ביאור:תוספתא/ערובין/ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


תוספתא מסכת ערובין פרק חמישי[עריכה]

תחומין לאחר העירוב[עריכה]

(א)


ראו משנה ה, ז, וראו גם לעיל ג, יב.



הנותן עירובו בסוף אלפים אמה של תחום
אם היה ביתו סמוך לחומה – יכנס, לביתו אם לאו - לא יכנס
נתנו חוץ לתחום העיר, אבל בתוך תחום שבת אמה אחת
אם היה בתוך אלפים אמה שלו - עירובו עירוב, ואם לאו אם ביתו בקצה השני של העיר ומרוחק יותר מ2000 אמה מהעירוב - אין עירובו עירוב.

(ב)

בראשונה היו בני טבריא מהלכין את כל חמתה, ואין בני חמתה באין אלא עד מקום הכיפה

עכשיו בני טבריא ובני חמתה חזרו להיות עיר אחת.
(ג)

אנשי עיר גדולה מהלכין את כל עיר קטנה, ואין אנשי עיר קטנה מהלכין את כל עיר גדולה

אימתי? בזמן שהיו כל העיר הקטנה בתוך אלפים אמה שלהן

לא היו בתוך אלפים אמה שלהן - אין להם אלא אלפים אמה בלבד
ואנשי עיר קטנה אין להם אלא אלפים אמה בלבד.

ערוב חצרות במקומות לא סטנדרטיים[עריכה]

(ד)
עיר של רבים שחרבה ונשתיירו בה גדודיות גבוהות עשרה טפחים


חשבו על ירושלים.
ראו משנה ה, ו, בפירוש הראשון, לעניין ערוב חצרות.
אם יש דרך הרבים באמצע – צריך לבודד אותה משאר העיר ע"י לחיים, ולערב את החלקים שמחוץ לדרך.
אם הדרך לא עוברת בתוך העיר אלא לידה – כמובן מערבים את העיר ומספיק פתח אחד.



אף על פי שאין צורות פתחים ניכרים הרי זו מתעברת להיות כעיר
עיר של יחיד ונעשית של רבים, ודרך הרבים עוברת בתוכה כיצד מערבין אותה?
נותן לחי מכאן ולחי מכאן, או קורה מכאן וקורה מכאן ומערבין
ונושאין ונותנין באמצע
ואין מערבין אותה לחצאין, אלא או כולה או מבוי בפני עצמה
עיר של רבים והרי היא של רבים, ואין לה אלא פתח אחד - מערבין את כולה.

(ה)
סוכת החג: רבי יהודה מחייב בעירוב ובמזוזה, וחכמים פוטרין


ראו מעשרות ג, ז, וראו סוכה א, א: ר' יהודה רואה את סוכת החג כבית לכל דבר ואינו מחייב שהיא תהיה ארעי.
לדעת ר' יהושע בעניין כמות הלחם בעירוב ראו משנה ז, י.



ר' יהושע אומר: מערבין בככר שלם, אפי' הוא כאיסר, אפי' ניטל הימנו כדי דמוע וחלתו
יתר ע"כ אם ניטל מהככר יותר מכך - ה"ז אסור.

(ו)
מי שיש לו ה' חצירות בעיר א', והוא צדוקי אם היה משתמש בכולן - ה"ז אוסר את כולן


לעניין איסור של הדר בחצר ראו משנה ו, א-ב.



ואם לאו - אין אוסר אלא מקום דירתו בלבד
א"ר יהודה: מעשה בבן נשיא שהיו לו ה' חצירות באושא, ולא היה אוסר אלא מקום דירתו בלבד.

(ז)

ה' חבורות, מקצת שרוין בחדרים ומקצת שרוין בעליות - טרקלין שלהן כחצר לבתים

שנים ששותפין זה לזה, בין ביין בין בשמן - אינן צריכין לערב

היו ג' זה שותף לזה ביין וזה שותף לזה בשמן - צריכין לערב
רש"א: א' יין וא' שמן - אין צריכין לערב
אלעזר בן תדאי אומר: אסורין עד שיערבו.

מקום שבו מניחים את הערוב[עריכה]

(ח)
אב ובניו נשיו וכלותיו ועבדיו ושפחותיו


ראו משנה ו, ז.
לחי וקורה - לדעת בית שמאי, ראו משנה א, ב.



בזמן שאין עמהן דיורין בחצר אין צריכין לערב
מבוי שלהן בין כך וכך אפילו אם לא צריכים לערב צריך לחי וקורה.

(ט)
עם הארץ שהיו מוליכין אצלו עירוב


עם הארץ חשוד על אי הפרשת תרו"מ ועל טומאה, ולכן אם הערוב הוא תרומה – הכהן צריך לשמור עליו מפני הטומאה ורצוי שיאכל אותו עם חשכה, כדי שעם הארץ לא יטמא אותו.
אבל לגבי פירות שביעית – יכול להניחם אצל עם הארץ ללא חשש שמא יקח אותם.



