ביאור:ספרי במדבר/שלח
ספרי במדבר לפרשת שלח לך[עריכה]
פיסקה קז[עריכה]
על במדבר טו ב-יג
מצוות הנסכים חלה רק לאחר ההתישבות בארץ, 14 שנים אחרי הכניסה לה. ר' ישמעאל דורש את הדין הזה מ'כי תבואו... מושבותיכם', אבל ר' עקיבא מקשה, שהמילה 'מושבותיכם' נמצאת גם במצוות השבת, שאינה תלויה בארץ ישראל; |
"דבר אל בני ישראל כי תבאו אל ארץ מושבותיכם" (במדבר טו ב),
ר' ישמעאל אומר: בא הכתוב ללמדך שלא נתחייבו ישראל בנסכים אלא מביאתן לארץ ואילך, אחר ירושה וישיבה הכתוב מדבר
אתה אומר אחר ירושה וישיבה הכתוב מדבר, או אינו מדבר אלא בכניסתם לארץ מיד?
ת"ל "כי תבואו אל הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך וירשתה וישבתה בה" (דברים יז יד)
הואיל ונאמרו ביאות בתורה סתם, ופרט לך הכתוב באחת מהם שאינו אלא לאחר ירושה וישיבה
אף פורט אני לכל ביאות שבתורה, שלא יהו אלא לאחר ירושה וישיבה
ללמדך שבכל מקום שנאמר "משבותיכם" - בארץ הכתוב מדבר.
אמר לו ר' עקיבא: לפי שהוא אומר "שבת הוא לה' בכל מושבותיכם" (ויקרא כג ג), שומע אני בין בארץ בין בחו"ל?
אמר לו ר' ישמעאל: אין צריך! מה אם מצות, קלות, נוהגות בחו"ל ובארץ, שבת, חמורה, אינו דין שתהא נוהגת בארץ ובחו"ל?
התלמיד מודה לר' עקיבא שנסכי ציבור הוקרבו גם במדבר, אבל לדעתו נסכי יחיד הוקרבו רק בא"י, כדלעיל. |
אמר אחד מתלמידי ר' ישמעאל: בא הכתוב ללמדך שלא נתחייב היחיד בנסכים אלא מביאתן לארץ
ר"ש בן יוחי אומר: בא הכתוב ללמדך על הנסכים, שיהו קרבים בבמה
במקדש היו עשר מנורות (ראו מלכים א ז מט) ועשרה כיורים (ראו מלכים א ז לח); לכן יש צורך להגביל את כמות הנסכים. |
אבא חנין אומר משום ר"א: למה נאמר? לפי שהיה בדין:
הואיל ומצינו שריבה כלי בית עולמים מכלי אהל מועד, כך נרבה נסכי בית עולמים מנסכי אהל מועד?
ת"ל: "ועשיתם אשה לה' עולה או זבח" (במדבר טו ג)!
מגיד הכתוב, שאעפ"י שריבה כלי בית עולמים מכלי אהל מועד - לא ריבה בנסכים!
הדרשה פותחת בצמצום חובת הנסכים מ"אשה" ל"עולה", מרחיבה אותה גם לשלמים ולתודה, מגבילה שוב דווקא לקרבנות רשות של היחיד (בניגוד לחטאת ולאשם), וחוזרת ומרחיבה גם לעולות ושלמי ציבור. |
"ועשיתם אשה לה'", שומע אני שכל הקרב לאישים יטעון נסכים? ת"ל "עולה"
אין לי אלא עולה, מנין לרבות את השלמים? ת"ל "זבח". תודה מנין? ת"ל "או זבח"
משמע מביא אלו, ומביא חטאת ואשם? ת"ל "לפלא נדר או בנדבה". לא אמרתי אלא קדשים הבאים בנדר ובנדבה
משמע מוציא אני את אלו, ומוציא את עולת חובה הבאה ברגלים?
כשהוא אומר "במועדיכם" - להביא את עולת חובה הבאה ברגלים
משמע מביא את עולת חובה הבאה ברגלים, ומביא את חטאת חובה הבאה ברגלים?
ת"ל "וכי תעשה בן בקר עולה או זבח" (במדבר טו ח) בן בקר היה בכלל, ויצא מוצא מן הכלל ללמד על הכלל
מה בן בקר, שהוא בא בנדר ובנדבה, וטעון נסכים - כך כל הבא בנדר ובנדבה יטעון נסכים
יצאו חטאת ואשם, שאין באין בנדר ובנדבה, שלא יטענו נסכים.
כאן מצמצם ר' יאשיה את חובת הנסכים לקרבנות בהמה. ר' יונתן מסיק זאת מאיזכור השלמים, שאינם נוהגים בעוף, ולומד מהפסוק שמתנדב עולה או שלמים סתם יכול להסתפק בהבאת עולה מבקר או מצאן, ואינו חייב להביא גם מהבקר וגם מהצאן. |
"לעשות ריח ניחוח לה' מן הבקר או מן הצאן" (במדבר טו ג), למה נאמר?
לפי שהוא אומר "ועשיתם אשה לה' עולה או זבח" שומע אני, אף עולת העוף תטען נסכים?
ת"ל "מן הבקר או מן הצאן". יצאת עולת העוף, שלא תטען נסכים - דברי ר' יאשיה,
ר' יונתן אומר: אין צריך! שהרי כבר נאמר "או זבח": מה זבח - מין בהמה, אף עולה - מין בהמה
ומה ת"ל "לעשות ריח ניחוח לה' מן הבקר או מן הצאן"? לפי שהוא אומר "ועשיתם אשה לה' עולה או זבח"
שאם אמר 'הרי עלי עולה' ו'שלמים', שומע אני יביא משניהם כאחת גם בקר וגם צאן? ת"ל "מן הבקר או מן הצאן"
מגיד שמביא מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו! ומכאן אתה למד לפסח
לפי שהוא אומר "שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם מן הכבשים ומן העזים תקחו" (שמות יב ה)
מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו. אתה אומר מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו, או יביא משניהם כאחת?
ת"ל "ואם מן הצאן קרבנו מן הכבשים או מן העזים" (ויקרא א י) והרי דברים ק"ו
ומה עולה, חמורה, כשרה לבא מין אחד; פסח, הקל, דין הוא שיכשר לבא מין אחד
הא מה ת"ל "מן הכבשים ומן העזים תקחו"? מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו
איסי מנסה ללמוד את ההלכה מכבשי עצרת, ששניהם מאותו מין (כבשים), למרות שהם שנים. הראיה נדחית, כי כבשי עצרת הם קרבן נדיר, המתקיים רק פעם בשנה; הוא חוזר ומנסה ללמוד אותה משעירי חטאות הציבור, המובאים ביום כיפור, במועדים ובראשי חדשים, וכולם שעירי עיזים - ועדיין הנסיון נדחה, כי אין קרבנות אלו מוקרבים בימי חול; לבסוף הוא מנסה ללמוד זאת מחטאת היחיד – ושוב נדחה, כי חטאת היא קרבן חובה. לכן צריך את המילה המפורשת "או". |
איסי בן עקביא אומר: "לעשות ריח ניחוח לה' מן הבקר או מן הצאן" - מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו
אתה אומר מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו, או יביא משניהם כאחד?
אמרת ק"ו: ומה כבשי עצרת, שהם זקוקים לבא שנים, כשרו לבא מין אחד
עולה, שאינה זקוקה לבא שנים, אינו דין שתכשר לבא מין אחד?
לא: אם אמרת בשני כבשי עצרת, שמעט הכתוב על הבאתן - לפיכך כשרו לבא מין אחד
תאמר בעולה, שריבה הכתוב על הבאתה - לפיכך לא תכשר לבא אלא מין שנים
והרי שעירי יוהכ"פ ושעירי ר"ח יוכיחו, שריבה הכתוב על הבאתם, וכשרו לבא מין אחד
והן יוכיחו לעולה, שאע"פ שריבה הכתוב על הבאתה - תכשר לבא מין אחד!
לא: אם אמרת בשעירי יוהכ"פ, שאע"פ שריבה הכתוב על הבאתן - אינן באים בכל ימות השנה כולה, לפיכך כשרו לבא מין אחד
תאמר בעולה, שריבה הכתוב על הבאתה ובאה בכל ימות השנה כולה - לפיכך לא תכשר לבא אלא מין שנים?
הרי חטאת תוכיח, שריבה הכתוב על הבאתה, וכשרה לבא בכל ימות השנה, וכשרה לבא מין אחד
והיא תוכיח לעולה, שאע"פ שריבה הכתוב על הבאתה ובאה בכל ימות השנה - שתכשר לבא מין אחד!
לא: אם אמרת בחטאת, שמיעט הכתוב על הבאתה, שאינה באה בנדר ובנדבה, לפיכך כשרה לבא מין אחד
תאמר בעולה, שריבה הכתוב על הבאתה ובאה בנדר ובנדבה, לפיכך לא תכשר לבא אלא מין שנים!
הא מה ת"ל "מן הבקר או מן הצאן"? מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו!
גם אשה המקריבה קרבן בהמה חייבת להביא נסכים. |
"והקריב" (במדבר טו ד), אין לי אלא איש. אשה מנין? ת"ל "המקריב", מכל מקום!
"והקריב המקריב קרבנו לה'... ויין לנסך רביעית ההין" (במדבר טו ד-ה), שמן לבילה ויין לנסך.
אם התנדב להביא גם עולה וגם שלמים צריך להביא נסכים כפולים, לשני הקרבנות. |
שאם אמר 'הרי עלי עולה, הרי עלי שלמים', שומע אני יביא נסך אחד לשניהם? ת"ל "תעשה על העולה או לזבח"
מגיד שמביא לזה בפני עצמו ולזה בפני עצמו
ר' אליעזר דרש את הפרשה מדרש משלו, ואבא חנין מוסר אותו כאן ובהמשך. הדרשה הנוכחית משווה את נסכי העולה לנסכי השלמים. הנסכים תלויים רק במין הבהמה ולא בסוג הקרבן. |
ומה אם במקום ששוה מעשה שור עולה למעשה כבש עולה - לא שוה לו בנסכים
מקום שלא שוה מעשה כבש עולה למעשה כבש שלמים - אינו דין שלא ישוה לו בנסכים?
ת"ל "תעשה על העולה או לזבח", מגיד הכתוב שאעפ"י שלא שוה מעשה כבש עולה למעשה כבש שלמים - שישוה לו בנסכים.
המצורע שנרפא מביא עולה, חטאת ואשם - ומביא עליהם נסכים, למרות שבדרך כלל אין נסכים לחטאות ולאשמות, כפי שראינו בתחילת הפיסקה; וראו מנחות ט ו. |
ר' יונתן אומר: "לכבש האחד" - להביא עולת יולדת, שתטעון נסכים, שלא שמענו לה בכל התורה כולה
או אינו מדבר אלא באיל? כשהוא אומר "או לאיל תעשה מנחה" הרי איל אמור
הא מה ת"ל "לכבש האחד"? להביא את עולת יולדת, שתטעון נסכים, שלא שמענו לה בכל התורה כולה!
ד"א: "לכבש האחד" - להביא את אחד עשר שבמעשר.
"או לאיל תעשה מנחה" (במדבר טו ו), בא הכתוב לחלוק בין נסכי כבש בן שנה לנסכי איל בן יותר מ13 חודשים
שהיה בדין: בן בקר טעון נסכים, ובן הצאן טעון נסכים.
ההבדל בין כבש לאיל תלוי בזמן – ראו פרה א ג. |
ת"ל "או לאיל תעשה מנחה": בא הכתוב לחלוק בין נסכי כבש לנסכי איל.
אבא חנין אומר משום ר' אליעזר: למה נאמר? לפי שהיה בדין
ומה אם במקום שריבה בנסכים, לא ריבה בין עגל לשור - מקום שמיעט בנסכים, אינו דין שלא נרבה בין כבש לאיל?
ת"ל "או לאיל תעשה מנחה". מגיד הכתוב, שאע"פ שמיעט בנסכים - ריבה בין כבש לאיל!
למרות שכמות הסולת בכבש שהוקרב עם קרבן העומר היא כפולה מהרגיל – שני עשרונים – השמן והיין הבאים עימו הם בכמות רגילה; וראו גם מנחות ט ד. |
ד"א: "או לאיל תעשה" – להביא איל עולה כדלהלן כו':
"תעשה מנחה סולת שני עשרונים" למה נאמר? לפי שהיה בדין
הואיל וכבש העומר טעון שני עשרונות, ואיל העולה טעון שני עשרונות
אם למדתי לכבש העומר, שאף על פי שכפל עשרונותיו לא כפל נסכיו, אף איל העולה, אף על פי שכפל עשרונותיו לא יכפיל נסכיו?
ת"ל "או לאיל תעשה מנחה... ויין לנסך שלישית ההין" (במדבר טו ו-ז), מגיד הכתוב שכשם שכפל עשרונותיו כך כפל נסכיו!
למרות שכמויות השמן והיין שוות, לכל נוזל יש דרך שימוש שונה; וראו גם לעיל, על פס' ד. |
"ויין לנסך שלישית ההין" (במדבר טו ז), שמן לבילה ויין לניסוך.
"תקריב ריח ניחוח לה'", נחת רוח לפני, שאמרתי ונעשה רצוני
הדרשה הופיעה לעיל בדיון על פס' ג. |
"וכי תעשה בן בקר" (במדבר טו ח), בן בקר היה בכלל, יצא מוצא מן הכלל ללמד על הכלל:
מה בן בקר, שהוא בא בנדר ובנדבה, וטעון נסכים - כך כל הבא בנדר ובנדבה יטעון נסכים
יצאו חטאת ואשם, שאינן באים בנדר ובנדבה - שלא יטענו נסכים.
תחילת הדרשה הופיעה לעיל על פס' ה; בהמשך דורש את לשון היחיד ולומד ממנה שצריך להביא נסכים לפי מספר הבהמות שמקריב. |
"עולה או זבח", למה נאמר? לפי שהוא אומר "ועשיתם אשה לה'", שאם אמר 'הרי עלי עולה, הרי עלי שלמים'
שומע אני יביא נסך אחד לשניהם? ת"ל "עולה או זבח"; מגיד הכתוב שמביא לזה בפני עצמו ולזה בפני עצמו
או אפילו אמר 'הרי עלי חמשה שוורים לעולה, חמשה שוורים לשלמים'; שומע אני יביא נסך אחד לכולם?
ת"ל "עולה או זבח", מגיד שמביא לכל אחד ואחד בפני עצמו
אבא חנין אומר משום ר' אליעזר: למה נאמר? שהיה בדין
ומה אם במקום ששוה מעשה כבש עולה למעשה שור עולה - לא שוה לו בנסכים
מקום שלא שוה מעשה שור עולה למעשה שור שלמים, אינו דין שלא ישוה לו בנסכים?
ת"ל "עולה או זבח", מגיד הכתוב שאעפ"י שלא שוה מעשה שור עולה למעשה שור שלמים - שוה לו בנסכים.
השימושים ביין ובשמן הם שונים; ראו גם לעיל בדרשה על פס' ד ועל פס' ז. |
"וכי תעשה בן בקר... והקריב על בן הבקר... ויין תקריב לנסך" (במדבר טו ח-י), שמן לבילה ויין לניסוך!
"אשה ריח ניחוח לה'" (במדבר טו י), על גבי ספלים. אתה אומר על גבי ספלים, או אינו אלא על גבי האשים?
אם אמרת כן, נמצאת מכבה את המדורה! והתורה אמרה "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (ויקרא ו ו)
הא מה ת"ל "אשה ריח ניחוח לה'"? על גבי ספלים.
"אשה ריח ניחוח לה'" נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני.
ראו לעיל בדרשה על פס' ו |
"ככה יעשה לשור האחד" (במדבר טו יא), מגיד הכתוב שלא חלקה תורה בין נסכי עגל לנסכי שור.
שהיה בדין: בן הצאן טעון נסכים, ובן הבקר טעון נסכים.
אם למדתי שחלקה תורה בין נסכי כבש לנסכי איל, כך תחלוק בין נסכי עגל לנסכי שור?
ת"ל: "ככה יעשה לשור האחד", מגיד שלא חלקה תורה בין נסכי עגל לנסכי שור
אבא חנין אומר משום רבי אליעזר: למה נאמר? שהיה בדין:
ומה אם במקום שמיעט בנסכים - ריבה בין כבש לאיל; מקום שריבה בנסכים, אינו דין שירבה בין עגל לשור?
ת"ל: "ככה יעשה לשור האחד". מגיד הכתוב שאע"פ שריבה בנסכים - לא ריבה בין עגל לשור!
כאשר מגיע הכבש לגיל שנתיים (למעשה מגיל 13 חדשים) הוא נקרא 'איל', ונסכיו אינם משתנים שוב. ראו פרה א ג. |
"או לאיל האחד" למה נאמר? שהיה בדין:
הואיל ומצינו שחלקה תורה בין נסכי בני שנה כבש לנסכי בני שתים, איל כך תחלוק לנסכי בני שתים לנסכי בני שלש?
ת"ל: "או לאיל האחד", מגיד הכתוב שאע"פ שחלקה תורה בין נסכי בני שנה לנסכי בני שתים
לא תחלוק בין נסכי בני שתים לנסכי בני שלש!
"או לשה בכבשים" למה נאמר? שהיה בדין
הואיל ומצינו שחלקה תורה בין נסכי כבש לנסכי איל, כך תחלוק בין נסכי כבשה לנסכי רחל? ת"ל "או לשה בכבשים".
"או בעזים" למה נאמר? שהיה בדין: הואיל ומצינו שחלקה תורה בין נסכי כבש לנסכי איל, כך תחלוק בין נסכי גדי לנסכי תיש?
ת"ל "או בעזים", מקיש גדול שבעזים לקטן שבכשבים: מה זה שלשה לוגין - אף זה שלשה לוגין.
כמות הנסכים תלויה במספר ובסוג הבהמות שהוקרבו בפועל, ואין להקטין אותה או להגדיל אותה. את איסור הגדלת הנסכים לומד ר' יאשיה מסוף הפסוק. ר' יונתן לומד אותו מפס' יג, ומסוף פס' יב הוא לומד שאין להכפיל את הנסכים אפילו אם שומרים על היחס בין היין והשמן. |
"כמספר אשר תעשו" (במדבר טו יב), אין לי אלא אלו, תמורותיהם מנין? ת"ל "כמספר אשר תעשו"!
"כמספר אשר תעשו", שלא ימעיט. או אם רצה לרבות – ירבה? ת"ל "ככה תעשו לאחד כמספרם", דברי ר' יאשיה
ר' יונתן אומר: אינו צריך, שהרי כבר נאמר "כל האזרח יעשה ככה את אלה" (במדבר טו יג) שלא ימעיט!
או אם רצה לרבות - ירבה? ת"ל "כמספר אשר תעשו" או אם רצה לכפול – יכפול? ת"ל "ככה תעשו לאחד כמספרם"
מיכן אמרו: מערבים נסכי פרים בנסכי פרים, נסכי אילים בנסכי אילים, נסכי כבשים בנסכי כבשים,
של יחיד בשל צבור, של יום בשל אמש. אבל אין מערבין נסכין כבשים בנסכי פרים ואילים
מיכן אמרו: האומר 'הרי עלי יין', לוג - לא יביא; שנים - לא יביא; שלשה – יביא; ארבעה – יביא;
חמשה - לא יביא; ששה – יביא; מיכן ואילך – יביא; כשם שהצבור מביא חובה - כך יחיד מתנדב נדבה
ד"א: "ככה תעשו לאחד כמספרם" - להביא את אחד עשר שבמעשר.
גויים יכולים לשלוח קרבנות, אם הבהמות ששלחו תמימות וכשרות להקרבה; אבל אינם יכולים לשלוח עימם נסכים. |
"כל האזרח יעשה ככה את אלה" (במדבר טו יג), למה נאמר?
לפי שהוא אומר "ומעוך וכתות ונתוק וכרות... ומיד בן נכר לא תקריבו" וגו' (ויקרא כב כד-כה)
אלה אי אתה מקבל מהם, אבל אתה מקבל מהם תמימים!
אחר שלמדנו שהגוי מביא עולה, זכיתי לדון כבתחלה: ישראל מביא עולה והגוי מביא עולה
אי מה ישראל מביא נסכים, אף הגוי מביא נסכים? ת"ל "כל האזרח יעשה ככה את אלה"
ישראל מביא נסכים, ואין הגוי מביא נסכים! יכול לא תהא עולתו טעונה נסכים? ת"ל "ככה"
מיכן אמרו: גוי ששלח עולתו ממדינת הים ולא שילח עמה נסכים - יקרבו נסכים משל צבור!
פיסקה קח[עריכה]
על במדבר טו יד
הדרשה אינה מפרשת את ההתיחסות לגר כקשורה לעניין הנסכים, אלא יוצרת קרבן גיור, המחייב את הגרים, והוא מורכב משתי ציפורים (תורים או בני יונה) – ששתיהן לעולה. |
"וכי יגור" (במדבר טו יד) אין לי אלא המתגייר, שנתגייר מנין? ת"ל "או אשר בתוככם לדורותיכם".
"ועשה אשה" מין דמים. מהחי אתה אומר מין דמים, או אינו אלא מין מנחה? ת"ל: "ככם"
מה אתם מין דמים, אף הגרים מין דמים! אי מה ישראל בדם בהמה - אף הגרים בדם בהמה?
ת"ל: "לכם", לכם הקדשתים בדם בהמה, ולא הקדשתים לגרים בדם בהמה!
ראו תוספתא כריתות א ה. רבי טוען שאין הצדקה להבחנה בין הגרים לבין ישראל, כי גם ישראל עברו גיור ביציאת מצרים; אכן הקרבן היה שונה. |
רבי אומר: מה ישראל, שלא באו לברית אלא בשלשה דברים - במילה ובטבילה ובהרציית קרבן - אף הגרים כיוצא בהם!
אי מה ישראל, בדם עולה ובזבחי שלמים - אף הגרים בדם עולה ובזבחי שלמים?
ת"ל "ועשה אשה ריח ניחוח לה'"; אמרת צא וראה איזה הוא מין דמים שכולו עולה לאשים, ואין לך הימנו היתר?
אי אתה מוצא אלא בעולת העוף! שהרי העור של עולת בהמה מותר לשימוש לכהנים
תאמר להביא פרידה אחת תור או גוזל יחיד - אינו יכול, שלא מצינו פרידה אחת קריבה בכל התורה כולה!
מיכן אמרו: כל הקינין שבתורה - חציין עולה חציין לחטאת, חוץ משל גר, מפני שכולו כליל לאשים! עולה
כאן חוזרת הדרשה לעניין הנסכים. אם רצה הגר להביא קרבן בהמה, דינו בעניין הנסכים זהה לדין ישראל מלידה. |
"כאשר תעשו כן יעשה" למה נאמר? לפי שהיה בדין:
הואיל ומצינו שחלקה תורה את קרבנותיו שכל הקן הוא עולות - כך תחלוק את נסכיו?
ת"ל: "כאשר תעשו כן יעשה": מה אתם, ששה לפר וארבעה לאיל ושלשה לכבש - אף הגרים כיוצא בהם!
פיסקה קט[עריכה]
על במדבר טו טו-טז
הפסוק מרבה בפירוש את הגרים, ואילו החלת דיני הנסכים גם על נשים נלמדת מהביטוי 'חוקה אחת לכם'. הביטוי "קהל" כשלעצמו אינו כולל בהכרח את הנשים! |
"הקהל" (במדבר טו טו), אין לי אלא אנשים. נשים מנין? ת"ל: "הקהל חקה אחת לכם".
בפס' ב נאמר "דבר אל בני ישראל". כיוון שמצוות הנסכים חלה גם על גרים – צריך לציין זאת במפורש, וראו גם לעיל פיסקה לט. |
"ולגר הגר", לפי שמעשה בישראל - צריך להביא את הגרים
שבכל מקום שמעשה בישראל צריך להביא את הגרים.
"חקת עולם לדורותיכם" - שינהוג הדבר לדורות.
הביטוי "לפני ה'" מרמז לציץ בגזרה שווה, וגם למשמעות "בעיני ה'", שהקב"ה מתרצה וסולח לישראל ולגרים באותה מידה, למרות שבפסוק הנ"ל מופיע רק "עוון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל". |
"ככם כגר יהיה לפני ה'" למה נאמר? לפי שנאמר "והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה'" (שמות כח לח)
אין לי אלא הציץ מרצה לישראל. לגרים מנין? ת"ל "ככם כגר יהיה לפני ה'".
"תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם" (במדבר טו טז), בא הכתוב והשוה את הגר לאזרח בכל מצות שבתורה!
פיסקה קי[עריכה]
על במדבר טו יז-כא
ר' ישמעאל טען (לעיל פיסקה קז) שמצוות הנסכים חלה רק לאחר ההתישבות בארץ, 14 שנים אחרי שנכנסו אליה; אבל בעניין מצוות חלה הוא מודה שהיא חלה מיד עם הכניסה לארץ, שהרי לא כתוב בה "ישיבה בארץ"; וראו תוספתא מנחות ו ז. |
"וידבר ה' אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, בבאכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה" (במדבר טו יז-יח),
ר' ישמעאל אומר: שינה הכתוב ביאה זו מכל ביאות שבתורה!
שבכל ביאות שבתורה הוא אומר "והיה כי תבאו אל הארץ" (שמות יב כה), "והיה כי יביאך ה' אלהיך" (שמות יג ה, דברים יא כט)
וכאן הוא אומר "בבואכם", ללמדך שכיון שנכנסו ישראל לארץ - מיד נתחייבו בחלה!
ר' יהודה מסביר את המחלוקת בין ר' אליעזר לר' עקיבא כויכוח על פרשנות הביטוי 'לחם הארץ': האם מדובר על לחם מתבואה שצמחה בארץ או על לחם שנאפה בארץ. ר' עקיבא נעזר גם בביטוי "שמה", הרומז לדעתו על לחם "משם", מחו"ל. |
"אשר אני מביא אתכם שמה", מיכן אתה אומר: פירות ח"ל שנכנסו בארץ חייבים בחלה.
יצאו מיכן לשם - ר' אליעזר מחייב ור' עקיבא פוטר (חלה ב א.)
ר' יהודה אומר: פירות ח"ל שנכנסו לארץ
ר' אליעזר פוטר, שנאמר "והיה באכלכם מלחם הארץ" (במדבר טו יט) - להוציא את של ח"ל
ור' עקיבא מחייב, שנאמר "שמה", בין של ארץ בין של ח"ל
יצאו מיכן לשם – ר' אליעזר מחייב, שנאמר "והיה באכלכם מלחם הארץ", בין בארץ ובין בח"ל
ור' עקיבא פוטר, שנאמר "שמה": שם אתה חייב, חוץ לשם אתה פטור.
לרשימת חמשת מיני הדגן ראו גם חלה א א-ד, מנחות י ז, ופסחים ב ה. כאן מודגשת המסקנה ממשנת פסחים, שחמשת מיני דגן עלולים להחמיץ, ולכן דווקא מהם אופים מצה, וראו מכילתא פסחא ח. |
"והיה באכלכם מלחם הארץ" (במדבר טו יט) למה נאמר?
לפי שהוא אומר "ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה" (במדבר טו כ), שומע אני אף שאר פירות במשמע?
הרי אתה דן: נאמר כאן "לחם" ונאמר להלן "לחם" (דברים טז ג)
מה לחם האמור להלן - חמשת המינין, אף לחם האמור כאן - חמשת המינין
ואלו הן: חיטים ושעורים וכוסמין ושבולת שועל ושיפון
יצאו אורז ודוחן, והפרגים והשומשמים - שאינן באים לידי מצה וחמץ, אלא לידי סרחון.
ר' יאשיה חולק על הדרשה הקודמת, שפירשה את הפסוק על הפרשת חלה. יש קשרים רבים בין החלה לתרומה; וראו חלה א ט ואכן ר' יאשיה מוצא בפרשתנו גם את איזכור התרומה הגדולה. |
"תרימו תרומה לה'" - בתרומה גדולה הכתוב מדבר. או אינו אלא בתרומת חלה?
כשהוא אומר "חלה תרימו תרומה" - הרי תרומת חלה אמורה! הא מה אני מקיים "תרימו תרומה לה'"?
בתרומה גדולה הכתוב מדבר! - דברי ר' יאשיה
ר' יונתן אומר: לפי שהוא אומר "ראשית דגנך תירשך ויצהרך" (דברים יח ד) - חובה
אתה אומר חובה, או אינו אלא רשות? ת"ל: "תרימו תרומה לה'". חובה, ולא רשות.
למרות הכינוי "ראשית עריסותיכם", שעשוי להתפרש כחמרי הגלם של הבצק – הקמח, אין להפריש חלה מן הקמח (ראו חלה ב ה), אלא רק לאחר שעירבו אותו במים. לדעת ר' יוחנן בן נורי, מיצירת הבצק ולישתו (המכונה 'גלגול' בקמח חיטה ו'טמטום' בקמח שעורה) - אין לאכול ממנו עד שיפריש את החלה, והאוכלו לפני כן חייב מיתה בידי שמים. ר' עקיבא מסמן את גמר המלאכה של הכנת הבצק המחייב את הפרשת החלה בקרימת הלחם בתנור, כלומר תחילת האפיה שלו. וראו חלה ג, א ומשנה ו. |
"ראשית עריסתכם" (במדבר טו כ) למה נאמר? לפי שהוא אומר "והיה באכלכם מלחם הארץ", שומע אני אף הקמחים במשמע?
ת"ל: "ראשית עריסתכם", משתתערס! מיכן אמרו: אוכלים עראי מן העיסה עד שתתגלגל בחיטים ותיטמטם בשעורים
גלגלה בחטים וטמטמה בשעורים - האוכל ממנה חייב מיתה!
כיון שנותנת מים - מגבהת חלתה, ובלבד שיהא שם חמשת רבעים קמח ועוד, כדי שיהא בהן כשיעור
שאין מפרישים חלה מן הקמח. איזו היא גמר מלאכתה? קרימתה בתנור, דברי ר' עקיבא
ר' יוחנן בן נורי אומר: משתגלגל בחיטים ותטמטם בשעורים
גם ר' יוחנן בן נורי מודה לר' עקיבא שבדיעבד, אם לא הפריש חלה מהבצק – יפריש אותה מהלחם האפוי. |
הרי שלא הפריש חלה מן העיסה, שומע אני שלא יפריש חלה מן הלחם? ת"ל "והיה באכלכם מלחם הארץ" מכל מקום
יפריש מן העיסה אחת ומן הלחם אחת, ויפריש שתי חלות? ת"ל "כתרומת גורן כן תרימו אותה":
מה תרומת גורן, אחת - אף תרומת חלה, אחת; מה תרומת גורן, עולה באחד מאה אם התערבה בחולין שכמותם יותר מפי מאה ממנה - אף חלה, כיוצא בה
ר' יאשיה מדמה את החלה לתרומה גדולה, וראו גם חלה א ט. ר' יונתן מנסה להשוות את החלה לתרומת מעשר, ששיעורה מפורש – מעשר מן המעשר, ודורש להפריש עשירית מן הבצק; אבל ר' יאשיה סותר את דבריו בעזרת הפסוק "כתרומת גורן" – כלומר כתרומה גדולה. |
ומה תרומת גורן, אם נפלה לתוך מאה פי מאה או פחות מזה - מדמעת וחייבת בחומש - אף תרומת חלה, כיוצא בה - דברי ר' יאשיה
נם לו ר' יונתן: אתה מקישו לתרומת גורן, סתומה; אני אקישנו לתרומת מעשר, המפורשת!
א"ל: ותינטל אחד מעשרה? א"ל: תינטל!
א"ל: הרי הוא אומר "כתרומת גורן כן תרימו אותה", לתרומת גורן הקשתיה, ולא הקשתיה לתרומת מעשר!
פסוק כ היה עלול להתפרש שאת הבצק הראשון שיכינו בא"י יתנו כחלה וכל שאר העיסות לא יהיו חייבות בחלה. הצמצום "מראשית עריסותיכם" מלמד שמכל עיסה יש להפריש חלק לחלה. |
"מראשית עריסותיכם" (במדבר טו כא) למה נאמר?
לפי שהוא אומר "ראשית עריסותיכם" שומע אני את הראשונה שבעיסות?
ת"ל "מראשית עריסותיכם"; מקצתה, ולא כולה.
"מראשית עריסותיכם" - להביא לקט שכחה ופאה, שחייבים בחלה
שהיה בדין: ומה שאר הפירות, שחייבים במעשר - פטורים מן החלה
לקט שכחה ופאה, שפטורים מן המעשר - אינו דין שיהו פטורים מן החלה?
ת"ל "מראשית עריסותיכם"; להביא לקט שכחה ופאה, שחייבים בחלה.
הצד השני של אותו הק"ו: למרות שמתנות עניים חייבות בחלה – דווקא המתנות מחמשת המינים חייבות בה ולא שאר הפירות, ראו גם לעיל בדרשה על פס' יט. |
"מראשית עריסותיכם", להוציא שאר פירות, שפטורים מן החלה
שהיה בדין: ומה לקט שכחה ופאה, שפטורים מן המעשר - חייבים בחלה
שאר פירות, שחייבים במעשר - אינו דין שיהו חייבים בחלה? ת"ל "לחם"
נאמר כאן "לחם" ונאמר להלן "לחם"; מה לחם האמור להלן - מחמשת המינים, אף לחם האמור כאן מחמשת המינים.
קדשים פטורים מהחלה, וראו תוספתא חלה א ג-ד. עיסת מע"ש בירושלים אמנם מקודשת, אבל כיוון שהיא נאכלת לבעלים היא חייבת בחלה. |
"מראשית עריסותיכם", שומע אני אף עיסת תרומה ועיסת מעשר שני במשמע?
ת"ל: "חלה תרימו תרומה"; את שהמורם קודש והשאר חולין
ולא שזה וזה קודש! אבל אמרו: עיסת מעשר שני בירושלם חייבת בחלה.
שיעורי החלה – ראו חלה ב ז. |
"תתנו לה' תרומה" למה נאמר? לפי שהוא אומר "חלה תרימו תרומה", אבל לא שמענו שיעור חלה!
ת"ל: "תתנו לה' תרומה", עד שיהא בה כדי מתנה לכהן
מיכן אתה אומר: שיעור חלה של בעל הבית - אחד מעשרים וארבעה, ושל נחתום - אחד מארבעים ושמונה
אמר ר' יהודה: מפני מה אמרו חלה של בעל הבית אחד מכ"ד ושל נחתום אחד מארבעים ושמונה?
לפי שהאיש - עינו יפה, והאשה - עינה רעה, וכשתפחות - לא תפחות מארבעים ושמונה
לכך נאמר "תתנו לה' תרומה", עד שיהא בזה כדי מתנה לכהן ובזה כדי מתנה לכהן
מיכן אמרו: בעל הבית שעושה משתה לבנו - אחד מעשרים וארבעה; והאשה שהיא עושה ומוכרת בשוק - אחד מארבעים ושמונה
נטמאת עיסתה, שוגגת או אנוסה - אחד מארבעים ושמונה
נטמאת מזידה - נוטלת אחד מעשרים וארבעה, כדי שלא יהיה חוטא נשכר
ר' שמעון בן יוחי אומר: אפילו לא עלה בידו אלא אחד מששים – יצא, ובלבד שלא יתכוין.
"לדורותיכם" - להביא את עיסת שביעית, שהיא חייבת בחלה
שהיה בדין: מה שאר פירות, שחייבים במעשר - פטורים מן החלה
עיסת שביעית, שפטורה מן המעשר - אינו דין שתהא פטורה מן החלה?
והרי לקט שכחה ופאה יוכיחו, שפטורים מן המעשר וחייבים בחלה!
והן יוכיחו לעיסת שביעית, שאע"פ שפטורה מן המעשר - שתהיה חייבת בחלה!
לא: אם אמרת בלקט שכחה ופאה, שמינם חייבים במעשרות - לפיכך חייבים בחלה
תאמר בעיסת שביעית, שמינה פטור מן המעשרות - לפיכך תהיה פטורה מן החלה!
ת"ל: "לדורותיכם", להביא את עיסת שביעית, שתהא חייבת בחלה
מיכן אמרו: האוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה - חייב מיתה!
פיסקה קיא[עריכה]
על במדבר טו כב-כו
לכאורה יש סתירות בין פרשתנו לבין ויקרא ד, שם מופיע פר לחטאת כקרבן הציבור. הדרשה טוענת שכאן מדובר בעבירה מסוימת אחת – ע"ז, ועליה מביאים פר לעולה והיחיד מביא עז לחטאת; וראו תוספתא הוריות א י. |
"וכי תשגו ולא תעשו" (במדבר טו כב), ע"ז היתה בכלל כל המצוות, שהצבור מביא עליה פר
והרי הכתוב מוציאה מכללה - להחמיר עליה ולידון בקבועה, עז, חטאת ליחיד בע"ז – ולא שעיר
שיהא צבור מביא עליה פר ושעיר: פר לעולה ושעיר לחטאת; לכך נאמרה פרשה זו!
שתי דרשות המיועדות לטעון שכאן מדובר דווקא בע"ז; יתכן שהן רומזות לנוצרים שהפרו את הברית וגילו פנים בתורה ופרקו מעליהם את עול ההלכה: הראשונה דורשת את 'כל המצוות' – 'דברי הברית' – 'לעבור בריתו', שנאמר על עובד ע"ז; ורבי דורש גזירה שווה "כל" ישירות מכאן לע"ז; וראו גם מכילתא פסחא ה, שם מאשימים את ישראל בע"ז במצרים. |
"וכי תשגו ולא תעשו", בע"ז הכתוב מדבר
אתה אומר בע"ז הכתוב מדבר, או אינו אלא באחת מכל מצות האמורות בתורה?
ת"ל: "והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה" (במדבר טו כד)
יחד הכתוב מצוה זו אמורה בפני עצמה ואיזו זו? זו ע"ז!
אתה אומר זו ע"ז, או אינו אלא אחת מכל מצות האמורות בתורה?
ת"ל "וכי תשגו ולא תעשו את כל המצוות"; באו כל המצות ללמד על מצוה אחת
מה העובר על כל המצות פורק עול, ומפר ברית, ומגלה פנים מתחצף בתורה
אף העובר על מצוה אחת פורק עול ומפר ברית ומגלה פנים בתורה
ואיזו? זו ע"ז; שנאמר "לעבור בריתו" (דברים יז ב)
ואין ברית אלא תורה, שנאמר "אלה דברי הברית" (דברים כח סט).
רבי אומר: נאמר כאן "כל" ונאמר להלן "כל" (שמות כ ד)
מה כל האמור להלן - בעבודה זרה הכתוב מדבר, אף כל האמור כאן - בעבודה זרה הכתוב מדבר!
רשימת כל המצוות שציווה הקב"ה בהיסטוריה המקראית בדורות השונים, לאדם, לאבות, למשה וכן עשר הדברות - נדרשת כאילו העובד ע"ז כפר בכולן; עבירה אחת שקולה כנגד התורה כולה, שנאמרה כולה בבת אחת (ראו לעיל פיסקה מב). |
"אשר דבר ה' אל משה", מנין אתה אומר שכל המודה בע"ז כופר בעשרת הדברות?
ת"ל: "אשר דבר ה' אל משה", ולהלן הוא אומר "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר" (שמות כ א)
"אחת דבר אלהים" וגו' (תהלים סב יב) "הלא כה דברי כאש נאם ה'" (ירמיה כג כט).
מנין אף במה שנצטוה משה? ת"ל: "את כל אשר צוה ה' אליכם ביד משה" (במדבר טו כג).
מנין אף במה שנצטוו נביאים? ת"ל: "מן היום אשר צוה ה'"
ומנין אף במה שנצטוו אבות? ת"ל: "והלאה לדורותיכם"
ומהיכן התחיל הקדוש ברוך הוא לצוות את האבות? שנאמר "ויצו ה' אלהים על האדם" (בראשית ב טז)
מגיד הכתוב שכל המודה בע"ז - כופר בעשרת הדברות, ובמה שנצטוה משה, ובמה שנצטוו הנביאים, ובמה שנצטוו אבות
וכל הכופר בע"ז - מודה בכל התורה כולה.
ראו בתחילת הפיסקה. |
"והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה" (במדבר טו כד), יחד הכתוב מצוה זו אמורה בפני עצמה ואיזו זו? זו ע"ז!
בעבירה אחרת של הציבור מביאים פר לחטאת ואילו כאן -פר לעולה ושעיר לחטאת, וביום הכיפורים מביאים שני שעירים לחטאת ואיל לעולה. הדרשה עוסקת בהבדלים בין שלושת הקרבנות הללו, ומדגישה שכאן מביאים רק פר אחד לעולה ורק שעיר אחד לחטאת. דורש "אחד". |
שהיה בדין: ומה אם במקום שאין הצבור מביא פר לעולה - מביא פר לחטאת
כאן, שהצבור מביא פר לעולה, אינו דין שיביא פר לחטאת? ת"ל: "ועשו כל העדה פר... אחד לעולה ומנחתו ונסכו".
או אף לחטאת? ת"ל "כמשפט", כסדר האמור!
"ושעיר עזים אחד לחטאת" למה נאמר?
שהיה בדין: ומה אם במקום שאין הצבור מביא פר לעולה, מביא שני שעירים לחטאת
כאן, שהצבור מביא פר לעולה, אינו דין שיביא שני שעירים לחטאת?
ת"ל: "ושעיר עזים אחד לחטאת"!
אם השגגה היא של בית הדין הגדול, יש להקריב קרבן לכל בית דין של כל שבט, ראו הוריות א ה, וכל השבטים חייבים לשלוח קרבנות כדי שכל הציבור יתכפר. |
מנין אתה אומר שאם עיכב אחד מן השבטים ולא הביא, שהוא מעכב את הכפרה.
ת"ל: "וכפר הכהן על כל עדת בני ישראל ונסלח להם"
שומע אני בין שוגגין בין מזידין? ת"ל: "כי שגגה היא".
ר' אליעזר אומר: בא הכתוב לעשות זדון הצבור כשגגה, שאפילו הן מזידין - יהו לפניו כשגגה!
לכך נאמר "כי שגגה היא"!
רבי אומר: מנין אתה אומר שאם היו מקצת צבור שוגגים ומקצתן מזידים - שיהיו לפניו כשגגה? ת"ל: "כי שגגה היא"!
ר' יאשיה מחייב את כל השבטים שחטאו בשגגה בגלל הוריית אחד מבתי הדין השבטיים; ר' יונתן חולק עליו, ומחייב 12 פרים רק על הוראת בית הדין הגדול. ר' יהודה מחייב על שגגת בית הדין השבטי רק את השבט בפר יחיד ופוטר את שאר השבטים; במקרה של שגגה בבית הדין הגדול הוא מסכים עם קודמיו; רשב"י מחייב על הוריה בטעות של בי"ד הגדול 13 פרים; וראו הוריות א ה, ותוספתא הוריות א ח. |
מנין שיהו מביאים על ידיו? ת"ל: "והם הביאו את קרבנם אשה לה'".
ר' יונתן אומר: אין לי אלא אותו שבט שעשה על הוראת בית דינו, שהוא מביא
עשה על הוראת בית דין הגדול, מנין ששאר שבטים מביאים על ידיו? ת"ל "והם הביאו את קרבנם אשה לה'"!
ר' יהודה אומר: שבט שעשה על הוריית בית דינו - אותו שבט חייב ושאר כל השבטים פטורים
עשה על הוריית בית דין הגדול - אותו שבט מביא פר ושאר כל השבטים מביאים על ידיו
ומה הן מביאים על ידיו? שנים עשר פרים!
ר' שמעון בן יוחי אומר: שלשה עשר; שר' שמעון בן יוחי אומר: פר אחד לב"ד
בד"א? בשאר מצות; אבל בע"ז - מתחייב פר ומתחייב שעיר: פר לעולה ושעיר לחטאת! לכך נאמרה פרשה זו!
שני כללים המקובלים על כל התנאים החלוקים לעיל: בי"ד שבטי או בי"ד גדול מתחייב רק אם רוב הציבור (השבט או העם כולו) נשמע להם ועשו כהוראתם; דין פרי ושעירי ע"ז דומה, מבחינת מספר הפרים – לדין פרי החטאת של הוראותם בשאר המצוות. |
רוב השבט - ככל השבט; רוב הצבור - ככל הצבור!
"והם הביאו את קרבנם אשה לה'" - זו עולה, "וחטאתם" - זו חטאת, "על שגגתם" - זה פר העלם דבר של צבור!
"על שגגתם" - שיהא חטאתן כשגגתן: מה שגגתן, בכל המעשים - אף חטאתם, בכל המעשים!
כל הציבור שחטא בשגגה מתכפר בקרבן של בית הדין, כולל נשים וגרים – אבל לא הכהן הגדול שהורה לעצמו, ואינו תלוי בהוראת בית הדין; וראו הוריות ב א-ג. הכהן אינו חלק אוטומטי מהציבור בענייני הכפרה, וגם ביום כיפור הוא מתכפר בפר מיוחד ולא עם שאר הציבור. אם הוא שגג בע"ז הוא מביא עז, כמו היחיד. אבל כהן גדול שאינו מורה לעצמו אלא שוגג עם הציבור - פטור מהשעירה, כאמור במשנה שם. |
"ונסלח" (במדבר טו כו) - אין לי אלא אנשים; נשים מנין? ת"ל "ונסלח לכל עדת בני ישראל"
"ולגר הגר בתוכם", לפי שמעשה בישראל - צריך להביא את הגרים; שבכל מקום שמעשה בישראל - צריך להביא את הגרים!
"כי לכל העם בשגגה" - להוציא את המשיח
שהיה בדין: הואיל וצבור מביא קרבן על כל המצות ומביא קרבן על ע"ז
ומשיח מביא קרבן על כל המצות ומביא קרבן על ע"ז
אם למדתי לצבור, כשם שמביא קרבן על כל המצות - כך מביא קרבן על ע"ז
אף משיח, הואיל ומביא קרבן על כל המצות - יביא קרבן על ע"ז
ועוד, ק"ו: ומה אם במקום שאין הצבור מביא פר - משיח מביא פר
כאן, שהצבור מביא פר, אינו דין שמשיח מביא פר?
ת"ל: "כי לכל העם בשגגה" - להוציא את המשיח
פיסקה קיב[עריכה]
על במדבר טו כז-לא
בעבירת ע"ז נדונים המשיח והנשיא כיחידים ומביאים עז, ורק בית הדין מביא שעיר לחטאת ופר לעולה; קרבן העז מכונה 'קבועה', כי בדרך כלל מביאים אותו. |
"ואם נפש אחת תחטא בשגגה" (במדבר טו כז),
ע"ז היתה בכלל כל המצות, שהיחיד מביא עליהם כשבה או שעירה, נשיא מביא שעיר, משיח ובית דין מביאים פר
הרי הכתוב מוציאה מכללה, להחמיר עליה ולידון בקבועה
שיהו יחיד ונשיא ומשיח מביאים עליה עז בת שנתה לחטאת. לכך נאמרה פרשה זו!
שתי דרשות דומות, הלומדות מקרבן הציבור לקרבן היחיד: הראשונה לומדת מההקשר ומסמיכות הפרשיות, והדרשה השניה, של ר' יצחק, לומדת מעצם השינוי בין קרבנות על שגגת ע"ז מקרבנות שגגה רגילים. |
בע"ז הכתוב מדבר. אתה אומר בעבודה זרה הכתוב מדבר, או אינו אלא באחת מכל מצות האמורות בתורה?
אמרת: במה הענין מדבר? בע"ז!
ר' יצחק אומר: בע"ז הכתוב מדבר. או אינו מדבר אלא באחת מכל מצות האמורות בתורה?
הרי אתה דן: צבור היה בכלל, והוציאו הכתוב מכללו ושינה את קרבנותיו
ויחיד היה בכלל, והוציאו הכתוב מכללו ושינה את קרבנותיו; מה להלן בע"ז הכתוב מדבר - אף כאן בע"ז הכתוב מדבר!
"ואם נפש אחת תחטא בשגגה" - להוציא את המזידה.
"והקריבה עז בת שנתה לחטאת" - זה בנה אב: כל מקום שנאמר "עז" צריך שתהא בת שנתה!
"בחטאה בשגגה" - להוציא את דקדוקי ע"ז
שתי דרשות מקילות בצורך בכפרה על עבירת ע"ז בשוגג: 'דקדוקי ע"ז' הם עבירות שאין עליהן עונש מוות במזיד, כגון מחבק ומנשק ע"ז, ראו סנהדרין ז ו. דורש 'בחטאה': בע"ז אינו צריך לכפר על הדקדוקים וחייב כפרה רק על חטא גמור, למרות שבשאר האיסורים חייב גם אם רק התחיל בחטא. כמו כן אינו חייב כפרה באשם תלוי על ספק ע"ז בשגגה, אלא רק על הוודאי. (ההקלה האחרונה אינה מופיעה בהלכה התלמודית אלא רק כאן.) |
"וכפר הכהן על הנפש השוגג" (במדבר טו כח), חטאים שבידו, הם גרמו לו שיבא לבית החטאת!
שהיה בדין: ומה אם מצות, קלות, הרי הוא חייב על דקדוקיהם
ע"ז, חמורה, אינו דין שיהא חייב על דקדוקיה?
ת"ל "בחטאה בשגגה" - להוציא את דקדוקי ע"ז!
"וכפר עליו" - להוציא את הספק; שהיה בדין: ומה אם מצות, קלות, הרי הוא חייב על ספיקן
ע"ז, חמורה, אינו דין שיהא חייב על ספיקה?
ת"ל "וכפר עליו" - להוציא את הספק!
"ונסלח לו" - סליחה גמורה, ככל הסליחות שבתורה.
דרשה משונה, המוציאה את הנשים מהמתכפרים על שגגת ע"ז וסותרת את הדרשה דלעיל פיסקה קיא על "ונסלח". |
"האזרח בבני ישראל" (במדבר טו כט) למה נאמר?
לפי שהוא אומר "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" (ויקרא כג מב) שומע אני: אף הנשים במשמע?
ת"ל: "כל האזרח בבני ישראל"; זה בנה אב, בכל מקום שנאמר "אזרח" - בזכרים הכתוב מדבר.
דורש 'בבני ישראל', שאין כפרה לגוי. |
ד"א: "האזרח בבני ישראל" למה נאמר? - שהיה בדין: ישראל נצטוו על ע"ז - והגוים נצטוו על ע"ז
אם למדתי לישראל, שמביאין על שגגת ע"ז - אף הגוים מביאים על שגגת ע"ז?
ת"ל "האזרח בבני ישראל": ישראל מביאין על שגגת ע"ז, ואין הגוים מביאים על שגגת ע"ז!
שכל היחידים שווים בקרבנם – עז. |
"תורה אחת יהיה לכם" - ליחיד ולנשיא ולמשיח
שהיה בדין: הואיל וצבור מביא קרבן על כל המצות, פר ומביא קרבן על ע"ז פר ושעיר
ומשיח מביא קרבן על כל המצות, פר ומביא קרבן על ע"ז
אם למדתי לצבור, שכשם שמביא קרבן על כל המצות - כך מביא קרבן על ע"ז
[אף משיח, הואיל ומביא קרבן על כל המצוות יביא קרבן על ע"ז!]
ועוד ק"ו: ומה אם במקום שאין הצבור מביא פר - משיח מביא פר
כאן, שהצבור מביא פר, אינו דין שיהא המשיח מביא פר?
ת"ל: "תורה אחת יהיה לכם" ליחיד ולנשיא ולמשיח!
ר' יהודה לומד מכאן לכל החטאות בתורה, שהן מובאות דווקא בעבירות שהעושה אותן בזדון חייב כרת. |
"לעושה בשגגה", ר' יהודה בן בתירה אומר: הרי כל העושה מעשה בשגגה - כע"ז
מה ע"ז מיוחדת, מעשה שחייבים על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת
אף כל העושה מעשה בשגגה - מעשה שחייבים על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת.
משחק מילים: מגדף – הגדה של דופי. מנשה העביר ביקורת על התורה כאילו היא ספר חול, ומצא בה סיפורים מיותרים לפי דעתו, כגון סיפור הדודאים והפירוט של תולדות עשו; וראו בראשית רבה עב א-ה, וכן בראשית רבה פב יד, שחז"ל חיפשו ומצאו טעמים בשני המקומות הללו. |
"והנפש אשר תעשה ביד רמה" (במדבר טו ל) - זה המגלה פנים בתורה, כמנשה בן חזקיה
"את ה' הוא מגדף" - שהיה יושב ודורש בהגדה של דופי לפני המקום
אמר: לא היה לו לכתוב בתורה אלא "וילך ראובן בימי קציר חטים" (בראשית ל יד)?
ולא היה לו לכתוב בתורה אלא "ואחות לוטן תמנע" (בראשית לו כב)?
עליו מפורש בקבלה: "תשב באחיך תדבר, בבן אמך תתן דופי? אלה עשית והחרשתי, דמית היות אהיה כמוך?" (תהלים נ כ-כא)
כסבור אתה, שמא כדרכי בשר ודם דרכי המקום? "אוכיחך ואערכה לעיניך"! (תהלים נ כא)
הגישה המחפשת בתורה טעם לפגם - מדומה כאן לתחילת העבירה, הגוררת אחריה עבירות קשות ממנה, כשם שחוט דק עלול לגרור חבל עבה; לכן אין לדאוג רק מפני העבירה הראשונה שביצע אלא מפני הבאות אחריה, וראו בראשית רבה כב ו ואבות ד ב. |
בא ישעיה ופירש בקבלה: "הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבותות העגלה חטאה" (ישעיה ה יח)!
תחילתו של חטא הוא דומה לחוט של כוכיא, אבל סופו היות "כעבות העגלה חטאה"!
רבי אומר: העושה מצוה אחת לשמה - אל ישמח לאותה מצוה, לסוף שגוררת מצות הרבה!
והעובר עבירה אחת - אל ידאג לאותה עבירה, לסוף שגוררת עבירות הרבה, שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה
דורש מגדף-מגרף, שהמגדף כביכול אינו משאיר לקב"ה מקום בעולם אלא חוטף הכל לעצמו, כאדם שגומר את הקערה ומרוקן אותה לגמרי; והוא חמור מעובד ע"ז שמשאיר גם לקב"ה מקום, כמי שאוכל מחצית מהקערה. |
"את ה' הוא מגדף", ר' אלעזר בן עזריה אומר: כאדם שאומר לחבירו 'גרפת את הקערה וחיסרתה.'
איסי בן עקביא אומר: כאדם שאומר לחבירו 'גרפת את כל הקערה כולה, ולא שיירתה ממנה כלום'!
"ונכרתה", אין הכרתה אלא הפסקה
"הנפש ההיא" – מזידה, דברי ר' עקיבא
"מעמיה" - ועמה שלום.
חז"ל מזהים את העבריין עם קבוצות וזרמים דתיים בימיהם: הצדוקים כפרו בתושב"ע, ולדעת חז"ל ביזו בכך את דבר הקב"ה. הם נמנים כאן עם האפיקורסים הכופרים גם בתורה שבכתב. |
"כי דבר ה' בזה" (במדבר טו לא) - זה צדוקי
"ואת מצותו הפר" - זה אפיקורוס.
ד"א: "כי דבר ה' בזה" - זה המגלה פנים בתורה
"ואת מצותו הפר" - זה המפר ברית בשר.
מיכן אמר רבי אלעזר המודעי: המחלל את הקדשים, והמבזה את המועדות, והמפר בריתו של אברהם אבינו
אף על פי שיש בידו מצות הרבה - כדיי הוא לדחותו מן העולם
ביזוי דבר ה' הוא אפילו על הלכה אחת כלשהי או פסוק אחד; והשוו מתי ה פס' יח-יט: מדובר על אדם הכופר בתוקף המחייב של המצווה "הקטנה", ולאו דווקא על מי שאינו מקיים אותה! |
אמר: כל התורה כולה אני מקבל עלי, חוץ מדבר זה - זהו "כי דבר ה' בזה"!
אמר: כל התורה אמר מפי הקודש, ודבר זה משה מפי עצמו אמרו - זהו "כי דבר ה' בזה"!
ד"א: "כי דבר ה' בזה", ר' מאיר אומר: זה הלמד ואינו שונה לאחרים
ר' נתן אומר: זה היכול ללמוד ואינו לומד
בניגוד לדרשות הקודמות שלפיהן יתכן שגם בעל מצוות רבות יחשב כמבזה את דבר ה', מזהה אותו ר' נהוראי עם מי שמבזה את כל התורה ואינו מכבד אותה כלל, ור' ישמעאל מזהה אותו עם עובד ע"ז. |
ר' נהוראי אמר: זה שלא השגיח על ד"ת כל עיקר
ר' ישמעאל אומר: בע"ז הכתוב מדבר, שנאמר "כי דבר ה' בזה"
שביזה על דבור הראשון שנאמר למשה מפי הגבורה
"אנכי ה' אלהיך... לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" (שמות כ ב-ג)!
דוגמא נאה להבדלים בדרכי המדרש של ר' עקיבא ושל ר' ישמעאל: השני אינו דורש כל מילה, וקובע 'דברה תורה בלשון בני אדם'. כאן הוא מקשה על ר' עקיבא, הדורש את הכפילות 'הכרת תכרת' לשני העולמות, ומצביע על פסוק שלישי 'ונכרתה הנפש ההיא', והרי אין מי שטוען לשלושה עולמות! |
"הכרת תכרת הנפש ההיא", הכרת - בעוה"ז, תכרת - לעוה"ב, דברי ר' עקיבא
אמר לו ר' ישמעאל: לפי שהוא אומר "ונכרתה הנפש ההיא", שומע אני שלש כריתות בשלשה עולמות?...
מה ת"ל "הכרת תכרת הנפש ההיא"? דברה תורה כלשון בני אדם!
העוון דבק בנפש גם לאחר מות בעליה, ואינו ניתן להסרה אלא בתשובה. אם עשה תשובה – נמחל לו, וראו דברי ר' אליעזר בתוספתא סנהדרין יב ה, שאפילו למנשה, המלך החוטא הגדול, נמחל לאחר שעשה תשובה. וראו יומא ח ח. |
"עונה בה", כל המתים - במיתה מתכפרים
אבל זו - עונה בה, כענין שנאמר "ותהי עונותם על עצמותם" (יחזקאל לב כז)
או אפילו עשה תשובה? ת"ל "עונה בה", ולא כל זמן שעשה תשובה
וכן הוא אומר "שחת לו לא בניו מומם" (דברים לב ה):
כשמומם בם - אינם בניו וכשאין מומם בם - בניו הם
ר' ישמעאל אומר: "עונה בה" למה נאמר? לפי שהוא אומר "פוקד עון אבות על בנים" (שמות כ ה),
יכול, אף ע"ז תהא נפקדת על בנים על שלשים ועל רבעים? ת"ל "עונה בה". בה עון תלוי,
הדרשה של ר' ישמעאל על הכרת, המבדיל בין הנפש החוטאת לבין הדורות הבאים, והמייחסת את האשמה ואת העונש דווקא לחוטא עצמו - דומה לדרשה דלעיל פס' ל, של ר' עקיבא! |
ר' נתן אומר: סימן טוב הוא לאדם, שנפרעים ממנו לאחר מיתתו
ר' נתן טוען, בניגוד לדרשה דלעיל, שלעיתים עשויה הנפש להיענש לאחר המוות ולכפר על החטא, ועוונה לא יהיה בה. הוא מנחם כך את הקרובים של אנשים שגופותיהם נטרפו או התבזו. |
ואף על פי שאין ראיה לדבר - זכר לדבר,
שנאמר "בעת ההיא נאם ה' יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ושטחום לשמש ולירח" (ירמיה ח ב)!
רשב"א מסיק מהביטוי 'עוונה בה' את הדין העתידי, המוכיח לדעתו את תחיית המתים. |
אמר ר' שמעון בן אלעזר: מיכן זייפתי ספרי כותיים, שהיו אומרים 'אין מתים חיים!'
אמרתי להם: הרי הוא אומר 'הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה', שאין ת"ל 'עונה בה'
אלא שעתידה ליתן את החשבון ליום הדין!
פיסקה קיג[עריכה]
על במדבר טו לב-לג
"ויהיו בני ישראל במדבר" (במדבר טו לב), בגנות ישראל הכתוב מדבר, שלא שמרו אלא שבת ראשונה, ושניה חללו!
מקושש הוא תיאור המעשה של האיש, ולא שמו. |
"וימצאו איש מקושש עצים", תולש מן הקרקע. אתה אומר תולש מן הקרקע, או אינו אלא איש ושמו מקושש?
ת"ל: "ויקריבו אותו המוצאים אותו מקושש עצים" (במדבר טו לג) הא מה ת"ל "וימצאו איש מקושש עצים"? תולש מן הקרקע
ר' עקיבא מזהה את המקושש עם צלפחד, שבנותיו אמרו שמת במדבר בחטאו. ר' יהודה נוזף בו בטענה שאפילו אם הוא צודק אין לגלות מה שהתורה רצתה להסתיר; והוא טוען שצלפחד היה מהמעפילים – חטא פחות גדול מזה של המקושש. |
ומי היה? זה צלפחד, דברי ר' עקיבא: נאמר כאן "מדבר" ונאמר להלן "מדבר" (במדבר כז ג)
מה מדבר האמור להלן – צלפחד, אף מדבר האמור כאן - צלפחד.
ר' יהודה בן בתירה אומר: עתיד ליתן את הדין כל האומר צלפחד מקושש היה:
אם מי שאמר והיה העולם כיסה עליו, ואתה מגלה עליו?
אלא מאין היה? מן המעפילים היה, שנאמר "ויעפילו לעלות אל ראש ההר" (במדבר יד מד)
השומרים התרו בו והודיעו לו שיומת בסקילה כי עבר על "קוצר" בשבת; דורש "המוצאים" שמצאו שחייב מיתה; וראו תוספתא סנהדרין יא א. החובה המופיעה שם להודיע למקושש באיזו מיתה יומת סותרת את הפשט, שלפיו לא ידעו כיצד ימיתוהו, אם בכלל. |
"וימצאו איש מקושש עצים", מגיד שמינה משה שומרים, ומצאו אותו מקושש
"ויקריבו אותו המוצאים אותו מקושש עצים" (במדבר טו לג) עוד למה נאמר?
והלא כבר נאמר "וימצאו איש", ומה ת"ל "ויקריבו אותו המוצאים אותו"? מגיד שהתרו בו מעין מלאכתו
מיכן לכל אבות מלאכות שבתורה, שמתרים בהם מעין מלאכתן
התראה בעבודה זרה מתחייבת כי הפסוק 'על פי שנים עדים...' (דברים יז ו), שנדרש במכות א ט על ההתראה - עוסק בעובדי ע"ז, וממנה לומד ר' יצחק שכל חייבי מיתה צריכים התראה. |
ר' יצחק אומר: אינו צריך! מה ע"ז חמורה, אינו חייב עד שיתרו בו - ק"ו לכל מצות שבתורה
ומה ת"ל "ויקריבו אותו"? מלמד שהתרו בו ואחר כך הביאוהו אצל משה
ר' יאשיה קורא את הפסוק בסדר הפוך: הביאוהו לפני אהרון ואחר כך לפני משה. |
"אל משה ואל אהרן ואל כל העדה", אם משה לא היה יודע, אהרן היאך היה יודע?
אלא סרס את המקרא ודרשהו, דברי ר' יאשיה.
אבא חנין אומר משום ר' אליעזר: בבית המדרש היו יושבין, ובאו ועמדו לפניהם
פיסקה קיד[עריכה]
על במדבר טו לד-לו
מדרך ההריגה של המקושש לומדים הלכות הוצאה להורג לדורות. חייבי המיתה נחבשים בזמן המשפט ואינם משוחררים להמלט. |
"ויניחו אותו במשמר" (במדבר טו לד), מגיד שכל חייבי מיתות נחבשים.
בניגוד לדברי ר' יוסי בר' יהודה בתוספתא סנהדרין יא א, שההתראה כולל גם את דרך ההמתה הצפויה, כאן משה אינו יודע כיצד יש להמית את המקושש. |
"כי לא פורש מה יעשה לו", והלא כתוב "מחלליה מות יומת" (שמות לא יד), ומה ת"ל "כי לא פורש"?
אלא לא היה יודע באיזו מיתה ימות, עד שנאמר לו מפי הקודש!
"ויאמר ה' אל משה מות יומת האיש" (במדבר טו לה) – לדורות; "רגום אותו באבנים" - לשעה
ראו ספרי דברים רכ ושם רמ. בשלב הראשון רוגמים אותו העדים במעמד כל הקהל: הם מפילים אותו מהגג ואם לא מת עדיין – מניחים עליו אבן גדולה אחת; ורק אם לא מת מהנפילה ומהאבן משתתפים כולם בהמתתו; ראו סנהדרין ו ד. |
"כל העדה" - במעמד כל העדה. אתה אומר במעמד כל העדה, או "כל העדה" כשמועו?
תלמוד לומר: "יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו" (דברים יז ז)!
הא מה ת"ל "כל העדה"? במעמד כל העדה!
"ויוציאו אותו כל העדה" (במדבר טו לו), מלמד שכל חייבי מיתות נהרגים חוץ לבית דין.
"וירגמו אותו באבנים", כתוב אחד אומר "באבנים", וכתוב אחד אומר "וירגמו אותו אבן" (ויקרא כד כג)
כיצד יתקיימו שני כתובים הללו? - בית הסקילה היה גבוה שתי קומות; אחד מן העדים דוחפו על מתניו;
נהפך על לבו - הופכו על מתניו. אם מת בה – יצא; ואם לאו - העד השני נוטל את האבן ונותנה על לבו
אם מת בה – יצא; ואם לאו - רגימתו בכל ישראל, שנאמר "יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה" (דברים יז ז)
נמצית מקיים "רגום אותו באבנים", ונמצית מקיים "וירגמו אותו אבן"!
"כאשר צוה ה' את משה", אמר להם סקלוהו – וסקלו; תלוהו - ותלו
אבל לא שמענו שיתלו, עד שנאמר "וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אותו על עץ" (דברים כא כב), דברי ר' אליעזר.
משה לא ידע כיצד יש להמית את המקושש כדי שהמקושש יגרום לדין ההמתה להילמד, וראו בתחילת הפיסקה. לעיקרון "מגלגלים זכות ע"י זכאי" וכו' ראו תוספתא יומא ד יב. |
אמר ר' חידקא, שמעון השקמוני היה לי חבר מתלמידי ר' עקיבא, ואמר:
יודע היה משה שמקושש במיתה, אבל לא היה יודע באיזו מיתה יומת
ראויה היתה פרשת מקושש שתכתב על ידי משה; אלא שנתחייב מקושש שתיכתב על ידיו!
לכך מגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב!
פיסקה קטו[עריכה]
על במדבר טו לז-מא
ראו תוספתא קידושין א ח, שהיו נשים שנהגו להטיל ציצית בבגדיהן, וכן דעת חכמים – בניגוד לרשב"י. לפי התוספתא מסכימים שני הצדדים שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמה, והמחלוקת היא האם ציצית היא כזאת. |
"ויאמר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצית" (במדבר טו לז-לח), אף הנשים במשמע.
רבי שמעון פוטר את הנשים מן הציצית, מפני שמצות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות
שזה הכלל אמר ר' שמעון: כל מצות עשה שהזמן גרמה - נוהגת באנשים ואינה נוהגת בנשים; בכשרים ולא בפסולים! בעבדים
ר' יהודה בן בבא אומר: בייחוד בטלו חכמים את הרדיד של אשה מן הציצית,
ולא חייבו בטלית - אלא מפני שפעמים שבעלה מתכסה בה.
שני הבתים הסכימו שאין שיעור לאורך חוטי הציצית, כשם שאין מקסימום לאורך הלולב. |
"ועשו להם ציצית" (במדבר טו לח), אין "ציצית" אלא דבר היוצא, ודבר כל שהוא
וכבר נכנסו זקני בית שמאי וזקני בית הלל לעליית יונתן בן בתירה, ואמרו: ציצית אין לה שיעור
כיוצא בו אמרו: לולב אין לו שיעור
"ועשו להם ציצית", שומע אני יעשה חוט אחד בפני עצמו? ת"ל "גדילים" (דברים כב יב),
מכמה גדילים אתה עושה? אין פחות משלשה, דברי בית הלל,
בית שמאי אומרים: שלשה של צמר ורביעית של תכלת, והלכה כבית שמאי.
במה דברים אמורים? בתחלתה; אבל שיריה וגרדומיה - כל שהוא!
יש בציצית חלק קשור, המכונה 'גדיל' או 'גדילה', ויש חלק המכונה 'ציצית' שהוא חוטים דקים יותר היוצאים מהגדיל. מהפסוק בדברים לומדים גם שאין להטיל ציצית אלא בבגד בן 4 כנפות דווקא. |
הא כיצד? שתהא גדילה יוצאה מן הכנף, וציצית מן הגדילה!
"על כנפי בגדיהם", שומע אני אף בעלי שלש ובעלי חמש ובעלי שש ובעלי שבע ובעלי שמנה במשמע?
ת"ל: "על ארבע כנפות כסותך" (דברים כב יב); יצאו בעלי שלש ובעלי חמש ובעלי שש ובעלי שבע ובעלי שמנה מן המשמע
מצוות ציצית תלויה בבגד ולא באדם הלובש אותו, ולכן כסות הסומא חייבת בציצית ואילו כסות הלילה פטורה ממנה. |
משמע מוציא את אלו ומביא כרים וכסתות? ת"ל: "אשר תכסה בה" - פרט לכרים וכסתות
או "אשר תכסה בה" שומע אני אף כסות לילה במשמע? ת"ל: "וראיתם אותו" (במדבר טו לט), ביום ולא בלילה
ואם היתה מיוחדת ליום ולילה - תהא חייבת בציצית!
משמע, מוציא את כסות לילה ומוציא את כסות סומא? ת"ל: "והיה לכם לציצית", מכל מקום.
חוטי הציצית צריכים להיות טוויים ושזורים, כי נאמר 'פתיל'. |
"ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת" למה נאמר? לפי שהוא אומר "ועשו להם ציצית", שומע אני יעשה צמר כמות שהוא?
ת"ל: "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת", טווי ושזור! אין לי אלא תכלת טווי ושזור, לבן מנין?
הרי אתה דן: הואיל ואמרה תורה תן תכלת ותן לבן, מה תכלת טווי ושזור - אף לבן טווי ושזור!
"ונתנו" - על מקום האריג, ולא על מקום הפתיל! נתנה על מקום הפתיל – כשרה. ר' יהודה פוסל
על קרן – כשרה. ר' אליעזר בן יעקב פוסל, לפי שאמרה תורה "על ארבע כנפות כסותך" ולא על שמנה!
"ונתנו על ציצית הכנף" למה נאמר? לפי שהוא אומר "ועשו להם ציצית", שומע אני יארגנה עמה?
תלמוד לומר: "ונתנו". הא כיצד? - תופרה עמה!
ארבעה ציציות מעכבות זו את זו, שארבעתן מצוה אחת הן; ר' ישמעאל אומר: ארבעתן ארבע מצות הם
דרשות של משחקי מילים על 'תכלת' ועל 'ציצית'. הדרשות קושרות את מצוות ציצית ליציאת מצרים. |
ר' שמעון בן אלעזר אומר: למה נקרא שמה תכלת? על שם שנתכלו המצריים בבכוריהם
שנאמר "ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור" (שמות יב כט)
ד"א: על שם שכלו המצריים בים; ד"א: למה נקרא שמה ציצית? על שם שהציץ המקום על בתי אבותינו במצרים,
שנאמר "קול דודי הנה זה בא" ואומר "דומה דודי לצבי" ואומר "הנה זה עומד אחר כתלינו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים" (שיר השירים ב ח-ט).
דרשות על 'כנף' ועל גילוי שכינה הנגרם בדרך אסוציאטיבית מהתכלת שבציצית: המתבונן בציצית רואה "אותו", את הקב"ה! |
ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר: כל המקיים מצות ציצית, מהו אומר? "בימים ההמה
אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגוים והחזיקו בכנף איש יהודי" (זכריה ח כג)
וכל המבטל מצות כנף, מהו אומר? "לאחוז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה" (איוב לח יג).
ר' מאיר אומר: וראיתם אותם לא נאמר כאן, אלא "וראיתם אותו" (במדבר טו לט)
מגיד הכתוב שכל המקיים מצות ציצית - מעלים עליו כאלו הקביל פני שכינה
שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, והרקיע דומה לכסא הכבוד, כענין שנאמר "וממעל לרקיע אשר על ראשם כמראה אבן ספיר דמות כסא" (יחזקאל א כו).
דרשות על סדר הפרשיות בקריאת שמע, והשוו לדרשות ר' יהושע בן קורחה בברכות ב, ב. ולדרשת רשב"י בברכות יד ב. |
"וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם" - זו פרשת שמע
אתה אומר זו פרשת שמע, או אינו אלא פרשת והיה אם שמוע?
אמרת צא וראה איזוהי פרשה שיש בה קיבול מלכות שמים, ומיעט בה ע"ז?
אין אתה מוצא אלא פרשת שמע! תקדם פרשת שמע לפרשת והיה אם שמוע
או תקדם פרשת והיה אם שמוע לפרשת שמע?
אמרת תקדום פרשה שיש בה קיבול מלכות שמים ומיעט בה ע"ז - לפרשת והיה אם שמוע, שאינה אלא ללמד
תקדום פרשת ציצית לפרשת והיה אם שמוע!
אמרת תקדום פרשה שהיא נוהגת ביום ובלילה - לפרשת ציצית, שאינה נוהגת אלא ביום
או יהא קורא שלש בערב, כדרך שקורא שלש בשחר? ת"ל "וראיתם אותו", ביום ולא בלילה.
רשב"י אומר: תקדום פרשת שמע, שהיא ללמוד - לפרשת והיה אם שמוע, שאינה אלא ללמד
ותקדום פרשת והיה אם שמוע, שהיא ללמד - לפרשת ציצית, שאינה אלא לעשות
שעל כך ניתנה תורה: ללמוד וללמד ולשמור ולעשות:
עדיף לקיים את כל המצוות, ולא רק את מצוות ציצית; אבל המקיים מצוות ציצית כאילו קיים את כולן; וראו לקמן, בסוף הפיסקה, הסיפור על תלמידו של ר' חייא והזונה. |
"וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם",
מגיד הכתוב שכל המקיים מצות ציצית - מעלים עליו כאלו קיים כל המצות כולן
והרי דברים ק"ו: ומה אם המקיים מצות ציצית מעלים עליו כאלו קיים כל המצות - ק"ו לכל מצות שבתורה.
הפסוקים מקהלת ומתהלים מנגידים את הטוב – המלך – מול החוטא – דובר השקר; ההנגדה הזאת מתפרשת כהנגדה בין חז"ל והמינים – הנוצרים הראשונים. |
"ולא תתורו אחרי לבבכם" - זו מינות,
כענין שנאמר "ומוצא אני מר ממות את האשה אשר היא מצודים וחרמים לבה אסורים ידיה
טוב לפני האלהים ימלט ממנה וחוטא יילכד בה" (קהלת ז כו)
ואומר "והמלך ישמח באלהים... כי יסכר פי דוברי שקר" (תהלים סג יב):
"ואחרי עיניכם" - זו זנות, כענין שנאמר "ויאמר שמשון אותה קח לי כי היא ישרה בעיני" (שופטים יד ג)!
"אשר אתם זונים אחריהם" - זו ע"ז, כענין שנאמר "ויזנו אחרי הבעלים" (שופטים ח לג).
ר' נתן מפרש את כל הפסוק על ניאוף. |
ר' נתן אומר: שלא יהא שותה בכוסו ומשתמש בכוסו של חבירו
התופעה של עיוור חוטא מוכיחה שהלב מוביל את העיניים ולא ההפך. |
ד"א: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" - מגיד שהעינים הולכות אחר הלב
או הלב אחר העינים? אמרת והלא יש סומא שעושה כל תועבות שבעולם!
הא מה ת"ל "ולא תתורו אחרי לבבכם"? מגיד שהעינים הולכות אחר הלב.
הפסוק מקהלת נראה כמנוגד לפסוק שלנו, שהרי הוא קורא לבחור ללכת בדרכי ליבו. ר' ישמעאל מפרש את הפסוק מקהלת לפי הפסוק שלנו, שדרכי הלב הן הדרכים הישרות. |
ר' ישמעאל אומר: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", למה נאמר?
לפי שהוא אומר "שמח בחור בילדותך והלך בדרכי לבך" (קהלת יא ט) - בדרך ישרה
או בדרך שתרצה? ת"ל "ולא תתורו אחרי לבבכם."
עולמם של חכמים אחרי החורבן כלל הרבה מצוות שלא ניתן לקיימן, אבל עצם הזכרון שלהן נחשב כקיומן, וראו גם לעיל "המקיים מצוות ציצית מעלים עליו כאילו קיים כל המצוות כולן". |
"למען תזכרו ועשיתם" (במדבר טו מ), לעשות זכרון כמעשה.
ההקשר הוא 'ועשיתם את כל מצותי'. מכאן שקיום כל המצוות מקדש את המקיים אותן. |
"והייתם קדושים לאלהיכם" - זו קדושת כל המצות. אתה אומר זו קדושת כל המצות,
או אינו אלא קדושת ציצית? אמרת במה ענין מדבר? בקדושת כל המצות.
רבי דורש בניגוד לפשט, שמצוות הציצית לבדה מקדשת את המקיים אותה, אפילו אם לא קיים את כל שאר המצוות. הציצית אינה אמצעי לקיום שאר המצוות אלא היא חשובה כשלעצמה, וראו גם בסיפור שבסוף הפיסקה. וראו גם מכילתא כספא תחילת כ: "כשהמקום מחדש מצוה על ישראל, הוא מוסיף להם קדושה." |
רבי אומר: זו קדושת ציצית. אתה אומר זו קדושת ציצית, או אינו אלא קדושת כל המצות?
כשהוא אומר "קדושים תהיו" (ויקרא יט ב) - הרי קדושת כל המצות אמורה
הא מה ת"ל "והייתם קדושים לאלהיכם"? זו קדושת ציצית! מגיד שהציצית מוספת קדושה לישראל!
ראו לעיל בדרשות על "תכלת", שקושרות אותה ליציאת מצרים; כאן מביאים הסברים אחרים לקשר הנ"ל. |
"אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים" (במדבר טו מא), וכי מה ענין יציאת מצרים לכאן?
אלא שלא יאמר הרי אני נותן צבעונים וקלא אילן, והם דומים לתכלת, ומי מודיע עלי בגלוי?
"אני ה' אלהיכם" דעו מה עשיתי להם למצריים, שהיו מעשיהם בסתר - ופרסמתים בגלוי!
והרי דברים ק"ו: ומה אם מדת פורענות, ממועטת, העושה בסתר המקום מפרסמו בגלוי - ק"ו למדת הטוב, מרובה!
שעבוד ישראל במצרים מוצג כהכנה לשעבודם ע"י הקב"ה! - כך מנומקת קבלת עול מלכות שמים בכלל, וממילא קבלת כל המצוות; אין ייחוד למצוות ציצית דווקא. |
ד"א: למה מזכירים יציאת מצרים על כל מצוה ומצוה? משל למה הדבר דומה?
למלך שנשבה בן אוהבו, וכשפדאו - לא פדאו לשום בן חורין, אלא לשום עבד
שאם יגזור ולא יהיה מקבל עליו - יאמר לו עבדי אתה!
כיון שנכנס למדינה אמר לו: נעול לי סנדליי, וטול לפני כלים להוליך לבית המרחץ
התחיל הבן ההוא מנתק - הוציא עליו שטר, ואמר לו עבדי אתה!
כך כשפדה הקדוש ברוך הוא את זרע אברהם אוהבו, לא פדאם לשום בנים אלא לשום עבדים
כשיגזור ולא יהיו מקבלים עליהם - יאמר להם עבדיי אתם!
כיון שיצאו למדבר - התחיל לגזור עליהם מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות כגון שבת ועריות ציצית ותפילין
התחילו ישראל להיות מנתקים, אמר להם עבדיי אתם! על מנת כן פדיתי אתכם, על מנת שאהיה גוזר ואתם מקיימים!
היעוד של הגאולה והיציאה מהגלות הוא ההצדקה לקיום המצוות בגלות; התקווה לגאולה היא המחייבת את ישראל לנאמנותם לקב"ה. הגאולה עצמה תגיע לאחר חבלי משיח שיכללו דבר חרב ורעב. הדבר והחרב – יד חזקה וזרוע נטויה – מופיעים, מלווים באותן הדרשות, גם בהגדה של פסח על דברים כו ח, וגם שם הם נראים מכוונים כלפי ישראל; וראו יחזקאל ו יב. |
"אני ה' אלהיכם" עוד למה נאמר? והלא כבר נאמר "אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים", ומה ת"ל "אני ה' אלהיכם" עוד שוב?
כדי שלא יהו ישראל אומרים: מפני מה צונו המקום, לא שנעשה וניטול שכר? לא עושים ולא נוטלים שכר!
כענין שאמרו ישראל ליחזקאל, שנאמר "יצאו אלי אנשים מזקני ישראל וישבו לפני" (יחזקאל כ א)
אמרו לו: יחזקאל, עבד שמכרו רבו, לא יצא מרשותו? אמר להם הין!
אמרו לו הואיל ומכרנו המקום לאומות העולם - יצאנו מרשותו!
אמר להם הרי עבד שמכרו רבו על מנת לחזור, שמא יצא חוץ לרשותו?
"והעולה על רוחכם היה לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים אשר סביבותינו וכמשפחות האדמה לשרת עץ ואבן
חי אני נאם ה' אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחימה שפוכה אמלוך עליכם" (יחזקאל כ לב-לג):
"ביד חזקה" - זו הדבר, כמה שנאמר "הנה יד ה' הויה במקנך אשר בשדה" (שמות ט ג)
"ובזרוע נטויה" - זו החרב, כמה שנאמר "וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלם" (דברי הימים א כא טז),
"ובחימה שפוכה" - זו רעב. אחר שאני מביא עליכם שלש פורעניות הללו זו אחר זו, ואחר כך אמלוך עליכם על כרחכם
לכך נאמר עוד "אני ה' אלהיכם".
ר' נתן לומד מהסיפור דלקמן, שבו הזהיר במצוות ציצית זכה בעוה"ז באשה יפה – 'ובעולם הבא איני יודע כמה'! |
ר' נתן אומר: אין לך כל מצוה ומצוה שבתורה שאין מתן שכרה בצדה! צא ולמד ממצות ציצית,
מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצות ציצית. שמע שיש זונה בכרכי הים, והיתה נוטלת ארבע מאות זהובים בשכרה
שיגר לה ארבע מאות זהובים וקבעה לו זמן; כיון שהגיע זמנו בא וישב לו על פתח ביתה
נכנסה שפחתה ואמרה לה: אותו האיש שקבעתה לו זמן - הרי הוא יושב על פתח הבית
אמרה לה: יכנס! כיון שנכנס - הציעה לו שבע מטות של כסף ואחת של זהב, והיא היתה בעליונה
ובין כל אחת ואחת ספסלין של כסף ועליון של זהב
כיון שהגיעו לאותו מעשה התפשט כדי לשכב עם הזונה באו ארבע ציציותיו ונדמו לו כארבעה עדים וטפחו לו על פניו
הזונה נשבעת בגפה של רומי – בכוחה של רומא, ששלטה בעולם כולו – שבועה אופיינית לגויים; ואילו היהודי נשבע בעבודת המקדש. הזונה מתפעלת מכוחה של הציצית ומעמידת היהודי בנסיון ונשבעת גם היא בעבודה; בהמשך היא מתגיירת ונשאת ליהודי בהיתר, ובכך מגשימה את חלומותיהם של החכמים על הישגים מיניים, ומגלמת את שכרו של מקיים המצווה בעולם הזה. |
אמרה לו: גפה של רומי! איני מניחתך עד שתאמר מה מום ראית בי!
אמר לה: העבודה! לא ראיתי בך מום! שאין כיפיך בכל העולם!
אלא מצוה קלה צונו ה' אלהינו, וכתב בה "אני ה' אלהיכם" "אני ה' אלהיכם" שתי פעמים.
"אני ה' אלהיכם" - אני עתיד לשלם שכר, "אני ה' אלהיכם" - עתיד ליפרע.
אמרה לו: העבודה! איני מניחתך עד שתכתוב לי שמך ושם עירך ושם מדרשך שאתה למד בו תורה
וכתב לה שמו ושם עירו ושם רבו ושם מדרשו שלמד בו תורה. עמדה ובזבזה את כל ממונה: שליש למלכות, שליש לעניים, ושליש נטלה עמה
ובאתה ועמדה בבית מדרשו של ר' חייא.
אמרה לו: רבי, גיירני! אמר לה: שמא עיניך נתת באחד מן התלמידים? הוציאה לו כתב שבידה
אמר לו: עמוד זכה במקחך!
אותן המצעות שהציעה לך באיסור - תציע לך בהיתר! זה מתן שכרה בעולם הזה, ובעולם הבא - איני יודע כמה!