ביאור:ספרי במדבר/כח

ספרי במדבר לפרשת פנחס פרק כח

פיסקה קמב

על במדבר כח א-ה

דורש את סמיכות הפרשיות של התמיד למינוי יהושע. עבודה זרה היא מנהג בזיון ופגיעה בכבוד הקב"ה, וראו גם ירמיה ב יא.

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם:

אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ" (במדבר כח א-ב), לָמָּה נֶאֱמַר?
לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר "אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם" (במדבר כז יז). מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה?
לְמֶלֶךְ שֶׁהָיְתָה אִשְׁתּוֹ נִפְטֶרֶת מִן הָעוֹלָם, הָיְתָה מְפַקַּדְתּוֹ עַל בָּנֶיהָ; אָמְרָה לוֹ: בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, הִזָּהֵר לִי בְּבָנַי.
אָמַר לָהּ: עַד שֶׁאַתְּ מְפַקַּדְתֵּנִי עַל בָּנַי – פַּקְּדִי אֶת בָּנַי עָלַי, שֶׁלֹּא יִמְרְדוּ בִי וְשֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ בִי מִנְהַג בִּזָּיוֹן!
כָּךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: עַד שֶׁאַתָּה מְפַקְּדֵנִי עַל בָּנַי – פְּקוֹד אֶת בָּנַי עָלַי, שֶׁלֹּא יִמְרְדוּ בִי וְשֶׁלֹּא יָמִירוּ אֶת כְּבוֹדִי בֵּאלֹהֵי הַנֵּכָר.
מַהוּ אוֹמֵר? "כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן..." (דברים לא כ).
עַד שֶׁאַתָּה מְפַקְּדֵנִי עַל בָּנַי – פְּקוֹד אֶת בָּנַי עָלַי! לְכָךְ נֶאֱמַר "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

קיצור סופרים המפנה לפיסקה א לעיל: הביטוי "צו" כולל מצווה לשעתה וגם לעתיד

"צַו" – צִוּוּי מִיָּד בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה, וּלְדוֹרוֹת [כִּדְאִיתָא בְּרֵישׁ וַיְדַבֵּר].

אין אימורים בקרבן התמיד, שהרי הוא עולה! הדרשה מרחיבה את נושא הפסוק ככותרת לכל קרבנות הציבור הקבועים, וראו להלן, שכללו בו גם את לחם הפנים מנחות ונסכים.

"קָרְבָּנִי" – זֶה הַדָּם. "לַחְמִי" – אֵלּוּ אֵמוּרִים.

אַתָּה אוֹמֵר 'קָרְבָּנִי' זֶה הַדָּם, 'לַחְמִי' אֵלּוּ אֵמוּרִים; אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא 'קָרְבָּנִי' אֵלּוּ אֵמוּרִים, 'לַחְמִי' זֶה הַדָּם?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לֶחֶם אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ כָּל חֵלֶב לַה'" (ויקרא ג טז).
הָא אֵין עָלֶיךָ לוֹמַר כַּלָּשׁוֹן אַחֲרוֹן אֶלָּא כַּלָּשׁוֹן רִאשׁוֹן: "קָרְבָּנִי" זֶה הַדָּם, "לַחְמִי" אֵלּוּ אֵמוּרִים!
"לְאִשַּׁי" – אֵלּוּ קְמָצִים וּלְבוֹנָה;
"רֵיחַ נִיחֹחִי" – אֵלּוּ בְּזִיכֵי לֶחֶם הַפָּנִים;

ראו מגילת תענית לא ניסן, שמימון קרבנות הציבור היה דווקא מהשקלים שנאספו מכל ישראל, ולא נדבת יחיד – בניגוד לדעת הצדוקים; וראו גם במבוא למסכת שקלים. המטרה היא לשתף את כל העם בעבודת המקדש, ומאותה סיבה נקבעו גם המעמדות, ראו תענית ד ב.

"תִּשְׁמְרוּ" – שֶׁלֹּא יָבִיא אֶלָּא מִן הַשָּׁמוּר מהטלאים שבלשכת הטלאים.

"תִּשְׁמְרוּ" – שֶׁלֹּא יָבִיא אֶלָּא מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה.
"תִּשְׁמְרוּ" – שֶׁיְּהוּ כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים עוֹמְדִים עַל גַּבָּיו!

דיני קרבן הפסח מלמדים את דיני קרבן התמיד. בהמשך נראה שגם ההפך נכון.
בעניין בקרת הטלאים ראו ערכין ב ה, ותמיד ג ג-ד; ומכילתא פסחא ה.

"תִּשְׁמְרוּ", נֶאֶמְרָה כָּאן 'שְׁמִירָה' וְנֶאֶמְרָה לְהַלָּן 'שְׁמִירָה' (שמות יב ו).

מַה שְּׁמִירָה הָאֲמוּרָה לְהַלָּן, מְבַקְּרוֹ אַרְבָּעָה יָמִים קֹדֶם שְׁחִיטָתוֹ – אַף שְׁמִירָה הָאֲמוּרָה כָּאן, מְבַקְּרוֹ אַרְבָּעָה יָמִים קֹדֶם שְׁחִיטָתוֹ.

ר' יאשיה מנסה ללמוד שקרבן הפסח דוחה את השבת ישירות משמות יב ו ומבמדבר ט ב. ר' יונתן טוען שהדרשה אינה משכנעת, ור' יאשיה נאלץ להשתמש בגזירה שווה: דיני קרבן פסח נלמדים מדיני התמיד; וראו תוספתא פסחים ד יד, שמייחסת את הדרשה בגזירה שווה להלל הזקן; וראו גם לעיל פיסקה סה.

"תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ", לָמָּה נֶאֱמַר? לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר "וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל" (שמות יב ו).

שׁוֹמֵעַ אֲנִי בֵּין בְּחֹל בֵּין בְּשַׁבָּת, וּמָה אֲנִי מְקַיֵּם "מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת" (שמות לא יד)? בִּשְׁאָר מְלָאכוֹת, חוּץ מִשְּׁחִיטַת הַפֶּסַח.
אוֹ אַף בִּשְׁחִיטַת הַפֶּסַח; וּמָה אֲנִי מְקַיֵּם "וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ"? – בִּשְׁאָר כָּל הַיָּמִים חוּץ מִן הַשַׁבָּת? אוֹ אַף בַּשַּׁבָּת?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח בְּמֹעֲדוֹ" (במדבר ט ב)! "בְּמוֹעֲדוֹ" – וַאֲפִלּוּ בַּשַּׁבָּת! דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה.
נָם לוֹ רַבִּי יוֹנָתָן: מִמַּשְׁמַע הַזֶּה עֲדַיִן לֹא שָׁמַעְנוּ!
נָם לוֹ רַבִּי יֹאשִׁיָּה: לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ", לָמָּה נֶאֱמַר?
אִם לְלַמֵּד עַל הַתָּמִיד, שֶׁהוּא דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת – אֵין צָרִיךְ, שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר "וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת שְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם... עַל עֹלַת הַתָּמִיד" (במדבר כח ט-י).
וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר "בְּמוֹעֲדוֹ"? מֻפְנֶה לְהַקִּישׁ, לָדוּן הֵימֶנּוּ גְּזֵרָה שָׁוָה.
נֶאֱמַר כָּאן "בְּמוֹעֲדוֹ" וְנֶאֱמַר לְהַלָּן "בְּמוֹעֲדוֹ". מַה 'בְּמוֹעֲדוֹ' הָאָמוּר לְהַלָּן – דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת, אַף 'בְּמוֹעֲדוֹ' הָאָמוּר כָּאן – דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת!

בכל בקר בוחרים ומכינים שני טלאים, אבל שחיטתם היא בנפרד: אחד בבקר ואחד בין הערביים; לעניין מקום השחיטה השוו תמיד ד א.

"וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם" (במדבר כח ג) – הֲרֵי זוֹ אַזְהָרָה לְבֵית דִּין אזהרה לענייני בית הדין, שעלולה לגרום עונש.

"זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' שְׁנַיִם לַיּוֹם" – כְּנֶגֶד יוֹם.
שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: "שְׁנַיִם לַיּוֹם" – כְּנֶגֶד יוֹם! אַתָּה אוֹמֵר 'שְׁנַיִם לַיּוֹם' כְּנֶגֶד יוֹם, אוֹ 'שְׁנַיִם לַיּוֹם' כְּמַשְׁמָעוֹ?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר" (במדבר כח ד), וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר "שְׁנַיִם לַיּוֹם"? כְּנֶגֶד יוֹם.
מִכָּאן אָמְרוּ: שֶׁל שַׁחַר הָיָה נִשְׁחָט עַל קֶרֶן צְפוֹנִית מִזְרָחִית וְנָתוּן עַל טַבַּעַת שְׁנִיָּה.
וְשֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם הָיָה נִשְׁחָט עַל קֶרֶן מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית וְנָתוּן עַל טַבַּעַת שְׁנִיָּה.
שֶׁאָמְרָה תּוֹרָה "שְׁנַיִם לַיּוֹם" – כְּנֶגֶד יוֹם.

הפרשה מופיעה כאן ובשמות כט, ולכן יש לפרט שיש כבש אחד בלבד בכל הקרבה, כי הפרשות חופפות ואינן נוספות זו לזו.

"אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד" (במדבר כח ד) לָמָּה נֶאֱמַר?

לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר "וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה'" (במדבר כח ג), "וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל הַמִּזְבֵּחַ" (שמות כט לח).
שׁוֹמֵעַ אֲנִי יַקְרִיב אַרְבָּעָה? תַּלְמוּד לוֹמַר "אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד", שֶׁלֹּא לְהוֹסִיף וְשֶׁלֹּא לִגְרֹעַ.

"וַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה" (במדבר כח ה) – אֶחָד מֵעֲשָׂרָה בָּאֵיפָה.

הנסכים של התמיד הם מסולת חיטים ומשמן זית כתית, שלא נשלק, כלומר לא עבר בישול במים חמים. שמן כתית מתאים גם להדלקת הנרות במנורה, וראו מנחות ח, א-ג.

"סֹלֶת" – מִן הַחִטִּים.

אַתָּה אוֹמֵר "סֹלֶת" מִן הַחִטִּים, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא מִן הַשְּׂעוֹרִים וְכֻסְּמִים וְשִׁבֹּלֶת שׁוּעָל וְשִׁיפוֹן?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "סֹלֶת חִטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתָם" (שמות כט ב).
הוֹאִיל וְנֶאֶמְרוּ סְלָתוֹת בַּתּוֹרָה סְתָם, וּפָרַט לְךָ הַכָּתוּב בְּאַחַת מֵהֶן שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא מִן הַחִטִּים.
אַף פּוֹרְטַנִי בְּכָל סְלָתוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁלֹּא יְהוּ אֶלָּא מִן הַחִטִּים!
"לְמִנְחָה בְּלוּלָה בְּשֶׁמֶן כָּתִית" – לְהוֹצִיא אֶת הַשָּׁלוּק.
אֵין לִי אֶלָּא לִמְנָחוֹת; לַמְּנוֹרָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת כָּתִית לַמָּאוֹר" (ויקרא כד ב) – לְהוֹצִיא אֶת הַשָּׁלוּק!

פיסקה קמג

על במדבר כח ו-ח

ר' ישמעאל מפרש על פי ההיקש בין עולת סיני לעולת התמיד את הפסוק "ויזרוק על העם" (שמות כד ח) – שמשה זרק את הדם על המזבח בשם העם; ר' עקיבא טוען שהקטיר גם נסכים, ור' יוסי הגלילי חולק עליו.

"עֹלַת תָּמִיד הָעֲשֻׂיָה בְּהַר סִינָי" (במדבר כח ו), מַקִּישׁ עוֹלַת תָּמִיד לְעוֹלַת הַר סִינַי.

מָה עוֹלַת הַר סִינַי – לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ, אַף עוֹלַת תָּמִיד – לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ; דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.
רַבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: מַקִּישׁ עוֹלַת תָּמִיד לְעוֹלַת הַר סִינַי: מָה עוֹלַת הַר סִינַי – טְעוּנָה נְסָכִים, אַף עוֹלַת הַתָּמִיד – תִּטְעוֹן נְסָכִים.
רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: "לְרֵיחַ נִיחֹחַ": לְרֵיחַ נִיחֹחַ הִקַּשְׁתִּיהָ, וְלֹא הִקַּשְׁתִּיהָ לִנְסָכִים!

"וְנִסְכּוֹ רְבִיעִית הַהִין לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד... נֶסֶךְ שֵׁכָר" (במדבר כח ז), חַי אַתָּה מְנַסֵּךְ, וְאִי אַתָּה מְנַסֵּךְ אֶת הַמָּזוּג!

ראו לעיל פיסקה כה: 'שיכר' הוא יין חי, שאינו מזוג במים.

את היין מנסכים על המזבח והוא נבלע שם בשית, ראו סוכה ד ט.

ר' נתן מעיר שהכינוי 'נסך שיכר' מלמד שיש גם נסך שאינו של שיכר, וכך הוא מוצא רמז לניסוך המים מן התורה.

"בַּקֹּדֶשׁ הַסֵּךְ נֶסֶךְ שֵׁכָר לַה'", שֶׁיִּתְנַסְּכוּ בַקֹּדֶשׁ, וּבַקֹּדֶשׁ יִבָּלְעוּ!

רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: "הַסֵּךְ נֶסֶךְ שֵׁכָר" לָמָּה נֶאֱמַר? – לְהָבִיא נִסּוּךְ הַמַּיִם!

ראו תוספתא מנחות ז א-ב, וכן מנחות ד ד. הדרשה קושרת את השימוש בכלים למועד חנוכתם במדבר: רוב הכלים נחנכו בבקר, חוץ מהמנורה שנחנכה בערב והשולחן שנחנך בשבת. מזבח הזהב נחנך בבקר, אבל ר' שמעון מאפשר להקטיר את הקטורת היומית בבת אחת.

"וְאֶת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם"(במדבר כח ח), לָמָּה נֶאֱמַר?

לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר "אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר" (במדבר כח ד); הֲרֵי שֶׁלֹּא הִקְרִיב שֶׁל שַׁחַר, שׁוֹמֵעַ אֲנִי לֹא יַקְרִיב בֵּין הָעַרְבַּיִם?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְאֶת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם", מַגִּיד שֶׁאִם לֹא הִקְרִיב בְּתָמִיד שֶׁל שַׁחַר – מַקְרִיב בְּתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבָּיִם!
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁבֵּית דִּין שׁוֹגְגִים אוֹ אֲנוּסִים.
אֲבָל אִם הָיוּ מְזִידִים, לֹא הִקְרִיבוּ כֶּבֶשׂ בַּבֹּקֶר – לֹא יַקְרִיבוּ בֵּין הָעַרְבָּיִם!
לֹא הִקְטִירוּ קְטֹרֶת בַּבֹּקֶר – יַקְטִירוּ בֵּין הָעַרְבָּיִם!
וְכֵן בַּחֲנֻכַּת הַבַּיִת לֹא יָבִיא, שֶׁאֵין מְחַנְּכִים אֶת מִזְבַּח הַזָּהָב אֶלָּא בִּקְטֹרֶת הַסַּמִּים.
וְלֹא אֶת מִזְבַּח הָעוֹלָה אֶלָּא בְּתָמִיד שֶׁל שַׁחַר, וְלֹא אֶת הַשֻּׁלְחָן אֶלָּא בְּלֶחֶם הַפָּנִים בַּשַּׁבָּת.
וְלֹא אֶת הַמְּנוֹרָה אֶלָּא בְּשִׁבְעָה נֵרוֹתֶיהָ בֵּין הָעַרְבָּיִם.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: אַף עַל פִּי שֶׁנִּגְמְרוּ כֵלִים שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּם, אֵין מְחַנְּכִים אוֹתָם אֶלָּא בִּזְמַנָּם!

המשך התוספתא מנחות ז ג שם. דורש את סוף תהלים צ, העוסק במעשי ידי האדם וברכת האדם היוצר ובניו.

וּבִמְלַאכְתָּן מָה הוּא אוֹמֵר? "וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' כֵּן עָשׂוּ וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה" (שמות לט מג).

