ביאור:תוספתא/ראש השנה/ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תּוֹסֶפְתָּא רֹאשׁ הַשָּׁנָה פֶּרֶק ב[עריכה]

קידוש חודש בטעות[עריכה]

(א)
קִדְּשׁוּ אֶת הַחֹדֶשׁ בִּזְמַנּוֹ, וְנִמְצְאוּ עֵדָיו זוֹמְמִין - הֲרֵי זֶה מְקֻדָּשׁ.


ראו משנה ב, ט, וכן ספרא אמור פרק י הלכה ב. העדים הזוממים מטעים את חכמים, אבל בהמשך ההלכה נאמר בפירוש שגם מוטעים עשויים לקדש את החודש.
אבל אם היה פגם פורמאלי בתהליך הקידוש, כגון שהיה בלילה או בלי עדים כלל (ראו משנה ג, א) – אינו מקודש.



קִדְּשׁוּהוּ בַלַּיְלָה - אֵינוֹ מְקֻדָּשׁ.
קִדְּשׁוּהוּ אֲנוּסִין, שׁוֹגְגִין, מְזִידִין, וּמֻטְעִין - הֲרֵי זֶה מְקֻדָּשׁ.
קִדְּשׁוּהוּ לִפְנֵי זְמַנּוֹ, אוֹ לְאַחַר עִבּוּרוֹ, פָּחוּת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם, אוֹ יָתֵר עַל שְׁלֹשִׁים יוֹם,
יָכוֹל יְהֵא מְקֻדָּשׁ? - תִּלְמֹד לוֹמַר "חֹדֶשׁ", (במדבר כח יד) אֵין פָּחוּת מִשְּׁלֹשִׁים.

(ב)
לֹא נִרְאֵית לְבָנָה לִשְׁנֵי יָמִים, יָכוֹל יְקַדְּשׁוּהוּ לְאַחַר שְׁנֵי יָמִים?


זה המקרה של "אחר עיבורו" שהופיע בהלכה הקודמת. וראו גם מכילתא בא ב, "יום לחודש אתה מעברו."



תִּלְמֹד לוֹמַר "יוֹם", (ויקרא כג ו) אֵין לוֹ אֶלָּא יוֹם אֶחָד בִּלְבַד.

תקיעות[עריכה]

(ג)

בַּתַּעְנִיּוֹת, תּוֹקְעִין שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ, וּבַמַּסָּעוֹת, שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ.

שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ עַל כָּל דֶּגֶל וְדֶגֶל, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.


המחלוקת היא בעניין המסעות: ר' יהודה, שרואה את "תר"ת" כיחידה אחת, טען שתקעו תר"ת בבת אחת לכל דגל, ואילו חכמים חילקו אותן לשלושת השבטים שבכל דגל.
וראו משנה ג, ה.



וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: שָׁלֹשׁ עַל כָּל מַטֶּה וּמַטֶּה.
בַּמֶּה הֵן תּוֹקְעִין? - בַּחֲצוֹצְרוֹת שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, תּוֹקְעִין בְּשֶׁלַּזְּכָרִים, וּבַיּוֹבֵל בְּשֶׁלַּיָּעֵלִים.
נָתְנוּ חֲכָמִים אֶת הַמָּצוּי לַמָּצוּי. וְאֶת שֶׁאֵין מָצוּי לְשֶׁאֵין מָצוּי.

(ד)
שׁוֹפָר שֶׁאָרֹךְ וְקִצְּרוֹ - כָּשֵׁר.

גֵּרְדוֹ בֵּין מִבִּפְנִים בֵּין מִבַּחוּץ - כָּשֵׁר.
צִפָּהוּ מִבִּפְנִים - פָּסוּל; מִבַּחוּץ, כָּשֵׁר.
צִפָּהוּ מְקוֹם הַנָּחַת פִּיו, אוֹ שֶׁהוֹסִיף עָלָיו כָּל שֶׁהוּא, אֲפִלּוּ בְּמִינוֹ - פָּסוּל.
נִקַּב וּסְתָמוֹ, אֲפִלּוּ בְמִינוֹ, אִם מְעַכֵּב אֶת הַתְּקִיעָה - פָּסוּל, וְאִם לָאו - כָּשֵׁר.
נָתַן שְׁתֵּי שׁוֹפָרוֹת זֶה בְתוֹךְ זֶה וְתָקַע,
אִם קוֹל הַפְּנִימִי שָׁמַע - יָצָא, אִם קוֹל חִיצוֹן שָׁמַע - לֹא יָצָא.
כַּמָּה הוּא שִׁעוּר שׁוֹפָר? - כְּדֵי שֶׁיֶּאֱחֹז בְּיָדוֹ אַחַת וְיִתְקַע.

(ה)

הַכֹּל חַיָּבִין בִּתְקִיעַת שׁוֹפָר: כֹּהֲנִים, לְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים,

גֵּרִים וַעֲבָדִים מְשֻׁחְרָרִין, חֲלָלִים, נְתִינִים, מַמְזֵרִין,


ראו משנה ג, ח.
הטומטום הוא ספק, והאנדרוגינוס הוא בריה לעצמו. מי שחציו בן חורין – ספק האם התוקע פטור ולכן אינו מוציא. וראו לקמן הלכה טז לגבי הנשים.



סְרִיס אָדָם וּסְרִיס חַמָּה, פְּצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה,
כֻּלָּן חַיָּבִין, וּמוֹצִיאִין אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן.
טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס חַיָּבִין, וְאֵין מוֹצִיאִין אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן.
אַנְדְּרוֹגִינוֹס מוֹצִיא אֶת מִינוֹ, וְאֵין מוֹצִיא אֶת שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ.
טוּמְטוּם אֵינוֹ מוֹצִיא לֹא אֶת מִינוֹ וְלֹא אֶת שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ.
מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין, אֵינוֹ מוֹצִיא לֹא אֶת מִינוֹ וְלֹא אֶת שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ.
נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים פְּטוּרִין, וְאֵין מוֹצִיאִין אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן.

(ו)

הַתּוֹקֵעְ וּמִתְעַסֵּק, וְהַתּוֹקֵעְ וּמִתְלַמֵּד, וְהַמְלַמֵּד אֶת בְּנוֹ, וְהַמְלַמֵּד אֶת תַּלְמִידוֹ,

אִם כִּוֵּן לִבּוֹ לקיים מצוות תקיעת שופריָצָא, התוקע והשומע ממנו וְאִם לָאו - לֹא יָצָא.


(ז)
רוֹעֶה שֶׁהִרְבִּיץ צֹאנוֹ אֲחוֹרֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת,


המרכזיות של כוונת הלב היא יסוד מרכזי בהלכה של חז"ל, וכאן סומכים אותה לפסוקים.
ה"כוונה" היא המחשבה של האדם לקיים מצווה או לעבור עבירה, ואינה קשורה לכוונות נסתרות של משמעות וטעם המצווה.
וראו גם משנה ג, ז.



וְכֵן חוֹלֶה שֶׁהָיָה מֻטָּל אֲחוֹרֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת, וּמִי שֶׁהָיָה בֵיתוֹ סָמוּךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת,
וְשָׁמַע קוֹל שׁוֹפָר אוֹ קוֹל מְגִלָּה,
אִם כִּוֵּן לִבּוֹ - יָצָא, וְאִם לָאו - לֹא יָצָא.
אַף עַל פִּי שֶׁזֶּה שָׁמַע וְזֶה שָׁמַע, זֶה כִוֵּן לִבּוֹ, וְזֶה לֹא כִוֵּן לִבּוֹ.
זֶה שֶׁכִּוֵּן לִבּוֹ יָצָא, וְזֶה שֶׁלֹּא כִוֵּן לִבּוֹ לֹא יָצָא, שֶׁאֵין הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶלָּא אַחֵר כַּוָּנַת הַלֵּב,
שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים י יז) "תָּכִין לִבָּם, תַּקְשִׁיב אָזְנֶךָ."
וְאוֹמֵר: (משלי כג כו) "תְּנָה בְנִי לִבְּךָ לִי וְעֵינֶיךָ דְּרָכַי תִּצֹּרְנָה."

(ח)
וְעוֹד זֹאת הָיְתָה בִּירוּשָׁלַיִם יְתֵרָה עַל יַבְנֶה,


ראו משנה ד, ב. התוספתא מוסיפה רק את העיקרון שצריך את כל שלוש התכונות כדי לתקוע בעיר הסמוכה לירושלים.



שֶׁכָּל עִיר שֶׁרוֹאָה וְשׁוֹמַעַת וּקְרוֹבָה וִיכֹלָה לָבֹא,
שְׁלֹשָׁה דְבָרִים אֵלּוּ בְתוֹכָהּ - תּוֹקְעִין בָּהּ.
וּבְיַבְנֶה, לֹא הָיוּ תּוֹקְעִין אֶלָּא בְּבֵית דִּין בִּלְבַד.

(ט)

רַבִּי לְעָזָר בֵּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: אִם לֹא נִרְאָה בִּזְמַנּוֹ - אֵין מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ,

שֶׁכְּבָר קִדְּשׁוּהוּ שָׁמַיִם.


ראו משנה ב, ז. לכאורה אומר ר' שמעון בן אלעזר כר' אלעזר אבל מטעם אחר, ויש הגורסים בדבריו "אפילו נראה בזמנו אין מקדשים אותו", ועוסק דווקא בר"ח תשרי, כשבאו עדים אחרי המנחה, וראו תקנת ריב"ז משנה ד, ד.



רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לְעָזָר אוֹמֵר: אִם לֹא נִרְאָה בִזְמַנּוֹ - אֵין מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ,
שֶׁכְּבָר חֹדֶשׁ שֶׁלְּפָנָיו קִדְּשׁוֹ.
שִׁמְעוֹן בֶּן הַסֶּגֶן אוֹמֵר: אִם בָּאוּ עֵדִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה,
תּוֹקְעִין הָיוּ, אֲבָל אֵין מוֹסִיפִין מוספים קְרֵבִין, אֶלָּא עַד שֶׁיְּקַדְּשׁוּ הַחֹדֶשׁ.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה: דְּבָרִים אֵלּוּ הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּי מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ.
לִכְשֶׁיִּבָּנֶה הַבַּיִת בִּמְהֵרָה, יַחְזְרוּ דְבָרִים אֵלּוּ לְיָשְׁנָן.

תפילת מוסף לראש השנה[עריכה]

(י)

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: רַבִּי לִיעֶזֶר אוֹמֵר: (ויקרא כג כד) "שַׁבָּתוֹן" - זוֹ קְדֻשַּׁת הַיּוֹם.
"זִכְרוֹן" - אֵלּוּ זִכְרוֹנוֹת. "תְּרוּעָה" - אֵלּוּ שׁוֹפָרוֹת. "מִקְרָא קֹדֶשׁ" - קַדְּשֵׁהוּ.

אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָה: מִפְּנֵי מָה לֹא נֹאמַר "שַׁבָּתוֹן" - שְׁבוּת,


בברייתא הזו עדיין לא נזכרו מלכיות כלל! – וראו משנה ד, ה. הברייתא מופיעה גם בספרא אמור פרשה יא. ושם מוסיפים את המלכיות מפסוק אחר.



שֶׁכֵּן הוּא פּוֹגֵעַ פוגש בַּשְּׁבִיתָה רִאשׁוֹן?
אֶלָּא: "זִכְרוֹן" - אֵלּוּ זִכְרוֹנוֹת, "תְּרוּעָה" - אֵלּוּ שׁוֹפָרוֹת,
"מִקְרָא קֹדֶשׁ" - זוֹ קְדֻשַּׁת הַיּוֹם.

(יא)

מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לוֹמַר כְּדִבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָה - אוֹמֵר כְּדִבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָה;

כְּדִבְרֵי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי - אוֹמֵר כְּדִבְרֵי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי.


מחלוקת ר' עקיבא ור' יוחנן היא במשנה ד, ה. רבי כר' עקיבא, וכאן נוספה דעת רשב"ג. ביבנה נהגו כר' עקיבא.



רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר קְדֻשַּׁת הַיּוֹם עִם הַזִּכְרוֹנוֹת.
אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: מַה מָּצִינוּ בְּכָל מָקוֹם, אוֹמְרָהּ אֶמְצָעִית,
אַף כָּאן אוֹמְרָהּ אֶמְצָעִית.
רַבִּי אוֹמֵר: מַה מָּצִינוּ בְּכָל מָקוֹם אוֹמְרָהּ רְבִיעִית,
אַף כָּאן אוֹמְרָהּ רְבִיעִית.
וּכְשֶׁקִּדְּשׁוּ אֶת הַשָּׁנָה בְּאוּשָׁה, בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן עָבַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה,
וְאָמַר כְּדִבְרֵי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי.
אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: "לֹא הָיִינוּ נוֹהֲגִין כֵּן בְּיַבְנֶה!"
בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, בשנה הבאה עָבַר רַבִּי חֲנִינָא בְּנוֹ שֶׁלְּרַבִּי יוֹסֵה הַגָּלִילִי,
וְאָמַר כְּדִבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָה,
וְאָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: "כָּךְ הָיִינוּ נוֹהֲגִין בְּיַבְנֶה!"

(יב)

אֵין פּוֹחֲתִין מֵעֶשֶׂר מַלְכִיּוֹת, וּמֵעֲשָׂרָה זִכְרוֹנוֹת, וּמֵעֲשָׂרָה שׁוֹפָרוֹת.

אִם אָמַר שֶׁבַע מִכֻּלָּם - יָצָא. דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָה.


ר' עקיבא בדיעבד כר' יוחנן לכתחילה. ראו משנה ד, ו-ז. כאן קובע ר' יוסי שמותר להזכיר פורענות של גויים, ומסיים בשל תורה לכתחילה.



רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: אֵין פָּחוּת מִשֶּׁבַע.
אִם אָמַר שָׁלֹשׁ מִכֻּלָּם - יָצָא.
אֵין מַזְכִּירִין זִכָּרוֹן וּמַלְכוּת וְשׁוֹפָר שֶׁלַּפֻּרְעָנוּת.
מַתְחִיל בַּתּוֹרָה וּמַשְׁלִים בַּנָּבִיא.
רַבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: אִם הָיְתָה פֻרְעָנוּת שֶׁלַּגּוֹיִם,
מַזְכִּירִין אוֹתָהּ בִּפְנֵי עַצְמָהּ.
הַמַּתְחִיל מַתְחִיל בְּשֶׁלַּתּוֹרָה וּמְסַיֵּם בְּשֶׁלַּתּוֹרָה,
וְאוֹמֵר שֶׁלַּנְּבִיאִים וְשֶׁלַּכְּתוּבִים בָּאֶמְצַע.
אֵין אוֹמְרִין מַלְכִיּוֹת עִם הַזִּכְרוֹנוֹת, וְלֹא זִכְרוֹנוֹת עִם הַשּׁוֹפָרוֹת.
אִם אָמַר - לֹא אָמַר כְּלוּם, וְצָרִיךְ לְאָמְרָן שְׁנִיָּה.

(יג)

פִּקְדוֹנוֹת כְּזִכְרוֹנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית כא א) "וַיי פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר".
"פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם." (שמות ג טז)

רַבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: אוֹמְרָן עִם הַזִּכְרוֹנוֹת.


ר' יהודה ביקורתי יותר מר' יוסי לגבי בחירת הפסוקים, ונראה שכבר היה לו נוסח קבוע בענין זה. וכן הנוסח שלנו.



רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא הָיָה אוֹמְרָן עִמָּהֶן.
זִכָּרוֹן שֶׁיֵּשׁ עִמּוֹ תְּרוּעָה, כְּגוֹן "זִכְרוֹן תְּרוּעָה, מִקְרָא קֹדֶשׁ",
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אוֹמְרָן עִם הַזִּכְרוֹנוֹת וְעִם הַשּׁוֹפָרוֹת.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא הָיָה אוֹמְרָן אֶלָּא עִם הַזִּכְרוֹנוֹת בִּלְבַד.
תְּרוּעָה שֶׁאֵין עִמָּהּ זִכָּרוֹן, כְּגוֹן "יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם",
רַבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: אוֹמְרָהּ עִם הַשּׁוֹפָרוֹת.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא הָיָה אוֹמְרָהּ עִמָּהֶן.
מַלְכוּת שֶׁיֵּשׁ עִמָּהּ שׁוֹפָר, כְּגוֹן (תהלים צח ו) "בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר, הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ יי!"
אוֹמְרָהּ עִם הַמַּלְכִיּוֹת וְעִם הַשּׁוֹפָרוֹת.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא הָיָה אוֹמְרָהּ, אֶלָּא עִם הַשּׁוֹפָרוֹת בִּלְבַד.
מַלְכוּת שֶׁאֵין עִמָּהֶן שׁוֹפָר,
כְּגוֹן (תהלים מז ז-ט) "זַמְּרוּ אֱלֹהִים זַמֵּרוּ, זַמְּרוּ לְמַלְכֵּנוּ זַמֵּרוּ!
כִּי מֶלֶךְ כָּל הָאָרֶץ אֱלֹהִים, זַמְּרוּ מַשְׂכִּיל! מָלַךְ אֱלֹהִים עַל גּוֹיִם, אֱלֹהִים יָשַׁב עַל כִּסֵּא קָדְשׁוֹ."
רַבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: אוֹמְרָן עִם הַמַּלְכִיּוֹת.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא הָיָה אוֹמְרָן עִמָּהֶן.
(דברים ו ד) "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יי אֱלֹהֵינוּ יי אֶחָד."
(דברים ד לט) "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ, כִּי יי הוּא הָאֱלֹהִים,
בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת, אֵין עוֹד."
רַבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: אוֹמְרָן עִם הַמַּלְכִיּוֹת.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא הָיָה אוֹמְרָן.
(תהלים כד ז-י) "שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם, וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם,
וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד. מִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד? יי עִזּוּז וְגִבּוֹר, יי גִּבּוֹר מִלְחָמָה.
שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם, וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם, וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד.
מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד? יי צְבָאוֹת, הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה."
רַבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: אוֹמְרָן כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אוֹמְרָן כֻּלָּן כְּאֶחָד. ומונה אותם כאיזכור אחד.

(יד)
זִכְרוֹנוֹת הָאֲמוּרוֹת לְעִנְיַן הַקֶּשֶׁת,


לא מקובל להזכיר את זכרון הקשת, אבל הברכה על הקשת היא זוכר הברית, כמו הברכה על הזכרונות.
שעת פקידה – למשל יהושע ו, ד-ט. שעת מעשה – יהושע ו, יג-כ.



רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אוֹמְרָן כֻּלָּן כְּאַחַת.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: רִאשׁוֹנִים (בראשית ח י) בִּפְנֵי עַצְמָן, וּשְׁנַיִם (בראשית ט טו) בִּפְנֵי עַצְמָן.
שׁוֹפָרוֹת הָאֲמוּרִין בְּעִנְיַן גִּדְעוֹן וּבְעִנְיַן יְהוֹשֻׁעַ,
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אוֹמְרָן כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הָאֲמוּרִין בְּשָׁעַת מַעֲשֶׂה לְעַצְמָן, בְּשָׁעַת פְּקִידָה הוראה לְעַצְמָן.

(טו)
סֵדֶר תְּקִיעוֹת שָׁלֹשׁ שֶׁלְּשָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ. שֵׁשׁ תְּקִיעוֹת וְשָׁלֹשׁ תְּרוּעוֹת.


ראו משנה ד, ט. כאן הדגש הוא על היחיד השומע את התקיעות, נושא שרק נרמז במשנה הנ"ל.



שָׁמַע שֵׁשׁ תְּקִיעוֹת וְשָׁלֹשׁ תְּרוּעוֹת מִתִּשְׁעָה בְנֵי אָדָם כְּאֶחָד - יָצָא.
שָׁמַע שֵׁשׁ תְּקִיעוֹת וְשָׁלֹשׁ תְּרוּעוֹת, אֲפִלּוּ בְסֵרוּגִין, אֲפִלּוּ כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ - יָצָא.
שָׁמַע תְּקִיעוֹת וּבְרָכוֹת, בֵּין שֶׁהִקְדִּים תְּקִיעוֹת לִבְרָכוֹת,
וּבֵין שֶׁהִקְדִּים בְּרָכוֹת לִתְקִיעוֹת - יָצָא.
תָקַע וְהֵרִיעַ, וְחָזַר וְהֵרִיעַ וְתָקַע - אֵין בְּיָדוֹ אֶלָּא אַחַת.
תָקַע וְהֵרִיעַ וְתָקַע בִּנְשִׁימָה אַחַת - לֹא יָצָא.
שָׁמַע תְּקִיעָה מִזֶּה וּתְרוּעָה מִזֶּה, תְּקִיעָה מִזֶּה וּתְרוּעָה מִזֶּה,
אֲפִלּוּ בְסֵרוּגִין, אֲפִלּוּ כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ - יָצָא.

(טז)
מִתְלַמְּדִין לִתְקֹעַ בַּשַּׁבָּת אפילו בשבת


ראו משנה ד, ח. התוספתא מתירה גם לנשים לתקוע ולהתלמד, וכנראה גם להוציא ידי חובה לפחות נשים אחרות. והשוו הלכה ה לעיל.



וְאֵין מְעַכְּבִין אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הַקְּטַנִּים מִלִּתְקֹעַ בַּשַּׁבָּת.
וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּיוֹם טוֹב.

(יז)
יוֹם טוֹב שֶׁלְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת,


ראו משנה ד, סוף ט,
וראו גם משנה ברכות ד, ז: נראה שבימי המקדש, הם ימי בית שמאי ובית הלל, היה נהוג להתפלל בציבור תפילה אחת במקום מרכזי בעיר, כאשר ביצוע התפילה היה בידי שליח הציבור, וההשתתפות בה היתה וולונטארית. לאחר שנתקנה תפילת הקבע הפכה התפילה העתיקה לתפילת המוספין, ולכן חולקים בעניינה שם.



בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: מִתְפַּלֵּל עֶשֶׂר.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מִתְפַּלֵּל תֵּשַׁע.
יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת,
בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: מִתְפַּלֵּל שְׁמוֹנֶה,
וְאוֹמֵר שֶׁלַּשַּׁבָּת בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וְשֶׁלְּיוֹם טוֹב בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וּמַתְחִיל בְּשֶׁלַּשַּׁבָּת.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מִתְפַּלֵּל שֶׁבַע,
וּמַתְחִיל בְּשֶׁלַּשַּׁבָּת וּמְסַיֵּם בְּשֶׁלַּשַּׁבָּת, וְאוֹמֵר קְדֻשַּׁת הַיּוֹם בָּאֶמְצַע.
אָמְרוּ בֵית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּי: וַהֲלֹא בְּמַעֲמַד כֻּלְּכֶם, זִקְנֵי בֵית שַׁמַּי,
יָרַד חוֹנִי הַקָּטָן וְאָמַר "שֶׁבַע",
וְאָמְרוּ לוֹ כָּל הָעָם: "נַחַת רוּחַ תְּהֵא לָךְ!"
אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּי: מִפְּנֵי שֶׁהָיְתָה שָׁעָה רְאוּיָה לְקַצֵּר.
אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל: אִלּוּ הָיְתָה רְאוּיָה לְקַצֵּר - הָיָה לוֹ לְקַצֵּר בְּכֻלָּם.

(יח)
רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: שְׁלִיחַ צִבּוּר מוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן.


מחלוקת נוספת הנקשרת למנהג העתיק להתפלל ע"י שליח הציבור. שני הצדדים מתקשים להסביר את הכפילות של תפילת הלחש ותפילת שליח הציבור.
הדעות השונות בתוספתא מקבילות לתפיסות של חכמים ור' יהודה במשנה ברכות שם.



וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כָּל אֶחָד וְאֶחָד מוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ.
אָמַר לָהֶם: אִם כֵּן, לָמָּה מִתְפַּלְּלִין כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְעַצְמוֹ?
אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי שֶׁשְּׁלִיחַ צִבּוּר מַתְקִין אֶת עַצְמוֹ. תפילת הלחש נועדה ליצור שקט כדי ששליח הציבור יוכל להתכונן תפילתו!
אָמַר לָהֶם: אִם כֵּן, לָמָּה מוֹרִידִין אוֹתוֹ לִפְנֵי הַתֵּבָה?
אָמְרוּ לוֹ: לְהוֹצִיא אֶת מִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ.
אָמַר לָהֶם: כַּשֵּׁם שֶׁהוּא מוֹצִיא אֶת מִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ,
כָּךְ הוּא מוֹצִיא אֶת מִי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ.

סליקה מסכת ראש השנה