קטגוריה:במדבר כח א

מ"ג במדבר · כח · א · >>

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וידבר יהוה אל משה לאמר

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

וידבר ה' אל משה לאמר צו את בני ישראל עד סוף הסדר. ויש לשאול במצוות האלה שיזכור שאלות:

השאלה הא' למה זה זכרה התורה כאן מצות התמידין בבקר ובערב בהיות שכב' צוה עליה בסדר ואתה תצוה ואם נשנו פה מצוות הקרבנות למה לא נשנו כלם כחטאת וכאשם:

השאלה הב' למה לא היו בקרבן התמידין לא פר ולא איל ולא שעיר החטאת כמו שהיה במועדים ושבתות ה' אלא שני כבשים בלבד ולמה לא היו נקרבים שניהם יחד במוספי' אלא אחד בבקר ואחד בערב:

השאלה הג' מדוע היה קרבן מוסף שבת ב' כבשים בלבד ולא פר ולא איל ולא שעיר כשאר המוספים כלם אלא שוה בשוה כתמידין ומה ההדמות שיש ביניהם שבעבורו השוו קרבנות התמידין עם מוסף שבת:

השאלה הד' מדוע לא היו במוסף השבת ז' כבשים כמו שהיו בר"ת ובכל שאר המועדים שבכל מוסף היו ז' כבשים או י"ד בחג הסכות זולת מוסף השבת שצוה להקריב בו בלבד שני כבשים:

השאלה הה' למה היו הקרבנות במוספי ר"ח ובחג המצות ובחג השבועות שוים מבלי חלוף כלל ומה הוא ההדמות ביניהם שחייב היות קרבנות מוספיהם שוים ומתדמים:

השאלה הו' מדוע במוספי ר"ח וחג המצות וחג השבועות היו ב' פרים בכל אחד מהם. אבל ביום תרועה וביום הכפורים וביום שמיני חג עצרת היה פר אחד ולא השוו כל המועדים בפרים כמו שהשוו באילים ובכבשים ובשעירי עזים:

השאלה הז' למה זה במוספי ר"ח וחג המצו' ושבועות ויום תרועה וי"ה ושמיני עצרת היה תמיד איל אחד ובמוספי חג הסכות היו שני אילים לא פחות ולא יותר בכל ימי החג:

השאלה הח' למה זה היו שוים בקרבנות מוספיהם יום תרועה ושמיני עצרת ומה ההדמות שיש ביניהם שהשוו בקרבנותיהם:

השאלה הט' מדוע בכל מוספי הר"ח והמועדי' כלם פסח שבועות יום תרועה וי"ה ושמיני עצרת צוה להקריב בכל מוסף מהם שבעה כבשים ובימי חג הסכות צוה להקריב בכל יום י"ד כבשים:

השאלה הי' מדוע בימי חג הסכות היו הכבשי' והאלים שוים בכל שבעת ימי החג אבל הפרים לא היו שוים כי היו הולכים ומתמעטי' בכל יום:

השאלה הי"א למה ביום הראשון מהחג היו מקריבים י"ג פרים וביום השביעי האחרון מהחג שבעה ואף שיהיו הולכים ומתמעטי' למה היה המעטתם בזה הדרך ולא באופן אחר כי אין ספק שהיה בזה סבה מה:

השאלה הי"ב למה לא נמצא באחד מהמוספי' חלוף בשעיר החטאת כי הנה בפרים מצאנו חלוף גדול פעם פר אחד ופעם ב' פרים ופעם י"ג וי"ב וכו'. ובאלים פעם אחד ופעם שני אלים והכבשים פעם שבעה ופעם י"ד אבל בשעיר תמיד היה אחד. ולא בא שעיר עם התמידין ולא במוסף שבת:

השאלה הי"ג למה לא היה מספר שוה מהבהמות הנקרבות במוספי המועדים כי הנה במוסף שבת היו מקריבים שתים בלבד ובמוסף ר"ח וכן במוסף פסח ושבועות חמש עשרה בהמות. אמנם במוסף ר"ה וי"ה ושמיני עצרת היו עשרה בהמות. ובחג הסכות כפי הימים ותוספת הימים ומעוטן ביום הראשון מהחג שלשים בהמות וביום השני כ"ט וביום הג' וביום הד' כ"ז וביום הה' כ"ו וביום הו' כ"ה וביום ה' כ"ד בהמות והם חלופים גדולי' ראוי לבקש להם טעם:

השאלה הי"ד למה לא זכר הכתוב כאן בין קרבנות המועדים עולת עומר התנופ' האמורה באמור אל הכהנים ולא גם כן המנחה חדשה שצוה להקריב בחג השבועות שנאמר והקרבתם על הלחם ז' כבשים תמימם בני שנה ופר בן בקר אחד ואלים שנים יהיו עולה לה' והיה ראוי שיזכרו פה גם כן:

והנני מפרש הפסוקים ואתן סבות וטעמים להתיר השאלות האלה:

ואומר שהרלב"ג התאמץ לתת טעם וסבה לכל קרבן מהנזכרים כאן בפרש'. ואומר בכלל שהיה המכוון מהקרבנות האלה להעיר על מציאות הצורה הראשונה יתברך והנה כשנשער מדרגות הצורות כשנתחיל בצורת היסודות וצורת הדומם וצורת הצומח וצורת המרגיש וצורת המדבר שהן חמש מדרגות. וצורת השכלים הנבדלים מדרגה ששית. היתה הצורה האלהית ית' מדרגה שביעית בצורות ההן. ולכן היו ז' כבשים בקרבנות להעיר על ז' מדרגות הצורות בשבעת ימי החג. האמנם כשנשער הצורות באופן אחר. והוא יסודות דומם מרגיש צומח מדבר שהן ה' מדרגות ומניעי הגלגלים מדרגה ששית. והשכל הפועל מדרגה שביעית היה האל יתברך בצורת מדרגה שמיני' ונרמז זה ביום השמיני עצרת. וכאשר תשער הצורות במדרגותיהן באופן אחר. רוצה לומר יסודות דומם וצומח ומרגיש ומדבר ומדרגה ששית מניעי כל שבעה כוכבי לכת ומדרגה ז' מניע גלגל ערבות. ומדרגה ח' השכל הפועל הנאצל מהגרמי' השמימיי' יהיה הסבה הראשונה יתברך הוא המדרגה הט' מהצורות. וכאשר נשער הצורות כלם נבדלות מחומר ונמנ' מניעי ז' כוכבי לכת ז' מדרגו' ומניע הגלגל מדרגה ח' והשכל הפועל מדרגה תשיעית יהיה הראשון יתברך מדרגה עשירית מהצורות. וכאשר נשער כל מניעי הגלגלי' הראשיי' והמשרתי' להם תהיה הסבה הראשונה הוא המניע החמשי' לפי שכבר התבאר בספר מלחמות ה' שיש לכל אחד מכוכבי הנבוכה גלגל מיוחד יניעהו התנועה המהירה וגלגל אחר מאוחר יניעהו התנועה המאוחרת ועל ההנעות האלו זכר ונתן החכם הנז' טעמים בקרבנות המוספים שנזכרו כאן. ואמר שבשבת נכפלו העולות שבכל יום. לפי שקדושת היום הז' מודיע מציאות האל והשגחתו להוראתו על המדרגה השביעית מהצורות. ולפי שביום הזה תניע ההשגה השכלית יותר נכפלו העולות ההן. ומוסף ר"ח היה ביום חדוש ראיית הלבנה כי חדושה תורה על תנועת הגרמי' השמימיי'. ושאין השמי' קיימי' והארץ מתנועעת כמו שחשבו אנשי' שאם היה הדבר כן היה הירח תמיד כמרחק השמי'. ואנו רואים הדבר בהפך שבכל חדש תשיג הירח השמש פעם אחת ואחר תרחק ממנו מעט מעט עוד תשוב להתקרב אליו מעט מעט וכן הענין באור הירח שהוא מוסיף תחלה עד שתשלם ואח"כ מעט מעט עד שיסתר וישוב אח"כ להראו' ואז הוא חדוש הלבנה וזה מורה שהשמי' מתנועעי'. ולפי שכל מתנועע יש לו מניע נשיג משם מציאות הצורות הנבדלות מניעי הגלגלים ונדע שיהיו בהכרח ז' מניעים לז' כוכבי לכת ומניע אחד לגלגל ערבות ושכל אחד כמו משותף ושופע מכלם והוא השכל הפועל והשכל הראשון יתברך שהוא התחלה לכל הנמצאות ולרמוז לזה היו במוסף ר"ח ז' כבשים כנגד ז' מניעי הכוכבי לכת. ואיל אחד כנגד מניע גלגל ערבות והיו שם שני פרים להורות על מציאות השכל הפועל ועל הסבה הראשונה יתברך. ואע"פ שהם מחחלפים במדרגה לאין שיעור הנה מפני קצת שתוף שידומה ביניהם ישתף יחד ומצד השתוף הזה טעה אלישע אחר וחשב שהיה שכל הפועל הוא הש"י וז"ש חז"ל (חגיגה דף ט"ו) ראה מטטרון ששמו כשם רבו. ואמנם מוסף חג המצו' היה בשוה כמוסף ר"ח לפי ששניהם מורים על ענין הלבנה ותנועת השמים. ולכן היה החג הזה ביום ט"ו לחודש כי אז תהי' הלבנה בתכלי' המרחק מן השמש ואורה שלם. ולזה היה גם כן חג הסכות ביום ט"ו לחדש והיו ימי החג שבעה להורות מצד הימי' ג"כ על מציאו' השם כשנשער הצורות בז' מדרגותיהם ולפי שבבחינת עצמות הצורות תהיה הצורה הראשונה הוא אלהינו ית' הי' ביום הראשון שבתון. ולפי שבבחינת עמידת ה' עליהם תהיה הצורה האחרונה הוא יתברך היה ביום הזה שבתון. אמנם במספר חג השבועות נכפלה ההערה הזאת מה שנקרב על הלחם ובמוסף היום והיום בעצמו מעיד על המניע החמשים ולכן היה יום החמשים קדש. והיו שם שתי פעמי' ז' כבשים להעיר שיש שם ז' מניעי' מסכימי' בכוכבי' לכל כוכב מאלה התנועות כמו שיתבאר בחמשי מספר מלחמות ה'. ולזה גם כן לא היה החג כי אם יום אחד להעיר על אחדות המניע החמשים הקדוש יתברך. ואמנם יום תרועה שהוא בר"ח השביעי היה מורה על הצורה השביעית במדרגת הצורות לפי שהוא שביעי בחדשי'. ולפי שהוא מורה שהעשירי יהיה קדש לכן היה היום העשירי יום כפורים. והיה קרבנו כקרבן זה היום של ר"ח והיה הפר מורה על השכל הפועל והאיל מניע על גלגל ערבות. וז' הכבשים על מניעי שבעה כוכבי לכת. והיה יום ר"ה קדש להעיר מל קדושת הראשון יתברך והיו בו תשע עולות להעיר על תשע מעלות הנשארות מהצורות. והנה לא שם הצורה העשירית יתברך במספר העולות מפני רוממתו על הצורות האלה. ולכן לא היתה קדושה נוספת בימים שבין ר"ה לי"ה להורות על עוצם ההבדל שבינו יתברך לשאר השכלים. וחג הסכות היו ז' ימים להורות על שבע מדרגות הצורות שהראשונה מהם הוא יתב'. והנה היו י"ד כבשי' בכל יום מזה החג לסבה הנזכרת בעולות חג השבועות והיו ב' אלים להורות שיש בערבות ב' מניעים. אחד ראשיי ואחד משרת. ואולם הפרים היו תמיד י"ד ושבעה פרים מהם מורים על מניעי גלגלי שבעה כוכבי לכת. והפרי' הנשארים והימים שהיו תמיד שבעה מורים על מניעי' אחרי' נעמוד עליהם מצד תנועת החלוף הנמצאת לכל אחד מהם. ולחלוף עניניהם הושמו המעירים עליהם פרים וימים. ואפש' לומר שבאו לרמוז על התנועות וכמו שהאריך החכם בביאורו. והיה ביום השמיני עצרת רגל בפני עצמו וקדש והיו עולותיו כמו ר"ה וי"ה מפני הסבה שנזכרה בהם. הן אלו קצות דרכיו של הרלב"ג ולא ישרו בעיני לסבו'. ראשונה שהוא לא השיב על השאלות אשר שאלתי ולא נתן סבה עצמית קיימת בטעם התמידין. והשנית לפי שכל דבריו דמיונות ואין בהם ממש כי מי הביאו למנות בתוך הצורות צורות הש"י עם צורת הדומם והצומח והיסודות ועוד כי אם מנה הדומם צורה בפני עצמה והצומח צורה בפני עצמה למה לא ימנה גם כן צורת האש בפני עצמה וצורת המים בפני עצמה בהיותם צורות הפכיות ומנה את היסודות כלם בצורם אחת ממדרגה אחת ואם ימנה כל צורה וכל מניע ממדרגה בפני עצמה יהיו צורות היסודות שהם ד' ודומם ומרגיש וצומח ומדבר שהם ארבעה ומניעי ז' כוכבי לכת ומניעי הגלגל שמיני ומניעי גלגל ערבות העליון אם הוא העלול הראשון והשכל הפועל והסבה הראשונה יעלו הצורות אל י"ט וכמה דוחקים שיש בדעתו ומפני זה ברחתי ממנו ואומר לא אזכרהו ולא אדבר עוד בשמו. ואבחר דרך אחר מהרמז וההערה המדעית מסכמת למועדי' האלה וכמו שאבאר בפירוש הפסוקים:

וידבר ה' אל משה צו את בני ישראל עד וביום השבת. מפני שצוה הקב"ה למשה על מיתתו ראה הוא ע"ה בעוצם השגחתו הדברים שיתחדשו במיתתו מהחסרון והגריעות לישראל ותקן אליהם אשר תעוות מיתתו בתוך עמו. וצוה ראשונה על הקרבנות לפי שבהיותו מרע"ה חי היה באמצעיתן הרוח הנבואיי נשפע בקולות ובהכנה מועטת על שלומי אמוני ישראל ואחרי מותו תחדל המתנה ההיא ולא יהי' החזון נפרץ. ותצטרך הנבואה להכנה כפולה ומכופלת ממה שהיתה צריכה בימיו. ועל זה צוה בקרבנות התמידין והמוספים לפי שיש בהקרב' העולות תועלת גדולה בהגעת הנבואה. כי מפני זה הקריבו אדם הראשון ונח ואברהם לאל הנראה אליו ושאר האבות. ואולי שגם בלעם מפני זה צוה לבלק בנה לי בזה ז' מזבחות וגו'. ומפני שהיו התמידין מועילים בזה תועלת עצום ושאר העולות גם כן תמצא בסדר ואתה תצוה שאמר יתברך כשצוה על הקרבת התמידין עולת תמיד לדורותיכם פתח אהל מועד לפני ה' אשר אועד לדבר אליך שם ונועדתי שמה לבני ישראל. והנה מרע"ה בחייו היה בא בכל יום אל אהל מועד יעיר בבקר בבקר יזהיר את הכהנים שיעשו התמידין באופן שהיו נקרבי' במועדי'. והיה מעלה עולות להוריד השפע האלהי על עמו. ולכך חשש יתברך שאחר מותו הכהני' לא יהיו זריזים בעבודת הקרבנות כאשר היו בחיי משה. ולכך צוה למשה שיצוה את ישראל עליהם. שמפני שהיו התמידין משל צבור הם יזרזו לתת שקלי הקדש המיוחדי' לזה ויזהיר את הכהנים לעשות את התמידין בזמנם כראוי וזה זכרון המצוה הזאת במקום הזה לא להיותה מצוה מחודשת כי כבר נצטווה בה בסדר תצוה ולא ג"כ מפני ששם נצטוו בה לימי המלואים בלבד וכאן לדורות כמו שחשבו קצת מהמפרשי'. כי הנה שם כתיב וזה אשר תעשה על המזבח וגו' עולת תמיד לדורותיכם. אלא מפני הסבה אשר זכרתי ממיתת משה שע"כ יצוה את בני ישראל ואת הכהנים לאמר תשמרו להקריב לי במועדו ומפני זה לא צוה כאן על קרבן אחר מאשר צוה קודם לזה והותרה בזה השאלה הראשונה. והנה אמרו את קרבני לחמי לאישי ריח ניחוחי אפשר לפרשו על התמידין ועל המוספים כלם שנזכרו כאן בפרשה שיקריבו כל קרבן מהם במועדו. וחז"ל אמרו את קרבני זה הדם. לחמי אלו תמידי'. לאישי אלו חלבים. ריח זה השמן. ניחוחי אלו הנסכי'. ויורה על זה אמרו אחריו ואמרת אליהם זה האשה וגומר שהתחיל לפרט הכלל וזכר ראשונה התמידין שהם תמידין בכל יום. ואח"כ וביום השבת שהם נ' שבתות בשנה ואח"כ ובראשי חדשיכם שהם י"ב בשנה. ואח"כ מועדי ה' שהם פעם אחת בשנה. אבל היותר נכון ומתישב בפשט הכתוב הוא שעל התמידים בלבד אמר את קרבני לחמי לאישי ריח ניחחי תשמרו להקריב לי במועדו ר"ל החטאת והאשם ושאר הקרבנות הבאים על עניני בני אדם הם קרבנותיהם ואין צורך להזהיר עליהם אבל התמידין שהם ביחוד ועצם ואמת קרבני המיוחד לי לחם חקי שבעבורם השכינה שורה ביניהם כמו שנזכר וקדשתי את אהל מועד וגומר ושכנתי בתוך בני ישראל אותו המאכל שתקריבו על אש מזבחי בסעודת הבקר ובסעודת הערב כדרך בני אדם אותו תשמרו להקריב לי במועדו. ואמר ריח ניחחי להגיד שהיתה הכוונה בקרבן ההוא הריח אשר יעלה ממנו באש. ותכלית המאמר כלו הוא אותו. המאכל הנקרב לפני כיון שהוא לאישי תהיו נזהרים להקריבו במועדו כי אין ראוי שהאש האלהי היורד מן השמים יהיה יושב ובטל אלא שבמועדו הראוי תתנו לאישי לחמי שישימו על האש המאכל הנקרב אליו. וחז"ל פירשו במועדו שיקריבו עולת הבקר עד ד' שעות משתנץ החמ' עד שיפרוש זריחתו בעילם ושלא יקדים קרבן קודם תמיד של שחר. ולא יאחר קרבן אחר תמיד של בין הערבים. וכן דרשו במועדו אפילו בשבת ואפילו בטומאה. והנה היתה הצוואה הזאת לישראל להגיד שיתקבצו כהנים לוים וישראלים ע"ג התמידין בשחיטתן ומכאן תקנו המעמדות. והנה אמר ואמרת אליהם זה האשה אשר תקריבו לה'. לפי שכל עולה להיותה נשרפת כלה ולא נאכלת תקרא אשה ואמר שנית ואמרת אליהם. אחרי שכבר אמר צו את בני ישראל ואמרת אליה' לפי שראשונה אמר ואמרת להם את קרבני לחמי לאישי ולא פי' כמה יהיה הלחם הנקרב ההוא. והיו סבורין ישראל שיצטרכו להקריב בכל יום כפי גדולת הש"י אלף פרים ועשרת אלפים כבשים כי לא ידעו במה יקדמו את השם. ובעבור זה הוצרך לומר להם אמירה שנית להודיעם שלא יחפוץ השם לפניו כי אם דבר מועט שני כבשים בני שנה תמימים בכל יום. אבל יהיו תמימים בלי מום והיו עולות כלם לגבוה. וחז"ל דרשו שנים ליום שיהיו נשחטים כנגד היום תמיד של שחר במערב ותמיד של בין הערבים במזרח והיה זה להורות שלא היו מקריבים קרבנותיהם לשמש אבל בהפך שהיו שוחטים אותם ואחוריהם כלפי השמש. וביאר למה היו שני כבשים ולא נסתפק בכבש אחד לפי שהיו נקרבים בשני פעמים כסעודת המלכים בבקר ובערב ולא יוכלו להקריב בכל פעם על שלחן המלך ית' פחות מכבש אחד. וזהו את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים. האמנם למה אמר את הכבש אחד ולא אמר את הכבש האחד כמ"ש ואת השני. ולמה אמר בלשון יחיד תעשה בבקר תעשה בין הערבים בהיות המצוה כלה בלשון רבים תשמרו להקריב לי זה האשה אשר תקריבו הוא לפי שבתחלה צוה לישראל שיקריבו ב' כבשים בכל יום ואח"כ צוה לכהן שהכבש היותר משובח ונבחר שבהם יעלה בבקר וזהו את הכבש אחד תעשה בבקר רוצה לומר המיוחד שבהם בחשיבות. ואת הכבש השני במדרגת החשיבות תעשה אותה הכהן בין הערבים כי הבקר מעלה במדרגתו מן הערב. ולפי שהבחירה הזאת היתה מוטלת על הכהן אמר תעשה בלשון יחיד. וחז"ל דרשו את הכבש אחד שהיה רומז אל היחיד בעולמו. והמפרשים פירשו שה"א הכבש מושכת עצמה ואחרת עמה כלומר הכבש האחד. וביאר המנחה אשר יקריבו עם הקרבן ההוא באמרו ועשירית האיפה סולת. וידוע שהעומר עשירית האיפה הוא. וכדי שתהיה מנחה הדורה צוה בלולה בשמן