מֶה בְּרָכָה בֵּרְכָם? אָמַר לָהֶם 'יְהִי רָצוֹן שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם'.
וְהֵם אוֹמְרִים: "וִיהִי נֹעַם ה' אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ" (תהלים צ יז).
וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין כָּתוּב בַּתּוֹרָה – מְפֹרָשׁ בַּכְּתוּבִים, שֶׁנֶּאֱמַר "יֵרָאֶה אֶל עֲבָדֶיךָ פָעֳלֶךָ וַהֲדָרְךָ עַל בְּנֵיהֶם" (תהלים צ טז).

ראו תוספתא פסחים ד ב: קרבן הפסח הוא אחד הקרבנות המעטים שניתן לשחטם אחרי התמיד של בין הערביים. בנוסף אליו ניתן להקריב אחרי התמיד גם קרבנות כפרה כגון קרבנות המצורע.

"וְאֶת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי", לָמָּה נֶאֱמַר? לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר "וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם" (שמות יב ו).

אֵינִי יוֹדֵעַ אֵי זֶה יַקְדִּים: אִם תָּמִיד אִם פְּסָחִים? תַּלְמוּד לוֹמַר "שֵׁנִי" – שֵׁנִי לַתָּמִיד, וְלֹא שֵׁנִי לַפְּסָחִים!
מִיכָּן אָמְרוּ: אֵין מֻקְדָּם לְתָמִיד שֶׁל שַׁחַר אֶלָּא קְטֹרֶת.
וְאֵין מְאֻחָר אַחַר תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם אֶלָּא קְטֹרֶת, וּפֶסַח בְּעַרְבֵי פְּסָחִים, וּמְחֻסְּרֵי כַפָּרָה בִּשְׁבִיל לְהָבִיא כַּפָּרָתָם.

אין לדחות את הקטרת המנחות והנסכים לאחר הקרבת הקרבן, אלא יש להקטירם ולנסכם בזמן הקרבתו: 'מנחת הבוקר' נפרדת ממנחת 'הכבש השני'.

"כְּמִנְחַת הַבֹּקֶר וּכְנִסְכּוֹ תַּעֲשֶׂה" לָמָּה נֶאֱמַר? לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר "וְאֶת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי".

שׁוֹמֵעַ אֲנִי יַקְרִיב תְּמִידִים וְאַחַר כָּךְ יַקְרִיב נִסְכֵּיהֶם? תַּלְמוּד לוֹמַר "כְּמִנְחַת הַבֹּקֶר וּכְנִסְכּוֹ תַּעֲשֶׂה".
מַגִּיד כְּשֶׁהַזֶּבַח קָרֵב – נְסָכִים קְרֵבִים עִמּוֹ!

ראו לעיל קיח. התמידים צריכים להשרף לחלוטין, וראו זבחים ט ו, שאם נפלו חלקים מהם מהמזבח לפני חצות הלילה יש להחזירם כדי שישרפו שם. לעניין "נחת רוח" ראו גם לעיל קז, אין הקב"ה זקוק לקרבנות. כאן מרחיבים בעניין זה בדרשות של בן עזאי.

"אִשֶּׁה", אַף עַל פִּי שֶׁאַתָּה נוֹתֵן לָאִשִּׁים – לֹא יֵרָצֶה עַד שֶׁיְּהוּ כָּאִשִּׁים!

הדרשה של בן עזאי מציגה שני הסברים להקרבת הקרבנות. לפי שניהם אין הקב"ה זקוק להם, וראו בפסוקי תהלים נ המצוטטים כאן. וראו גם תוספתא מנחות ז ד, שם מובאות שתי ראיות נוספות לכך: אדם אינו יכול להשביע את הקב"ה, ואפילו אילו היה יכול, הקב"ה לא היה סומך עליו. כאן מוכיח הדרשן את הטענה הזאת מכך שהלשון "ריח ניחוח" נאמרת הן בשור, הן בעוף.
שני הסברים לקרבנות: ההסבר הראשון הוא שהקרבנות הם מילוי מצוותו של הקב"ה ומניחים את רצונו; אבל הרצון כשלעצמו אינו מוסבר; ההסבר השני הוא שהקרבנות מיועדים לאפשר למקריבים לעבוד את ה'. לפיכך הגודל שלהם אינו משנה, אלא כוונת המקריב אותם; וראו גם מנחות יג יא.

"אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'", נַחַת רוּחַ לְפָנַי, שֶׁאָמַרְתִּי וְנַעֲשָׂה רְצוֹנִי.

שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: בּוֹא וּרְאֵה; בְּכָל הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה.
לֹא נֶאֱמַר בָּהֶם לֹא 'אֱלֹהִים' וְלֹא 'אֱלֹהֶיךָ' וְלֹא 'שַׁדַּי' וְלֹא 'צְבָאוֹת' אֶלָּא 'יו"ד ה"י', הַשֵּׁם הַמְּיֻחָד!
שֶׁלֹּא לִתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לַמִּינִים לִרְדּוֹת, לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֶחָד מַרְבֶּה וְאֶחָד מַמְעִיט לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא!
שֶׁכְּשֵׁם שֶׁנֶּאֱמַר "רֵיחַ נִיחֹחַ" בַּשּׁוֹר – כָּךְ נֶאֱמַר בְּבֶן הַצֹּאן, וְכָךְ נֶאֱמַר בְּבֶן הָעוֹף!
לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין לְפָנָיו אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, אֶלָּא שֶׁאָמַר – וְנַעֲשָׂה רְצוֹנוֹ!
וְכֵן הוּא אוֹמֵר "אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָךְ כִּי לִי תֵבֵל וּמְלֹאָהּ" (תהלים נ יב). "יָדַעְתִּי כָּל עוֹף הָרִים וְזִיז שָׂדַי עִמָּדִי" (תהלים נ יא).
שׁוֹמֵעַ אֲנִי שֶׁיֵּשׁ לְפָנָיו אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה? תַּלְמוּד לוֹמַר "הַאוּכַל בְּשַׂר אַבִּירִים וְדַם עַתּוּדִים אֶשְׁתֶּה?" (תהלים נ יג).
אֶלָּא מִפְּנֵי מָה אָמַרְתִּי לְךָ 'זְבַח לִי'? בִּשְׁבִיל לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ! וְכֵן הוּא אוֹמֵר "וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח תּוֹדָה לַה' לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחוּ" (ויקרא כב כט).

פיסקה קמד

על במדבר כח ט-י

הכבשים שמוזכרים בעניין השבת הם בנוסף לכבשי התמיד ולא במקומם; והשוו לעיל פסקה קמב, על 'את הכבש אחד'.

"וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת שְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם" (במדבר כח ט), לָמָּה נֶאֱמַר?

לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר: "אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר" (במדבר כח ד), אַף שַׁבָּת הָיְתָה בּוֹ בִּכְלָל, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד".
וַהֲרֵי הַכָּתוּב מוֹצִיאָהּ מִכְּלָלָהּ, לְהַחְמִיר עָלֶיהָ וְלָדוּן בִּקְבוּעָה.

החובה להקריב במקדש גוברת על (ואולי מבטאת את?) קדושת השבת, שהרי יש קרבן מיוחד המוקרב בשבת! – אבל ההיתר והחובה להקריב בשבת חלים דווקא על קרבנות ציבור, ואילו קרבן יחיד אינו מוקרב בשבת.

דָּבָר אַחֵר: "וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת שְׁנֵי כְבָשִׂים", לָמָּה נֶאֱמַר?

לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר: "אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ" (ויקרא כו ב), שֶׁתְּהֵא עֲבוֹדַת מִקְדָּשׁ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת.
אַתָּה אוֹמֵר שֶׁתְּהֵא עֲבוֹדַת מִקְדָּשׁ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת, אוֹ שֶׁתְּהֵא שַׁבָּת דּוֹחָה אֶת הָעֲבוֹדָה?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת שְׁנֵי כְבָשִׂים", הָא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר: "אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ"?
שֶׁתְּהֵא עֲבוֹדַת מִקְדָּשׁ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת!
אוֹ אַחַת שֶׁל יָחִיד וְאַחַת שֶׁל צִבּוּר? אָמַרְתָּ: בַּמֶּה עִנְיָן מְדַבֵּר? בְּשֶׁל צִבּוּר!

יש להקריב בשבת את קרבנותיה ולא קרבנות של ימים אחרים – אפילו לא של ציבור. למעשה חל הדין הזה על קרבנות הציבור של כל יום, שאם עבר היום – אין להקריב אותם ביום אחר; וראו לעיל פיסקה קמג על 'ואת הכבש השני', שאפילו באותו היום לא תמיד ניתן להקריב באיחור.

"עֹלַת שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ" (במדבר כח י), וְלֹא עֹלַת עֶרֶב שַׁבָּת בְּשַׁבָּת!

"עֹלַת שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ" – וְלֹא עֹלַת שַׁבָּת זוֹ בְּשַׁבָּת אַחֶרֶת!
הֲרֵי שֶׁלֹּא הִקְרִיב לְשַׁבָּת זוֹ, שׁוֹמֵעַ אֲנִי יַקְרִיב לְשַׁבָּת הַבָּאָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: "עֹלַת שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ".
מַגִּיד שֶׁאִם עָבַר הַיּוֹם – בָּטֵל קָרְבָּנוֹ!

את כל המוספים יש להקריב בין התמיד של שחר לזה של בין הערבים, וראו לעיל פיסקה קמג ותוספתא פסחים ד ב.

"עַל עֹלַת הַתָּמִיד וְנִסְכָּהּ" – מַגִּיד שֶׁאֵין מַקְרִיבִים מוּסָפִים אֶלָּא בֵּינְתַיִם.

פיסקה קמה

על במדבר כח יא-טו

כאן לא ניתן להציג את עצם ההקרבה כחידוש, שהרי בראש חודש – בניגוד לשבת – לא נאסרה מלאכה; אבל כיוון שקרבן המוסף שונה בהרכבו מזה של השבת יש צורך בפסוקים אלו.

"וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם תַּקְרִיבוּ עֹלָה לַה'" (במדבר כח יא), לָמָּה נֶאֱמַר?

לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר: "אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה... וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי" (במדבר כח ד-ח).
שׁוֹמֵעַ אֲנִי, אַף רָאשֵׁי חֳדָשִׁים הָיוּ בַּכְּלָל, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר".
וַהֲרֵי הַכָּתוּב מוֹצִיאָן מִכְּלָלָם, לְהַחְמִיר עֲלֵיהֶם וְלִידּוֹן בְּמוּסָפִים.
וְיִלְמְדוּ מִשַׁבָּת! וְהַדִּין נוֹתֵן: אוֹ, מַה שַׁבָּת שְׁנֵי כְבָשִׂים – אַף בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים שְׁנֵי כְבָשִׂים!
תַּלְמוּד לוֹמַר: "וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם תַּקְרִיבוּ עֹלָה לַה' פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם..." – בְּמִנְיָן אַחֵר הַכָּתוּב מְדַבֵּר!

למחלוקת ר' אלעזר ור' ישמעאל ראו מנחות ט ב, שם מופיע ר' שמעון במקום ר' ישמעאל.

"וְנִסְכֵּיהֶם חֲצִי הַהִין יִהְיֶה לַפָּר" (במדבר כח יד), רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: הִין הָיָה בַּמִּקְדָּשׁ, וּכְמִין שְׁנָתוֹת הָיוּ בוֹ:

'עַד כָּאן – לַפָּר', וְ'עַד כָּאן לָאַיִל', וְ'עַד כָּאן לַכֶּבֶשׂ'.
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: לֹא הָיָה שָׁם הִין, אֶלָּא מִדָּה יְתֵרָה שֶׁל לֹג וּמֶחֱצָה הָיָה שָׁם,
שֶׁבּוֹ הָיָה חוֹלֵק מִנְחַת כֹּהֵן גָּדוֹל: לֹג וּמֶחֱצָה בַּבֹּקֶר – וְלֹג וּמֶחֱצָה בֵּין הָעַרְבָּיִם.

ראו לעיל פיסקה קמד, דרשה דומה על 'שבת בשבתו'. הדרשה מובאת פעמיים בניסוחים שונים.

"זֹאת עֹלַת חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ" – וְלֹא עֹלַת חֹדֶשׁ זֶה בְּחֹדֶשׁ אַחֵר!

הֲרֵי שֶׁלֹּא הִקְרִיב בְּחֹדֶשׁ זֶה, שׁוֹמְעַנִי יַקְרִיב בְּחֹדֶשׁ אַחֵר? תַּלְמוּד לוֹמַר: "זֹאת עֹלַת חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ", מַגִּיד שֶׁאִם עָבַר הַיּוֹם בָּטֵל קָרְבָּנוֹ!

אין להסתפק במוספים של שני ראשי חודשים בשנה, אלא יש להקריב אותם בכל ראש חודש.

"לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה", לָמָּה נֶאֱמַר? לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר: "וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם תַּקְרִיבוּ עֹלָה לַה'",

שׁוֹמְעַנִי מִעוּט חֳדָשִׁים שְׁנַיִם? תַּלְמוּד לוֹמַר: "לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה"!

הדרשן מניח שקרבן חטאת בא לכפר על חטא מסויים, ומציע את ספק הטומאה שנוצר מקיומם של קברים שאבדו בתהום (ראו תוספתא זבים ב ה), והכהן נטמא בהם בלי לדעת את קיומם. וראו גם שבועות א ד, "שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף".

"וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת לַה'" (במדבר כח טו) – לְכַפֵּר עַל קֶבֶר הַתְּהוֹם.

ראו גם לעיל פיסקה קמד.

"עַל עֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה וְנִסְכּוֹ" – מַגִּיד שֶׁאֵין מוּסָפִים קְרֵבִים אֶלָּא בֵּינְתַיִם!

פיסקה קמו

על במדבר כח טז-יז

קרבן הפסח נוהג לדורות, וכן גם קרבנות המוסף של חג המצות.

"וּבַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם" (במדבר כח טז) – אֵין לִי אֶלָּא לְשָׁעָה; לְדוֹרוֹת מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "פֶּסַח לַה'"!

הדרשן מפריד בין "חג" לבין "שבעת ימים" וכו' שבהמשך הפסוק, וטוען שקרבן החגיגה הוא חובה דווקא ביום טו ניסן ולא בהמשך שבעת הימים, ראו תוספתא חגיגה א ד; בניגוד למכילתא פסחא סוף ז.

"וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חָג" (במדבר כח יז) – קְבָעוֹ הַכָּתוּב חוֹבָה!

מיקום הדרשה כאן בעייתי כי הפסוק שלנו אינו תורם דבר לעניין זיהוי המצה – הנובע מהפסוק בדברים; והשוו מכילתא פסחא ח. וכן לעיל קי, וראו בהערה שם.

"שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת יֵאָכֵל", לָמָּה נֶאֱמַר? לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ" (ויקרא כג ו).

שׁוֹמְעַנִי כָּל מַצָּה בְּמַשְׁמָע? תַּלְמוּד לוֹמַר: "לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ, שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי" (דברים טז ג).
לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא בְּדָבָר הַבָּא לִידֵי מַצָּה וְחָמֵץ! אֵי זֶה הוּא דָּבָר הַבָּא לִידֵי מַצָּה וְחָמֵץ? הֱוֵי אוֹמֵר, אֵלּוּ חֲמֵשֶׁת הַמִּינִים.
וְאֵלּוּ הֵם: הַחִטִּים וְהַשְּׂעוֹרִים וְהַכֻּסְּמִים וְשִׁבֹּלֶת שׁוּעָל וְשִׁיפוֹן. יָצְאוּ אֹרֶז וְדֹחַן וְהַשֻּׁמְשְׁמִים וְהַפְּרָגִים,
שֶׁאֵינָן בָּאִים לִידֵי מַצָּה וְחָמֵץ, אֶלָּא לִידֵי סֵרָחוֹן!

פיסקה קמז

על במדבר כח יח-כד

דורש 'מקרא'-הקרה לו, הכן לכבודו.

"בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ" (במדבר כח יח), אֵרְעוֹ הכן אותו וסמנו בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה וּבִכְסוּת נְקִיָּה.

היתר הכנת אוכל ביו"ט נלמד מהפסוק הנ"ל בשמות, שבהמשכו נאמר "אך אשר יעשה לכל נפש" וכו'; וראו מכילתא פסחא ט.

"כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ", מַגִּיד שֶׁאָסוּר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה; וּמִנַּיִן לְהַתִּיר בּוֹ אֹכֶל נֶפֶשׁ?

נֶאֱמַר כָּאן "מִקְרָא קֹדֶשׁ", וְנֶאֱמַר לְהַלָּן "מִקְרָא קֹדֶשׁ" (שמות יב טז); מַה מִּקְרָא קֹדֶשׁ הָאָמוּר לְהַלָּן – לְהַתִּיר בּוֹ אֹכֶל נֶפֶשׁ,
אַף מִקְרָא קֹדֶשׁ הָאָמוּר כָּאן – לְהַתִּיר בּוֹ אֹכֶל נֶפֶשׁ!

ראו מנחות ד ב. אבל אם מצא פחות משבעה כבשים – לא יקריב אותם, כי הכבשים מעכבים זה את זה, וראו תוספתא מנחות ו ו.
ההיתר להקריב רק אחד המינים חל רק אם לא מצא המקריב מינים נוספים, ואין להשתמש בו במקרים שהם נמצאו.

"וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה עֹלָה לַה' פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם" וְגוֹ' (במדבר כח יט),

הֲרֵי שֶׁמָּצָא פָּרִים וְלֹא מָצָא אֵילִים, אֵילִים וְלֹא מָצָא כְּבָשִׂים, שׁוֹמֵעַ אֲנִי לֹא יַקְרִיב עַד שֶׁיִּמְצָא כֻּלָּם?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה' שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא כג ח), אֲפִילוּ אֶחָד מֵהֶם!
אוֹ אֲפִילוּ כֻּלָּם מְצוּיִים? תַּלְמוּד לוֹמַר: "פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם וְאַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם" (במדבר כח יט).

הדגש על כך שבכל ימי הפסח מקריבים אותו קרבן נצרך בגלל ההבדל מחג הסוכות, שבו מספר הפרים אינו קבוע.

"מִלְּבַד עֹלַת הַבֹּקֶר אֲשֶׁר לְעֹלַת הַתָּמִיד תַּעֲשׂוּ אֶת אֵלֶּה: כָּאֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַיּוֹם שִׁבְעַת יָמִים" (במדבר כח כג-כד), לָמָּה נֶאֱמַר?

שֶׁהָיָה בַּדִּין: הוֹאִיל וְחַג סוכות טָעוּן חֲגִיגָה, וְהַפֶּסַח טָעוּן חֲגִיגָה; מַה הֶחָג, פּוֹחֵת וְהוֹלֵךְ – אַף פֶּסַח פּוֹחֵת וְהוֹלֵךְ!

ראו לעיל פיסקה קמד.

תַּלְמוּד לוֹמַר: "כָּאֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַיּוֹם שִׁבְעַת יָמִים לֶחֶם אִשֶּׁה", שֶׁלֹּא לְהוֹסִיף וְשֶׁלֹּא לִגְרֹעַ!

"עַל עֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה וְנִסְכּוֹ" – מַגִּיד שֶׁאֵין מוּסָפִים קְרֵבִים אֶלָּא בֵּינְתַיִם!

פיסקה קמח

על במדבר כח כו

הדרשן טוען לזהות של יום החמישים, יום הביכורים, יום המנחה ויו"ט של שבועות.

"וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'", לָמָּה נֶאֱמַר?

לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר: "עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם" (ויקרא כג טז).
מְנֵה חֲמִשִּׁים – וְהַקְרֵב מִנְחָה בַּחֲמִשִּׁים! אַתָּה אוֹמֵר מְנֵה חֲמִשִּׁים וְהַקְרֵב מִנְחָה בַּחֲמִשִּׁים,
אוֹ מְנֵה חֲמִשִּׁים וְהַקְרֵב מִנְחָה בַּחֲמִשִּׁים וְאֶחָד? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'"!
וַעֲדַיִן אֲנִי אוֹמֵר: עֲשֵׂה יוֹם טוֹב בַּחֲמִשִּׁים וְאֶחָד, וְהַקְרֵב מִנְחָה בַּחֲמִשִּׁים! תַּלְמוּד לוֹמַר: "בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם מִקְרָא קֹדֶשׁ".
הָא אֵין עָלֶיךָ לוֹמַר כַּלָּשׁוֹן אַחֲרוֹן, אֶלָּא כַּלָּשׁוֹן רִאשׁוֹן: מְנֵה חֲמִשִּׁים וְהַקְרֵב מִנְחָה בַּחֲמִשִּׁים!

שתי הלחם הם ביכורי החיטה, והעומר הוא ביכורי השעורה, אבל הקרבת העומר מתירה את כל התבואה החדשה – גם את החיטה – לאכילה לכל אדם; וראו מנחות י ו.

"מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'" – שֶׁתְּהֵא חֲדָשָׁה לְכָל הַמְּנָחוֹת, שֶׁלֹּא תְקַדְּמֶנָּה מִנְחָה אַחֶרֶת.

מִיכָּן אָמְרוּ: אֵין מְבִיאִין מְנָחוֹת וּבִכּוּרִים וּמִנְחַת בְּהֵמָה קֹדֶם לָעֹמֶר, וְאִם הֵבִיא – פָּסוּל.
קֹדֶם לִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם לֹא יָבִיא, וְאִם הֵבִיא – כָּשֵׁר. מָה הֶפְרֵשׁ בֵּין עֹמֶר לִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם?
הַקּוֹדֵם לָעֹמֶר אָסוּר לְגָבוֹהַּ וְאָסוּר לְהֶדְיוֹט, לְפִיכָךְ אִם קָרְבוּ – לֹא יַעֲלוּ.
הַקּוֹדֵם לִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם אָסוּר לְגָבוֹהַּ וּמֻתָּר לְהֶדְיוֹט, לְפִיכָךְ אִם קָרְבוּ – יַעֲלוּ.

גירסה סיפורית לדיון דלעיל. ר' יהודה בן נחמן צדק בתשובתו לר' טרפון; אבל הוא שמח על עצם הניצחון ולא על ההלכה שלימד. הוא גילה את המניע שעמד מאחורי התשובה שהשיב – יצר התחרות בר' טרפון, המבוגר והמכובד ממנו. הדיון הוא על ההבדל בין העומר לשתי הלחם, ור' יהודה בן נחמן מת בזמן שבין הפסח לעצרת – הוא הזמן שבין שני הקרבנות; וראו יבמות סב ב, שתלמידי ר' עקיבא מתו בין פסח לעצרת מפני שלא נהגו כבוד זה בזה.

רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: הוֹאִיל וְעֹמֶר מַתִּיר, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם מַתִּירוֹת,

אִם לָמַדְתִּי לַמְּנָחוֹת הַבָּאוֹת קֹדֶם לָעֹמֶר – שֶׁהֵם פְּסוּלוֹת,
אַף מְנָחוֹת הַבָּאוֹת קֹדֶם לִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם – יִהְיוּ פְסוּלוֹת!
אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה בֶּן נַחְמָן: לֹא: אִם אָמַרְתָּ בַּמְּנָחוֹת הַבָּאוֹת קֹדֶם לָעֹמֶר, שֶׁלֹּא כָּשְׁרוּ לֹא לְגָבוֹהַּ וְלֹא לְהֶדְיוֹט,
תֹּאמַר בַּמְּנָחוֹת הַבָּאוֹת קֹדֶם לִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם שֶׁהֵם פְּסוּלוֹת? שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֻכְשְׁרוּ לְגָבוֹהַּ – הֻכְשְׁרוּ לְהֶדְיוֹט!
נִסְתַּכֵּל בּוֹ רַבִּי עֲקִיבָא וְצָהֲבוּ פָּנָיו, אָמַר לוֹ: יְהוּדָה בֶּן נַחְמָן, צָהֲבוּ פָּנֶיךָ שֶׁהֵשַׁבְתָּ אֶת הַזָּקֵן?
תָּמֵהַּ אֲנִי עָלֶיךָ, אִם תַּאֲרִיךְ יָמִים בָּעוֹלָם!
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי אֶלְעַאי: בַּפֶּסַח הָיָה הַדָּבָר, וּכְשֶׁבָּאתִי לָעֲצֶרֶת אָמַרְתִּי: הֵיכָן יְהוּדָה בֶּן נַחְמָן?
אָמְרוּ לִי: הָלַךְ לוֹ.

פיסקה קמט

על במדבר כח כז-לא

בויקרא כג יז-כ מוזכרים כבשי עצרת ושתי הלחם, וכאן מופיעים מוספים אחרים. הדרשה מציגה את הסתירה לכאורה כתוספת: מקריבים את המוספים וגם את האמור שם.

"וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה'" (במדבר כח כז), אֵלּוּ אַתָּה מַקְרִיב חוּץ מִן הָאָמוּר בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים.

אַתָּה אוֹמֵר אֵלּוּ אַתָּה מַקְרִיב חוּץ מִן הָאָמוּר בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, אוֹ הֵן הֵן הָאֲמוּרִים בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים?
וְכִי שָׁוִים הֵן? – הָא אֵין עָלֶיךָ לוֹמַר כַּלָּשׁוֹן אַחֲרוֹן אֶלָּא כַּלָּשׁוֹן רִאשׁוֹן: אֵלּוּ אַתָּה מַקְרִיב חוּץ מִן הָאָמוּר בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים!

ראו לעיל קמז; ומנחות ד ב. אבל אם מצא פחות משבעה כבשים – לא יקריב אותם, כי הכבשים מעכבים זה את זה, וראו תוספתא מנחות ו ו.
ההיתר להקריב רק אחד המינים אינו חל אם מצא המקריב מינים נוספים.

"פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם וְאַיִל אֶחָד", הֲרֵי שֶׁמָּצָא פָּרִים וְלֹא מָצָא אֵילִים, אֵילִים וְלֹא מָצָא כְּבָשִׂים,

שׁוֹמֵעַ אֲנִי לֹא יַקְרִיב עַד שֶׁיִּמְצָא כֻּלָּן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "שִׁבְעַת יָמִים תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לַה'" (ויקרא כג לו) – אֲפִלּוּ אֶחָד מֵהֶם.
אוֹ אֲפִלּוּ כֻּלָּם מְצוּיִים? תַּלְמוּד לוֹמַר: "פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם וְאַיִל אֶחָד שִׁבְעָה כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה"!

ראו מנחות ח סוף ז, שמשווים את מומי הבהמות ליין מקולקל. לעניין חסר ויתר – כשם שאין להביא יותר ממניין הבהמות או פחות ממנו – כך אין להביא יותר או פחות נסכים, אלא לפי המידה.

"מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתוֹ תַּעֲשׂוּ תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם וְנִסְכֵּיהֶם" (במדבר כח לא), מַקִּישׁ נְסָכִים לַבְּהֵמָה:

מָה בְּהֵמָה נִפְסֶלֶת בְּמוּמִים, בְּחָסֵר וּבְיָתֵר – אַף נְסָכִים נִפְסָלִים בְּמוּמִים, בְּחָסֵר וּבְיָתֵר!