משנה עירובין ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


עירובין פרק ו', ב: משנה תוספתא ירושלמי בבלי


<< · משנה · סדר מועד · מסכת עירובין · פרק שישי ("הדר עם") · >>

פרקי מסכת עירובין: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

משנה א · משנה ב · משנה ג · משנה ד · משנה ה ·משנה ו ·משנה ז ·משנה ח ·משנה ט ·משנה י ·

נוסח הרמב"ם · מנוקד · מפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן


משנה א

הדר עם הנכרי בחצר, או עם מי שאינו מודה בערוב, הרי זה אוסר עליו (דברי רבי מאיר).

רבי אליעזר בן יעקב אומר, לעולם אינו אוסר עד שיהו שני ישראלים אוסרין זה על זה.

משנה ב

אמר רבן גמליאל, מעשה בצדוקי אחד שהיה דר עמנו במבוי בירושלים, ואמר לנו אבא, מהרו והוציאו את כל הכלים למבוי עד שלא יוציא ויאסור עליכם.

רבי יהודה אומר בלשון אחר, מהרו ועשו צרכיכם במבוי עד שלא יוציא ויאסור עליכם.

משנה ג

אנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב, ביתו אסור מלהכניס ומלהוציא לו ולהם, ושלהם מותרין לו ולהם.

נתנו לו רשותן, הוא מותר והן אסורין.

היו שנים, אוסרין זה על זה, שאחד נותן רשות ונוטל רשות, שנים נותנים רשות, ואין נוטלין רשות.

משנה ד

מאימתי נותנין רשות? בית שמאי אומרים, מבעוד יום, ובית הלל אומרים, משחשכה.

מי שנתן רשותו והוציא, בין בשוגג בין במזיד, הרי זה אוסר, דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר, במזיד אוסר, בשוגג אינו אוסר.

משנה ה

בעל הבית שהיה שותף לשכניו, לזה ביין ולזה ביין, אינם צריכים לערב.

לזה ביין ולזה בשמן, צריכים לערב.

רבי שמעון אומר, אחד זה ואחד זה, אינם צריכים לערב.

משנה ו

חמש חבורות ששבתו בטרקלין אחד, בית שמאי אומרים, עירוב לכל חבורה וחבורה.

ובית הלל אומרים, עירוב אחד לכולן.

ומודים, בזמן שמקצתן שרויין בחדרים או בעליות, שהן צריכין עירוב לכל חבורה וחבורה.

משנה ז

האחין השותפין שהיו אוכלין על שולחן אביהם וישנים בבתיהם, צריכין עירוב לכל אחד ואחד.

לפיכך אם שכח אחד מהם ולא עירב, מבטל את רשותו.

אימתי? בזמן שמוליכין עירובן במקום אחר. אבל אם היה עירוב בא אצלן, או שאין עמהן דיורין בחצר, אינן צריכין לערב.

משנה ח

חמש חצרות פתוחות זו לזו ופתוחות למבוי, עירבו בחצרות ולא נשתתפו במבוי, מותרין בחצרות ואסורין במבוי.

ואם נשתתפו במבוי, מותרין כאן וכאן.

עירבו בחצרות ונשתתפו במבוי, ושכח אחד מבני חצר ולא עירב, מותרין כאן וכאן.

מבני מבוי ולא נשתתף, מותרין בחצרות ואסורין במבוי, שהמבוי לחצרות כחצר לבתים.

משנה ט

שתי חצרות זו לפנים מזו, עירבה הפנימית ולא עירבה החיצונה, הפנימית מותרת והחיצונה אסורה.

החיצונה ולא הפנימית, שתיהן אסורות.

עירבה זו לעצמה וזו לעצמה, זו מותרת בפני עצמה, וזו מותרת בפני עצמה.

רבי עקיבא אוסר החיצונה, שדריסת הרגל אוסרתה.

וחכמים אומרים, אין דריסת הרגל אוסרתה.

משנה י

שכח אחד מן החיצונה ולא עירב, הפנימית מותרת והחיצונה אסורה.

מן הפנימית ולא עירב, שתיהן אסורות.

נתנו עירובן במקום אחד, ושכח אחד, בין מן הפנימית בין מן החיצונה, ולא עירב, שתיהן אסורות.

ואם היו של יחידים, אינן צריכין לערב.

(א) הַדָּר עִם הַנָּכְרִי בְּחָצֵר,
אוֹ עִם מִי שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בָּעֵרוּב,
הֲרֵי זֶה אוֹסֵר עָלָיו,
דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר:
לְעוֹלָם אֵינוֹ אוֹסֵר,
עַד שֶׁיְהוּ שְׁנֵי יִשְׂרְאֵלִים אוֹסְרִין זֶה עַל זֶה:
(ב) אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל:
מַעֲשֶׂה בְּצָדוּקִי אֶחָד שֶׁהָיָה דָר עִמָּנוּ בַּמָּבוֹי בִּירוּשָׁלַיִם,
וְאָמַר לָנוּ אַבָּא:
מַהֲרוּ וְהוֹצִיאוּ אֶת כָּל הַכֵּלִים לַמָּבוֹי,
עַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא וְיֶאֱסֹר עֲלֵיכֶם.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בְּלָשׁוֹן אַחֵר:
מַהֲרוּ וַעֲשׂוּ צָרְכֵיכֶם בַּמָּבוֹי,
עַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא וְיֶאֱסֹר עֲלֵיכֶם:
(ג) אַנְשֵׁי חָצֵר שֶׁשָּׁכַח אֶחָד מֵהֶן וְלֹא עֵרֵב,
בֵּיתוֹ אָסוּר מִלְּהַכְנִיס וּמִלְּהוֹצִיא לוֹ וְלָהֶם,
וְשֶׁלָּהֶם מֻתָּרִין לוֹ וְלָהֶם.
נָתְנוּ לוֹ רְשׁוּתָן,
הוּא מֻתָּר וְהֵן אֲסוּרִין.
הָיוּ שְׁנַיִם, אוֹסְרִין זֶה עַל זֶה,
שֶׁאֶחָד נוֹתֵן רְשׁוּת וְנוֹטֵל רְשׁוּת;
שְׁנַיִם נוֹתְנִים רְשׁוּת, וְאֵין נוֹטְלִין רְשׁוּת:
(ד) מֵאֵימָתַי נוֹתְנִין רְשׁוּת?
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מִבְּעוֹד יוֹם,
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מִשֶּׁחֲשֵׁכָה.
מִי שֶׁנָּתַן רְשׁוּתוֹ, וְהוֹצִיא,
בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד,
הֲרֵי זֶה אוֹסֵר,
דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
בְּמֵזִיד אוֹסֵר,
בְּשׁוֹגֵג אֵינוֹ אוֹסֵר:
(ה) בַּעַל הַבַּיִת שֶׁהָיָה שֻׁתָּף לִשְׁכֵנָיו,
לָזֶה בְּיַיִן וְלָזֶה בְּיַיִן,
אֵינָם צְרִיכִים לְעָרֵב.
לָזֶה בְּיַיִן וְלָזֶה בְּשֶׁמֶן,
צְרִיכִים לְעָרֵב.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה אֵינָם צְרִיכִים לְעָרֵב:
(ו) חָמֵשׁ חֲבוּרוֹת שֶׁשָּׁבְתוּ בִּטְרַקְלִין אֶחָד,
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:
עֵרוּב לְכָל חֲבוּרָה וַחֲבוּרָה;
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:
עֵרוּב אֶחָד לְכֻלָּן.
וּמוֹדִים בִּזְמַן שֶׁמִּקְצָתָן שְׁרוּיִין בַּחֲדָרִים אוֹ בַּעֲלִיוֹת,
שֶׁהֵן צְרִיכִין עֵרוּב לְכָל חֲבוּרָה וַחֲבוּרָה:
(ז) הָאַחִין הַשֻּׁתָּפִין,
שֶׁהָיוּ אוֹכְלִין עַל שֻׁלְחַן אֲבִיהֶם וִישֵׁנִים בְּבָתֵּיהֶם,
צְרִיכִין עֵרוּב לְכָל אֶחָד וְאֶחָד.
לְפִיכָךְ אִם שָׁכַח אֶחָד מֵהֶם וְלֹא עֵרֵב,
מְבַטֵּל אֶת רְשׁוּתוֹ.
אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁמּוֹלִיכִין עֵרוּבָן בְּמָקוֹם אַחֵר;
אֲבָל אִם הָיָה עֵרוּב בָּא אֶצְלָן,
אוֹ שֶׁאֵין עִמָּהֶן דִּיוּרִין בֶּחָצֵר,
אֵינָן צְרִיכִין לְעָרֵב:
(ח) חָמֵשׁ חֲצֵרוֹת פְּתוּחוֹת זוֹ לְזוֹ וּפְתוּחוֹת לְמָבוֹי,
עֵרְבוּ בַּחֲצֵרוֹת וְלֹא נִשְׁתַּתְּפוּ בַּמָּבוֹי,
מֻתָּרִין בַּחֲצֵרוֹת, וַאֲסוּרִין בַּמָּבוֹי;
וְאִם נִשְׁתַּתְּפוּ בַּמָּבוֹי, מֻתָּרִין כָּאן וְכָאן.
עֵרְבוּ בַּחֲצֵרוֹת וְנִשְׁתַּתְּפוּ בַּמָּבוֹי,
וְשָׁכַח אֶחָד מִבְּנֵי חָצֵר וְלֹא עֵרֵב,
מֻתָּרִין כָּאן וְכָאן.
מִבְּנֵי מָבוֹי וְלֹא נִשְׁתַּתֵּף,
מֻתָּרִין בַּחֲצֵרוֹת וַאֲסוּרִין בַּמָּבוֹי;
שֶׁהַמָּבוֹי לַחֲצֵרוֹת כֶּחָצֵר לַבָּתִּים:
(ט) שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת זוֹ לִפְנִים מִזּוֹ,
עֵרְבָה הַפְּנִימִית וְלֹא עֵרְבָה הַחִיצוֹנָה,
הַפְּנִימִית מֻתֶּרֶת וְהַחִיצוֹנָה אֲסוּרָה.
הַחִיצוֹנָה וְלֹא הַפְּנִימִית,
שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת.
עֵרְבָה זוֹ לְעַצְמָה וְזוֹ לְעַצְמָה,
זוֹ מֻתֶּרֶת בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וְזוֹ מֻתֶּרֶת בִּפְנֵי עַצְמָהּ.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹסֵר הַחִיצוֹנָה, שֶׁדְּרִיסַת הָרֶגֶל אוֹסַרְתָּהּ.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין דְּרִיסַת הָרֶגֶל אוֹסַרְתָּהּ:
(י) שָׁכַח אֶחָד מִן הַחִיצוֹנָה וְלֹא עֵרֵב,
הַפְּנִימִית מֻתֶּרֶת, וְהַחִיצוֹנָה אֲסוּרָה.
מִן הַפְּנִימִית וְלֹא עֵרֵב,
שְׁתֵיהֶן אֲסוּרוֹת.
נָתְנוּ עֵרוּבָן בְּמָקוֹם אֶחָד,
וְשָׁכַח אֶחָד בֵּין מִן הַפְּנִימִית בֵּין מִן הַחִיצוֹנָה וְלֹא עֵרֵב,
שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת.
וְאִם הָיוּ שֶׁל יְחִידִים,
אֵינָן צְרִיכִין לְעָרֵב:


נוסח הרמב"ם

(א) הדר עם הנוכרי - בחצר,

או עם מי שאינו מודה בעירוב -
הרי זה אוסר עליו.
רבי אליעזר בן יעקב אומר:
לעולם - אינו אוסר,
עד שיהו שני ישראלים - אוסרין זה על זה.


(ב) אמר רבן גמליאל:

מעשה בצדוקי אחד,
שהיה דר עימנו במבוי בירושלים.
ואמר לנו אבא:
מהרו, והוציאו את כל הכלים - למבוי,
עד שלא יוציא - ויאסור עליכם.
רבי יהודה, אומרו בלשון אחרת:
מהרו, ועשו צורכיכם - במבוי,
עד שלא יצא - ויאסור עליכם.


(ג) אנשי חצר,

ששכח אחד מהם - ולא עירב,
ביתו אסור מלהכניס, ומלהוציא - לו ולהם,
ושלהם, מותרין - לו ולהם.
נתנו לו רשותם -
הוא מותר, והם אסורין.
היו שנים -
אוסרין - זה על זה,
שאחד - נותן רשות, ונוטל רשות,
ושנים - נותנין רשות, ואין נוטלין רשות.


(ד) מאמתי נותנין רשות?

בית שמאי אומרין: מבעוד יום.
ובית הלל אומרין: משתחשך.
מי שנתן רשותו, והוציא -
בין שוגג, בין מזיד - הרי זה אוסר,
דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר:
מזיד - אוסר,
שוגג - אינו אוסר.


(ה) בעל הבית, שהיה שותף לשכנים -

לזה ביין, ולזה ביין - אינן צריכין לערב.
לזה ביין, ולזה בשמן - צריכין לערב.
רבי שמעון אומר:
אחד זה, ואחד זה - אינן צריכין לערב.


(ו) חמש חבורות, ששבתו בטרקלין אחד -

בית שמאי אומרין:
עירוב - לכל חבורה וחבורה.
בית הלל אומרין:
עירוב אחד - לכולן.
ומודים,
שאם היו מקצתן שרוים בחדרים, או בעליות -
שהן צריכות עירוב - לכל חבורה וחבורה.


(ז) האחין, והשותפין,

שהיו אוכלין - על שולחן אביהם,
וישנים - בבתיהם,
צריכין עירוב - לכל אחד ואחד.
לפיכך,
אם שכח אחד מהם, ולא עירב - מבטל רשותו.
אימתי?
בזמן שהן מוליכין את עירובן - למקום אחר.
אבל - אם היה עירוב בא אצלם,
או שאין עמהן - דיורין בחצר,
אינן צריכין לערב.


(ח) חמש חצרות -

פתוחות זו לזו, ופתוחות למבוי -
עירבו בחצרות, ולא נשתתפו במבוי -
מותרין בחצרות, ואסורין במבוי.
ואם נשתתפו במבוי - מותרין כאן וכאן.
עירבו בחצרות, ונשתתפו במבוי -
שכח אחד מבני החצר - ולא עירב,
מותרין כאן וכאן.
מבני המבוי - ולא נשתתף,
מותרין בחצרות, ואסורין במבוי,
שהמבוי לחצרות - כחצר לבתים.


(ט) שתי חצרות, זו לפנים מזו -

עירבה הפנימית, ולא עירבה החיצונה -
הפנימית מותרת, והחיצונה אסורה.
החיצונה, ולא הפנימית - שתיהן אסורות.
עירבה זו לעצמה, וזו לעצמה -
זו מותרת בפני עצמה, וזו מותרת בפני עצמה.
רבי עקיבה - אוסר את החיצונה,
שדריסת הרגל - אוסרתה.
וחכמים אומרים:
אין דריסת הרגל - אוסרתה.


(י) שכח אחד מן החיצונה, ולא עירב -

הפנימית מותרת, והחיצונה אסורה.
מן הפנימית, ולא עירב - שתיהן אסורות.
נתנו את עירובן למקום אחד -
שכח אחד,
בין מן הפנימית, בין מן החיצונה,
ולא עירב - שתיהן אסורות.
אם היו של יחידים -
אינן צריכין לערב.


פירושים