ביאור:מדרשי אגדה/מדרש תנחומא (ורשה)/פרשת נח
נח
[עריכה]א
[עריכה]מדרש בסגנון "ילמדנו". השאלה אינה מייצגת קושי אלא היא מפנה למשנה במסכת שבת. הקשר בין הנשים לשלוש המצוות מוצג פעמיים: המצוות מתוארות כמצוות מן התורה, וביניהן גם הדלקת הנר, המבוססת על ישעיהו נח, שהיתה שנויה במחלוקת עם הקראים ולכן מרחיבים בה. הקשר השני מציג את שלוש המצוות כעונשים לנשים על חטאה של חוה בגן עדן, ששידלה את אדם הראשון – הגבר - לאכול מהפרי האסור. |
ילמדנו רבינו: על כמה עבירות נשים מתות בשעת לדתן?
כך שנו רבותינו "על שלש..." (שבת ב ו) ושלשתן מן התורה,
נדה - דכתיב "ואשה כי יזוב" (ויקרא טו כה); חלה – "ראשית עריסותיכם" (במדבר טו כ)
הדלקת הנר דכתיב "וקראת לשבת עונג" (ישעיה נח יג) זו הדלקת הנר בשבת,
וא"ת לישב בחשך - אין זה עונג, שאין יורדי גיהנם נדונין אלא בחשך, שנאמר "ארץ עיפתה כמו אופל" (איוב י כב)
ומה ראו נשים להצטוות על שלש מצות האלו?
אמר הקדוש ברוך הוא: אדם הראשון תחלת בריותי היה, ונצטווה על עץ הדעת
וכתיב בחוה "ותרא האשה... ותתן גם לאישה עמה ויאכל" (בראשית ג ו) וגרמה לו מיתה ושפכה את דמו,
וכתיב בתורה "שופך דם האדם באדם דמו ישפך" (בראשית ט ו) תשפוך דמה ותשמור נדתה
כדי שיתכפר לה על דם האדם ששפכה,
מצות חלה מנין? היא טמאה חלתו של עולם, דאמר ר' יוסי בן דוסמקא (נ"א קצרתא)
כשם שהאשה מקשקשת עיסתה במים ואחר כך היא מגבהת חלתה
כך עשה הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון,
דכתיב "ואד יעלה מן הארץ והשקה" ואחר כך "וייצר ה' אלהים את האדם עפר" (בראשית ב ו-ז)
הדלקת הנר מנין? היא כבתה נרו של אדם, דכתיב "נר אלהים נשמת אדם" (משלי כ כז). לפיכך תשמור הדלקת הנר.
ב
[עריכה]הדרשנים קושרים את הפסוק ממשלי, העוסק בפריו של הצדיק לפסוק בפרשתנו, המכתיר את נוח בצדיקותו. לפי הדרשה הראשונה פריו של הצדיק, כגון נוח, הוא התורה שהעמיד ומעשיו הטובים. |
"אלה תולדות נח" (בראשית ו ט), כך פתח רבי תנחומא בר אבא
ואמר "פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם". (משלי יא ל)
אמר ר' יהודה הלוי: בשעה שהאדם מסתלק מן העולם בלא בנים הוא מיצר ובוכה,
אומר לו הקדוש ברוך הוא: למה אתה בוכה? מפני שלא עמדת פרי בעולם הזה?
יש לך פרי יפה מן הבנים! אמר לפניו: רבונו של עולם, אי זה פרי שהעמדתי?
אומר לו הקדוש ברוך הוא: התורה, שכתוב בה "פרי צדיק עץ חיים".
"בנים" אינו אומר; אלא "פרי צדיק", וכן תולדותיו של אדם - אלו מעשיו הטובים,
וכן הוא אומר "אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים",
ר' אבהו טוען, בניגוד לדרשן הקודם, שהעיקר הוא הבנים והצאצאים של נוח, ובזכותם הציל הקדוש ברוך הוא את נוח. |
אמר ר' אבהו: מצינו שהקדוש ברוך הוא עושה לאחרונים בזכות הראשונים!
ומנין שאף לראשונים בזכות האחרונים? שנאמר "ונח מצא חן בעיני ה'"
ובאיזה זכות? בזכות תולדותיו, צאצאיו שנאמר "אלה תולדות נח נח",
הצגתו של נוח לפני הקורא היא כאיש צדיק ולא כאביהן של 70 אומות העולם; |
"ולוקח נפשות חכם" - זה הזן ומפרנס העני, כך דרש רבי תנחומא.
אמרו רבותינו: לא מת נח עד שראה העולם בישובו, ועד שראה ע' אומות יוצאים מחלציו
ומשם לא נזכר אלא צדקו!
"ולוקח נפשות חכם" זה נח, שזן ומפרנס את הבהמה
ומה היה מאכילן? אמר ר' עקיבא דבילה היו כולן אוכלין, כמה שכתוב "והיה לך ולהם לאכלה"
ורבותינו אמרו: לא, אלא כל אחד ואחד מכל מין ומין האכילם מה שלמד שרגילים לאכול
הגמל תבן, והחמור שעורים, וכן כולם מה שלמד היה אוכל הוי "ולוקח נפשות חכם"!
יש בהמה שהיא אוכלת בשעה אחד ביום ויש בשתים ויש בשלש ויש בשליש הלילה ויש באמצעו ויש בקרות הגבר
אמרו רבותינו י"ב חדש בתבה לא ראה שינה לא ביום ולא בלילה, שהיה עוסק וזן הבריות שעמו! הוי "ולוקח נפשות חכם".
ג
[עריכה]הדרשה מתפלמסת עם הקראים וחותרת לטענה שהתורה שבעל פה מחייבת כמו התורה שבכתב. היא מאשימה את הקראים ברדיפת תענוגות וטוענת שרודפי התענוגות אינם יכולים לדעת את התורה, שעיקרה ורובה הוא התורה שבעל פה. הדרשן משתמש בעצמו בדרשות רבות, והטיעון שלו הוא מעגלי, ומסתמך בעצמו על תורה שבעל פה. מבחינה זו נראה שהדרשה נאמרה בפני הרבניים ולא בפני קראים. |
"אלה תולדות נח נח" (בראשית ו ט)
יתברך שמו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שבחר בישראל משבעים אומות
כמה שכתוב "כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו" (דברים לב ט) ונתן לנו את התורה בכתב
ברמז צפונות וסתומות, ופרשום בתורה שבעל פה וגלה אותם לישראל,
ולא עוד אלא שתורה שבכתב כללות, ותורה שבע"פ פרטות; ותורה שבע"פ הרבה ותורה שבכתב מעט
ועל שבע"פ נאמר "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים" (איוב יא ט) וכתיב "ולא תמצא בארץ החיים" (איוב כח יג),
ומאי "לא תמצא בארץ החיים"? וכי בארץ המתים תמצא?
אלא שלא תמצא תורה שבע"פ אצל מי שיבקש עונג העולם תאוה וכבוד וגדולה בעולם הזה
אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר "זאת התורה אדם כי ימות באהל" (במדבר יט יד)
לפי שלא כרת הקדוש ברוך הוא ברית עם ישראל אלא על התורה שבעל פה,
שנאמר "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית" (שמות לד כז)
ואמרו חז"ל: לא כתב הקדוש ברוך הוא בתורה 'למען הדברים האלה' ולא 'בעבור הדברים האלה',
ולא 'בגלל הדברים', אלא "על פי הדברים", וזו היא תורה שבעל פה, שהיא קשה ללמוד ויש בה צער גדול
שהוא משולה לחשך, שנאמר "העם ההולכים בחשך ראו אור גדול" (ישעיה ט א) - אלו בעלי התלמוד, שראו אור גדול
ולא קבלו ישראל את התורה עד שכפה עליהם הקדוש ברוך הוא את ההר כגיגית, שנאמר "ויתיצבו בתחתית ההר" (שמות יט יז)
ואמר רב דימי בר חמא אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אם מקבלים אתם את התורה – מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם!
ואם תאמר על התורה שבכתב כפה עליהם את ההר, והלא משעה שאמר להן מקבלין אתם את התורה,
ענו כלם ואמרו "נעשה ונשמע" מפני שאין בה יגיעה וצער, והיא מעט
אלא אמר להן על התורה שבעל פה, שיש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות והיא עזה כמות וקשה כשאול קנאתה,
הדרשן מגייס למחנה הרבניים את פסוקי קריאת שמע, וטוען שמתן שכרה של לימוד התורה שבעל פה בעולם הבא. לשיטתו הפרשה הראשונה נאמרה על לומדי התורה שבעל פה ואילו הפרשה השניה נאמרה על לומדי התורה שבכתב, העומדים בתנאים קשים. |
לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקדוש ברוך הוא בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו, שנאמר
"ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" (דברים ו ה), ומנין אתה למד שאין אהבה זו אלא לשון תלמוד?
ראה מה כתיב אחריו: "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך" (דברים ו ו) ואי זה? זה תלמוד; שהוא על הלב
הוי אומר "ושננתם לבניך" - זו תלמוד, שצריך שנון; ללמדך שפרשה ראשונה שבקריאת שמע - אין בה פירוש מתן שכרה בעולם הזה
כמה שכתוב בפרשה שנייה "והיה אם שמוע תשמעו... ונתתי מטר ארצכם" (דברים יא יד) - זה מתן שכר עוסקי מצות, שאין עוסקין בתלמוד,
ובפרשה שנייה כתיב בה "בכל לבבכם ובכל נפשכם" (דברים יא יג) ולא כתב 'בכל מאדכם'
ללמדך שכל מי שאוהב עושר ותענוג אינו יכול ללמוד תורה שבעל פה, לפי שיש בה צער גדול ונדוד שינה
ויש מבלה ומנבל עצמו עליה, לפיכך מתן שכרה לעולם הבא, שנאמר "העם ההולכים בחשך ראו אור גדול",
אור גדול - אור שנברא ביום ראשון, שגנזו הקדוש ברוך הוא לעמלי תורה שבעל פה ביום ובלילה
שבזכותן העולם עומד, שנאמר "כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיה לג כה)
הברית שכרת הקדוש ברוך הוא עם ישראל נכרתה על התורה שבכל פה דווקא. |
אי זה הוא ברית שנוהג ביום ובלילה? - זו תלמוד!
