ברטנורא על עירובין ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

(א)

הדר - מי שאינו מודה בעירוב. כותי:

הרי זה אוסר עליו - לטלטל מביתו לחצר, עד שישכור ממנו רשות שיש לו בחצר:

לעולם אינו אוסר עד שיהיו שני ישראלים - בין לתנא קמא בין לרבי אליעזר בן יעקב דירת עובד כוכבים לאו שמה דירה ובדין הוא שלא תאסור, אלא דגזור רבנן כדי שלא ידור ישראל עם העובד כוכבים שלא ילמד ממעשיו. תנא קמא סבר אע"ג דעכו"ם חשיד אשפיכת דמים ואסור לישראל להתיחד עמו, זמנין דמקרי ודייר ישראל עם העובד כוכבים, ואמור רבנן אין עירוב מועיל במקום עכו"ם ואין בטול רשות מועיל במקום עכו"ם עד שישכיר, והעכו"ם לא ישכיר דחייש לכשפים ומתוך כך לא יבא ישראל לדור עם העכו"ם ולא ילמוד ממעשיו. ור"א בן יעקב סבר כיון דעכו"ם חשוד אשפיכת דמים, תרי, דשכיחי דדיירי גזרו בהו רבנן, חד, דלא שכיח דדייר, שאסור להתיחד עם העכו"ם לא גזרו ביה רבנן. והלכה כרבי אליעזר בן יעקב. ושוכרים מן העובד כוכבים אפילו בפחות משוה פרוטה ואפילו בשבת . ואף על פי שאין העכו"ם מבטל רשותו עד שישכור ממנו, ישראל יכול לבטל רשות ואפילו בשבת, והוא שיאמר לחברו כשלא עירבו רשותי מבוטלת לך, ויהיה הוא אסור לטלטל בחצר וחברו מותר, ואם ירצו אחר שהשלים חברו לטלטל מה שצריך לו יכול חברו לחזור ולבטל לו רשותו ויהיה הוא מותר וחברו אסור:

(ב)

מעשה בצדוקי - מתני' חסורי מחסרא והכי קתני, צדוקי הרי הוא כעכו"ם, רבן גמליאל אומר אינו כעכו"ם, ומעשה בצדוקי אחד כו' ואמר לנו אבא מהרו ועשו צרכיכם עד שלא יוציא ויאסר עליכם. שמע מינה דכישראל הוא ויכול לבטל רשות, ומפני שהמבטל רשותו וחזר והוציא בין בשוגג בין במזיד אוסר כדלקמן, משום הכי קאמר רבן גמליאל מהרו ועשו צרכיכם עד שלא יוציא הוא כליו לחצר ויחזור ויזכה ברשותו שבטל ויאסר עליכם, אבל אי כעכו"ם הוא ואין העכו"ם יכול לבטל עד שישכור, היכי הוי מצי למיסר עלייהו מאחר דאגיר להו ושקיל דמי:

ורבי יהודה אומר - לא כך אמר רבן גמליאל, דלעולם צדוקי הרי הוא כעכו"ם סבירא ליה לרבן גמליאל, ואותה מעשה אינה ראיה, דהכי קאמר להו רבן גמליאל מהרו ועשו צרכיכם בערב שבת קודם שתחשך, ולא עד שלא יוציא כליו כדאמרת, אלא עד שלא יצא היום ויאסר עליכם. ופסק ההלכה, שכל ישראל שמחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעובד כוכבים ואין מערבין עמו ואינו מבטל רשות, אלא שוכרים ממנו כדרך ששוכרים מן העכו"ם. והמשמר שבת בפרהסיא אף על פי שפעמים מחלל אותו בצנעא ואינו מודה בתורת עירוב, כגון הצדוקים בזמן הזה שמשמרים שבת ואינם מודים בתורת עירוב, ה"ז אין מערבין עמו, אבל יכול לבטל רשות וא"צ לשכור ממנו, והוא שלא יהיה עובד עכו"ם:

(ג)

ביתו אסור להכניס ולהוציא - מביתו לחצר, בין הוא בין אנשי החצר. וכגון שבטל להם רשות חצירו כלומר החלק שיש לו עמהם בחצר, ולא בטל להם ביתו, דסבר האי תנא מה שבטל בטל ומה שלא בטל לא בטל , הלכך הוה ליה בית רשותא דידיה וחצר רשותא דידהו:

ושלהם - בתים שלהן, מותרין להוציא מהן לחצר בין הוא בין הם, דהא בתים שלהם וחצר רשות אחת היא. והוא אע"ג דלא עירב הוי כאורח גבייהו, שאורח מטלטל ברשות אכסניא שלו:

נתנו לו - הם רשות חצירן, הוא מותר להוציא מביתו לחצר שהכל כרשותו, והן אסורים אפילו לטלטל מביתו לחצר. ולא הוי אורחים גביה, דחד לגבי רבים הוי אורח, רבים לגבי יחיד לא הוו אורחים:

היו שנים - שלא עירבו, ושאר בני חצר בטלו להם רשותם, שניהם אוסרים זה על זה, מפני שהחצר היא של שניהם והבתים מיוחדים כל בית לבעליו, ואין מוציא מרשות המיוחדת לו לרשות שלו ושל הברו. ואע"ג דהדר חד מנייהו ובטיל ליה לחבריה, אינו מועיל, הואיל ובשעה שבטלו בני החצר רשותם לאלו השנים שלא עירבו היו אוסרים זה על זה, אשתכח דבטול קמאי לא מהני, וכי הדר מבטל לא מצי לאקנויי רשותא דידהו דהא לא קנייה. הלכך בני חצר שקצתן עירבו וקצתן לא עירבו אותן שלא עירבו מבטלין רשותן לאותן שעירבו, ואין אותן שעירבו מבטלין רשותן לאותן שלא עירבו דאסרי אהדדי כדאמרן. והמבטל רשותו לבני חצר צריך שיפרש שמבטל לכל אחד ואחד:

(ד)

ב"ש אומרים מבעוד יום - דסברי ביטול רשות מקנה רשותא הוא, ומקנה רשות בשבת אסור:

וב"ה אומרים אף משתחשד - סברי ביטול לאו אקנויי רשותא הוא אלא אסתלוקי מרשותא, ואסתלוקי מרשותא בשבת שפיר דמי. ובברייתא פירשו דבכל דוכתא אמרינן כיון שנאסר למקצת שבת נאסר לכולה חוץ ממבטל רשות:

מי שנתן רשותו והוציא - שחזר ונשתמש ברשות שבטל:

אחד שוגג ואחד מזיד - דקניס שוגג אטו מזיד. ואין הלכה כר"מ:

(ה)

שהוא שותף עם שכניו - שבמבוי, לשם שותפות בעלמא ולא לשם עירוב:

א"צ לערב - והוא שיהיו כולן שותפין בכלי אחד . ודוקא שתופי מבואות הוו ביין כדתנן בכל מערבין ומשתתפין, אבל עירובי חצירות אין מערבין אלא בפת, דעירוב משום דירה הוא ודירה של אדם אין לבו נמשך אלא בפת. ואם שתף שתופי מבואות בפת כ"ש דחשיב טפי וסומכין על אותו שתוף של פת במקום עירוב וא"צ לערב עירובי חצירות, אבל אם נשתתפו ביין או בשאר דברים צריכים לערב עירובי חצירות ואין סומכין על השתוף, כדי שלא תשתכח תורת עירוב מן התינוקות :

ר"ש אומר כו' - ואין הלכה כר"ש:

(ו)

בטרקלין - בית גדול ורחב מושב מלכים וחלקוהו לחמשה וכולן יש להן פתח מן הטרקלין לחצר וצריכים לערב עם שאר בני החצר :

בית שמאי אומרים - רשותיהן חלוקים וצריך שכל חבורה וחבורה תתן פת לעירוב החצר:

ובית הלל אומרים - אין מחיצה זו חלוק רשות. ובזמן שחלקו הטרקלין למחיצות גדולות המגיעות לתקרה כולי עלמא לא פליגי דהוי חלוק רשות , משום דהוי כשרוים בחדרים ובעליות. כי פליגי דחלקו במחיצות נמוכות שאינן מגיעות לתקרה, ב"ש סברי מחיצה כזו הויא חלוק רשות, וב"ה סברי לא הויא חלוק רשות:

(ז)

האחין השותפין - הכי קאמר האחין שאוכלין על שלחן אביהם והשותפים האוכלים על שלחן אחד. ואוכלין על שלחן אביהם לאו דוקא, אלא נוטלין מזונותיהן מבית אביהן ואוכלין אותם כל אחד בביתו. וכן השותפין עושים מלאכה אצל בעל הבית אחד בשותפות ונוטלין מזונותיהם מבעל הבית ומוליכין לאכול בבתיהם:

וישנים בבתיהם - והם ואביהם [ואחרים] דרים בחצר אחד:

צריכין עירוב לכל אחד ואחד - אם רוצים לערב עם אנשי חצרן:

מבטל את רשותו - צריך לבטל את רשותו:

אימתי בזמן שמוליכין את עירובן - לתתו לאחד מבתי שאר בני החצר, דהואיל והוזקקו לעירוב ושאר דיורין אסרי אינהו נמי אסרי וצריכין כולן ליתן פת בעירוב הואיל וחלוקין דיוריהן בלינה וגם אין אוכלין על שלחן אביהן ממש אלא כל אחד נוטל פרנסתו ואוכל בביתו:

אבל אם היה עירוב - כל החצר בא לבית אביהן, שלא הוזקקו לעירוב, שבית שמניחין בו העירוב א"צ ליתן פת:

או שאין עמהן דיורין - אחרים, שאין דיורין מזקיקים אותם לעירוב א"צ לערב דכיחידים דמו:

(ח)

פתוחות זו לזו ופתוחות למבוי - בגמרא מוכח דלא תנינן במתניתין פתוחות זו לזו, משום דקיי"ל שאין מבוי ניתר בלחי או קורה עד שיהיו בתים וחצרות פתוחים לתוכו כלומר שני בתים פתוחים לכל חצר ושתי חצרות פתוחות למבוי והנך כיון דכולן פתוחות זו לזו ומעורבות יחד דרך פתחיהן חדא חשיב להו, ולא תנינן אלא חמש חצרות פתוחות למבוי:

עירבו החצרות - כל אחת לעצמה:

מותרים בחצרות - מותרין כל בני חצר לעצמן:

ואסורין במבוי - דאין סומכין על עירוב במקום שתוף:

ואם נשתתפו - נמי במבוי לאחר שעירבו בחצרות, מותרין כאן וכאן:

ושכח אחד מבני חצר ולא עירב - בחצרו להתיר חצרו, אבל בשתוף היה לו חלק:

מותרין כאן וכאן - דטעמא מאי אין סומכין על שתוף במקום עירוב כדי שלא תשתכח תורת עירוב מן התינוקות, והכא דרוב בני חצר עירבו אלא ששכח אחד מהם ולא עירב לא תשתכח תורת עירוב:

שהמבוי לחצרות כחצר לבתים - כשם שאסור להוציא מבתים לחצר בלא עירוב כך אסור להוציא מן החצר למבוי בלא שתוף. ולא תימא לא דמו, דבית וחצר זו רה"י וזו רה"ר, אבל חצר ומבוי שניהן רשויות של רבים הן :

(ט)

זו לפנים מזו - פנימית פתוחה לחיצונה וחיצונה לרה"ר ודריסת רגליה של פנימית על חיצונה לצאת לרה"ר:

עירבה פנימית - בעצמה לטלטל בחצרה:

שתיהן אסורות - דהויא פנימית בעצמה רגל האסורה במקומה שהרי לא עירבה לעצמה, ואוסרת בדריסת רגליה על החיצונה:

זו מותרת לעצמה וכו' - דרגל המותרת במקומה אינה אוסרת:

ר"ע אוסר - דקא סבר אף רגל המותרת אוסרת כשלא עירבה שם:

וחכמים אומרים כו' - דקסברי אפילו רגל האסורה במקומה כגון כשלא עירבה הפנימית לעצמה אינה אוסרת על החיצונה. והלכה כתנא קמא:

(י)

שכח אחד מן הפנימית כו' - דהויא פנימית רגל האסורה ואוסרת:

נתנו עירובן במקום אחד - שעירבו שתיהן זו עם זו ונתנו העירוב בחיצונה. וקרי לה מקום אחד לפי ששתי החצירות משתמשות בה כאחד. ושכח אפילו אחד מן החיצונה ולא עירב, שתיהן אסורות, דפנימית נמי אסורה לטלטל בחצרה שהרי אינה יכולה להסתלק מן החיצונה ולהשתמש באנפי נפשה דהא ליתא לעירובה גבה, דאותו עירוב המתירה בחצר הוליכוהו לחיצונה. אבל נתנו העירוב בפנימית, חיצונה מתסרא בשכחה דפנימית ופנימית לא מתסרא בשכחה דחיצונה, דהא אחדא לדשא ומשתמשא :

ואם היו של יחידים - שאין בפנימית אלא אחד ובחיצונה אחד , אינם צריכים לערב זה עם זה משום דריסת הרגל, דכיון דיחיד הוא בפנימית הויא רגל המותרת ואינה אוסרת. וסתם מתניתין כתנא קמא דלעיל דסבר רגל המותרת אינה אוסרת: