ביאור:משנה ערובין פרק ה
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
משנה מבוארת למסכת ערובין: א ב ג ד ה ו ז ח ט י
מדידת תחום שבת[עריכה]
חטיבה I: עקרונות התחום[עריכה]
|
מעברים את הערים כדי לערב אותן. משחק מילים. השאלה מוסברת בכך, שהרי אין גבולות העיר ישרים, וכיצד מודדים את תחום השבת? התשובה: מודדים מהמקום הקיצוני של העיר, מהבית היוצא ומהפגום הנכנס, ומכל המקומות שיש בהם בית דירה. לצורך המדידה "מעברים" את העיר ומחשבים כאילו היא מלבן, ראו גם תוספתא ד, ג-ה. הטבלא המרובעת - ראו לעיל ד, ח. |
(א) כיצד מעברין את הערים? מרחיבים את גבול העיר לעניין מדידת תחום שבת
- בית נכנס - בית יוצא, פגום נכנס - פגום יוצא!
- היו שם גדודיות קירות של חורבות גבוהות עשרה טפחים, וגשרים ונפשות, שיש בהן בית דירה - כגון גשר עם קשתות או מבנה של קבר שניתן לגור בו
- מוציאין את המדה כנגדן,
- ועושין אותה כמין טבלא מרובעת, כדי שיהא נשכר את הזויות:
|
ר' מאיר מוסיף לעירוב העירוני גם קרפף, כלומר מתחיל למדוד לא ממקום הדירה האחרון אלא עוד 70 אמה ושיריים מעבר לו. (דיני הקרפף נשנו לעיל פרק ב, ה ואילך. לדעת חכמים הקרפף מיועד לחבר בין ערים שונות ולאחד את תחום השבת שלהן. בכל מקרה לא מדובר בהכרח על קרפף אמיתי המיועד לאיכסון אלא על מקום המושאר לצורך קרפף, אם ירצו בעלי הבתים הסמוכים. |
(ב) נותנין קרפף לעיר, דברי רבי מאיר.
- וחכמים אומרים: לא אמרו קרפף, אלא בין שתי עיירות:
- אם יש לזו שבעים אמה ושיריים, ולזו שבעים אמה ושיריים,
- עושה קרפף לשתיהן - להיותן כאחת:
(ג) וכן שלושה כפרים המשולשין, בצורת סגול
|
141 ושליש אמה (כ85 מ') הם שני קרפפים. בשתי ערים - מרחק כזה מחבר אותן, אבל בכפרים (לפי התוספתא ד, ט מדובר במגדלי שמירה) - צריך כפר נוסף באמצע. |
- אם יש בין שנים החיצונים מאה וארבעים ואחד ושליש,
- עשה אמצעי את שלושתן להיותן כאחד:
חטיבה II: דרך המדידה[עריכה]
|
ככל שהחבל ארוך, כך הוא נמתח יותר - וגם נוצרת לו קשת ואינו מתוח. |
(ד) אין מודדין אלא בחבל של חמישים אמה. לא פחות ולא יותר.
ולא ימדוד, אלא כנגד לבו.
היה מודד והגיע לגיא או לגדר - מבליעו מתעלם מהמרחק האנכי, ומתחשב רק באופקי, וחוזר למידתו.
(הגיע להר - מבליעו וחוזר למידתו), ובלבד שלא יצא ההר הגיא או הגדר חוץ לתחום.
אם אינו יכול להבליעו, בזו אמר רבי דוסתאי בר רבי ינאי משום רבי מאיר: שמעתי שמקדרין בהרים: מודדים כאילו עשו מנהרה בתוך ההר.
|
המגמה המוצהרת של חכמים בענייני התחומים היא להקל. וראו גם תוספתא ד, יג. |
(ה) אין מודדין אלא מן המומחה. מודד מוסמך ומנוסה
ריבה למקום אחד ומיעט למקום אחר אם במדידה של המומחה התקבלה צורה שאינה ריבוע - שומעין למקום שריבה. הולכים למקסימום
- ריבה אחד מודד ומיעט אחר - שומעין למרבה. למודד שהרבה
אפלו עבד, אפלו שפחה, נאמנין לומר: עד כאן תחום שבת,
- שלא אמרו חכמים את הדבר להחמיר, אלא להקל:
חטיבה III: תחום העיר ותחום שבת[עריכה]
|
פירוש I: מדובר בעירוב חצרות: אם היחיד קנה את העיר כפי שהיא מהרבים (ראו בבא בתרא ד, ז) - לא ניתן לערב אותה אלא אם הקונה בנה בנוסף לה מבנים ל50 איש או שלוש חצרות - אז העיר נחשבת כעיר של יחיד ומערבים את כולה בעירוב חצרות. אם מכר אותה לרבים ניתן עדיין לערב אותה. לפי פירוש זה המשנה אינה נראית במקומה. אבל כנראה כך פירשה התוספתא, ראו תוספתא ה, ד. פירוש II: כנ"ל, בעירוב תחומין: עיר של יחיד (כלומר, חווה חקלאית) אינה מקבלת את הפריבילגיה של "עיבור" (ראו משנה א), ואין להקיף אותה בריבוע, אלא היא כמקום שביתת היחיד. פירוש III: חווה של יחיד שהתחברה ע"י בניה נוספת או קרפפים (ראו משנה ב) לערים נוספות - כולן אחת לעניין תחומין. אם נהרסו הבתים באמצע ונפרדו הערים - לכל אחת תחום משלה. תיקון הבעיה וחיבור הערים מחדש הוא על ידי בניה נוספת כאמור. אבל אז לא ברור למה צריך לבנות הרבה כל כך. |
(ו) עיר של יחיד ונעשית של רבים - מערבין את כולה.
- ושל רבים ונעשית של יחיד - אין מערבין את כולה,
- אלא אם כן עשה חוצה לה כעיר (יהושע טו לז) "חדשה" שביהודה,
- שיש בה חמשים דיורים, דברי רבי יהודה.
- רבי שמעון אומר: שלש חצרות של שני בתים:
(ז) מי שהיה במזרח בכניסת השבת ואמר לבנו "ערב לי במערב"
- במערב ואמר לבנו "ערב לי במזרח"
אם יש הימנו ולביתו אלפיים אמות, ולערובו יותר מכאן - מותר לביתו ואסור לערובו. תחום השבת שלו נמדד מביתו ולא מהעירוב.
- לערובו אלפיים אמה, ולביתו יותר מכאן - אסור לביתו ומותר לערובו.
|
ערוב בעיבור העיר - משחק מילים. הערוב נכלל בתוך העיר ולכן אינו משנה דבר. |
הנותן את ערובו בעבורה של עיר - לא עשה ולא כלום.
- נתנו חוץ לתחום, לא מחוץ לתחום שבת, אלא מחוץ לתחום העיר אפילו אמה אחת - מה שנשכר הוא מפסיד:
|
המצב הנדון בנוסח שלפנינו הוא: העיר הקטנה כולה בתוך תחום שבת של הגדולה, אבל הגדולה בחלקה חורגת מתחום שבת של הקטנה, וראו תוספתא ה, ב. אבל לפי נוסח זה המילה "כיצד" אינה במקומה, ור' עקיבא אינו חולק על ת"ק, אלא על האמור ב"כיצד". אם לא מדובר בתושב העיר, ר' עקיבא מודד לא לפי תחום שבת של העיר, אלא מהעירוב עצמו. אם מדובר בתושב - חזרנו למקרה של ערוב בעיבורה של עיר. בכ"י הטובים לא מופיעה המילה "ואין" בשורה השניה. לפי הנוסח שלהם מדברת המשנה כולה במקרה המתואר ב"כיצד". |
(ח) אנשי עיר גדולה מהלכין את כל עיר קטנה,
- ואין אנשי עיר קטנה מהלכין את כל עיר גדולה.
כיצד? מי שהיה בעיר גדולה ונתן את ערובו בעיר קטנה,
- בעיר קטנה ונתן את ערובו בעיר גדולה,
מהלך את כולה וחוצה לה אלפיים אמה.
- ורבי עקיבא אומר: אין לו אלא ממקום ערובו אלפיים אמה:
|
מערה היא מקורה, ולעניין טלטול היא כרשות אחת. אבל מי שהניח שם עירוב תחומין מודד ממקום העירוב. ר' עקיבא היה יכול להדגים את דבריו גם בגינה ובקרפף, שדינם כדין המערה. אם יש דיירים במערה, "קל תוכה מעל גבה", כלומר מי שעירב בתוכה יכול ללכת 2000 אמה מקצה המערה, כי המערה נחשבת כמקום ישוב, ואילו מי שהניח עירובו מעל הראשון, מחוץ למערה - מודד רק ממקום העירוב. והשוו למי ששבת על גג בעיר, תוספתא ג, יא. לעניין עיבור העיר, כלומר לשאלה של גבול העיר והמקום שממנו מודדים 2000 אמה - המערה נחשבת לפי פתחה, ראו תוספתא ד, ח. |
(ט) אמר להן רבי עקיבא: אי אתם מודים לי בנותן ערובו במערה,
- שאין לו ממקום ערובו אלא אלפיים אמה?
- אמרו לו: אימתי? בזמן שאין בה דיורין,
- אבל יש בה דיורין - מהלך את כולה, וחוצה לה אלפיים אמה.
- נמצא קל תוכה מעל גבה.
ולמודד, שאמרו "נותנין לו אלפיים" - שאפילו סוף מדתו כלה במערה: באמצע המערה - אינו יכול ללכת יותר, גם אם יש בה דיירים, כפי ששנינו במשנה ח.