וכן הוא אומר "כה אמר ה' אם תפרו את בריתי היום ואת בריתי הלילה גם בריתי תפר את דוד עבדי" (ירמיהו לג יט)
ואומר "כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה", (תהלים א ב)
ואף הקדוש ברוך הוא כרת ברית עם ישראל, שלא תשכח תורה שבעל פה מפיהם ומפי זרעם עד סוף כל הדורות
שנאמר "ואני זאת בריתי אותם אמר ה' רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו..." (ישעיה נט כא)
ולא כתיב 'ממך' אלא "מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך", ולפיכך קבע הקדוש ברוך הוא שתי ישיבות לישראל
כאן מציג הדרשן את הטענה ששתי הישיבות בבבל הן המעוז של התורה שבעל פה. לטענתו הישיבות הללו משמרות מסורת עתיקה מימי גלות החרש והמסגר, לפני חורבן בית ראשון. המסורת שלהן היא אותנטית, שהרי הישיבות לא נשלטו ע"י מלכויות יוון ורומי ולא שינו את המסורת העתיקה. |
שיהיו הוגין בתורה יומם ולילה ומתקבצין שתי פעמים בשנה באדר ובאלול מכל המקומות
ונושאין ונותנין במלחמתה של תורה, עד שמעמידין דבר על בוריו והלכה לאמתה
ומביאין ראיה ומן המקרא ומן המשנה ומן התלמוד, כדי שלא יכשלו ישראל בדברי תורה,
שנאמר "שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול" (תהלים קיט קסה) "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום", (תהלים כט יא)
ואותן ב' ישיבות לא ראו שבי ולא שמד, ולא שלל ולא שלט בהן לא יון ולא אדום,
והוציאן הקדוש ברוך הוא י"ב שנה קודם חרבן ירושלים בתורתן ובתלמודן
שכך כתיב "והגלה את כל ירושלים ואת כל השרים ואת כל גבורי החיל עשרת אלפים גולה
וכל החרש והמסגר ולא נשאר זולת דלת עם הארץ" (מלכים ב כד יד),
וכי מה גבורה יש בבני אדם ההולכים בגולה? אלא אלו גבורי תורה, שכך נאמר בה "על כן יאמר בספר מלחמות ה'" (במדבר כא יד)
ומתוכן החרש והמסגר: חרש - שבשעה שאחד מהן מדבר נעשו הכל כחרשין,
מסגר - כיון שאחד מהן סוגר דברי טומאה וטהרה או איסור והתר אין בעולם שיכול לפתוח לטהר ולהתיר
לקיים מה שנאמר "ונתתי מפתח בית דוד על שכמו ופתח ואין סוגר וסגר ואין פותח," (ישעיה כב כב)
"ואת אילי הארץ לקח" (יחזקאל יז יג) - אלו חורי יהודה ובנימן,
שעליהן נאמר "כה אמר ה' וגו' כתאנים הטובות האלה כן אכיר את גלות יהודה אשר שלחתי מן המקום הזה ארץ כשדים לטובה" (ירמיה כד ה)
וכתיב "וישקד ה' על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה' אלהינו", (דניאל ט יד) וכי משום דצדיק "וישקד ה' על הרעה" ויבא את הרעה?
אלא צדקה עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל, שהקדים והגלה את גלות יכניה לגלות צדקיה
כדי שלא תשתכח מהן תורה שבעל פה, וישבו בתורתן בבבל מן אותה שעה עד היום
ולא שלט בהן לא אדום ולא יון ולא גזרו עליהם שמד, ואף לימות המשיח אין חבלי של משיח רואין
שנאמר "הוי ציון המלטי" (זכריה ב יא) מאדום ומיון מגזרותיהן,
וכתיב "חולי וגחי בת ציון כיולדה כי עתה תצאי מקריה ושכנת בשדה" (מיכה ד י) ושכנתי כתיב בשדה
שאף על פי שאדם גולה בשדה - שכינתי לא זזה ממך, "ובאת עד בבל שם תנצלי שם יגאלך ה' מכף איביך" (שם)
שם, ללמדך שמשם מתחלת הגאולה, משם עולין לירושלים
שנאמר "ועלו מושיעים בהר ציון..." (עובדיה א כא) אותה שעה "והיתה לה' המלוכה", וכן יהי רצון.
ד
[עריכה]הדרשה לקוחה משאילתות דרב אחאי גאון נח ד. היא עוסקת בדין הגזל, ונמצאת בפרשת נוח כי דור המבול מילא את הארץ חמס. בתחילת הדרשה היא מפליגה בחומרת העבירה ומציגה את הגזל כאחד החטאים החמורים. בהמשך אנו לומדים על שיקול שונה, המיועד להקל ולעודד את התשובה של הגזלן. הדוגמא הקלאסית לשיקול זה היא תקנת מריש, הפוטרת גזלן שהמשיך והשתמש בגזילה מחובת החזרת הגזילה בעינה. ולא זו בלבד, שהתירו לגזלן להסתפק בתשלום כספי, אלא שקבעו שלא מקבלים מידי הגזלן את ההחזר. |
שאלתא דאסור להון לבית ישראל למגזל ולמחטף מידי חד מן חבריה
דאין לך חמור בכל האסורין שבתורה מעונש הגזל, דאמר ר' אליעזר: כל עבירות שבתורה עברו דור המבול עליהן
ולא נחתם עליהם גזר דינן למחות את זכרם במי המבול עד שפשטו ידיהם בגזל, שנאמר "כי מלאה הארץ חמס" (בראשית ו יא)
וכתיב "החמס קם למטה רשע" (יחזקאל ז יא). אמר ר' אליעזר: מלמד שזקף החמס ועמד כמקל לפני הקדוש ברוך הוא
ואמר רבונו של עולם אני "לא מהם ולא מהמונם ולא מהמהם ולא נח בהם" (שם)!
אמר ר' אבהו: ג' אין הפרגוד ננעל בפניהם: אונאה וגזל ועבודה זרה.
אונאה דכתיב בה "כה הראני והנה ה' נצב על חומת אנך ובידו אנך" (עמוס ז ז)
גזל דכתיב "חמס ושוד ישמע בה על פני תמיד", (ירמיה ו ז)
עבודה זרה דכתיב "העם המכעיסים אותי על פני תמיד זבחים בגנות" (ישעיה סה ג)
ואמר ר' יוחנן: כל הגוזל שוה פרוטה מחבירו כאלו נוטל נשמתו הימנו
שנאמר "כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח", (משלי א יט) ומאן דגזל ועבד תשובה ומהדר גזילה למריה - מכפר ליה.
אי מאית נגזל - מהדר ליורשיו ומכפר ליה, וכי מהדר לנגזל מבעי ליה לאחולי על גביה, כי היכי דלא למנע מלמעבד תשובה,
דתנו רבנן: "הגזלנין ומלוי רבית שהחזירו אין מקבלין מהן, וכל המקבל מהן אין רוח חכמים נוחה הימנו" (בבא קמא צד ב)
הני מילי שאין גזלה חוזרת בעינה, אבל חוזרת בעינה מקבלין, דאמר ר' יוחנן בימי רבי נשנית משנה זו,
מעשה באדם אחד שבקש לעשות תשובה,
אמרה לו אשתו: ריקה! אם אתה עושה תשובה אפילו אבנט שאתה חוגר אינו שלך! ונמנע ולא עשה תשובה,
באותה שעה אמרו הגזלנים ומלוי ברבית שהחזירו אין מקבלין מהן, והמקבל מהן אין רוח חכמים נוחה הימנו!
לאחר ששנה את ההקלות לגזלן כדי שלא לפגוע בסיכוי שיחזור בתשובה משווה הדרשן את הגזלן לגנב, שענשו גדול יותר. ההסבר הוא בטענה שלגנבה יש גם ממד של עבירה בין אדם למקום, שהרי הגנב אינו חושש מהאל היודע את מעשיו אלא מבעל הבית, ומניח שבעל הבית הוא היחיד המסכן אותו; ואילו הגזלן אינו חושש מהנגזל וגם לא מהקדוש ברוך הוא. |
שאלו תלמידיו את רבי יוחנן בן זכאי מפני מה החמירה תורה בגנב יותר מן הגזלן,
שהגנב משלם תשלומי כפל ותשלומי ד' וה', והגזלן כתיב ביה "והיה כי יחטא ואשם והשיב את הגזלה" (ויקרא ה כג),
אמר להן זה השוה כבוד עבד לכבוד קונו וזה לא השוה כבוד עבד לכבוד קונו! כביכול עשה עין של מעלה כאילו אינו רואה ואוזן כאילו אין שומעת
שנאמר "הוי המעמיקים מה' לסתיר עצה והיה במחשך מעשיהם" (ישעיה כט טו)
וכתיב "ויאמרו לא יראה יה" (תהלים צד ו), וכתיב "עזב ה' את הארץ ואין ה' רואה," (יחזקאל ח יב)
תניא אמר ר' מאיר משלו משל משום רבן גמליאל: למה הדבר דומה? לשני בני אדם שהיו בעיר ועשו משתה
אחד זימן כל בני העיר ולא זימן את בני המלך, ואחד לא זימן לא את בני העיר ולא את בני המלך.
איזה מהן עונשו מרובה? הוי אומר זה שזימן את בני העיר ולא זימן את בני המלך!
ר' מאיר עונה על השאלה העולה מהשוואת העונשים לטובח ומוכר שור (פי חמישה) עם הטובח ומוכר צאן (פי ארבעה). שני הסברים: גניבת שור פוגעת בעבודה של בעל הבית; הגנב התבזה בכך שלקח את הכבש על כתפיו, ולכן הוא משלם רק פי ארבעה מהצאן! |
אמר ר' מאיר: בא וראה כמה גדולה כחה של מלאכה, שור שביטלו ממלאכתו - חמשה, שה שלא בטלו ממלאכתו - ארבעה,
ורבן יוחנן בן זכאי אומר: בא וראה שחס הקדוש ברוך הוא אפילו על גנב! שור שהלך ברגליו ה', ושה שהרכיבו על כתפו ד'
והיכא דגזל ואמר אישקול השתא דצריך לי והדר אשלם - רשע מקרי, דכתיב "חבול ישוב רשע גזלה ישלם", (יחזקאל לג טו)
אף על פי שמשיב רשע הוא! ברם צריך את למילף: הני מילי היכא דקא גזיל אדעתא למישקליה לנפשיה
אבל היכא דקא בעי למיתן מתנה לההוא נגזל ולא בעי לקבולי אומר אגנוב מניה כי היכי דאהני ליה ואשלם ליה תשלומי כפל,
א"נ שבק מאני בדוכתא דלא מנטר או זוזי ופשע, ואשכחינהו איניש אחרינא
ואמר אקניטנו עד דיתבעהו ויזדהר במאניה זימנא אחרינא ולא ליפשע, מאי?
כיון דלהנאתו קא מכוין ושרי, או דלמא כיון דעד דמהדר ליה אית ליה צערא מאי? תא שמע,
דתניא "לא תגנוב" (שמות כ יג) על מנת למיקט; "לא תגנוב" על מנת לשלם תשלומי כפל!
מאי טעמא? קרא יתירא הוא, דכתיב "לא תגזול" (ויקרא יט יג) וכן הלכה.
ה
[עריכה]שלושה אנשים חוו את שלושת העולמות. בימי נח נהרס כל היקום; בימי דניאל נהרס בית המקדש ובימי איוב נהרס רכושו של איוב. האסונות הולכים ומצטמצמים, אבל עדיין הם משנים את זווית הראיה בכל פעם. |
"אלה תולדות נח נח... את האלהים התהלך נח" (בראשית ו ט) ג' פעמים בפסוק למה?
זה אחד משלשה שראו ג' עולמות: נח, ודניאל, ואיוב
נח ראה עולם בישובו וראהו בחרבנו וחזר וראהו בישובו,
דניאל ראה בנין בית ראשון וראהו חרב וחזר וראהו בנוי בבנין בית שני
איוב ראה בנין ביתו וחרבנו וחזר וראה בישובו,
אחרי ההשוואה בין נח לדניאל ולאיוב מציג הדרשן השוואה נוספת – ליוסף הצדיק. |
"איש צדיק" (שם) על שזן בריותיו של הקדוש ברוך הוא נקרא צדיק
שני בני אדם נקראו צדיקים על שזנו את הבריות: נח ויוסף
שכך כתיב בו "על מכרם בכסף צדיק" (עמוס ב ו) וכתיב בו "ויכלכל יוסף" (בראשית מז יב),
כל שוכני התבה היו צדיקים, ולא השתתפו בחטאי הרשעים. החיות והבהמות מוצגות גם הן כאישיויות מוסריות, שהרי הפסוק המתאר את ההשחתה מאשים בה את "כל בשר", כולל בעלי החיים. |
אמר ר' אחוה בר' זעירא: אף בני נח שנכנסו בתיבה והבהמה והחיה ועופות - כלן צדיקים היו
לפי שדור המבול "השחית כל בשר את דרכו על הארץ" (בראשית ו יב) כתיב בהן,
שהרביעו בהמה על חיה וחיה על בהמה והכל על אדם ואדם על הכל לפיכך כתיב בהן "הנני משחיתם את הארץ" (בראשית ו יג).
ומנין שממעשה בראשית נצטוו הבהמות והחיות והעופות ורמש שלא להדבק עם שאינו מינו?
דכתיב "ויעש אלהים את חית הארץ למינה" (בראשית א כה) אמר להן הקדוש ברוך הוא: כל מין ומין ידבק במינו, ושאין מינו אסור.
אדם שנולד מהול מוצג כאן כאדם מושלם שאין צורך לתקן אותו במילה. הדרשה מחילה את המצב הזה על מי שכונו "איש תם" או "טוב", וכן על בניהם אם נולדו בצלמם של המהולים. וראו סוטה י ב, שגם דוד נולד מהול. |
"תמים" - זה אחד משבעה מהולים שנולדו בעולם. אדם הראשון נברא מהול,
ושת בנו נולד מהול, דכתיב (בראשית ה ג) "ויולד בדמותו כצלמו",
נח נולד מהול דכתיב "תמים היה בדורותיו" (בראשית ו ט), יעקב נולד מהול, דכתיב (בראשית כה כז) "ויעקב איש תם",
ויוסף נולד מהול דכתיב (בראשית לז ב) "אלה תולדות יעקב יוסף", שהיה דומה לאביו,
משה נולד מהול שנאמר (שמות ב ב) "ותרא אותו כי טוב הוא",
ואיוב נולד מהול דכתיב (איוב א ח) "איש תם וישר".
ראו בראשית רבה ל ט. הדרשן מציג את שתי הדרשות המנוגדות, אבל בהמשך מציג רק את הדרשה המקטינה את צדיקותו של נח, ומעלה על נס את צדיקותם של האבות שהתהלכו "לפני" הקדוש ברוך הוא, ולא "את" האלוהים. |
"בדורותיו" - ולא בדורות אחרים, רבי יהודה ורבי נחמיה: חד אמר תמים היה בדור המבול ובדור הפלגה,
שאלו היה בדורו של אברהם אבינו לא מצא ידיו ורגליו,
משל לחבית של אפרסמון שהיתה מונחת במקום המטונף במקומה ריחה נודף, שלא במקומה אין ריחה נודף,
וחד אמר תמים היה בדורותיו כל שכן בדורות אחרים,
משל לצלוחית של פלייטון שהיתה מונחת במקום הטנופת כל שכן אם היתה מונחת במקום הבושם.
"את האלהים התהלך נח" שהיה הקדוש ברוך הוא סומכו, שלא ישתקע במעשה דור המבול,
משל למלך שהיה לו בן, והיה הולך בשליחות אביו, והיה לפניו דרך משוקע בטיט, והיה המלך סומכו שלא ישקע בטיט
אבל אברהם כתיב בו "התהלך לפני" (בראשית יז א),
ובאבות כתיב "האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו" (בראשית מה טו), שהיו מרווחין לשכינה
והיו מקדימין והולכין לפניו לעשות רצונו.
בתורה שבכתב אין הקדוש ברוך הוא ונוח מתרים באנשי המבול, והדרשה שלפנינו משלימה את החסר. ראו גם בראשית רבה ל ז. |
"עשה לך תבת עצי גופר" אמר רב הונא בשם רבי יוסי: ק"כ שנה היה מתרה הקדוש ברוך הוא בדור המבול שמא יעשו תשובה
כיון שלא עשו תשובה אמר לו "עשה לך תבת עצי גופר" (בראשית ו יד), עמד נח ועשה תשובה
ונטע ארזים, והיו אומרין לו ארזים אלו למה? אמר להן, הקדוש ברוך הוא מבקש להביא מבול לעולם
ואמר לי לעשות תיבה כדי שאמלט בה אני וביתי; והיו משחקין ממנו ומלעיגין בדבריו
והיה משקה אותן ארזין והן גדילין, והיו אומרים לו: מה אתה עושה? ומשיב להן כענין הזה, והיו מלעיגין עליו,
לסוף ימים קצצן, והיה מנסרן. והיו אומרים לו: מה אתה עושה? ואומר להן כך והיה מתרה בהן,
כיון שלא עשו תשובה מיד הביא עליהן מבול שנאמר "וימח את כל היקום".
ו
[עריכה]ברית הקשת קיימת עד היום, ואינה תלויה בקיומו של נח, כשם שבריתות האבות קיימות לנצח. כשהקדוש ברוך הוא נותן מתנה הוא גם משמר אותה כרכושו של מקבלה, מה שאין אדם מסוגל לו. הבדל נוסף בין מתנה ממלך בשר ודם למתנה מהקדוש ברוך הוא הוא שמתנה של מלך היא לאישיות מסויימת, ואילו מתנתו של הקדוש ברוך הוא היא לכל מעשיו, כולל גם לחיות ולבהמות. |
"ויזכור אלהים את נח" (בראשית ח א) ילמדנו רבינו: הרואה קשת בענן, מה צריך לברך?
כך שנו רבותינו: הרואה קשת בענן מברך 'ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו,' (תוספתא ברכות ו ה)
הרי מן המשנה; מן התורה מנין? דכתיב "את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית" (בראשית ט יג)
ואין מעשיו כמעשה בשר ודם, בשר ודם, כל זמן שאוהבו חי - אהבתו קיימת עמו, מת - בטלה האהבה
והקדוש ברוך הוא אינו כן: מת אברהם - היתה אהבתו קיימת ליצחק בנו,
שנאמר "ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים" (בראשית כה יא),
בנוהג שבעולם המלך מכבד אוהבו בכסף וזהב ובגדים ומעשרו, נכנס לספינה –
עומד עליו סער גדול - מאבד את נפשו וממונו לפי שאין יכול המלך לשמרו מן הים ומן הלסטין,
והקדוש ברוך הוא נותן לאוהבו מתנה ומשמרו, שנאמר "יברכך ה' וישמרך" (במדבר ו כד);
ברך לאברהם – ושמרו, שנאמר (בראשית כד א) "וה' ברך את אברהם בכל", וכן ליצחק וליעקב,
אדם נכנס בספינה, עמד עליו סער, אם יש עמו בהמה וכלים - מזרקן לים ומקיימין את האדם,
שאין מרחמין על הבהמה וכלים כשם שמרחמין על האדם,
אבל הקדוש ברוך הוא, כשם שרחמיו על האדם - כך רחמיו על הבהמה שנאמר "ורחמיו על כל מעשיו", (תהלים קמה ט),
וכן הוא אומר "ויזכור אלהים את נח ואת כל החיה" (בראשית ח א).
ז
[עריכה]הדרשה על הפסוק ממשלי קושרת את ה'צדיק' ו'בהמתו' לקב"ה ובני האדם, וליתר דיוק לקב"ה ולצדיק שבעולם. במקרה הנדון מדובר בנח – איש צדיק. |
"ויזכור אלהים את נח" (בראשית ח א) זהו שאמר הכתוב "יודע צדיק נפש בהמתו" (משלי יב י)
יודע צדיקו של עולם אפילו נפש בהמות, אפילו בשעת כעסו!
שאין מדותיו כמדת בשר ודם: מדת בשר ודם, כשמרדה מדינה למלך משלח לגיונותיו עליה
והורג הטובים עם הרעים לפי שאינו יודע מי מרד ומי הוא כשר,
והקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא אפילו כל הדור מכעיסו ויש בו צדיק אחד - מצילו
הוי אומר "יודע צדיק נפש בהמתו",
וכן הוא אומר "טוב ה' למעוז ביום צרה ויודע חוסי בו" (נחום א ז)
חציו השני של הפסוק מאיוב נדרש על דור המבול, שהתאכזרו לילדיהם והשתמשו בגופם כדי לסתום את המעיינות בזמן המבול. ערך חיי הילדים לא היה גבוה, כנראה בגלל שהנשים לא המתינו והיו יולדות בבקר שעם כניסתן להריון, וראו בראשית רבה לו. |
"ורחמי רשעים אכזרי" אלו דור המבול שהיו אכזרים.
אמרו רבותינו זכרונם לברכה: בשעה שהעלה הקדוש ברוך הוא עליהן את התהומות
והיו רואין את המעינות עולות עליהן מה היו עושין?
היו להן בנים הרבה, כמה שכתוב "זרעם נכון לפניהם עמם", (איוב כא ח)
שהיתה האשה מתעברת – ויולדת, כמה דאת אמר "והיה נכון לבקר" (שמות לד ב)
"וצאצאיהם בעיניהם" - שהיו רואין לעצמן בנים ובני בנים
היו בהם בני אדם שהיו נוטלין את בניהם ונותנין אותם על התהום וכובשין עליהם ואינן מרחמין עליהם.
לכך נאמר "ורחמי רשעים אכזרי" ומנין שהיו עושין כן?
שכן איוב אומר "ישכחהו רחם מתקו רמה עוד לא יזכר ותשבר כעץ עולה" (איוב כד כ)
עוד לא יזכר הרחם שלו, שהיו בניו. מה עשה להם הקדוש ברוך הוא?
הוריד עליהם מבול מלמעלה ושברן, שנאמר "ותשבר כעץ עולה"
המדרש מזהה את פרקים כב-כד באיוב עם תיאור דור המבול, וראו גם בראשית רבה לו, שם דורשים את איוב כ-כא. אנשי דור המבול היו חזקים, גבוהים וגיבורים, והקב"ה נאלץ להשתמש באש מן השמים כדי להרוג אותם. הביטוי "בעוף ובבהמה ובחיה" נדרש על הדרך שבה השתמש הקב"ה בבעלי החיים כדי לפגוע באנשי המבול, ולא כתיאור של ממדי ההרס בעולם, שבו הן נכחדו. האריות שמרו על התיבה מפני התקפות אנשי דור המבול. – הקב"ה, שסגר את פי האריות בגוב של דניאל – הציב את האריות כדי להגן על התיבה. |
אמר ר' ברכיה קשים היו מאוד ובעלי קומה
שכך כתיב בהן "המה הגבורים" (בראשית ו ד), ואלולי שפרע מהם באש מלמעלן אין בריה יכולה להן
שכך איוב אומר "אם לא נכחד קימנו ויתרם אכלה אש" (איוב כב כ)
כיון שראה הקדוש ברוך הוא שלא נשטפו קומתן בתהומות שלמטן - הוריד עליהם אש מן השמים
שנאמר "ויתרם אכלה אש", ולא עוד אלא שהפך עליהם העוף והבהמה והחיה והן גועו אותם
שנאמר "ויגוע כל בשר הרומש" במה? באיזו דרך מתו כולם – "בעוף ובבהמה ובחיה", (בראשית ז כא)
כיון שהיו רואין עצמן שהן אובדין היו מבקשין להפוך את התיבה. מה עשה הקדוש ברוך הוא
הקיף את התיבה אריות, שנאמר "ויסגור ה' בעדו", ואין ויסגור אלא אריות
כמה דאת אמר "שלח מלאכיה וסגר פום אריותא." (דניאל ו כג)
ח
[עריכה]דרשה בסגנון "ילמדנו", בערכה של התשבה. הדרשה מתארת את הקב"ה כמצפה לתשובה של אנשי דור המבול, רעיון שאינו מופיע בפשט הכתובים. |
"וידבר אלהים אל נח לאמר צא מן התיבה" (בראשית ח טז).
ילמדנו רבינו מהו ליתן רוק תפל על גבי העין בשבת, אמר ר' חייא בר אבא בשם רבי לוי
אסור ליתן רוק על גבי העין בשבת, מפני שהוא כמרפא בשבת,
בוא וראה שאין מכה בעולם שאין לה רפואה ומה היא רפואתו של יצר הרע? תשובה
דאמר ר' יהודה ברבי שלום בשם ר' אליעזר: ג' דברים מבטלין גזרה קשה אלו הן תשובה ותפלה וצדקה
אמר ר' יוסי אף שינוי השם ומעשים טובים. לפיכך הקדוש ברוך הוא מקוה לדור המבול, שמא יעשו תשובה
השוו לסוף הפסוק במקרא "וישאר אך נח ואשר אתו בתיבה". |
כיון שלא עשו תשובה "וימח את כל היקום..." (בראשית ז כג) ושייר לנח בתבה,
הקב"ה הורה לנח לצאת מן התיבה כשם שהורה לו להכנס אליה בתחילת המבול. נח מתואר כאדם פאסיבי התולה את מעשיו בהוראה מהקב"ה גם כשהדברים ברורים מאליהם. |
כיון שנחו המים היה צריך נח לצאת מן התבה! אלא אמר: ברשות הקדוש ברוך הוא נכנסתי
שאמר לי "בא אתה וכל ביתך אל התבה" (בראשית ז א) ועכשיו איני יוצא אלא ברשותו,
נגלה עליו הקדוש ברוך הוא, שנאמר "וידבר אלהים אל נח לאמר צא מן התבה אתה ואשתך..."
ט
[עריכה]השוו בראשית רבה לד: התיבה היא מעין כלא ובשנת המבול עבד נח ובניו בפרך כדי להאכיל את בעלי החיים. נח, כאמור לעיל סימן ח, אינו יוצא מיוזמתו מהתיבה אלא רק לאחר שקיבל הוראה מהקב"ה לעשות כן. |
"צא מן התבה" (בראשית ח טז)
זהו שאמר הכתוב "הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך בי יכתירו צדיקים כי תגמול עלי" (תהלים קמב ח)
הוציאה ממסגר נפשי - שהיה נח סגור בתבה,
אמר ר' לוי כל אותן י"ב חדש לא טעם טעם שינה לא נח ולא בניו
שהיו זקוקין לזון את הבהמה ואת החיה ואת העופות,
ר"ע אומר אפילו שבישתין לפילין וזכוכית לנעמיות הכניסו בידן לזון אותן,
יש בהמה שאוכלת לב' שעות בלילה ויש אוכלת לשלשה, תדע לך שלא טעמו טעם שינה
דאמר ר' יוחנן בשם ר"א ברבי יוסי הגלילי: פעם אחד שהה נח לזון את הארי הכישו הארי ויצא צולע
שנאמר "וישאר אך נח", אך - שלא היה שלם ולא היה כשר להקריב קרבן והקריב שם בנו תחתיו,
ועליו נאמר "הן צדיק בארץ ישולם" (משלי יא לא),
רב הונא בשם רבי יוסי אמר: יצא גונח וכוהה דם מן הצנה, לפיכך הוא אומר "הוציאה ממסגר נפשי"
הדרשן מניח שנח היה צדיק אבל לא צדיק שלם, ומציגה אותו ואת הצלתו כסימן וככתר לצדיקים. וראו בראשית רבה ל ט |
"בי יכתירו צדיקים" (שם), שבי נוטל הקדוש ברוך הוא כתר,
שאומר ומה נח שהיה צדיק ולא היה צדיק שלם - כך עשה לו הקדוש ברוך הוא נסים
שנאמר "ימלט אי נקי" (איוב כב ל) ולא נקי; אם היה צדיק גמור על אחת כמה וכמה!
י
[עריכה]דורש את קהלת ח ב-ג לחיי היהודים בגלות: נדרש מהם לציית בדרך כלל להוראות המלכות אבל לא בענייני קיום המצוות. בהמשך מוצגים חנניה מישאל ועזריה כדגם לעיקרון הזה, כמוסרים את נפשם על העיקרון הנ"ל. הם אינם יודעים אם הם ראויים לנס, אבל מוכנים למות על קידוש השם. |
"צא מן התבה" (בראשית ח טז),
זהו שאמר הכתוב "אני פי מלך שמור על דברת שבועת אלהים" (קהלת ח ב)
אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: משביע אני עליכם
שאם תגזור עליכם מלכות גזירות קשות - אל תמרדו עליה בכל דבר שהיה גוזר עליכם אלא "פי מלך שמור",
אבל אם תגזור עליכם לבטל התורה ואת המצות אל תשמע לה אלא אמור לה "אני פי מלך שמור". - בכל מה שאתם צריכים,
אבל "על דברת שבועת אלהים" - "אל תבהל מפניו תלך" (קהלת ח ג)
לפי שאין מבטלין אתכם מן המצות אלא שתכפרו בהקדוש ברוך הוא
לפיכך "על דברת שבועת אלהים", וכן עשה חנניה מישאל ועזריה, בשעה שהעמיד נבוכדנצר את הצלם
אמרו לו מה אתה סבור שאם תשליך אותנו לתוך כבשן האש אין הקדוש ברוך הוא מצילנו?
יודעים אנחנו שהקדוש ברוך הוא יכול להציל אותנו, אלא בין מציל ובין שאינו מציל - אין אנו משתחוים לצלם!
דכתיב "הן איתי אלהנא די אנחנא פלחין יכול לשיזבותנא מן אתון נורא יקדתא ומן ידך מלכא ישזיב,
והן לא ידיע להוא לך מלכא די לאלהך לא איתנא פלחין ולצלם דהבא די הקימת לא נסגד", (דניאל ג יז-יח)
אמר להם נבוכדנצר "הצדא שדרך מישך ועבד נגו" (דניאל ג יד), מהו הצדא?,
אמר להם האמת אתם אומרים כך, "ענו שדרך מישך ועבד נגו ואמרים למלכא נבוכדנצר לא חשחין..." (דניאל ג טז)
ולא אמרו לו מלכא אלא אמרו לו נכובדנצר לא חשחין אנחנא על דנא פתגם להתבותך,
אם למסים אם לארנוניות ולכל מה שאתה גוזר "אני פי מלך שמור" ואתה מלך עלינו,
אבל לכפור בהקדוש ברוך הוא אתה נבוכדנצר לא חשחין אנחנא וגו'
שכן אנו מצווין "על דברת שבועת אלהים אל תבהל מפניו תלך אל תעמוד בדבר רע" (קהלת ח ג),
כיון ששמע מהן כך "באדין נבוכדנצר התמלי חמא, וצלם אנפוהי אשתני על שדרך מישך ועבד נגו
ענה ואמר למזא לאתונא חד שבעה על די חזא למזיה" (דניאל ג יט)
כיון שהסיקו את הכבשן באדין גבריא אילך כפותו בסרבליהון פטישהון וכרבלתהון ולבושיהן ורמיו לגוא אתון נורא יקידתא (דניאל ג כא),
מכאן אתה למד שאפילו בשעת הסכנה אל ישנה אדם את עצמו מן כבודו שהרי יצאו אלו לשרוף וקישטו עצמן,
וגבריא אילך תלתהון שדרך מישך ועבד נגו נפלו לגוא אתון נורא יקדתא מכפתין (דניאל ג כג),
כיון שירדו לתוך הכבשן תלו עיניהם ואמרו רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שלא בטחנו במעשינו
אלא בשמך הגדול שלא יתחלל לעיני הגוים "לא לנו ה' לא לנו כי לשמך תן כבוד...
למה יאמרו הגוים איה נא אלהיהם"... (תהלים קטו א-ב), והרי כנס הרשע הזה את כל הלשונות
שנאמר "באדין מתכנשין אחשדרפניא סגניא ופחותא אדרגזריא גדבריא דתבריא תפתיא
כל שלטוני מדינתא לחנכת צלמא די הקים נבוכדנצר, (דניאל ג ג)
ו' נסים נעשו באותו היום לצדיקים, ואלו הן
צף הכבשן, ונפרץ הכבשן, ונמק יסודו, ונהפך הצלם על פניו, ונשרפו ארבע מלכיות, והחיה יחזקאל את המתים,
הדרשן משווה את רשימת הנוכחים בפס' ג לרשימה שבפס' כז, שבה חסרים אדרגזריא ועוד, ומסיק שהם נשרפו באש התנור. |
וכולן מן המשנה, אלא הללו ד' מלכיות מפורש מן הפסוק דכתיב
"גברא אליך די הסקו לשדרך מישך ועבד נגו קטל המון שביבא די נורא", (דניאל ג כב)
ומנין שנשרפו ארבע מלכיות? דכתיב "ומתכנשין אחשדרפניא סגניא ופחותא והדברי מלכא."
והיכן אדרגזריא גדבריא וחבריו? אלא "קטילו המון שביבא דנורא", (דניאל ג כז)
באותה שעה בקשו מלאכי השרת לירד להציל חנניה מישאל ועזריה מן הכבשן,
אמר להן הקדוש ברוך הוא הואיל ולשמי יורד אני יורד ומצילן ומתירן
שנאמר "עושה משפט לעשוקים ה' מתיר אסורים" (תהלים קמו ז)
משהתירן והציף להם את הכבשן והעלה אותו והשוה אותו לארץ, שהיה עמוק,
כיון שראה המלך אמר להן צאו לכם מכאן שהרי כבר התיר אתכם הקדוש ברוך הוא, ועשה לכם נסים והשוהו לארץ,
אמר לו אין אנו יוצאין אלא ברשות המלך שלא יאמר ברחו להן מן הכבשן אני פי מלך שמור ברשותו הושלכנו ברשותו נצא,
כשבא נבוכדנצר וראה אותן התחיל תמיה ענה ואמר "שדרך מישך ועבד נגו עבדוהי די אלהא עלאה פוקו ואתו!
באדין נפקין שדרך מישך ועבד נגו מן גוא נורא" (דניאל ג כו) פוקו וסקו צאו ועלו לא נאמר, אלא פוקו ואתו צאו ובואו מכאן שנעשה הכבשן שוה לארץ,
חנניה מישאל ועזריה לא יצאו מן התנור אלא לאחר שקיבלו רשות לכך מהמלך נבוכדנצר, כשם שנח לא יצא מהתיבה אלא בצו ישיר מהקב"ה. |
באדין נפקין ברשותו הושלכו וברשותו יצאו! ממי למדו? מנח שנכנס ברשותו של הקדוש ברוך הוא
שנאמר לו "בא אתה וכל ביתך" ולבסוף נאמר לו "צא מן התבה",
"בפשע שפתים מוקש רע ויצא מצרה צדיק" משלי יב יג)
בפשע שפתים מוקש רע - אלו דור המבול שאמרו (איוב כא טו) "מה שדי כי נעבדנו ומה נועיל כי נפגע בו,
ולא עוד אלא "אמרו לאל סור ממנו" (איוב כא יג) יש גר ותושב אומר לבעל הבית פנה את כליך?
"ויצא מצרה צדיק" זה נח שאמר לו "צא מן התבה".
יא
[עריכה]שנת השהות בתיבה מוצגת כאן כגזירה קשה שבה חש נח כאסיר בתבה. בנוסף לחובה להאכיל את כל הבהמות והחיות נאסר עליו לקיים יחסי מין עם אשתו במהלך השנה של המבול. איסור דומה חל גם על יוסף במהלך שבע שנות הרעב במצרים. ה'אסורים' שנזכרו בישעיה מתפרשים לא כאסירים אלא כמי שאסור להם לקיים תשמיש המיטה. בהלכה הזאת תומך גם הפסוק מאיוב. במקרה של נח לומדים אותה גם מהסדר שבו נזכרו הגברים והנשים בכניסה לתיבה (פס' ז) וביציאה ממנה (פס' טז). אמנם ראו גם פס' יח שם. |
דבר אחר: "צא מן התבה" (בראשית ח טז) אמר דוד "הוציאה ממסגר נפשי" (תהלים קמב ח)
כשהיה נח בתיבה היה מתפלל תמיד "הוציאה ממסגר נפשי"
שנאמר "על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו," (תהלים לב ו)
אמר לו הקדוש ברוך הוא נח, גזרה היה מלפני שלא תצא מן המסגר הזה עד שתשלימו י"ב חדש,
וכן ישעיה אמר "ה' בעת רצון עניתיך וגו' לאמר לאסורים צאו לאשר בחשך הגלו" (ישעיה מט ח-ט)
"לאמר לאסורים צאו", שהיו אסורים מתשמיש המטה,
למה? - שבשעה שהעולם ניתן בצרה ובחרבן אסור לאדם להזקק בפריה ורביה,
שלא יהא הקדוש ברוך הוא עוסק בחורבן העולם והוא בונה, וכן עשה יוסף, עד שלא באו לפני שבאו שני בצורת נזקק לאשתו
שנאמר "וליוסף יולד שני בנים" אימתי? "בטרם תבוא שנת הרעב", (בראשית מא נ)
וכן איוב אומר "בחסר ובכפן גלמוד" (איוב ל ג) כשהחסר והכפן בא לעולם – "גלמוד"! גלה מתשמיש המטה,
וכן עשה נח כשנכנס בתיבה כתיב בו "ויבא נח ובניו" אחר כך "ואשתו ונשי בניו" (בראשית ז ז)
וכשיצא אמר לו "צא מן התבה אתה ואשתך ובניך וגו'" (בראשית ח טז). מכאן אתה למד שנאסרו נח ובניו מתשמיש המטה
הדא הוא דכתיב בישעיה שם "לאמר לאסורים צאו", לאמר לאסורים מתשמיש המטה 'צאו מן התבה',
"לאשר בחשך הגלו" - אלו הבהמה והחיה והעוף,
מיד אמר להן "ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה" (בראשית ט ז)
ההימנעות מהבאת מבול נוסף היא שבועה של הקב"ה, ככתוב בישעיה. אבל בכל זאת בארבעים הימים שהיה המבול היו גשמים בכל שנה עד בניית המקדש הראשון. הבקשה של שלמה לביטול מוחלט של הגשמים באותם 40 יום סותרת את האמור בתענית ג ח שאין להתריע על רוב גשמים. וראו שם, שכנראה מדובר בזכרון לסיפור חוני המעגל. השבועות של הקב"ה לגאול את ישראל ולהימנע מלקצוף עליהם, לכנס את הגלויות ולבנות את ירושלים תקפות כמו השבועה שלא להביא עוד מבול. |
אמר לו נח: רבון העולם, שמא אתה חוזר ומביא מבול? אמר ליה לאו. נשבע אני שאיני מביא מבול עוד לעולם
שנאמר "וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר ה'..." (בראשית ח כא)
ואומר "כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח" (ישעיה נד ח-ט),
אתה מוצא מן אותה שעה עד שבנה שלמה בית המקדש ארבעים יום היו עושין גשמים כל שנה ושנה לשום מי המבול שהיו מ' יום,
וכשבנה שלמה בית המקדש בקש רחמים עליהם ופסקו מן העולם
שנאמר (מלכים א ו לח) "ובשנה האחת עשרה בירח בול",
מהו "ירח בול"? ירח שבוללין לבהמות מתוך הבית, דבר אחר בירח בול - ירח שנחסרו {ארבעים מ יום של מבול,
ומצינו שאמר לנח "לא יהיה עוד מים למבול" ובא ישעיה ופירש שנשבע, דכתיב "אשר נשבעתי" וקיים דברי לעולם,
שלש שבועות שנשבע בפירוש לישראל על אחת כמה וכמה, אלו הן: "כן נשבעתי מקצוף עליך ומגער בך" (ישעיה נד ט) זה ראשונה,
והשניה "נשבע אדני ה' בקדשו" (עמוס ד ב), והשלישית "נשבע ה' בימינו ובזרוע עזו" (ישעיה סב ח)
'בימינו' - זו תורה שנאמר "מימינו אש דת למו" (דברים לג ב)
'ובזרוע עוזו' - אלו תפלין שנאמר "ה' עוז לעמו יתן" (תהלים כט יא),
"אם אתן את דגנך עוד מאכל לאויביך... בחצרות קדשי" (ישעיה סב ט) - זו ירושלים,
ומה נשבע? שהוא בכבודו בונה אותה שנאמר "בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס" (תהלים קמז ב),
קיבוץ הגלויות יביא לבניית ירושלים ע"י הקב"ה. חורבן ירושלים בחורבן בית שני אינו פוגע בשבועה כי הבניה נעשתה בלי קיבוץ הגלויות, שרוב העם נשאר בגולה; ההבטחה היא שאחרי קיבוץ הגלויות הקב"ה יבנה את ירושלים והיא לא תחרב שוב. |
אמר ר' שמואל בר נחמני: מסורת אגדה היא שאין ירושלים נבנית עד שיתכנסו הגליות,
ואם יאמר לך אדם שכבר נתקבצו הגליות ולא נבנית ירושלים - אל תאמין
למה? שכך כתיב "בונה ירושלים" ואחר כך "נדחי ישראל יכנס",
אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם לא כבר נבנית ירושלים - וחרבה?
אמר להם על ידי עונותיכם חרבה וגליתם מתוכה, אבל לעתיד לבא אני בונה אותה ואיני הורס אותה לעולם
שנאמר "כי בנה ה' ציון נראה בכבודו" (תהלים קב יז).
יב
[עריכה]דרשה בסגנון "ילמדנו"הדרשן מזכיר את המשנה מיבמות ולומד מהאבות שהאיש מצווה יותר מהאשה, שהרי הם השתדלו להשיא את בניהם ולבחור עבורם נשים ראויות, ולא דאגו להשיא את בנותיהם. אנשי דור המבול לא דאגו להקים משפחות והיו נוהגים לקיים יחסי מין עם בעלי חיים. |
"ויהיו בני נח היוצאים" (בראשית ט יח)
ילמדנו רבינו מי הוא המצווה על פריה ורביה, האיש או האשה? כך שנו רבותינו האיש מצווה ולא האשה,
ר' יוחנן [בן ברוקא] אמר: על שניהם נאמר "ויברך אותם אלהים ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה" (בראשית א כח) (משנה יבמות ו ו)
וכבשה כתיב האיש כובש את הארץ ואין האשה כובשת החיילות אינן יכולות לכבוש את הארץ
והאיש מצווה על פריה ורביה יותר מן האשה, תדע שהרי דחק אברהם להשיא אשה ליצחק בנו
"ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו" וגו' וכתיב "ואשביעך בה' אלהי השמים... וכתיב כי אם אל ארצי..." (בראשית כד ב-ד)
הרי אברהם דחק על פריה ורביה, וכן יצחק אמר ליעקב "קום לך פדנה ארם" וגו' (בראשית כח ב) לישא אשה ההוגנת לו,
ולא כדור המבול שהיו שטופין בזנות והולכין ונזקקין לשאינן מינן,
ראה מה כתיב בהן "ויראו בני האלהים" (בראשית ו ב) ולכך אבדו מן העולם,
חטאו של דור המבול לא היה החמס (ראו לעיל סימן ד) אלא השחתת גבולות הבריאה; החטא הקיף גם את בעלי החיים, ולכן נענשו גם הם. בתיבה היו בעלי החיים שנשארו עם בני מינם. |
ואף הבהמה קלקלו לשאינן מינן הסוס על החמור והחמור על הסוס והנחש על הצפור שנאמר "כי השחית כל בשר",
'כל אדם' לא נאמר, אלא "כל בשר", לפיכך "וימח את כל היקום אשר על פני האדמה מאדם עד בהמה (בראשית ז כג)
ולא נכנסו לתיבה אלא אותן שלא קלקלו לשאינן מינן שנאמר "מכל הבהמה הטהורה", לפי שאין התיבה קולטות אלא כשרים,
ומאליהן באו, שנאמר "שנים שנים באו אל נח", (בראשית ז ט)
ראה מה כתיב ביציאתן מן התיבה? "כל החיה כל הרמש כל העוף כל רומש על הארץ למשפחותם יצאו מן התיבה".
וכי יש משפחה בבהמה? אלא ממשפחה שלא נדבקת למין אחר, לכך יחסו הכתוב הם ובני נח,
"ויהיו בני נח היוצאים מן התבה"
בלהות הוא כינוי לדבר שאינו קיים. עובדי ע"ז אינם עכשיו ואינם בעולם הבא ובעתיד. אבל בני נח היו ויהיו, וישראל, שומרי התורה היו עוד לפני הבריאה, קיימים עכשיו ויהיו גם בעתיד לבוא. |
"ויהיו בני נח" - שעשה להם הקדוש ברוך הוא הויה בעולם, אבל בעובדי עכו"ם כתיב בלהות
"בלהות אתנך ואינך ותבקשי ולא תמצאי..." (יחזקאל כו כא), בלהות אתנך, ואינך עכשיו, ותבקשי - לעולם הבא ולא תמצאי לעתיד לבא,
אבל שומרי תורה חיו ועתידין לחיות. ומנין? דכתיב "זכור עדתך קנית קדם" (תהלים עד ב) קדם עד שלא נברא העולם
והן עכשיו שנאמר "אתם נצבים היום" (דברים כט ט) ואומר "ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום" (דברים ד ד)
ועתידים להיות לעתיד לבא, שנאמר "והיו לי אמר ה' צבאות ליום אשר אני עושה סגלה
וחמלתי עליהם כאשר יחמל איש על בנו העובד אותו" (מלאכי ג יז),
הבכור היה, לטענת הדרשן, יפת, אבל שם היה הצדיק בין השלושה. |
"היוצאים מן התבה שם חם ויפת" וכי שם היה הגדול? והא כתיב "אחי יפת הגדול!" (בראשית י כא)
ולמה הקדים שם? לפי שהיה כשר ושלם לבוראו
"וחם הוא אבי כנען" זה אחד משלשה ששמשו בתבה אלה הם, חם וכלב ועורב,
ושלשתן לקו, חם לקה בעורו, כלב נקשר, עורב מזריע מן הפה, "שלשה אלה בני נח".
יג
[עריכה]דורש "ויחל" – נעשה חולין. דרשה בגנות עובדי אדמה. הדרשן אינו מזכיר את יצחק אבינו ולא את עשו איש השדה, אלא את אלו שהקשר שלהם לאדמה עשה אותם חולין. הדרשה על עוזיה נדחתה להמשך הסימן, אחרי הדרשות על נח. |
"ויחל נח איש האדמה" (בראשית ט כ) כיון שנזקק לאדמה - נעשה חולין,
אמר ר' יהודה בר' שלום: בתחלה איש צדיק תמים, ועכשיו איש האדמה!
"ויטע כרם" (שם) משנטע כרם - נקרא איש האדמה,
שלשה נזקקו לאדמה ונעשו חולין, אלו הן: קין נח ועוזיה.
קין דכתיב "וקין היה עובד אדמה" (בראשית ד ב) מה כתיב? "נע ונד תהיה בארץ" (בראשית ד יב)
נח דכתיב "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם" ונתבזה, "וישת מן היין" (בראשית ט כ-כא)
דורש את הסמיכות בין הנטיעה לשתיה. בהמשך מובאת אגדה בגנות שתיית היין. |
אמרו חכמים: בו ביום נטע, בו ביום עשה פירות, בו ביום בצר, בו ביום דרך, בו ביום שתה, בו ביום נשתכר,
בו ביום נתגלה קלונו!
אמרו רבותינו זכרם לברכה: כשבא נח ליטע כרם - בא שטן ועמד לפניו, אמר לו מה אתה נוטע?
אמר לו כרם, אמר לו מה טיבו? פירותיו מתוקים, בין לחים בין יבשים,
ועושין מהן יין המשמח לבבות דכתיב "ויין ישמח לבב אנוש" (תהלים קד טו)
אמר לו שטן בא ונשתתף שנינו בכרם זה, אמר לו לחיי! מסכים
מה עשה שטן? הביא כבש - והרגו תחת הגפן, אחר כך הביא ארי והרגו, ואחר כך הביא חזיר והרגו,
ואחר כך הביא קוף והרגו תחת הכרם, והטיפו דמן באותו הכרם והשקוהו מדמיהן,
רמז לו שקודם שישתה אדם מן היין - הרי הוא תם ככבש זו, שאינה יודעת כלום "וכרחל לפני גוזזיה נאלמה" (ישעיה נג ז),
שתה כהוגן - הרי הוא גבור כארי ואומר אין כמותו בעולם,
כיון ששתה יותר מדאי נעשה כחזיר, מתלכלך במי רגלים ובדבר אחר
נשתכר - נעשה כקוף, עומד ומרקד ומשחק ומוציא לפני הכל נבלות הפה, ואינו יודע מה יעשה,
ראו בתחילת הסימן, דברי ר' יהודה בר' שלום. |
וכל זה אירע לנח הצדיק! מה נח הצדיק, שהקדוש ברוך הוא פירש שבחו - כך, שאר בני אדם על אחת כמה וכמה,
נח קילל את כנען מתוך שכרות, ועשה אותו ואת זרעו לעבדים. הקב"ה ריחם על העבדים ונתן להם זכות שחרור בשן ועין והדרשן קושר את האיברים הללו עם חטאו של חם. |
ועוד שקילל זרעו ואמר "ארור כנען", וחם, על שראה בעיניו ערות אביו - נעשו עיניו אדומות,
ועל שהגיד בפיו - נעשו שפתותיו עקומות, ועל שחזר פניו - נתחרך שער ראשו וזקנו,
ועל שלא כסה הערוה - הלך ערום ונמשכה לו ערלתו!
לפי שכל מדותיו של הקדוש ברוך הוא מדה כנגד מדה, ואף על פי כן חזר הקדוש ברוך הוא וריחם עליו, ש"רחמיו על כל מעשיו"
אמר הקדוש ברוך הוא: הואיל ונמכר עצמו לעבדות - יצא בעין שראה ובפה שהגיד בדין הוא שיצא לחרות בשן ובעין
דכתיב (שמות כא כו) "כי יכה איש את עין עבדו לחפשי ישלחנו תחת עינו",
וכתיב ואם שן עבדו או שן אמתו יפיל - לחפשי ישלחנו" (שמות כא כז),
החזון של יחזקאל וירמיהו הוא שבעתיד לא יהיה יצר הרע, וממילא לא יהיה בישראל עוון, כבר היום לאדם מת מתכפרים העוונות, כפי שנלמד בקל וחומר מדין שן ועין ומהפסוק בתהלים. |
והלא דברים קל וחומר: ומה אם עבדו קנין כספו, על שסימא עינו והפיל שינו יצא מעבדות לחרות
זרע ברוכי ה' שהן מטע ה' להתפאר, כשהן מתין,
אינו דין שיצאו לחירות מן העונות "במתים חפשי" (תהלים פח ו) לחרות ברמ"ח אברים?
אמר הקדוש ברוך הוא בעולם הזה על ידי יצר הרע - רבו עונות
אבל לעתיד לבוא "והסירותי את לב האבן מבשרכם" (יחזקאל לו כו),
דכתיב "ולא יהיה עוד לבית ישראל למבטח מזכיר עון בפנותם אחריהם" (יחזקאל כט טז)
וכתיב "בימים ההם ובעת ההוא נאם ה' יבקש את עון ישראל ואיננו" (ירמיה נ כ)
לפי ספר דברי הימים המלך עוזיה היה "אוהב אדמה", וניסה להשתלט על הכהונה הגדולה, וכתוצאה מהנסיון הצטרע, היה שקול למת, שנאמר "והזר הקרב יומת" |
בעוזיה כתיב "כי אוהב אדמה היה" (דברי הימים ב כו י) שהיה מלך והפקיר עצמו לאדמה ולא נזקק לתורה,
יום אחד נזקק לבית הועד, אמר להם: במה אתם עוסקין? אמרו לו ב"הזר הקרב יומת" (במדבר א נא)
אמר להם עוזיה: הקדוש ברוך הוא מלך ואני מלך! נאה למלך לשמש פני מלך ולהקטיר לפניו!
מיד "ויבא אל היכל ה' להקטיר על מזבח הקטרת, ויבא אחריו עזריה הכהן ועמו כהנים לה' שמונים בני חיל" (דברי הימים ב כו טז-יז)
וכלם מפרחי כהונה, "ויאמרו לו לא לך עוזיהו להקטיר לה'
כי לכהנים בני אהרן המוקדשים להקטיר, צא מן המקדש כי מעלת" (דברי הימים ב כו יח)
ולזה יצא עליו קצף מלפני ה', מיד "ויזעף עוזיהו ובידו מקטרת להקטיר ובזעפו עם הכהנים והצרעת זרחה במצחו" (דברי הימים ב כו יט)
באותה שעה נבקע ההיכל הילך והילך י"ב על י"ב מיל "ויבהילוהו משם וגם הוא נדחף לצאת כי נגעו ה'" (דברי הימים ב כו כ)
מי גרם לו זו? שבטל מן התורה והפקיר עצמו לאדמה.
יד
[עריכה]הדרשה מונה ארבעה אנשים (בדמה לפיסקה הקודמת, שמנתה שלושה שאהבו את האדמה)שיצרו יצירות ראשונות. לעניין הבקשה של אברהם להזדקן השוו בראשית רבה סה ט. גם בלעם התחיל בארבעה דברים אבל במקרה שלו ארבעתם חטאים. |
"ויטע כרם" (בראשית ט כ) - זה אחד מארבעה שהתחילו בד' דברים,
נח התחיל בנטיעה דכתיב "ויטע כרם", ובארורה בקללה "ארור כנען" (בראשית ט כה),
ובעבדות "עבד עבדים יהיה לאחיו" (שם), בשכרות "וישת מן היין וישכר", בראשית ט כא)
ואברהם התחיל בזקנה וביסורין ובפונדק ובליגטא:
התחיל בזקנה, שהיו האב והבן נכנסים לעיר, ולא היו מכירין הזקן לכבדו, והיה אברהם מצטער
אמר לפניו: רבונו של עולם, מה הפרש בין אב לבן?
אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, אני מתחיל בך! שנאמר "ואברהם זקן" (בראשית כד א),
וביסורים - אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אלולי נתת שלוה לדור המבול
לא היו מכעיסין ומורדין ואומרים "סור ממנו" (איוב כא יד), אמר לו: ממך אני מתחיל!
לפיכך נתיסר בבנו, בעקידה שנאמר "ויגדל הילד ויגמל" (בראשית כא ח)
רבי אושעיא ור' אבין, חד אמר שנגמל שקיבל גמול מיצר הטוב, וחד אמר שנגמל הפסיק להיות מושפע מיצר הרע,
בפונדק - שנאמר "ויטע אשל אותיות "שאל" (בראשית כא לג)
ר' נחמיה אומר: אילן שאמר לו הן האותיות, שהיה אדם מיד נכנס אצלו, והוא אומר לו מה אתה מבקש? שאל ואני נותן לך! ועשה פונדק בפרשת דרכים,
בליגטא שנאמר "ולבני הפלגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות (בראשית כה ו),
משה התחיל בכהונה ובדוכן וקרבנות ובתורה
בכהונה - ששמש בכהונה גדולה בשבעת ימי המלואים,
ובדוכן - שהעמיד אלעזר בן אהרן על הדוכן, שנאמר "ונשיא נשיאי הלוי אלעזר" (במדבר ג לב),
בקרבנות - שנאמר "ויקטר משה את הראש" (ויקרא ח כ),
בתורה - שנאמר "ואתנה לך את לחות האבן והתורה והמצוה" (שמות כד יב),
בלעם התחיל בקוביא בבלורית ובקסמים ובזנות
הוי נח אחד מארבעה שהתחילו בארבעה דברים אלו.
טו
[עריכה]שם יזם את כיסויו של נח וזכה לטלית. יפת זכה לקבורה. כנען בנו של חם התקלל והיה לעבד. |
(בראשית ט כ) "ויטע כרם" מהיכן היו נטיעות? מחרצנים שהכניס בתבה,
"ויקח שם ויפת" (בראשית ט כג) 'ויקחו' לא נאמר, אלא "ויקח", מלמד ששם נתחזק תחלה במצות
"וילכו אחורנית" (שם) שהיו מהלכין לאחוריהן, "ויכסו את ערות אביהם" (שם) שהיה ביאתן כדרך הליכתן,
מה פרע להם הקדוש ברוך הוא? לשם - פרע לו שכרו מצות תכלת, שהיה מכסה בה,
וליפת - נתן לו קבורה בארץ ישראל,
"ויאמר ארור כנען" (בראשית ט כה) חם ראהו, לכנען נתקלל?
רבי יהודה אומר: אין הקללה שוכנת במקום הברכה
שהרי ברך הקדוש ברוך הוא נח ובניו, כשנכנסו לתיבה שנאמר "ויברך אלהים את נח ואת בניו" (בראשית ט א) וכנען נתעבר בתבה, ולכן אינו נכלל בברכה הנ"ל, וראו בסוף סימן יג
ר' נחמיה אומר: כנען ראה והגיד לחם אביו, וחזרה קללה לעיקרה לפיכך "ויאמר ארור כנען",
ורבותינו אמרו: עד שהיה נח בתבה אמר בלבו: הלואי שיהיו לבני אלו עבדים, שיהיו בני יושבין ועבדים משמשין לפניהם
אלא כשאצא מכאן מה שאני מוליד אעשה אותן עבדים להם! מיד אמר לחם
אתה לא הנחת לי להוליד בן רביעי שיהא עבד, לפיכך בן רביעי שאתה מוליד יהיה עבד!
"ויאמר ארור כנען" (בראשית ט כה), על דעתיה דמאן דאמר שחם עמד וסרס את אביו, ראו סנהדרין ע א
אמר ר' שמעון בן לקיש: והרי אף משל שם היו עבדים, שנאמר "כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה" (דברים טו יב)!
אילו בניו של שם יוצאין לחירות בשש, שנאמר "ובשביעית יצא" (שמות כא ב),
ושל חם אינן יוצאין לחירות שנאמר "והיה כי יאמר אליך לא אצא מעמך ... ולקחת את המרצע... והיה לך עבד עולם" (דברים טו טז-יז)
הוי "עבד עבדים יהיה" שאינו נוטל חירות ויוצא לעולם! דורש 'עולם' – שנוטל חלק בחיי העולם
חוזר לענייני הברכות והקללה שהוזכרו לעיל. הפעם אין הדרשן מזהה את שכרו של שם עם מצוות הציצית אלא בדרך המיתה של חיילי סנחריב ושל בני אהרון, שהיו מבני שם – הנשמה נשרפת אבל הבגדים והגוף לא. |
ומי גרם לו כל הארירה הזאת? על שבזה את כבוד אביו,
כך עתיד הקדוש ברוך הוא ליפרע מבני בניו של חם ולבזותם, על ידי מלך אשור
שנאמר "כן ינהג מלך אשור את שבי מצרים ואת גלות כוש ערום ויחף" (ישעיה כ ג)
אבל יפת, שכבד אביו, מה פרע לו הקדוש ברוך הוא?
כשיבא גוג ומגוג על ישראל ומפילן, שנאמר "והיה ביום ההוא אתן לגוג מקום שם קבר" (יחזקאל לט יא)
ולשם, מה פרע לו? כשנכנסו בני אהרן להקריב "ותצא אש מלפני ה'" (ויקרא י ב),
ולא היו בגדיהם שרופים, אלא שרופי הנשמה ולא הגוף, שנאמר 'אותם' ולא הגוף, 'אותם' ולא בגדיהם
על שהיו מבני בניו של שם. הרי בצדיקים, ברשעים מנין? כשעלה סנחריב מירושלים וחיילותיו נשרפו גופן, ולא בגדיהם.
למה? על שהיו מבני בניו של שם בן נח, שנאמר "בני שם עילם ואשור וארפכשד..." (בראשית י כב)
וכתיב "יפת אלהים ליפת" ואף על פי כן "וישכן באהלי שם". (בראשית ט כז)
טז
[עריכה]דרשה בסגנון 'ילמדנו': השאלה ההלכתית היא האם ניתן להניח שבבית שנהוג להניח את העירוב עשו כך גם השבת. בית הלל טוענים שניתן להניח כך, ובית שמאי חולקים עליהם. |
"ויהי כל הארץ שפה אחת". (בראשית יא א)
ילמדנו רבינו: בית שנותנים בו עירוב, מהו שהוא צריך לעירוב?
כך שנו רבותינו: ר' יעקב בר אחא שאל את רבי אבהו: בית שנותנין בו עירוב, מהו שיהא צריך עירוב?
אמר ליה: בית שמאי אומר צריך ובית הלל אומר אין צריך, והלכה כבית הלל,
אמר רבי יהושע בן לוי לא התקינו עירובי חצרות אלא מפני דרכי שלום.
כיצד? אשה משלחת בנה לחברתה, והיא גוחנת עליו ונושקתו, ואמו אומרת הרי אוהבת אותו
והיה בלבה עליה, ונמצאו עושות שלום על ידי העירוב,
אמר הקדוש ברוך הוא אני עושה שלום בעולמי ורשעים אלו עומדים לתת מחלוקת בעולם,
ומנין שחלקו על הקדוש ברוך הוא? ממה שקראו בענין "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים." (בראשית יא א)
יז
[עריכה]פתיחתא קלאסית. הפסוק מתהלים, המבקש עונש לרשעים, אבל לא מוות – נדרש פעם אחת על אחיתופל ודואג אויבי דוד, ופעם שניה על דור הפלגה – אויביו של הקב"ה. |
"ויהי כל הארץ שפה אחת" (בראשית יא א) זהו שאמר הכתוב "אל תהרגם פן ישכחו עמי הניעמו בחילך והורידמו" (תהלים נט יב)?
פסוק זה - דוד אמרו כנגד אחיתופל ודואג, אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא
רבונו של עולם אל תהרגם כשאר בני אדם, פן ישכחו נסים שעשית עמי
אלא הניעמו בחילך, שיהיו מטולטלים בעולם, והורידם מגדולתן. למה? "כי מרו בך, חטאת פימו" (תהלים נט יג)
שיהיו חוטאין בפיהם ומדברים בשפתותיהם דואג אמר ראיתי את בן ישי בא נובה אל אחימלך בן אחיטוב (שמואל א כב ט)
אחיתופל אמר אל אבשלום "בא אל פלגשי אביך אשר הניח" (שמואל ב טז כא),
דבר אחר אמר דוד כנגד דור הפלגה: "אל תהרגם פן ישכחו" (תהלים נט יב) - בהריגה שהרגת דור המבול,
אלא "הניעמו בחילך" (שם), טלטל אותם בעולם כמה שכתוב "ויפץ ה' אותם משם", (בראשית יא ח)
"והורידמו" על שאמרו "הבה נבנה לנו עיר" למה "כי מרו בך".
יח
[עריכה]הדרשה מציגה קשר בין 3 אסונות שהיו בעולם: מבול חלקי בימי אנוש, המבול הגדול בימי נח – ואנשי המגדל בבבל. החטאים דומים, והדרשן מביע תמיהה על כך שבשלושת הדורות הללו לא למדו מהדורות הראשונים, וחזרו שוב ושוב על אותה שגיאה. הוא מדמה את האנושות לאויל הסופג מכות אבל שוכח אותן מייד או לחגבים המנסים בזה אחר זה לצאת מצנצנת סגורה. |
"ויהי כל הארץ שפה אחת" (בראשית יא א)
מה כתיב למעלה מן הענין? "אלה משפחות בני נח ומאלה נפרדו הגוים" (בראשית י לב) אחרי כן "ויהי כל הארץ שפה אחת".
אמר שלמה "אם תכתוש את האויל במכתש בתוך הריפות בעלי לא תסור מעליו אולתו" (משלי כז כב)
מי שהוא מכה את האויל, עד שהוא מעלה את השבט לשנות לו - שוכח את הראשונות,
"בתוך הריפות בעלי" עד שהוא עולה - הוא שוכח את השניה! אף על פי כן "לא תסור מעליו אולתו",
נחמן, בנו של רבי שמואל בר נחמני אמר: למה הדבר דומה? לצנצנת מליאה חגבים
עלה הראשון - ונפל עלה השני - ונפל והשלישי - ונפל, שלישי לא למד מן השני, השני לא למד מן הראשון
כך עמדו דורו של אנוש, קראו שמו של הקדוש ברוך הוא לעבודת כוכבים ומזלות
שנאמר "אז הוחל לקרוא בשם" (בראשית ד כו), והקדוש ברוך הוא קרא ים אוקיינוס והציף שלישו של עולם,
שנאמר "הקורא למי הים וישפכם על פני הארץ לה' שמו" (עמוס ה ח)
ואומר "אבנים שחקו מים תשטף ספיחיה עפר ארץ ותקות אנוש האבדת" (איוב יד יט)
דור המבול "אמרו לאל סור ממנו" (איוב כא יד) ולא למדו מדור אנוש, עד שמחה זכרם
דור הפלגה לא למדו מדורות הראשונות, הוי "אם תכתוש את האויל במכתש",
מהו "בתוך הריפות"? אלו דור הפלגה, שהיו מחרפין דורש הריפות – חרפות בפיהם אחר יחידו של עולם,
"שפה אחת" שי"ן כתיב ששפו ששפעו פורעניות לעולם,
הדרשה על 3 הכתות דומה לדרשה שבמכילתא ויהי ב. הוא מציג שלושה אסונות – כל אחד מהם לקבוצה אחרת. |
אמרו לא כל הימנו שיבור לו העליונים ויתן לנו התחתונים! נעלה לרקיע ונכהו בקרדומות,
ונחלקו לג' כתות: אחת אומרת נעלה ונשב שם, ואחת אומרת נעשה עמו מלחמה, ואחת אומרת נעלה ונעבוד שם עבודת כוכבים ומזלות
זו שאמרו נעלה ונשב שם – משם הפיצם ה', וזו שאמרו נעלה ונעשה עמו מלחמה - נעשו קופין רוחין ושדין,
וזו שאומרת נעבוד שם עבודת כוכבים ומזלות "בלע ה'" פלג לשונם, שנאמר "ויפץ ה' אותם משם" (בראשית יא ח)
רבי איבו בשם רבי יוסי הגלילי אומר: בשלשה מקומות חלקו באי עולם על הקדוש ברוך הוא,
אחת כאן, ואחת בימי יהושע שנאמר (יהושע ט ב) "ויקבצו יחדיו להלחם עם יהושע ועם ישראל פה אחד,
ואחת בימי גוג ומגוג, שנאמר "יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד" (תהלים ב ב)
וכאן "ויאמרו איש אל רעהו" כוש לפוט ופוט לכנען, "הבה נלבנה לבנים"
אמר הקדוש ברוך הוא: רשעים! ב"הבה" פשעכם – ב"הבה" אבלבל אתכם
שנאמר "הבה נרדה ונבלה שם שפתם",
אמר ר' חייא בר אבא: מגדל שעשו - שליש נשרף, שליש נבלע, שליש קיים,
מי שעולה לראשו רואה דקלים אשר ביריחו כחגבים,
כאן מודה הדרשן שקשה לדעת מהו חטאם של אנשי המגדל, אם בכלל מדובר בחטא. בניגוד אליהם חטאי דור המבול מפורשים בספר איוב. החטאים המוצגים כאן הם בעיקר גזל מהחלשים, וראו לעיל סימנים ד-ה. |
אתה מוצא מעשה דור המבול נתפרשו מעשיהם ומעשה דור הפלגה לא נתפרשו מעשיהם,
דור המבול - בא איוב ופרשן, שנאמר "גבולות ישיגו עדר גזלו וירעו" (איוב כד ב), שהיו נכנסין זה בגבולו של זה,
"עדר גזלו וירעו", שהיו גוזלין זה צאנו של זה,
"חמור יתומים ינהגו" (איוב כד ג) שהיו רואין חמור של יתום - באים ונוטלין אותו ממנו,
"יחבלו שור אלמנה" (שם) אלמנה שמת בעלה והניח לה שור - באין ונוטלין אותו ממנה,
כיון שרואים שאר בני אדם כך - מפשיטין בגדיהם והולכין ערומים, שנאמר "ערום הלכו בלא לבוש ואין כסות בקרה" (איוב כד י)
כאן חוזר הדרשן להצגת דור הפלגה כמורדים בקב"ה. הקב"ה אינו מסכל את בניית המגדל כדי שלא להשאיר למורדים בו פתחון פה, שאילו היינו מצליחים לבנות את המגדל היינו מנצחים. הקב"ה הפיץ את אנשי המגדל, ובכך קיים את מה שהם חששו ממנו – פיזורם בכל העולם. |
על ש"אמרו לאל סור ממנו מה שדי כי נעבדנו" (איוב כא טו), למה היו דומין דור המבול ודור הפלגה?
לשני בני מלכים; האחד אומר למלך 'איני יכול לעמוד בך ולא בטרחותך'
והשני אומר 'לא כל הימנך' אלא אומר 'הבה נבנה לנו עיר' ירד הוא למטה ואנו נעלה לשמים,
ואם לאו - נעשה עמו מלחמה; ואף על פי כן הניחם ואמר להם עשו, שנאמר "ועתה לא יבצר מהם" (בראשית יא ו)
"יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו" (תהלים ב ד),
שאלולי לא בנו היו אומרים אילו בנינו היינו עולין לשמים והיינו נלחמים כנגדו,
והצליח להם ועשו, הביט בהם - והפיצם שנאמר "ויפץ ה' אותם משם" (בראשית יא ח), אמר להם: אתם אומרים 'פן נפוץ'
תהיו נפוצים על פני כל הארץ! הדא הוא דכתיב "מגורת רשע היא תבואנו" (משלי י כד),
הקב"ה מורה דרך לשופטים אנושיים, ולכן הוא יורד לראות בעיניו את העיר והמגדל. |
"וירד ה' לראות" (בראשית יא ה). וכי הוא צריך לרדת ולראות? והלא הכל צפוי וגלוי לפניו,
שנאמר "ידע מה בחשוכא ונהורא עמה שרא" (דניאל ב כב)!
אלא ללמד לבריות שלא לגמור את הדין ושלא לומר דבר מה שלא רואין,
"ויאמר ה' הן עם אחד ושפה אחת לכלם וזה החלם לעשות ועתה לא יבצר מהן" (בראשית יא ו)
מהו "ועתה"?
אף על פי שמרדו בו ובעטו ועשו מגדל - פשט להם הקדוש ברוך הוא ימינו לעשות תשובה
כמה שכתוב "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה" (דברים י יב)
והן אומרים "לא יבצר מהן", אפילו אותן אנשים נבצרים מן העולם - אינן עושין תשובה
כדאמר "כבוצר על סלסלות" (ירמיה ו ט).
יט
[עריכה]הדרשן טוען שהשפה הקדומה היא העברית, שבה נברא העולם, וראו גם בראשית רבה יח ד. הלשונות האחרות הן יצירה של היצר הרע, ומייחל ליום שיבטלו כל שאר הלשונות. כאן לפנינו טענה בעד אחדות הלשונות, ששררה לפני דור הפלגה. |
"הבה נרדה ונבלה שם שפתם" (בראשית יא ז) בלבל לשונותם ולא יבין אחד מהן לשון של חבירו
שהלשון הראשון היו מדברים בלשון הקדש, ובו בלשון נברא העולם,
אמר הקדוש ברוך הוא: בעולם הזה, על ידי יצר הרע חלקו בריותי, ונחלקו לשבעים לשון
אבל לעולם הבא - משוין כולן כתף אחד, לקרוא בשמי ועובדין אותי;
שנאמר "כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' לעבדו שכם אחד" (צפניה ג ט)
עבודת ה' תהיה משותפת לכל העמים, אבל רק ישראל יעבדו אותו בשמחה ובאהבה, ואילו הגויים יעבדו אותו מיראה. ואכן, הפסוק המלמד על קיום עבודת ה' בשמחה הוא ממזמור ק – מזמור לתודה; קרבן התודה מובא רק ע"י ישראל, והגויים יכולים להקריב רק עולות. |
ויבטל שעבוד הגויים מישראל, ויהיו עובדים אותו בשמחה; שנאמר "עבדו את ה' בשמחה" (תהלים ק ב)
אבל הגויים יהיו עובדין אותו ברעדה. כגון אדם שבנו משרת לפניו - משרת בשמחה
אומר אם אקלקל מעט לפני אבי אינו יכעוס עלי, שהוא אוהב אותי! לכך עובד בשמחה,
אבל העבד הנכרי משרת ביראה: אומר אם אקלקל לפניו כועס עלי, לכך עובדו ביראה,
כך הגויים, מה כתיב עליהם? "למה רגשו גוים ולאמים יהגו ריק" (תהלים ב א)
כל המזמור מדבר על הגויים, מה כתיב בסוף המזמור? "עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה נשקו בר" (תהלים ב יא-יב)
אמר להם דוד: הזהרו בעצמיכם, לא תסלפו הדרך "פן יאנף ותאבדו דרך" כלומר בדבר מועט הוא כועס עליכם,
אבל על ישראל מה כתיב? "עבדו את ה' בשמחה בואו לפניו ברננה" (תהלים ק ב), ואותו המזמור על ישראל נאמר
שהרי יסדו דוד על התודה, כדכתיב "מזמור לתודה". (תהלים ק א)