מוליך לו כהן ככר תרומה, ויושב ומשמרו ומחשיך עליו, הכהן ואוכלו ובא לו
ובשביעית ה"ז מותר שלא נחשדו על השביעית.

(י)
בית שמניחין בו עירוב - א"צ להפריש ככר


ראו משנה ו, סוף ז. בעל הבית אינו צריך להוסיף מזון לעירוב.
אם נהגו לערב בבית מסויים – ממשיכים לערב בו, אלא אם רצה לנהוג כבוד באחד מדיירי הבתים האחרים. וראו גיטין ה, ח.
אם אדם שכח לערב – מצווה עליו לבטל את רשותו כדי ששאר בני החצר יוכלו לטלטל בה, וראו משנה ו, ג. אבל אם הוא אדם חשוב – יבטלו האחרים עבורו כדי שיוכל הוא לטלטל.



מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום

ביטול רשות[עריכה]

אם היה שם רבו או אדם גדול, או שהיה משיא את בנו, ורצה לנהוג בו כבוד - הרשות בידו
מצוה על אדם לבטל רשות. אם היה אדם גדול הרשות בידו.

(יא)
אנשי חצר, ששכח א' מהן ולא עירב - עליו לבטל רשות


ראו לעיל הלכה י. גם אם אינו אדם חשוב, אלא הוא אבל או במשתה בנו – יכולים שאר אנשי החצר לבטל עבורו את רשותם.



אם היה בית האבל או בית המשתה, ורצו לבטל רשותן - הרשות בידן.

(יב)
ג' שהיו שרוין בחצר, ומת אחד מהן, ונפלה ירושה לאחד מן השוק


השלושה שבחצר עירבו, ולכן העירוב חל גם אם במהלך השבת מת אחד מהם והבית עבר לאדם אחר. אבל אם נפטר לפני כניסת השבת הרי היה עם השניים שותף שלא עירב עימם ולכן אוסר.
אם אחד מבני החצר זכה בבית שבה במשך השבת, ובעל הבית הקודם לא השתתף בעירוב, הרי אסר בתחילת השבת ולכן אין לטלטל בחצר כל השבת. אם בעל הבית נפטר לפני כניסת השבת, ויורשו השתתף בעירוב – העירוב בתוקף.
לסיפא ראו משנה ו, ד.



עד שלא חשכה – ה"ז אוסר. משחשכה - אינו אוסר
היה לא' מן השוק בית באותה חצר ומת, נפלה ירושה לא' מבני חצר
עד שלא חשכה - אינו אוסר. משחשכה – ה"ז אוסר
הרי ששכח ולא עירב, וחזר והוציא, בין בשוגג בין במזיד - הרי זה אוסר, דברי ר"מ
ר' יהודה אומר: במזיד אוסר, בשוגג אינו אוסר
מי שבטל רשותו וחזר והוציא, בין בשוגג בין במזיד - הרי זה אוסר.

(יג)
א' שלא עירב נותן רשות לאחד שעירב


ראו משנה ו, ג. שנים שלא עירבו אינם יכולים לקבל את החצר. אחד שעירב אינו חייב לתת רשותו לאחד שלא עירב, אם אין סיבה מיוחדת. עיינו לעיל הלכות י-יא.



ושנים שעירבו נותנין רשותן לאחד שלא עירב
ושנים שלא עירבו נותנין רשותן לשנים שעירבו, או לא' שלא עירב
אבל אין א' שעירב נותן רשותו לא' שלא עירב
ולא שנים שעירבו נותנין רשותן לשנים שלא עירבו
ולא שנים שלא עירבו נותנין רשותן לשנים שלא עירבו
שכ"ז שהיו שנים שרויין בחצר, ושכח א' מהן ולא עירב - ה"ז אוסר.

(יד)
ישראל המחלל את השבת בפרהסיא - אין יכול לבטל רשות


הברייתא כר' מאיר, ראו משנה ו, א.
גם לעניין הביטול דנים יהודי המחלל את השבת בפרהסיה כגוי, ולכן יכול לבטל רק אם השכיר את חלקו בחצר לאחרים.



וישראל שאינו מחלל את השבת בפרהסיא - יכול לבטל רשות
ישראל נותן רשות ומבטל רשות, ובנכרי - עד שעה שישכור
כיצד מבטל ישראל רשות? – אומר: רשותי נתונה לך, רשותי מבוטלת לך, ואין צריך לזכות.

אוסר על הערוב[עריכה]

(טו)
חצר של נכרי - הרי הוא כדיר של בהמה


ראו משנה ו, א, לר' מאיר מותר ליהודי הגר בחצר של הגוי לטלטל, אבל אם הוא שותף בחצר – אסור לו. ר' אליעזר בן יעקב אוסר לטלטל רק אם יש בחצר שני יהודים שלא עירבו.



