עיקר תוי"ט על עירובין ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משנה ערובין, פרק ו':
הדף הראשי מהדורה מנוקדת נוסח הרמב"ם נוסח הדפוסים ברטנורא עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על המשנה) בעירוב. דדבר תורה מותר לטלטל בלא עירוב ושלמה ובית דינו תקנוהו כדי שלא יטעו לומר כשם שמותר להוציא מחצירו לרחוב המדינה ושוקיה כך מותר להוציא ממדינה לשדה ויחשבו שהשוקים והרחובות הואיל והן רשות לכל הרי הן כשדות ויאמרו שחצירות בלבד הן רשות היחיד וידמו שאין הוצאה מלאכה ושמותר להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים ולפיכך תיקן שכל רשות היחיד מתחלק בדיורין ויאחז כל אחד ואחד בה רשות לעצמו וישאר ממנו מקום ברשות כולן ויד כולן שוה כגון חצר לבתים שנחשוב אותו המקום כאלו היא רשות לרבים. וכל מקום שאחז אחד מן השכנים לעצמו שהוא בלבד רשות היחיד ויהיה אסור להוציא מרשות שנחלק לעצמו לרשות שיד כולן שוה בו כו' עד שיערבו מערב שבת כלומר שכולנו מעורבים ואוכל אחד לכולנו וכמו שאנו שוין במקום הזה כך כולנו שוים בכל מקום שאחז כל אחד לעצמו והרי כולנו רשות אחד. ובמעשה זה לא יבואו לטעות ולדמות שמותר להוציא מרשות הרבים לרשות הרבים. הר"מ פ"א מה"ע:

(ב) (על הברטנורא) בגמרא וטעמא לפי שפחות משוה פרוטה חשוב להם מחמת קמצנותם:

(ג) (על הברטנורא) שהשכירות כביטול רשות הוא שאינו אלא היכר ולפיכך שוכרים אפילו בפחות משוה פרוטה. הר"מ:

(ב)

(ד) (על המשנה) במבוי. וביטל לנו רשותו. רש"י והר"מ:] הכלים. והחזיקו בו ושוב אף על פי שיוציא הוא לא יוכל לחזור מבטולו כיון שכבר החזקתם בו. גמרא. ומ"ש הר"ב בדברי תנא קמא ועשו צרכיכם, אגב שיטפא ולא דק. ועתוי"ט:

(ג)

(ו) (על הברטנורא) כלומר לאפוקי מדר' אלעאי דספ"ב:

(ז) (על המשנה) שאחד נותן. גמרא הא תו למה לי ומשני משום שנים נותנים לאשמעינן דלא גזרו דלמא יטלו נמי ואין נוטלין יתירא לאשמעינן דאף על גב דאמר ליה קני על מנת. להקנות לשני דמהו דתימא שליח שויה קמ"ל כיון דלא קנה איהו לאשתרויי לא מצי לאקנויי:

(ד)

(ח) (על המשנה) במזיד אוסר. היינו בדלא החזיקו כבר שאם החזיקו והוציאו מבתיהם לחצר שוב אינו יכול לאסור כדפירש הר"ב במ"ב ואפילו לר"י דהתם:

(ה)

(ט) (על הברטנורא) גמ' וסיפא יין ושמן לאו דוקא דהוא הדין יין ויין בב' כלים אלא אורחא דמלתא נקט ועוד דלא הוצרך לפרש דסתמן בב' כלים. תוספ':

(י) (על הברטנורא) גמ'. כלומר לערב דירתן לעשותן אתת אבל שתופי מבואות אינו אלא לשתף רשות החצרות שבמבוי ולא רשות הבתים וחצר לאו בת דירה הוא. רש"י:

(יא) (על הברטנורא) ז"ל הר"מ שהרי אין התינוקות מכירין מה נעשה במבוי לפיכך אם נשתתפו במבוי בפת סומכין עליו ואין צריך לערב בחצירות שהרי התינוקות מכירין בפת. כלומר ייודעין שמשום השיתוף של פת מטלטלין כו' אבל ליין ושארי דברים אין לתנוקות הכירא כי אינם משגיחים רק על הפת עיניהם ודלא כמ"ד בגמרא דאע"ג דיין בחצר לא חזי מגו דחזי למלתיה בשתוף סמכינן עליה בחצר:

(ו)

(יב) (על הברטנורא) רש"י. דאם לא כן לא היו צריכין לתת ערוב אלא ב' הפנימים משום דהחיצונים היו כבית שער שלהם ותנן במ"ד פ"ח דבית שער אינו אוסר ומיהו אותו שלפני הפנימי לא מקרי בית שער. תוספ':

(יג) (על הברטנורא) משום דאם לא כן שאין עוד דיורין בחצר אין צריך ערוב כלל ועי' במשנה דלקמן דבעינן נמי שלא יתנו הערוב בטרקלין זה. גמרא:

(יד) (על הברטנורא) וחדרים ועליות דמתניתין כעין חדרים וכעין עליות ומאי ניהו מחיצות המגיעות לתקרה. גמרא:

(ז)

(טו) (על הברטנורא) משמע דתרתי בעינן שיהיו חלוקים בלינה ושלא יאכלו כו' ממש אבל אם חסר אחד משתיהן כו' לכולם אין צריך לערוב הואיל ובדבר אחד אינן חלוקים או בלינה או בפת. ועתוי"ט:

(ח)

(טז) (על הברטנורא) ומיירי בנשתתפו ביין דאלו בפת סומכים לעולם כדפירש הר"ב 'לעיל במשנה ה':

(יז) (על המשנה) ואסורין במבוי. ואין אומרים שיועיל הערוב במקום שיתוף כיון שהרוב נשתתפו. דהכא אין הטעם שלא תשתכח אלא דלא שייך למימר שנסמוך על הערוב במקום שיתוף דערוב שעירב כל חצר לעצמו היאך יתיר לטלטל במבוי והרי אפילו מחצר לחצר שלא דרך מבוי אסור לטלטל. ב"י. ועתוי"ט:

(יח) (על הברטנורא) ונטר לה עד הכא אע"ג דכולה משנה ה' דלעיל מתנייה לענין שתוף מבואות ותנן נמי רפ"ג בכל מערבין ומשתתפין. מכל מקום מבואות בהדיא לא תנן עד הכא:

(ט)

.אין פירוש למשנה זו

(י)

(יט) (על הברטנורא) ואין לעכב בידה מחמת שנשתתפה עם בני החיצונה דיכולה לומר להן לתקנוי שתפתיך ולא לעוותי. גמרא:

(כ) (על הברטנורא) ומסיים רש"י ואם היו שנים אפילו בחיצונה גמרינן דלמא אתי למשרי ב' בפנימית וא' בחיצונה. ופירוש אחד ר"ל הוא וכל אנשי ביתו שהם כמו אדם אחד. הר"ם: