משנה עירובין ו ג

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת עירובין · פרק ו · משנה ג | >>

[עריכה]

אנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב, ביתו אסור מלהכניס ומלהוציא לו ולהם, ושלהם מותרין לו ולהם.

נתנו לו רשותן, הוא מותר והן אסורין.

היו שנים, אוסרין זה על זה, שאחד נותן ^ז רשות ונוטל רשות, שנים נותנים רשות, ואין נוטלין רשות.

משנה מנוקדת

[עריכה]

אַנְשֵׁי חָצֵר שֶׁשָּׁכַח אֶחָד מֵהֶן וְלֹא עֵרֵב,

בֵּיתוֹ אָסוּר מִלְּהַכְנִיס וּמִלְּהוֹצִיא לוֹ וְלָהֶם,

וְשֶׁלָּהֶם מֻתָּרִין לוֹ וְלָהֶם.

נָתְנוּ לוֹ רְשׁוּתָן,

הוּא מֻתָּר וְהֵן אֲסוּרִין.

הָיוּ שְׁנַיִם, אוֹסְרִין זֶה עַל זֶה,

שֶׁאֶחָד נוֹתֵן רְשׁוּת וְנוֹטֵל רְשׁוּת;

שְׁנַיִם נוֹתְנִים רְשׁוּת, וְאֵין נוֹטְלִין רְשׁוּת:

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

אנשי חצר,

ששכח אחד מהם - ולא עירב,

ביתו אסור מלהכניס, ומלהוציא - לו ולהם,

ושלהם, מותרין - לו ולהם.

נתנו לו רשותם -

הוא מותר, והם אסורין.

היו שנים -

אוסרין - זה על זה,

שאחד - נותן רשות, ונוטל רשות,

ושנים - נותנין רשות, ואין נוטלין רשות.

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

זהו המקום שיעדתי לך לבאר בו עניין "מבטל רשות". וכבר קדם בזה הפרק, כאשר הודעתיך כי האדם יבטל רשותו בשבת, וכל השוכנים בבית יש לכל אחד מהם רשות בחצר.

ורבי אליעזר סובר, כי מי שביטל רשותו סתם כמו כן ביטל ביתו ורשות חצירו. וחכמים אומרים, כי הוא רשות חצירו ביטל, רשות ביתו לא ביטל. אבל כשפירש ואמר שבטל רשות ביתו וחצירו, או אחד מהם בלבד הוא מה שבטל, אין מחלוקת ביניהם בזה. וכבר בארנו בסוף הפרק השני מזאת המסכתא שאין הלכה כרבי אליעזר.

וזאת המשנה היא לחכמים ובמי שביטל רשותו בסתם, ולפיכך ביתו אסור לו ולהם, ומותר לכולם להשתמש בחצר ובדיורין שלהם. ומפני זה התרנו לזה שביטל רשותו להשתמש ברשות אלו האנשים שביטל להם, לפי שאנו חושבין אותו כאורח אצלם.

ואמרו נתנו לו רשותם - רוצה בו שיבטלו רשותם לאותו היחיד שלא עשה עירוב, ויהיה מותר לו להשתמש בכל החצר ובביתו בלבד לא בבתיהם, אלא אם פרשו שהם בטלו לו רשות בבתיהם כאשר הזכיר מעיקר דעת החכמים. ומה שאין אנו אומרין כי אלו שביטלו רשותם שיהיה מותר להם להשתמש בבית אותו שביטלו, ושנאמר שהם אצלו כאורחים, לפי שלא נחשוב רבים כאורחים אצל יחיד.

ואמרו היו שנים אוסרים זה על זה - רוצה לומר כששכחו שנים מאנשי חצר ולא עירבו, שאינם יכולים אותם שעירבו לבטל רשותם לאותם השנים שלא עירבו, לפי שהם כשביטלו לאחד מהם הוא אוסר עליו התשמיש כשביטלו רשותם לו, מן הטעם האחר שהוא אחד מהם שלא עירב. ואפילו חזר האחד וביטל רשותו לו אסור לו להשתמש, לפי שבשעה שביטלו המערבים לא הותר התשמיש, וזהו אמרם ושנים אין נוטלין רשות.

ויתבאר לך מזה, כי אנשי חצר כשעירבו קצת ונשארו קצת בלי עירוב ויהיו הנשארים יותר מאחד, כי אותן שלא עירבו מבטלין רשותן למערבין, ואותם שעירבו לא יבטלו רשותם לאותן שלא עירבו, כי שנים שלא עירבו אין נוטלין רשות כשנתן להם.

וממה שאתה צריך לדעת, כי מבטל רשות לבני חצר צריך לבטל רשות לכל אחד ואחד בפירוש:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

ביתו אסור להכניס ולהוציא - מביתו לחצר, בין הוא בין אנשי החצר. וכגון שבטל להם רשות חצירו כלומר החלק שיש לו עמהם בחצר, ולא בטל להם ביתו, דסבר האי תנא מה שבטל בטל ומה שלא בטל לא בטל , הלכך הוה ליה בית רשותא דידיה וחצר רשותא דידהו:

ושלהם - בתים שלהן, מותרין להוציא מהן לחצר בין הוא בין הם, דהא בתים שלהם וחצר רשות אחת היא. והוא אע"ג דלא עירב הוי כאורח גבייהו, שאורח מטלטל ברשות אכסניא שלו:

נתנו לו - הם רשות חצירן, הוא מותר להוציא מביתו לחצר שהכל כרשותו, והן אסורים אפילו לטלטל מביתו לחצר. ולא הוי אורחים גביה, דחד לגבי רבים הוי אורח, רבים לגבי יחיד לא הוו אורחים:

היו שנים - שלא עירבו, ושאר בני חצר בטלו להם רשותם, שניהם אוסרים זה על זה, מפני שהחצר היא של שניהם והבתים מיוחדים כל בית לבעליו, ואין מוציא מרשות המיוחדת לו לרשות שלו ושל הברו. ואע"ג דהדר חד מנייהו ובטיל ליה לחבריה, אינו מועיל, הואיל ובשעה שבטלו בני החצר רשותם לאלו השנים שלא עירבו היו אוסרים זה על זה, אשתכח דבטול קמאי לא מהני, וכי הדר מבטל לא מצי לאקנויי רשותא דידהו דהא לא קנייה. הלכך בני חצר שקצתן עירבו וקצתן לא עירבו אותן שלא עירבו מבטלין רשותן לאותן שעירבו, ואין אותן שעירבו מבטלין רשותן לאותן שלא עירבו דאסרי אהדדי כדאמרן. והמבטל רשותו לבני חצר צריך שיפרש שמבטל לכל אחד ואחד:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

ביתו אסור כו'. כתב הר"ב דסבר האי תנא כו' כלומר לאפוקי מדר' אילעי שאמר שמעתי מר"א דספ"ב. ופסק [הר"ב וכן] הרמב"ם כהאי תנא דהכא:

שאחד נותן כו'. גמרא הא תו למה לי ומשני משום שנים נותנים רשות דאיצטריך לאשמעי' דלא גזרינן דלמא יטלו נמי. ואין נוטלין רשות דמשנה יתירה היא שמעינן מינה דאע"ג דא"ל קני על מנת להקנות לשני דמהו דתימא שליח שוייה קמ"ל כיון דלא קנה איהו לאשתרויי לא מצי לאקנויי:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(ו) (על הברטנורא) כלומר לאפוקי מדר' אלעאי דספ"ב:

(ז) (על המשנה) שאחד נותן. גמרא הא תו למה לי ומשני משום שנים נותנים לאשמעינן דלא גזרו דלמא יטלו נמי ואין נוטלין יתירא לאשמעינן דאף על גב דאמר ליה קני על מנת. להקנות לשני דמהו דתימא שליח שויה קמ"ל כיון דלא קנה איהו לאשתרויי לא מצי לאקנויי:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

אנשי חצר וכו': ביד ר"פ שני דהלכות עירובין ובפ"ה סי' י"ב ובתשוב' הרשב"א ז"ל סי' תרל"ח:

ביתו אסור לבני חצר: פי' ה"ר יהונתן ז"ל שהרי לא ביטל רשות ביתו בפירוש וכ"ש שאסור לו מפני שכבר ביטל להם ושארית ישראל לא יעשו עולה וכו' ול"ד לשאר בתים שבחצר דשרי בהו דהתם הוי טעמא דאמרי' דהוי אורח לגבייהו אבל בביתו אין דרך לומר דהוי כאורח ועוד דאם היה מוציא מביתו היה נראה שחזר בו מבטולו ומיחזי כי חוכא ואיטלולא או נראה לכל שבאיסור משתמשין בני חצר בחצר ע"כ:

לו ולהם: דלא כר' אלעאי בשם ר"א שאמר לעיל ס"פ שני אבל להם מותר:

ושל הן מותר לו ולהן: דהוי אורח לגבייהו פי' ר"ח דאמרי' בירוש' אכסנאי אינו אוסר לעולם ואור"י דל"ד להכא כלל דהתם מיירי כגון הבא לדור במבוי לשם אכסנאות ולא לקבוע עצמו והכי איתא וכו' תוס' ז"ל:

נתנו לו רשותם וכו': גמ' שמעת מינה מבטלין וחוזרין ומבטלין דמשמע נתנו לו רשותם ארישא קאי דקתני ושלהן מותר לו ולהן דבטל להם רשותו חזרו הם ונתנו לו רשותם הוא מותר וכו' ומשני ה"ק נתנו לו רשותם מעיקרא הוא מותר והן אסורין: וביד פ' שני דהלכות עירובין סי' ג':

הוא מותר: בשלו להוציא מביתו לחצר. כתב ה"ר יהונתן ז"ל אבל בשלהם לא שהרי לא סלקו נפשם מבתיהם אלא מן החצר לבדו ע"כ: וכתב עליו בבית יוסף סימן ש"פ משמע מדבריו שאם בטלו בפירוש רשות חצרן ורשות בתיהן שהוא מותר להוציא אף מבתיהם ושכן נראה דברי הטור:

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]

אנשי חצר ששכח אחד מהם ולא עירב: עירובי חצרות עם בני החצר, וביטל להם חלק חצירו ולא ביתו, ואע"ג דתנא סתמא נקט היינו מדכך מצוי לבלי לבטל ביתו, וכמשחז"ל מנע רבים מתוך ביתך:

ביתו אסור מלהכניס ומלהוציא: להוציא מביתו לחצר:

לו ולהם: דביתו לא ביטל להם:

ושלהם: בתים שלהן:

מותרין: להכניס ולהוציא מבתיהן לחצר:

לו ולהם: דכשביטל להן חלקו, החצר ובתיהן רשות א' הן, והוא הו"ל כאורח דרשאי לטלטל באכסניא שלו:

הוא מותר: להכניס ולהוציא מביתו לחצר, אבל מבתיהן לא דהרי לא בטלו רק חלקם בחצר:

והן אסורין: אפי' מביתו לחצר, דרבים לגבי יחיד לא מחשבו אורחים. מיהו פשוט דזהו דוקא בשרבים הם הדרים בחצר, אבל אורחים גמורין שבאו לביתו. אע"ג שהן רבים ובעה"ב יחיד, מותרין להכניס ולהוציא מביתו לחצר:

היו שנים: שלא ערבו, ושאר בני חצר שערבו בטלו להן רשותן, תו הו"ל כחצר של אלו השנים:

אוסרין זה על זה: דעכ"פ אלו הב' לא ערבו, ואע"ג דחזר אחד מהן וביטל שוב לחבירו, לא מהני, דמדאוסרים זע"ז, ש"מ דביטול קמא לא מהני, ואיך יבטל זה רשות שאינו שלו:

שאחד נותן רשות: ר"ל מבטל לאותן שלא עירב עמם:

ונוטל רשות: שיבטלו הם לו:

שנים נותנים רשות: ולא גזרי' נותנין אטו נוטלין:

ואין נוטלין רשות: אפי' בא"ל בביטול קמא קני על מנת להקנות, לא אמרי' שליח שוויי':

בועז

[עריכה]