ביאור:תוספתא/סנהדרין/יא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת סנהדרין פרק אחד עשר[עריכה]

ניטרול עונש המוות[עריכה]

(א)

ושאר חייבי מיתות ב"ד - אין ממיתין אותם אלא על פי עדים והתראה

עד שיודיעוהו שחייב מיתה בב"ד


הברייתא מציגה החמרות רבות בהתראה, שבעקבותיהן למעשה מתבטל עונש המוות.



ר' יוסי ברבי יהודה אומר: עד שיודיעוהו באיזה מיתה הוא מת
בין שהתרו בו כל עדיו ובין שהתרו בו מקצת עדיו - חייב
ורבי יוסי פוטר, עד שהתרו בו כל עדיו
שנא' (דברים יז ו) על פי שנים עדים או שלשה עדים, עד שיהיו פי שני עדים מתרין בו כאחד
מודים חכמים לר' יוסי, שאם התרה בו את הראשון והלך לו, הב' והלך לו - שהוא פטור
מתרין בו ושותקים, מתרין בו ומרכין בראשו, אף על פי שאמר "יודע אני" - פטור
עד שיאמר "יודע אני, וע"מ כך אני עושה"
כיצד? ראוהו שמחלל את השבת,
ואומרים לו: הוי יודע שהשבת (שמות לא יד) "מחלליה מות יומת"
אף על פי שאמר "יודע אני" – פטור, עד שיאמר "יודע אני וע"מ כך אני עושה"
כיצד? שהורג את הנפש, ואומרים "הוי יודע שהוא בן ברית"
ונאמר (בראשית ט ו) "שופך דם האדם באדם דמו ישפך וגו'"
אף על פי שאמר "יודע אני" – פטור, עד שיאמר "יודע אני וע"מ כן אני עושה"
רבי יוסי אומר: הוא שיתודה בעצמו - פטור
שנא' (דברים יט טז) לענות בו סרה, שיחזרו בו אחרים, ולא שיתודה הוא בעצמו.

(ב)
רבי שמעון בן יהודה אומר משם רבי שמעון: המדיח - הרי זה בחנק


ראו משנה ז, ד, לגבי המדיח.
לעניין הכישוף ראו משנה ז, יא.
לעניין בן סורר ומורה ראו משנה ח, א-ד. כאן נראה שמוסכם על כל התנאים שבן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות. במשנה יש גם דעות אחרות.



אמר רבי עקיבה: שלש מאות הלכות היה ר' אליעזר שונה במכשפה
ולא למדתי ממנו אלא שני דברים: שנים מלקטין קשואין, אחד לוקט פטור ואחד לוקט חייב
העושה מעשה חייב, האוחז את העינים פטור
בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות. למה נכתב? אלא לומר דרוש וקבל שכר
רבי שמעון בן אלעזר אומר: בדין הוא, הבת ולא הבן! אלא גזירת המלך היה.
בן סורר ומורה, אפילו העלה על שולחנו כשלמה בשעתו
אין נעשה בן סורר ומורה עד שיתן לתוך פיו כשעור או עד שיאכל
בחברה שהוא כיוצא בו.

(ג)

בן סורר ומורה - מתרין בו בפני ג' שנא' (דברים כא יט) "ותפשו בו וגו', ואמרו אל זקני עירו"

מצוה בזקני עירו, "בננו זה" זה האיש לקה בפניכם


שלל דרכים להציג את המקרה כמקרה נדיר ולמעשה לא סביר, וראו משנה ח, ד.
בסוף הברייתא משתנה המנגינה, ונראה שבן סור ומורה הומת כדי להעביר את המסר לכל ישראל.



דבר אחר בננו זה - פרט לשברח ובא משהגדיל. "בננו זה" - פרט לשמת אחד מן הדיינין
דבר אחר "בננו זה" - מלמד שאחד מן הראשונים מצטרף עם האחרונים לחייבו מיתה

בן סורר ומורה היה![עריכה]

בן סורר ומורה, וזקן ממרא על פי בית דין, והמסית, והמדיח, ונביא השקר, ועדים זוממין
אין ממיתין אותן מיד, אלא מעלין אותן לבית דין הגדול שבירושלים
ומשמרין אותן עד הרגל, וממיתים אותן ברגל
שנאמר (דברים יז יג) וכל העם ישמעו ויראו וגו', דברי ר' עקיבה
אמר לו ר' יהודה: וכי נאמר וכל העם יראו וייראו? והלא לא נאמר אלא "וכל העם ישמעו וייראו"!
למה מענין דינו של זה? אלא ממיתין אותו מיד, וכותבין ושולחין לכל המקומות
איש פב"פ נגמר דינו בבית דינו של פלוני, ופלוני ופלוני עדיו, וכך וכך עשה, וכך וכך עשו לו.

(ד)

ר' שמעון בן יהודה אומר משם ר"ש: הנוי והכח והעושר והחכמה והשיבה והתפארת ובנים

לצדיקים - נאים להם ונאה לעולם


ראו משנה ח, ה, "הנאה לצדיקים", וכן אבות ו, ח-ט, המצטטת את התוספתא.



שנאמר (משלי טז לא) עטרת תפארת שיבה וגו'
ואומר (משלי יז ו) עטרת זקנים בני בנים וגו'
ואומר (משלי כ כט) עטרת בחורים כחם והדר זקנים שיבה
ואומר (ישעיהו כד כג) ונגד זקניו כבוד
רבי שמעון בן מנסיא אומר: אלו ז' מדות שמנו חכמים בצדיקים - כולן נתקיימו ברבי ובבניו.

בא במחתרת ורודף[עריכה]

(ה)

הבא במחתרת, אם בא להרוג - מצילין אותו בנפשו

ליטול ממון - אין מצילין אותו בנפשו


אם ברור כשמש שאין החותר מסכן את חיי בעה"ב – אסור להרגו; אבל במצב כזה הוא מתחייב על נזק שגרם בשעת החתירה, והשוו משנה ח, ו.
בעניין הרודף – ראו משנה ח, ז.
כאן מרחיבים את הדין לכל עריות שבתורה, (אבל לא לאונס של פנויה). הביטוי "מצילין אותה בנפשו" מרמז להבנה הפשוטה שמצילים את הנערה בנפשו של הרודף, ולא מצילים אותו מעבירה.
ראב"צ חולק על המשנה הנ"ל ומחייב גם את העובד ע"ז כרודף, כדעת רשב"י.



ספק בא להרוג וספק בא ליטול ממון - מצילין
שנאמר (שמות כב ב) אם זרחה השמש עליו דמים לו
וכי עליו בלבד חמה זורחת? והלא על כל העולם כולו היא זורחת!
אלא מה זריחת השמש שהוא שלום לעולם - אף זה
כל זמן שאתה יודע שיש שלום הימנו, בין ביום בין בלילה - אין מצילין אותו בנפשו
יותר על כן אמר רבי אליעזר בן יעקב: היו שם כדי יין וכדי שמן, ושברן בשעה שהוא חתר - חייב.
הרודף אחר חבירו - מצילין אותו בנפשו
כיצד מצילין אותו בנפשו? קוטע אחד מאבריו
אם אין יכול לעמוד בו - מקדים והורגו
הרודף אחר הזכור, בין בבית ובין בשדה - מצילין אותו בנפשו
אחר נערה המאורסה, בין בבית ובין בשדה - מצילין אותה בנפשו
אחד נערה מאורסה ואחד כל עריות שבתורה - מצילין אותן בנפשו
אבל אם היתה אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט - אין מצילין אותה בנפשו
ושנעבד בה עבירה - אין מצילין אותה בנפשו
ואם יש להן מושיעין - אין מצילין אותן בנפשו
ר' יהודה אומר: אם אמרה הניחו לו – אין מצילין אותה בנפשו
ומפני מה מצילין אותן בנפשו? שאם היו מוחין בידם, באים על עסקי נפשותם
ר"א בר צדוק אומר: העובד ע"ז מצילין אותו בנפשו.