מותר להכניס ולהוציא מחצר לבתים ומבתים לחצר
וכלים ששבתו בחצר מותר לטלטלן בחצר
היה ישראל א' שרוי בתוכה - ה"ז אוסר, מפני שהיא כחצרו
ראב"י אומר: לעולם אינו אוסר, עד שיהו ב' ישראלים אוסרין זה על זה. והלכה כדבריו.

(טז)
הגוסס, אע"פ שאינו יכול לחיות - ה"ז אוסר


לעניין הגוסס ראו לעיל הלכה יב. גם קטן, אם הוא בעלים בחצר – אסר על האחרים לטלטל בה אם לא השתתף בעירוב.
אם חייל רומאי גזל את הבית והשתכן בו, הוא כגוי מייד. אבל מי ששכר בית בחצר ואינו בעלים שלו – אינו אוסר.



קטן, אף על פי שאין יכול לאכול כזית - ה"ז אוסר
קסדור הבא לעיר עד ל' יום - הרי זה אוסר מיד. אימתי? בזמן שייחדו לו בית דירה
לא ייחדו לו בית דירה, או שאין עמהן דיורין בחצר - אין אוסר
אכסנאי לעולם אין אוסר.

(יז)

אנשי חצר ששכח א' מהן ולא עירב, והיתה לו אכסדרה אכסדרה פרטית על פתחו

בזמן שמגופפת שיש באכסדרה מחיצה - מותרת לו ואסורה לכל בני חצר

אם אין מגופפת - אסורה לו ואסורה לכל בני חצר
כלים ששבתו בחצר - מותרין לטלטל בחצר
אנשי חצר ששכחו ולא עירבו - אסור להכניס ולהוציא מחצר לבתים ומבתים לחצר
וכלים ששבתו בחצר - מותרין לטלטל בחצר.

(יח)

חמשה חצירות פתוחות למבוי ולא השתתפו במבוי - אסור להכניס ולהוציא מחצר למבוי וממבוי לחצר
כלים ששבתו בחצר שהיו בחצר בכניסת השבת - מותרין לטלטל בחצר. שבמבוי – אסורין. ר"ש מתיר
וכן היה ר"ש אומר: מותר להכניס ולהוציא ממבוי לחצר, ומחצר לגג, ומגג לקרפף

שכל זמן ששכחו ולא עירבו - כולן רשות אחת הן


ראו משנה ו, ח, ומשנה ט, א. ר' שמעון רואה את כל מה שמחוץ לבית כרשות אחת – חצר. חכמים מסכימים רק בשעת סכנה.



אמר רבי: כשהייתי לומד תורה אצל ר"ש בתקוע היינו מוליכין שמן באלונטית
מחצר לגג, ומגג לקרפף, ומקרפף לקרפף אחר, עד שמגיעין אנו למעין והיינו רוחצין שם
א"ר: מעשה בשעת סכנה, שהיינו מעלין ס"ת מחצר לגג, ומגג לגג אחר
והיינו קורין בו. אמרו לו אין שעת הסכנה ראיה.

(יט)

שתי חצירות זו לפנים מזו, החיצונה של רבים והפנימית של יחיד

חיצונה צריכה עירוב, והפנימית אין צריכה עירוב


ראו משנה ו, ט-י. חצר של יחיד אינה צריכה עירוב, כמובן, אלא לדעת ר' עקיבא הרואה את החיצונה כמשותפת גם לאנשי הפנימית כי יש להם דריסת רגל.
הברייתא מרחיבה את הדין גם לבית משותף ולחצרות הפתוחות לבית שער משותף.



הפנימית של רבים והחיצונה של יחיד - הפנימית צריכה עירוב והחיצונה אינה צריכה עירוב
ר"ע אוסר את החיצונה, שדריסת הרגל אוסרתה
וחכ"א: אין דריסת הרגל אוסרתה.
היו שתיהן של רבים, ונתנו את ערובן בחיצונה
ושכח א', בין מן החיצונה בין מן הפנימית ולא עירב - שתיהן אסורות
נתנו עירובן בפנימית, ושכח א' מן הפנימית ולא עירב - הפנימית אסורה
מן החיצונה ולא עירב - שתיהן אסורות, דברי ר"ע
וחכ"א: הפנימית מותרת והחיצונה אסורה
אחד שתי חצירות זו לפנים מזו, ואחד ג' דיוטאות זו למעלה מזו
בד"א? בזמן שדרך הפנימית לצאת על החיצונה ועל מקצתה
ודרך העליונה לירד על התחתונה ועל מקצתה
חמש חצירות פתוחות לבית שער, ושכחו ולא ערבו - מותרין בחצירות ואסורין בבית שער
חמש דיוטאות פתוחות לאלקט, חדר מדרגות ושכחו ולא נשתתפו - מותרין בדיואטות ואסורין באילקטו.