ביאור:משנה ערובין פרק ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

משנה מבוארת למסכת ערובין: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

מסכת ערובין עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

עירוב חצרות: גבולות הדין[עריכה]

בפרק זה מוצג העיקרון של עירוב החצרות על ידי הצגת גבולותיו: מתי אין בו צורך, ומתי אינו אפשרי. התשובות לשאלות קשורות לזהות דיירי החצר ולמבנה שלה.

השוו לעיל ג, ב, שמי שאינו מודה בערוב גם אינו יכול להישלח להניחו במקומו. שם הערנו על המנהג הצדוקי, של איסור מוחלט להוציא בשבת, וראו גם במבוא למסכת שבת.

המחלוקת במשנה היא על הנכרי, שאינו צד לויכוח של חז"ל עם הצדוקים על תקנת הערוב.

ר' מאיר דורש שכל בעלי החצר יערבו וישתתפו בערוב, וכיוון שאין חצי ערוב - הרי אם אחד הבעלים אינו משתתף - אין הערוב חל.

הביטוי "אוסר עליו" דומה למה שנאמר על יין נסך, שהנכרי עלול לאסרו על ישראל (ראו ע"ז ה, לדוגמא). כאן דווקא הנכרי, כיוון שאינו יודע מהו הערוב ואינו צד בויכוח, אינו אוסר לדעת ר' אליעזר בן יעקב.

במשנה ב מתברר שהצדוקי, שאינו מודה בעירוב, שהפגין שיש לו חלק במבוי - אוסר על שאר הדיירים לערב אותו. אמנם לפי ההלכה הצדוקית הוא אינו אמור להשתמש במבוי כלל בשבת, אבל היו צדוקים שעברו על הוראה זו - בשוגג או במזיד - למרות שלא קבלו את עקרון העירוב.

לשאר הדיירים מותר לערב ולהשתמש במבוי כל עוד הצדוקי לא הוציא כלים לשם, כי הם מניחים שהצדוקי ויתר על חלקו, שהרי לדעתו אין להשתמש במבוי בכלל בשבת, וראו משנה ד.

חטיבה I: מי לא יכול לערב?[עריכה]

(א) הדר עם הנכרי בחצר, או עם מי שאינו מודה בערוב

הרי זה אוסר עליו (דברי רבי מאיר).
רבי אליעזר בן יעקב אומר: לעולם אינו אוסר,
עד שיהו שני ישראלים אוסרין זה על זה:


(ב) אמר רבן גמליאל: מעשה בצדוקי אחד שהיה דר עמנו במבוי בירושלים, כנראה ברובע העשירים - העיר העליונה

ואמר לנו אבא: מהרו והוציאו את הכלים למבוי, עד שלא יוציא ויאסור עליכם.
רבי יהודה אומר בלשון אחר: מהרו ועשו צרכיכם במבוי, עד שלא יוציא ויאסור עליכם:

אחד מאנשי החצר נזכר באיחור שלא השתתף בעירוב. כיוון שאסור לו להוציא לחצר, הרי שהרשה לשאר בני החצר להשתמש בכולה בשבת, גם בחלקו בה. אבל על זכותו לטלטל בביתו שלו לא ויתר, ולכן אסור לטלטל מביתו, שנשאר רשות היחיד, לחצר שהיא משותפת לכולם חוץ ממנו, והאיסור חל על כולם. אם אינו יהודי (לדעת ר' מאיר) או שהוא מחלל שבת בפרהסיה אינו יכול לוותר על רשותו אלא אם השכיר אותה לשאר הדיירים, ראו תוספתא ה, יד.

כאן מדובר על אחד מאנשי החצר ששכח, ואילו במשנה א מדובר על מי שאינו משתתף בכוונה.

השוו למסורת בשם ר' אליעזר לעיל ב, ו. בעניין זה פסק ר' אליעזר כבית הלל - ראו משנה ד.

אם החליטו שאר אנשי החצר שהם מתירים לו להשתמש בה - הרי פקעה זכותם בחצר, ולכן חל איסור על העברת חפצים מבתיהם לחצר, שהפכה להיות כביתו של השוכח.

אם שנים מבין אנשי החצר שכחו, עדיין ניתן להרשות לבעלי הערוב להשתמש בחצר כדלעיל, אבל אין יכולים לוותר לשנים על השימוש בחצר, כי אין לשניהם אותה רשות.

במשנה ד, ר' מאיר בוחן את המעשה בפועל, ור' יהודה את הכוונה. השוו לעיל ד, י - גם שם דרש ר' מאיר הנחת עירוב תחומין בפועל ור' יהודה הסתפק בכוונה.

והשוו הניסוח בתוספתא ה, יב, המבחינה בין מי ששכח ולא עירב לבין מי שנזכר, ויתר על רשותו ואחר כך הוציא בכל זאת.


(ג) אנשי חצר ששכח אחד מהן ולא ערב -

ביתו אסור מלהכניס ומלהוציא לו ולהם, ושלהם מותרין לו ולהם.

נתנו לו רשותן - הוא מותר והן אסורין.

היו שנים - אוסרין זה על זה,

שאחד נותן רשות - ונוטל רשות, שנים נותנים רשות - ואין נוטלין רשות:


(ד) מאימתי נותנין רשות? בית שמאי אומרים: מבעוד יום דווקא, ובית הלל אומרים: משחשכה אפילו.

מי שנתן רשותו - והוציא  לחצר למרות שויתר עליה, בין בשוגג בין במזיד - הרי זה אוסר, דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: במזיד - אוסר, כי ביטל את מתן הרשות בשוגג - אינו אוסר:

ראו לקמן ז, חטיבה II: החטיבה הזאת בשיטת ר' אליעזר במשנה י שם.

חטיבה II: מי לא צריך לערב?[עריכה]

(ה) בעל הבית שהיה שותף לשכניו

לזה ביין ולזה ביין - אינם צריכים לערב.
לזה ביין ולזה בשמן - צריכים לערב.

המשנה עוסקת בשכנים שהיו ממילא שותפים במזון, האם צריכים גם לערב.

רבי שמעון אומר: אחד זה ואחד זה - אינם צריכים לערב:


השוו פסחים ז, יג, לגבי האפשרות שחבורות שונות נמצאות באותו מקום. לדעת בית הלל, אין בעיה שישתתפו כולם באותו עירוב (בתנאי שהעירוב אינו בבשר הפסח), אלא אם לא היו באותו המקום.

לגבי המקרה שחלק מהחבורה נפרד וחלקה רואה את החבורות האחרות - השוו ברכות ז, ה.

(ו) חמש חבורות ששבתו בטרקלין אחד,

בית שמאי אומרים: ערוב לכל חבורה וחבורה.
ובית הלל אומרים: ערוב אחד לכולן.
ומודים, בזמן שמקצתן שרויין בחדרים או בעליות - שהן צריכין ערוב לכל חבורה וחבורה:


אחים שותפים - השוו שקלים א, ז: אחים הופכים בהדרגה לשותפים. לעניין העירוב אין הבדל בין אחים לשותפים.

מה דינם של הכוהנים שאוכלים על שולחן הקב"ה?

ומה דינם של כל ישראל שאוכלים משולחנו?

(ז) האחין השותפין שהיו אוכלין על שלחן אביהם וישנים בבתיהם ובחצר המשותפת יש גם דיירים נוספים

צריכין ערוב לכל אחד ואחד.

לפיכך: אם שכח אחד מהם ולא ערב - מבטל את רשותו.

אימתי? - בזמן שמוליכין ערובן במקום אחר, שהעירוב של החצר אינו אצל אחד מהם
אבל אם היה עירוב בא אצלן, או שאין עמהן דיורין בחצר - אינן צריכין לערב:


חטיבה III: באילו חצרות צריך לערב?[עריכה]

המספר חמש אינו דווקא, והשוו משנה ו לעיל.

בחצר מערבים, כלומר כל אחד מהדיירים נותן מעט מזון. במבוי, שיש בו הרבה דיירים - משתפים: אחד משתף חבית לכל דייריו, ראו לקמן ז, ו.

(ח) חמש חצרות פתוחות זו לזו ופתוחות למבוי,

ערבו בחצרות ולא נשתתפו במבוי - מותרין בחצרות ואסורין במבוי.
ואם נשתתפו במבוי גם אם לא עירבו את החצרות - מותרין כאן וכאן.
ערבו בחצרות ונשתתפו במבוי, ושכח אחד מבני חצר ולא עירב - מותרין כאן וכאן.
מבני מבוי שאינו באחת החצרות ולא נשתתף - מותרין בחצרות ואסורין במבוי,
שהמבוי לחצרות - כחצר לבתים:


לדעת ר' עקיבא אין לאנשי החצר החיצונה ברירה אלא לערב עם הפנימיים.

וראו ב"ב ד, ב, שר' עקיבא רואה את זכות המעבר כזכות נפרדת, שיש לקנותה במיוחד.

לדעת חכמים אין איסור אלא ע"י הוצאה, וראו משנה ד לעיל. זכות התנועה אינה רלבנטית לדעתם, כי גם ברשות הרבים יכול אדם להלך.

חצר חיצונה ופנימית היו גם במקדש. לבני החצר הפנימית יתרון על החיצוניים, וגם עובדה זו סמלית.

אם הסכימו בני שתי החצרות על עירוב משותף, הרי אין הבדל מי גר היכן, וכל אחד אוסר על כל האחרים, אם הוציא בשוגג או במזיד, כפי ששנינו במשנה ד.

יחידים אינם צריכים לערב, כי הם שותפים בחצר החיצונה.

וראו תוספתא ה, יט, המרחיבה את הדין לבתים משותפים ולחצרות עם בית שער משותף.

(ט) שתי חצרות זו לפנים מזו, לבני החצר הפנימית יש זכות מעבר בחיצונית.

ערבה הפנימית ולא ערבה החיצונה - הפנימית מותרת והחיצונה אסורה.
החיצונה ולא הפנימית - שתיהן אסורות. בשיטת ר' עקיבא לקמן.
ערבה זו לעצמה וזו לעצמה - זו מותרת בפני עצמה, וזו מותרת בפני עצמה.

רבי עקיבא אוסר החיצונה, שדריסת הרגל אוסרתה,

וחכמים אומרים: אין דריסת הרגל אוסרתה:

(י) שכח אחד מן החיצונה ולא עירב - הפנימית מותרת והחיצונה אסורה.

מן הפנימית ולא עירב - שתיהן אסורות.

נתנו ערובן במקום אחד,

ושכח אחד, בין מן הפנימית בין מן החיצונה, ולא ערב - שתיהן אסורות.
ואם היו של יחידים - אינן צריכין לערב: