ביאור:משנה הוריות פרק א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת הוריות: א ב ג

מסכת הוריות עם מפרשי המשנה: א ב ג

מבוא למסכת הוריות ומבנה המסכת

הפרק מבוסס על ההנחה שבכל מקרה שבית הדין מביא קרבן על שגגתו - יחיד שסמך עליו פטור מקרבן. אם אין בית הדין חייב - האחריות עוברת ליחידים. אין מקרים שבהם כולם פטורים מקרבן, אבל יתכן שבית הדין וגם היחיד מביאים קרבנות.

הקטנת האחריות של בית הדין לעומת זו של האדם הפשוט[עריכה]

חטיבה I: האחריות על היחיד[עריכה]

לחלק השני של המשנה שני הסברים: התלמוד מסביר שהחולק על בית הדין עשה את העבירה, והביטוי "על פיהן" מוסבר כמצב שבו העושה יודע שמדובר בעבירה, וטועה בכך שלדעתו יש מצווה לשמוע לדברי חכמים גם אם הם טועים, בדומה לדרשה בספרי שופטים קנד, ומצווה לעשות כדבריהם אף בניגוד להלכה הידועה לו - ואז חייב קרבן על השגגה. אם לא טעה, ועבר בזדון - חייב כמזיד, ואינו יכול להצטדק בטעות של בית הדין, וראו בסוף משנה ד.

ההסבר השני הוא שהעבריין הוא יחיד, כמו ברישא, ואינו החכם החולק על בית הדין. העבריין אכן תלה בבית הדין, אבל בית הדין לא פסק פה אחד, ולכן אין לאיש רשות לעשות לפי פסיקתו, אלא הוא חייב להגיע בעצמו למסקנה מחייבת, וראו בתחילת משנה ד.

בין כך ובין כך, המשנה מצמצמת את ההיתר לסמוך על בית הדין, ומביאה למסקנה שבדרך כלל חייב כל אדם לברר את ההלכה בעצמו ולהיות אחראי על מעשיו.

(א) הורו בית דין לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה,

והלך היחיד ועשה שוגג על פיהם,
בין שעשו ועשה עמהן, בין שעשו ועשה אחריהן, בין שלא עשו ועשה
פטור, מפני שתלה בבית דין.

הורו בית דין, וידע אחד מהן שטעו, או תלמיד והוא ראוי להוראה

והלך ועשה על פיהן,
בין שעשו ועשה עמהן, בין שעשו ועשה אחריהן, בין שלא עשו ועשה,
הרי זה חייב, מפני שלא תלה בבית דין.

זה הכלל: התולה בעצמו - חייב.

והתולה בבית דין - פטור:


בית הדין מחוייב להביא כפרה אם חזרו בהם. אם לא - הרי הם הקובעים את ההלכה!

גם משנה זו מלמדת שכל אדם חייב לבדוק היטב האם בית הדין אכן הורה מה שהורה, וראו ספרא חובה פרשה ז.

(ב) הורו בית דין, וידעו שטעו, וחזרו בהן, בין שהביאו כפרתן ובין שלא הביאו כפרתן,

והלך ועשה על פיהן,

רבי שמעון פוטר, ורבי אליעזר אומר: ספק. ומביא אשם תלוי

איזהו "ספק"? - ישב לו בתוך ביתו.

הלך לו למדינת הים - אמר רבי עקיבא: מודה אני בזה, שהוא קרוב לפטור מן החובה.

אמר לו בן עזאי: מה שנה זה מן היושב בביתו?
שהיושב בביתו אפשר היה לו שישמע, וזה - לא היה אפשר לו שישמע:

חטיבה II: הגבלת אחריות בית הדין[עריכה]

אין לאיש רשות לסמוך על בית הדין בהיתרים שאינם נראים לו סבירים. כאן חולקת המשנה על האמור בספרי שופטים קנד. ענייני קביעת החודש יוצאים מכלל זה, כי בהם יש דרשה מיוחדת, כמפורש בראש השנה ב, ט.

והשוו סנהדרין יא, ג: גם הזקן הממרה חייב רק אם הורה לבטל מקצת ולקיים מקצת, ופטור אם רצה לעקור את כל הגוף.

התלמוד (הוריות ד א) מצמצם עוד את הגדרות הטעות, וקובע שטעות היא רק "בדבר שאין הצדוקים מודים בו". כלומר, הטעות היתה הוראה כדרך הצדוקים, והקרבן מובא לאחר שחזרו בית הדין להורות כדרך הפרושים - כנראה כדי לפרסם בציבור שהנהגת בית הדין השתנתה ומעתה היא פרושית.

אבל הדוגמאות במשנה אינן מתאימות לגישה הצדוקית. למשל, הצדוקים לא התירו להוציא בשבת מרשות לרשות, ואף החמירו יותר מהפרושים, ולא הכירו בעירוב החצרות. ראו עירובין ו, א-ב.

(ג) הורו בית דין לעקור את כל הגוף,

אמרו: "אין נדה בתורה", "אין שבת בתורה", "אין עבודה זרה בתורה"
הרי אלו פטורין.
הורו לבטל מקצת ולקיים מקצת - הרי אלו חייבין.

כיצד? אמרו: "יש נדה בתורה, אבל הבא על שומרת יום כנגד יום - פטור",

"יש שבת בתורה, אבל המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים - פטור",
"יש עבודה זרה בתורה, אבל המשתחוה - פטור" - הרי אלו חייבין,
שנאמר (ויקרא ד יג): "ונעלם דבר", דבר, ולא כל הגוף:


(ד) הורו בית דין, וידע אחד מהן שטעו, ואמר להן "טועין אתם", או שלא היה מופלא של בית דין החכם המכיר את ספר החוקים, בימינו: ספרן. שם,

משנה זו קובעת מהי "הוראת בית דין" המחייבת אותו, ומצמצמת אותה מאד: רק פסיקה פה אחד, של בית דין שכל דייניו כשרים (ראו סנהדרין ד, ב) - מחייבת את בית הדין בקרבן, ולכן פוטרת את הסומכים עליו, וראו משנה א.

או שהיה אחד מהן גר, או ממזר, או נתין, או זקן שלא ראה [לו] בנים
הרי אלו פטורין,
שנאמר כאן "עדה" ונאמר להלן "עדה",
מה "עדה" האמורה להלן - עד שיהיו כולם ראויים להוראה,
אף "עדה" האמורה כאן - עד שיהיו כולם ראויים להוראה.

חטיבה III: כפרה על שגגת בית הדין[עריכה]

הורו בית דין שוגגין, ועשו כל הקהל שוגגין - מביאין פר. בית הדין

מזידין, ועשו שוגגין - מביאין כל אחד מהציבור כשבה ושעירה. קרבן חטאת של יחיד: כבשה או עז.
שוגגין, ועשו מזידין - הרי אלו פטורין: בית הדין פטורים מקרבן, והיחידים חייבים כמזידים ולכן אינם מתכפרים בקרבן.


ר' יהודה מפרש את הביטוי "הקהל" (ויקרא ד יד) כפשוטו, וראו לעניין סנהדרין של כל שבט את דברי רשב"ג בתוספתא סנהדרין ג, ה. ר' מאיר, שהמסכת ערוכה לפי דבריו, מפרש את הביטוי כמוסב על בית הדין הגדול.

המשנה מתארת, לפי ר' מאיר, ר' שמעון ור' יהודה, (תלמידי ר' עקיבא, מדור אושא) מצב של 12 שבטים בישראל. לכאורה היא מתארת מצב ארכאי שאינו רלוונטי בימי בית שני או לאחריו. לפיכך נראה שהיא מנסה להפוך את כל עניין הקרבן על הוריית טעות להלכה שעבר זמנה.

אפשרות אחרת היא לקרוא את המשנה כעוסקת במצב שבו הציבור נחלק לקבוצות או מפלגות שונות, ולא כולן נשמעות לבית הדין. הקבוצות מכונות כאן "שבטים", אבל לאו דווקא. מקריאה כזו עולה תמונה רלוונטית מאד, הן לימי בית שני והמשנה, הן לימינו: אם חטא רוב הציבור - גם הציבור שמנצח לבסוף בהתמודדות ההלכתית מחויב, לדעת ר' יהודה ור' שמעון, להשתתף בכפרה על המפסידים. וראו תוספתא שקלים ב, ד, שלדעת ר' יהודה היו עורכים לשם כך מגבית מיוחדת, כנראה כדי לפרסם את הקרבן.

לסיום, ניתן לשאול האם העלו התנאים על דעתם טעות קונקרטית כלשהי? ושמא מדובר בטעותו של רבם, שסיבכה את העם במרד נגד הרומאים וכמעט גרמה לחיסולו?

(ה) הורו בית דין, ועשו כל הקהל או רובן על פיהם - מביאין פר.

ובעבודה זרה - מביאין פר ושעיר, דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: שנים עשר שבטים מביאין שנים עשר פרים,

ובעבודה זרה מביאין שנים עשר פרים ושנים עשר שעירים.

רבי שמעון אומר: שלושה עשר פרים,

ובעבודה זרה - שלושה עשר פרים ושלושה עשר שעירים:
פר ושעיר לכל שבט ושבט, פר ושעיר לבית דין.

הורו בית דין, ועשו שבעה שבטים או רובן על פיהם - מביאים פר.

ובעבודה זרה מביאין פר ושעיר, דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: שבעה שבטים שחטאו - מביאים שבעה פרים.

ושאר שבטים שלא חטאו - מביאין על ידיהן פר,
שאף אלו שלא חטאו מביאין על ידי החוטאים.

רבי שמעון אומר: שמונה פרים.

ובעבודה זרה - שמונה פרים ושמונה שעירים.
פר ושעיר לכל שבט ושבט, ופר ושעיר לבית דין.

הורו בית דין של אחד מן השבטים, ועשה אותו השבט על פיהם,

אותו השבט הוא חייב, ושאר כל השבטים - פטורים, דברי רבי יהודה.
וחכמים אומרים: אין חייבים אלא על הוריית בית דין הגדול בלבד,

שנאמר (ויקרא ד יג): "ואם כל עדת ישראל ישגו", ולא עדת אותו השבט: