ביאור:תוספתא/סנהדרין/יא
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
תוספתא מסכת סנהדרין פרק אחד עשר
[עריכה]ניטרול עונש המוות
[עריכה]ושאר חייבי מיתות ב"ד - אין ממיתין אותם אלא על פי עדים והתראה
הברייתא מציגה החמרות רבות בהתראה, שבעקבותיהן למעשה מתבטל עונש המוות. וראו גם מכות א ט. |
ר' יוסי ברבי יהודה אומר: עד שיודיעוהו באיזה מיתה הוא מת
בין שהתרו בו כל עדיו ובין שהתרו בו מקצת עדיו - חייב
ורבי יוסי פוטר, עד שהתרו בו כל עדיו
שנא' (דברים יז ו) על פי שנים עדים או שלשה עדים, עד שיהיו פי שני עדים מתרין בו כאחד
מודים חכמים לר' יוסי, שאם התרה בו את הראשון והלך לו, הב' והלך לו - שהוא פטור
מתרין בו ושותקים, מתרין בו ומרכין בראשו, אף על פי שאמר "יודע אני" - פטור
עד שיאמר "יודע אני, וע"מ כך אני עושה"
כיצד? ראוהו שמחלל את השבת,
ואומרים לו: הוי יודע שהשבת (שמות לא יד) "מחלליה מות יומת"
אף על פי שאמר "יודע אני" – פטור, עד שיאמר "יודע אני וע"מ כך אני עושה"
כיצד? שהורג את הנפש, ואומרים "הוי יודע שהוא בן ברית"
ונאמר (בראשית ט ו) "שופך דם האדם באדם דמו ישפך וגו'"
אף על פי שאמר "יודע אני" – פטור, עד שיאמר "יודע אני וע"מ כן אני עושה"
רבי יוסי אומר: הוא שיתודה בעצמו - פטור
שנא' (דברים יט טז) לענות בו סרה, שיחזרו בו אחרים, ולא שיתודה הוא בעצמו.
רבי שמעון בן יהודה אומר משם רבי שמעון: המדיח - הרי זה בחנק
ראו משנה ז, ד, לגבי המדיח. |
אמר רבי עקיבה: שלש מאות הלכות היה ר' אליעזר שונה במכשפה
ולא למדתי ממנו אלא שני דברים: שנים מלקטין קשואין, אחד לוקט פטור ואחד לוקט חייב
העושה מעשה חייב, האוחז את העינים פטור
בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות. למה נכתב? אלא לומר דרוש וקבל שכר
רבי שמעון בן אלעזר אומר: בדין הוא, הבת ולא הבן! אלא גזירת המלך היה.
בן סורר ומורה, אפילו העלה על שולחנו כשלמה בשעתו
אין נעשה בן סורר ומורה עד שיתן לתוך פיו כשעור או עד שיאכל
בחברה שהוא כיוצא בו.
בן סורר ומורה - מתרין בו בפני ג' שנא' (דברים כא יט) "ותפשו בו וגו', ואמרו אל זקני עירו"
שלל דרכים להציג את המקרה כמקרה נדיר ולמעשה לא סביר, וראו משנה ח, ד. |
דבר אחר בננו זה - פרט לשברח ובא משהגדיל. "בננו זה" - פרט לשמת אחד מן הדיינין
דבר אחר "בננו זה" - מלמד שאחד מן הראשונים מצטרף עם האחרונים לחייבו מיתה
בן סורר ומורה היה!
[עריכה]אין ממיתין אותן מיד, אלא מעלין אותן לבית דין הגדול שבירושלים
ומשמרין אותן עד הרגל, וממיתים אותן ברגל
שנאמר (דברים יז יג) וכל העם ישמעו ויראו וגו', דברי ר' עקיבה
אמר לו ר' יהודה: וכי נאמר וכל העם יראו וייראו? והלא לא נאמר אלא "וכל העם ישמעו וייראו"!
למה מענין דינו של זה? אלא ממיתין אותו מיד, וכותבין ושולחין לכל המקומות
איש פב"פ נגמר דינו בבית דינו של פלוני, ופלוני ופלוני עדיו, וכך וכך עשה, וכך וכך עשו לו.
ר' שמעון בן יהודה אומר משם ר"ש: הנוי והכח והעושר והחכמה והשיבה והתפארת ובנים
שנאמר (משלי טז לא) עטרת תפארת שיבה וגו'
ואומר (משלי יז ו) עטרת זקנים בני בנים וגו'
ואומר (משלי כ כט) עטרת בחורים כחם והדר זקנים שיבה
ואומר (ישעיהו כד כג) ונגד זקניו כבוד
רבי שמעון בן מנסיא אומר: אלו ז' מדות שמנו חכמים בצדיקים - כולן נתקיימו ברבי ובבניו.
בא במחתרת ורודף
[עריכה]הבא במחתרת, אם בא להרוג - מצילין אותו בנפשו
אם ברור כשמש שאין החותר מסכן את חיי בעה"ב – אסור להרגו; אבל במצב כזה הוא מתחייב על נזק שגרם בשעת החתירה, והשוו משנה ח, ו, וראו גם מכילתא נזיקין יג, וספרי דברים רלז |
ספק בא להרוג וספק בא ליטול ממון - מצילין
שנאמר (שמות כב ב) אם זרחה השמש עליו דמים לו
וכי עליו בלבד חמה זורחת? והלא על כל העולם כולו היא זורחת!
אלא מה זריחת השמש שהוא שלום לעולם - אף זה
כל זמן שאתה יודע שיש שלום הימנו, בין ביום בין בלילה - אין מצילין אותו בנפשו
יותר על כן אמר רבי אליעזר בן יעקב: היו שם כדי יין וכדי שמן, ושברן בשעה שהוא חתר - חייב.
הרודף אחר חבירו - מצילין אותו בנפשו
כיצד מצילין אותו בנפשו? קוטע אחד מאבריו
אם אין יכול לעמוד בו - מקדים והורגו
הרודף אחר הזכור, בין בבית ובין בשדה - מצילין אותו בנפשו
אחר נערה המאורסה, בין בבית ובין בשדה - מצילין אותה בנפשו
אחד נערה מאורסה ואחד כל עריות שבתורה - מצילין אותן בנפשו
אבל אם היתה אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט - אין מצילין אותה בנפשו
ושנעבד בה עבירה - אין מצילין אותה בנפשו
ואם יש להן מושיעין - אין מצילין אותן בנפשו
ר' יהודה אומר: אם אמרה הניחו לו – אין מצילין אותה בנפשו
ומפני מה מצילין אותן בנפשו? שאם היו מוחין בידם, באים על עסקי נפשותם
ר"א בר צדוק אומר: העובד ע"ז מצילין אותו בנפשו.