ולא הרבה יותר מדאי. שיעשה לכלוך ולא מעט שיהיה בלתי נרגש אלא שיהי' באיכותו כתית ובדמותו רביעית ההין שהוא הכמות הממוצע ואמר עולת תמיד העשויה בהר סיני להגיד שאין זו כאן מצוה מחודש' כי הוא קרבן העולה שנצטוו עליו בהר סיני כי לא צוה ית' בתחלה על קרבן אחר כמ"ש וזה אשר תעשה על המזבח והוא אשר מקריבים תמיד במדבר והוא היה לריח ניחח לה' כלומר בהיותו נשרף ונאכל על אשו האלהי אשר במזבחו היה נרצה לפניו יתברך. ובפ"ק (חגיגה ט"ו) רבי אליעזר אומר העשויה בהר סיני מעשיה נאמרו מסיני והוא עצמה לא נקרבה. רבי עקיבה אומר קרבה ושוב לא פסקה. אלא מה אני מקיים הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר מ' שנה שבטו של לוי שלא עבדו ע"ז הקריבוה. וי"מ העשויה בהר סיני שצוה על קרבן התמיד בהר סיני כי שאר הקרבנות נצטוו בערבות מואב ובאהל מועד ולהבדיל ביניהם נאמר העשויה בהר סיני לפי שבסיני שהיו קרובים לישוב הקריבו שם את התמידי' ואחרי כן לא הקריבום כל ימי המדבר. ואמרו ונסכו רביעית ההין לכבש האחד בקדש הסך נסך שכר לה'. ראוי לענין למה לא אמר רביעית ההין יין ולמה אמר בקדש ולא אמר כן בשמן למה כפל הלשון הסך נסך והוא שאמר ונסכו רביעית ההין לכבש וגזרת המאמר הוא שכר לה' והנה לא קראו יין כי אם שכר למעט שלא ינסך יין מהול במים כשיצא מגתו הנקרא ג"כ יין לכן אמר שכר שהוא שם ליין המשכר שעבר עליו חדש ימים ולפי שלא ידענו איך ינסך את היין האם נתן אותו על המנחה כשמן או על בשר הכבש קודם הקרבתו ביארה התורה באמרה בקדש הסך נסך שכר לה'. רוצה לומר שבמזבח השם שנקרא קדש שם ינסכו נסך השכר ההוא לא שישפכו אותו על האש כי תכבה אותו והתורה צותה אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה אלא על מקומות מיוחדים מהמזבח וז"ש בקדש הסך נסך שכר לה' כי בהיות הנסוך לשם ה' תשלם מצותו. וי"מ בקדש הסך נסך לה' בכלי השרת הנקראים כאן קדש בהם ינסך נסך שכר לה'. והנה כפל הלשון הסך נסך לרמוז אל שני הנסוכים שהיו עושים על המזבח. הא' נסוך היין בתמידין. והב' נסוך המים בחג. והנה היה שעור היין רביעית ההין לפי שזה הוא השעור מהיין שיספיק לשמח ולא ישכר את האדם בשתייתו והדברים האלה שהיו מקריבים בתמידין הם עקר מזונות האדם בשר כבשים ולחם חטים שמן כתית ויין שהם דגן ותירוש ויצהר. ובעבור זה היו מביאים מהם המעשרות. ואמנם אמרו פעם שנית ואת הכבש השני תעשה בין הערבים בהיות שכבר אמרו למעלה לא בא להזהיר על קרבן הכבש השני כי כבר צוה עליו למעלה באמרו ואת הכבש השני תעשה בין הערבים אלא לצוות שכל המנחה והנסוך אשר יעשה על תמיד של שחר יעשו כמותו על תמיד שבין הערבים וכאלו אמר הכתוב ואת הכבש השני תעשה בין הערבים תעשה אותו אשה לה' כמנחת הבקר וכנסכו כי באותו אופן עצמו יהיה ריח ניחח לה':

ואמנם על מה היה רומז קרבן התמידין הזה ומנחתו כבר נתתי בו טעמים בסדר ואתה תצוה וגם כן בסדר אחרי מות ועכ"ז אגיד לך במקום הזה עקר דעתי בו ואוסיף לך על מה שכתבתי שם מהאמתיות כהנה וכהנה הוא על אחד משני דרכים כי בכל קרבן וקרבן מהמוספי' שנזכרו כאן בפרשה אעשה גם כן שני דרכים מהרמזי':

הדרך הא' ענינו הוא שהחסדים שקבלו ישראל מהאלוה ית' כשלקח אותם לו לעם היו שנים ראשונים וכוללים שמהם נמשכו הטבות רבות. האחד מהם והוא קודם במעלה הוא מתן תורה שבו קנו השלמות הנפשיי. והב' הוא היה הקודם בזמן הוא יציאת מצרים שאז קנו שלמות גופני להיותם בני חורין. וצוה ית' שבבי' מקדשו בכל יום ויום עמו וחסידיו יודו לה' חסדו שעשה בשני הדברים ההמה ושמפני זה יקריבו על מזבחו ב' כבשים את הכבש אחד יעשו בבקר כנגד מתן תורה שהיה בבקר שנא' ויהי ביום הג' בהיות הבקר ויהי קולות וברקים וגומר. ואת הכבש השני יעשו בין הערבים כנגד יציאת מצרים והפסח שאכלו שמה שנ' ושחטו אותו כל קהל עדת בני ישראל בין הערבי' כי לקח אות' הלשונו' עצמם שזכרה התורה בספורים ההמה ולפי שלאחר יציאת מצרים וקבלת התורה ניתן להם את המן עומר לגולגולת והעומר עשירית האיפה הוא לכן צוה שגם על זה יביאו מנחת תודה עשירית האיפה סולת שהוא עומר אחד לזכרון המן שהיה בזה השעור עצמו לכל אחד מישראל כן יתנו לפניו יתברך ולפי שביציאת מצרים נתן להם הקדוש ברוך הוא העושר והכבוד וכתר המעלה והרבה שמחתם ותשון לבם לכן צוה שיעשו לזכרון זה מנחתם בלולה בשמן כי טוב שם משמן טוב ויין כנסכו שהיין משמח לבב אנוש. הנה התבאר כפי הדרך הזה שהיו התמידין נקרבים בכל יום מתיחסים אל החסדים והטובות שהטיב השם עמהם. והיו כבשים לרמוז שמפני זה יהיו ישראל נכבשים לפניו ולכן לא היו פר ולא איל אלא כבשים ורצה יתברך שהגמול שיגמלו לו בניו על חסדיו הגדולים לא יהיה להם למשא וטורח והוצא' רבה אבל יהיה הכל דבר נקל ובלתי נחשב כבש אחד מכל ישראל בסעודת הבקר וכבש אחד מכל ישראל בסעודת הערב ומן הסולת עוגה קטנה עשירית האיפה הסולת ורביעית ההין שמן וכן היין ע"ד מ"ש הנביא בתוכחות עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך ענה בי:

והדרך הב' והוא היותר נכון בעיני מהעיוני והוא שרצה הב"ה לזכות את ישראל להשרישם בדעות אמתיות מאלהותו ומעשיו בתתו להם מצוות יורו וירמזו על האמתיות ההמה. והנה היו התמידים לרמוז שהאל ית' הוא מניע את הגלגל מעליון היומי בעצמו מבלי אמצעי ולכן ממנו היום והלילה כמ"ש לך יום אף לך לילה אתה הכינות מאור ושמש. וכבר התחלפו דעות אחרוני הפילוסופים שרבים מהם חשבו שהמניע הראשון היה העלול הראשון ממנו יתברך אבל הדעת היותר ישר מהם הוא מה שיחס בן רש"ד לארסט"ו כפי מה שיורו עליו שרשי דבריו והוא שהסבה הראשונה יתברך הוא עצמו מניע ראשון וכן הוא האמת כפי התורה האלהית כי מרע"ה רוכב שמים בעזרך והמשורר אמר סולו לרוכב בערבות ביה שמו וכמה מהראיות יש לאמת זה בכתבי הקדש ודברי חז"ל ולרמוז עליו צוה יתברך שיקריבו בכל יום שני כבשים הכבש אחד בבקר לרמוז שהוא בהנעתו יוצר אור ומאיר הבקר. והכבש השני בין הערבים להגיד שממנו ג"כ תנועת השמש למטה מהארץ לו היום והלילה ומהנעתו הגלגל היומי ההוא יתחדשו שניהם כי כמו שהוא ית' ברא את השמים ככה הוא מניעם. ולפי שמן התנועה ההיא התהוו המורכבים והתחדשו ההויות כלם צוה להביא מנחת סלת והשמן והיין שהם עקר המזונות שיזון מהם האדם וכאלו יתנו בכל יום שבח והודאה על האור ועל התבואות שהכל ממנו. ולכן היו התמידין כבשים לרמוז אל האור ואלו החשך היום והלילה הכובשים את העולם. ולא היה בהם פר ולא איל אלא כבשים כפי הרמז והותרה השאלה הב' כפי כל אחד מהרמזים האלה: