ביאור:משנה ראש השנה פרק ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת ראש השנה: א ב ג ד

מסכת ראש השנה עם מפרשי המשנה: א ב ג ד

----

תהליך העברת הסמכות לקביעת הלוח מהאסטרונומיה לידי חכמים[עריכה]

חטיבה I: תקנות חכמים[עריכה]

יש לקרוא את המשנה מסופה לתחילתה: לאחר שהתקינו נוצרה הבעיה שאין בית הדין מכיר את העדים הפוטנציאליים, ואז התחילו לשלוח עם העדים - עדים עליהם.

התקנה גרמה להגדלת סמכות בית הדין על חשבון הדיוק האסטרונומי, בדומה לפסילת סוחרי השביעית וכו' – ראו לעיל א, ח.

הביטוי "בראשונה" משקף את עידן התמימות, שעבר מן העולם לבלי שוב.

לא ברור מה המניע של המינים לשנות את תחילת החודש ולשכור עדי שקר. נסיון כזה מתואר בתוספתא א, טו. יתכן שמדובר כאן רק בתירוץ כדי לפסול אותם מלהעיד, כשם שפוסלים את סוחרי השביעית.

(א) אם אינן מכירין אותו - משלחין אחר עמו, להעידו.

בראשונה היו מקבלין עדות החדש מכל אדם.
משקלקלו המינין - התקינו, שלא יהו מקבלין אלא מן המכירים:


יש להבחין בין המינים במשנה א לבין הכותים: המינים נפסלו לעדות החודש בעיקר בגלל זהותם, ואילו הכותים (שומרונים) רצו לקלקל את מערכת ההודעות של חכמים כדי לפגוע בדרכי השליטה שלהם על העם.

לגבי השלוחים ראו לעיל א, ג. הם הגיעו למקומות מסוימים בסוריה, ולא לרוב הגלויות, ראו תוספתא כתובות ג, א.

(ב) בראשונה היו משיאין משואות.

משקלקלו הכותים - התקינו שיהו שלוחין יוצאין:


חטיבה II: משואות[עריכה]

(ג) כיצד היו משיאין משואות?

מביאין כלונסאות של ארז, ארוכין, וקנים, ועצי שמן אורן הסלע הבוער היטב, ונעורת של פשתן, וכורך במשיחה,
ועולה לראש ההר, ומצית בהן את האור
ומוליך ומביא, ומעלה ומוריד - עד שהוא רואה את חברו שהוא עושה כן בראש ההר השני, וכן בראש ההר השלישי:


התיאור מתחיל בירושלים, ומכאן שהוא עוסק בימי הבית. הגולה העיקרית היתה במצרים, אבל המשנה מתארת את ההודעות לבבל, כי אחרי מרד התפוצות ירדה גולת מצרים ממרכזיותה. התיאור אינו משקף מציאות ריאלית אלא מציאות דמיונית שנכתבה למעשה בסוף ימי המשנה.

למרות שיש קו ראיה במסלול שתואר, הוא סכמטי בלבד, כי בדרך כלל הראות לא טובה עד כדי כך.

העליה לראש ההר דומה לעליית הכהן לראש המזבח (תמיד ב, א.) ההולכה של המשואה דומה לתנועות ההנפה של הקרבן. המשנה משווה את קידוש החודש בידי חכמים לעבודת הקרבנות של הכוהנים.

המולד מתבטא באור קלוש של הירח, ובתהליך שאנו פוגשים כאן מתגבר האור "כמדורת האש".

(ד) ומאין היו משיאין משואות? מהר המשחה הר הזיתים לסרטבא, ומסרטבא לגרופינא כוכב הרוחות, ויש אומרים ברמת אירביד,

ומגרופינא לחורן ג'בל דרוז בדרום סוריה היום, ומחורן לבית בלתין,
ומבית בלתין - לא זזו משם, אלא מוליך ומביא, ומעלה ומוריד
עד שהיה רואה כל הגולה לפניו כמדורת האש: כל אדם הדליק על גגו

חטיבה III: בדיקת העדים[עריכה]

(ה) חצר גדולה היתה בירושלים, ו"בית יעזק" היתה נקראת, ולשם כל העדים מתכנסים, ובית דין בודקין אותם שם.

וסעודות גדולות עושין להם, בשביל שיהו רגילין לבא.

בראשונה לא היו זזין משם כל היום. התקין רבן גמליאל (הזקן), שיהו מהלכין אלפים אמה לכל רוח.

ולא אלו בלבד, אלא אף החכמה הבאה לילד, והבא להציל מן הדלקה ומן הגיס ומן הנהר ומן המפולת,

ראו גם ערובין ד, ג.

הרי אלו כאנשי העיר, ויש להם אלפים אמה לכל רוח:


(ו) כיצד בודקין את העדים? - זוג שבא ראשון, בודקין אותו ראשון.

ומכניסין את הגדול שבהן ואומרים לו: אמור, כיצד ראית את הלבנה?

"לפני החמה" – כלומר בבקר, ממערב לשמש ולפני זריחתה. (שהעיבור של הירח פונה לכיוון השמש) שם נמצאת הלבנה בסוף החודש, ולכן לא אמר כלום, שהוא עצמו העיד שלא התחיל חודש חדש.

והשוו סנהדרין ג, ו.

לפני החמה או לאחר החמה? לצפונה או לדרומה? כמה היה גבוה?
ולאין היה נוטה? וכמה היה רחב?
אם אמר "לפני החמה" - לא אמר כלום.
ואחר כך היו מכניסים את השני, ובודקין אותו.

אם נמצאו דבריהם מכוונים - עדותן קימת.

ושאר כל הזוגות - שואלין אותם ראשי דברים.
לא שהיו צריכין להן, אלא כדי שלא יצאו בפחי נפש, בשביל שיהו רגילים לבא:


בזמנו – ביום ה30 של החודש הקודם, והקידוש של בית הדין קובע שהחודש הקודם הסתיים לאחר 29 יום.

שלא בזמנו – לאחר מכן. לדעת ת"ק מקיימים את הטקס גם אם לא הגיעו עדים בכלל, ור' אלעזר טוען שבמקרה כזה אין צורך לקיים את הטקס, כי ידוע לכול שלא יתכן חודש בן יותר מ30 יום.

(ז) ראש בית דין אומר "מקודש", וכל העם עונין אחריו: "מקודש, מקודש".

בין שנראה בזמנו בין שלא נראה בזמנו - מקדשין אותו.

רבי אלעזר ברבי צדוק אומר: אם לא נראה בזמנו - אין מקדשין אותו,
שכבר קדשוהו שמים:


חטיבה IV: שקר ואמת, חובה וסמכות[עריכה]

השאלה ששאל רבן גמליאל את העדים היא בלשון קהלת א ו.

לדעת ר' יוחנן, גם אם המולד חל במהלך היום לא יתכן שראו את הירח באותו ערב כי הוא צר מדי. רבן גמליאל מקבל את העדים באופן התואם, יחסית, את תיאור המשנה על "בראשונה", ראו לעיל א. מתברר שקבלת עדים בלתי מבוקרת כראוי אינה משפרת בהכרח את הדיוק האסטרונומי.

במקרה השני, בניגוד לחוקי האסטרונומיה, שקובעים שהירח אמור להיראות ביום ב בחדש גדול יותר מזה של אתמול, הוא לא נראה כלל - וחזר והופיע ביום ג בחדש. ר' דוסא קובע שהעדים הם עדי שקר, וממילא עדותם צריכה להיפסל.

ההשוואה לאשה קשורה לדמיון המילולי והענייני בין האשה היולדת לבין מולד הלבנה, ולמחזור הנידה הנשי, הקרוב למחזור הלבנה. ואמנם גם את החודש מקדשים, כמו את האשה, אבל בשני המקרים יש אפשרות לקידושין ממילא – קידושי ביאה באשה וקידושי שמים בחודש (לעיל ז).

ר' דוסא לא היה שייך לבית מדרש, אלא ראה עצמו כעצמאי, ולכן דבריו נשארו ללא תגובה של רבן גמליאל. אבל ר' יהושע, שהיה גדול החכמים ומבוגר מרבן גמליאל, נתפס כמסכן את האחדות סביב הנשיא, ולכן שלח לו רבן גמליאל כדלהלן.

(ח) דמות צורות לבנות ציורים של לבנה היו לו לרבן גמליאל בטבלא ובכתל בעלייתו,

שבהן מראה את ההדיוטות
ואומר: "הכזה ראית או כזה"?

מעשה, שבאו שנים ואמרו: ראינוהו שחרית במזרח - וערבית במערב.

אמר רבי יוחנן בן נורי: עדי שקר הם! כי אפילו אם היה מולד בצהרי היום, לא סביר שהצליחו לראות את הירח
כשבאו ליבנה - קבלן רבן גמליאל!

ועוד, באו שנים ואמרו: "ראינוהו בזמנו"

ובליל עבורו לא נראה,
וקבלן רבן גמליאל.
אמר רבי דוסא בן הרכינס: עדי שקר הן!
היאך מעידין על האשה שילדה, ולמחר כרסה בין שיניה?
אמר לו רבי יהושע: רואה אני את דבריך!


(ט) שלח לו רבן גמליאל:

גוזרני עליך שתבוא אצלי, במקלך ובמעותיך - ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך.

הלך ומצאו רבי עקיבא מצר.

דרשת ר' עקיבא מפסקת את הפסוק כך: אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ - אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם. בְּמוֹעֲדָם [או שלא במועדם]. יתכן שהוא מסתמך גם על פס' ב באותו פרק: "אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ - אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי".

הדרשה הזאת היא על אותו הפסוק שנדרש לעיל א, ט, אבל המסקנה כמעט הפוכה.

אין לר' עקיבא ספק שמבחינה אסטרונומית מדובר בטעות, והמועדות יחולו "שלא בזמנן", ובכל זאת הוא תומך ברבן גמליאל.

הדרשה הזאת מעניקה למימסד כח רב ושליטה על העם כולו. וראו תוספתא ב, א, שמסייגת מעט את השליטה הזאת.

ר' עקיבא המשיך לר' דוסא, למרות שרבן גמליאל ויתר על הנסיון לשכנע אותו. כאן ר' עקיבא לא השתמש בדרשה, כי ר' דוסא מבית שמאי לא התרשם מדרשות כאלו. הפעם אין ר' עקיבא טוען לסמכות רבן גמליאל אלא קובע שסמכות זו תלויה בהסכמת העם, ובכך מחזיר את הכח לעם כולו, כפי שהיה "בראשונה".

פירוש אחר: ר' יהושע עדיין מתלבט ופונה לר' דוסא, כדי "לבוא לדון" אחר בית דינו של רבן גמליאל. להפתעתו מתברר שר' דוסא לא התכוון לערער על סמכותו של רבן גמליאל, והוא משכנע את ר' יהושע לקבל את הדין. לפי פירוש זה ר' יהושע הוא גיבור הסיפור, ואילו לפי הפירוש הקודם ר' עקיבא הוא הגיבור.

תשובה אחרת לשאלה של ר' דוסא ראו בתוספתא א, יח.

ר' יהושע נוהג כאחד העדים, ונוטל מקל (ראו לעיל א ט,) והולך ליבנה. בכך הוא מקבל את קבלת העדים בידי רבן גמליאל, וזוכה לתשבחות.

אמר לו: יש לי ללמוד, שכל מה שעשה רבן גמליאל - עשוי,
שנאמר: (ויקרא כג ד) "אלה מועדי ה' מקראי קדש - אשר תקראו אתם".
בין בזמנן בין שלא בזמנן - אין לי מועדות אלא אלו!
בא לו אצל רבי דוסא בן הרכינס.
אמר לו: אם באין אנו לדון אחר בית דינו של רבן גמליאל,
צריכין אנו לדון אחר כל בית דין ובית דין שעמד
מימות משה ועד עכשיו,
שנאמר (שמות כד ט): "ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל".
ולמה לא נתפרשו שמותן של זקנים?
אלא ללמד, שכל שלשה ושלשה שעמדו בית דין על ישראל -
הרי הוא כבית דינו של משה!

נטל מקלו ומעותיו בידו,

והלך ליבנה אצל רבן גמליאל, ביום שחל יום הכפורים להיות בחשבונו.

עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו,

אמר לו, בא בשלום, רבי ותלמידי, רבי - בחכמה, ותלמידי - שקבלת את דברי: