתוודה הכהן הגדול את עוונותיו (יומא ג, ח,) ואת עוונות הכהנים (שם ד, ב); ואלו שעושים ישראל מתכפרות בשעיר הנעשה בפנים (לעיל משנה ו).

ר' שמעון מבחין בין הקרבן לבין הוידוי: לדעתו הקרבת הפר מכפרת על עבירות הטומאה של הכהנים, ואילו הוידוי עליו מכפר על שאר העבירות שלהם.

להבנת דברי ר' שמעון יש להטעים שעל השעיר שנעשה בפנים לא היה וידוי. את עוונות העם מתוודה הכהן על השעיר המשתלח (שם ו, ב.)

(ז) אחד ישראלים, ואחד כהנים, ואחד כהן משוח. הכהן הגדול עצמו

מה בין ישראלים - לכהנים ולכהן משוח?
אלא שדם הפר מכפר על הכהנים, על טומאת מקדש וקדשיו.

רבי שמעון אומר: כשם שדם השעיר הנעשה בפנים מכפר על ישראל

כך דם הפר מכפר על הכהנים.
כשם שוידויו של שעיר המשתלח מכפר על ישראל
כך וידויו של פר מכפר על הכהנים: