ביאור:משנה הוריות פרק ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת הוריות: א ב ג

מסכת הוריות עם מפרשי המשנה: א ב ג

סדר הפרקים מקדים את הדיון בפר הציבור לפר הכהן, בניגוד לסדר במקרא, ובניגוד לנאמר לקמן ג, ו. בכך מתבטאת גם ההעדפה של החכמים על פני הכהונה.

ההיררכיה של הקרבנות ושל מביאיהם[עריכה]

חטיבה I: פר כהן משיח ופר בית הדין[עריכה]

המשנה משווה בין הוראת הכהן המשיח להוראת בית הדין, המפורשת לעיל א, ד, שגם בה חייבים רק אם הורו שוגגים ועשו הקהל שוגגים.

וראו תוספתא א, ב, משם נראה שגם הכהן הגדול עלול להורות בשגגה לציבור, כמו בית הדין.

(א) הורה כהן משיח לעצמו שוגג, ועשה שוגג - מביא פר.

שוגג, ועשה מזיד,
מזיד, ועשה שוגג - פטור,

שהוראת כהן משיח לעצמו - כהוראת בית דין לצבור:


גם משניות ב-ג מורות על הדמיון בין הוראת כהן משיח לעצמו לבין הוראת בית הדין לציבור. סמכותו השיפוטית של הכהן מתקיימת, לפי המשנה, כמערכת נפרדת לצד סמכות בית הדין, אלא אם ביטל הכהן את סמכותו וסמך על בית הדין.

הדין בסוף המשנה הופיע לעיל א, ג, וכאן חוזרים עליו בהקשר של הוראת הכהן.

במקרא לא מופיעה ההוראה של הכהן, כשם שלא מופיעה ההוראה של בית הדין, אך המשנה מניחה שגם במקרה של הכהן מדובר בהוראה שגויה. יתכן שלפנינו שריד לבית הדין הכהני של הצדוקים.

(ב) הורה בפני עצמו ועשה בפני עצמו - מתכפר לו בפני עצמו.

הורה עם הצבור ועשה עם הצבור - מתכפר לו עם הצבור.

שאין בית דין חייבים, עד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת - וכן המשיח.

ולא בעבודה זרה, עד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת:


(ג) אין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה - וכן המשיח.

הביטוי "העלם דבר עם שגגת המעשה" חוזר לדין שבמשנה א, תוך הדגשת הקשר בין ההוראה והמעשה.

ולא בעבודה זרה, אין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה. שגגה בהוראה עם תוצאות מעשיות

אין בית דין חייבין, עד שיורו בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת - וכן המשיח.

ולא בעבודה זרה, עד שיורו על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת:

המשנה מדגימה את הנאמר במשנה ג "ושגגתו חטאת", ע"י השוואה בין נידה לטומאת מקדש. בכך היא מדגישה את חומרתו של חטא בעילת הנידה על פני חטא כניסת הטמא למקדש:

הכניסה למקדש בטומאה כרוכה בחילול השם, כמו שבועה לשקר בשמו, והעונש על שגגתה כמו העונש על שבועה כזאת - קרבן עולה ויורד. לעומתה בעילת נידה בשוגג, הנקשרת גם היא לחילול השם (ראו ויקרא יח, יט-כא) - ענשה חטאת. מכאן שבעילת נידה חמורה מטומאה במקדש.

מסקנה דומה עולה גם מכך שרק על טעויות בדיני הנידה מביאים פר העלם דבר, ולא על חילול המקדש.

וראו גם לעיל א, ג.

ההשוואה בין המקדש והנידה, והטענה שעל המקדש לא חייבים ועל הנידה כן - היא משנה עתיקה, שציטוט ממנה מופיע במשמעות שונה בשבועות ב, ג-ד. שם כנראה לא מדובר בשגגת הוראה אלא במעשה עצמו, וראו שם דיון לגבי הסיבה להחמרה בדין הנידה. והשוו גם ספרא על ויקרא ד כז.

(ד) אין חייבין פר העלם דבר על "עשה" ועל "לא תעשה" שבמקדש, (במדבר ה ב, ויקרא יב ד)

ואין מביאין אשם תלוי היחידים, על ספק עבירה על "עשה" ועל "לא תעשה" שבמקדש.

אבל חייבין על "עשה" ועל "לא תעשה" שבנדה,

ומביאין אשם תלוי על "עשה" ועל "לא תעשה" שבנדה.

איזו היא מצות "עשה" שבנדה? פרוש מן הנדה!

ומצות "לא תעשה"...? לא תבוא אל הנדה! (ויקרא יח יט)


חטיבה II: היררכיה של קדושה: בית הדין, הכהן הגדול, המלך והיחיד[עריכה]

(ה) אין חייבין קרבן העלם דבר של ציבור על שמיעת הקול טעות בענייני שבועת העדות, ועל בטוי שפתים טעות בענייני שבועת ביטוי, ועל טומאת מקדש וקדשיו טעות בענייני טומאה.

השורה הראשונה חוזרת על המסקנה ממשנה ג וד לעיל, שבית הדין פטורים מהוראות שאין חייבים על שגגתן חטאת. היא מדגימה את האמור בעבירות המופיעות במסכת שבועות, ראו שם ב, א, ג, ז, וד, ב.

בהמשך, משווה המשנה את קרבנות הנשיא (המלך) לקרבנות בית הדין. ר' עקיבא טוען שהנשיא חייב כמעט כמו היחיד, ואילו ר' יוסי הגלילי משווה אותו לבית הדין ופוטר אותו מקרבן עולה ויורד. וראו תוספתא שבועות א, ד, שגם ר' ירמיה פוטר את הנשיא והכהן הגדול מעבירות של טומאת מקדש וקדשיו.

לגבי הדין של המלך, ראו סנהדרין ב, ב.

והנשיא - כיוצא בהם, דברי רבי יוסי הגלילי.

רבי עקיבא אומר: הנשיא חייב בכולן, חוץ משמיעת הקול אם שגג בענייני שבועת העדות,

שהמלך לא דן ולא דנין אותו, לא מעיד ולא מעידין אותו ולכן אינו מגיע למצב של עדות:


(ו) כל המצוות שבתורה שחיבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת,

היחיד מביא כשבה ושעירה, כבשה או עז והנשיא - שעיר, ומשיח ובית דין מביאין פר.

ראו ויקרא ד, וכן במדבר טו, כב-כח.

ובעבודה זרה - היחיד והנשיא והמשיח מביאין שעירה, ובית דין - פר ושעיר: פר לעולה ושעיר לחטאת:


ההיררכיה הקבועה במשניות סיכום אלו (ו-ז) היא (בסדר עולה): יחיד, נשיא, משיח ובית הדין, כלומר בית הדין מעל הכהן המשיח, בניגוד לג, ו לקמן.

ר' יוסי השווה את הנשיא לבית הדין, לעיל משנה ה.

לעיין עבירות שיש עליהן אשם ודאי, כגון אשם שפחה חרופה - אין משמעות להוראה, אלא רק למעשה; השוו תוספתא כריתות א, ט.

לדעת ר' שמעון השוו פרה יב, ד, וראו גם פירוט של דעתו בתוספתא א, י.

הנוכחות המרובה של הקרבנות בפרק זה מכינה אותנו לקראת הסדר הבא, סדר קדשים.

(ז) אשם תלוי - היחיד והנשיא חייבין, ומשיח ובית דין פטורים.

אשם ודאי - היחיד והנשיא והמשיח חייבין, ובית דין פטורין.

על שמיעת הקול, ועל בטוי שפתים, ועל טומאת מקדש וקדשיו,

בית דין פטורין ראו משנה ה לעיל, והיחיד והנשיא והמשיח חייבין,
אלא שאין כהן גדול חייב על טמאת מקדש וקדשיו, דברי רבי שמעון.

ומה הן מביאין? היחיד והנשיא והמשיח קרבן עולה ויורד.

רבי אליעזר אומר: הנשיא מביא שעיר: