קטגוריה:במדבר טו כב

• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

ואמנם מהו הכרת שזכרה התורה במקו' הזה ובמקומות רבי' אחרי' ראיתי להרחיב בו הביאור כי יש בו דעות חלוקות לחכמינו ז"ל וכלם לא ימלטו מן ספקות. ואחשוב שהקרה השם לפני דעת ישר ונכון בדרוש הזה. ואומר שהגאון רב סעדיה אומר שהנפש שזכרה התורה ונכרתה הנפש ההיא ונכרתו הנפשות העושת. הוא שם נאמר על הבשר והגוף ושהוא על דרך נפש כי תגע בכל טמא והנפש אשר תאכל כל דם נפש כי תאכל כל נבלה שמבואר הוא שהנפש אינה אוכלת דם ולא נבילה ולא דבר אחר. ואינה נוגעת בכל דבר טמא. אבל הנפש הנאמר כאן הוא הגוף כמו שג"כ יאמר שם בשר על הנפש יבא כל בשר להשתחוות לפני ויברך כל בשר כי ההשתחואה והברכה וההלול לא תפול על הבשר כי הם מפעולות הנפש ומסכי' לזה כתב הראב"ע כאן על הכרת תכרת הנפש ההיא וז"ל הנפש אינה הנפש המשכלת כדברי תועי רוח רק הוא חבור הנפש עם הגוף עד כאן. ולפי זה יהיה דעתם שענין הכרת הוא קצור ימי החוטא ומיתתו קודם קצו בעולם הזה לא דבר אחר. ויתחייב מזה שיהיה ענין הכרת הוא עצמו ענין המיתה בידי שמים וכן נראה מדברי הגאון שאין הפרש ביניהם כלל. והדעת הזה הוא בלתי נכון לפי שבפרק אלו הם הנשרפים מנו חכמינו זכרונם לברכה (סנהדרין ד' פ"ג) אותם שמיתתם בידי שמים אחד לאחד אבל לא זכרו בכללם אחד מכל הל"ו כריתות. וכן כשמנו במשנת כריתות אותם הל"ו כריתות לא זכרו בכללם אחד ממחוייבי מיתה בידי שמי'. והוא המורה שאין ענין הכרת כענין המיתה בידי שמי'. ושהם מתחלפי' בעצמ' ובדינם. אף שנאמר שבא בתורה הנפש במקום בשר וגוף במקו' נפש. ושדברה בזה בדרך העברה והשלוח. והוא זר מאד וגנאי גדול בחקה חלילה לי מלהאמינו. ועינינו הרואות כאשר רצתה התורה לדבר באדם המורכב יקראהו בשם איש ואיך תקרא לנפש גוף ולגוף נפש. ולכן ראוי שנחשוב שכאשר יכנה הכתוב את האדם בשם נפש אינו אלא להיות האזהרה או הצווי או הספור ההוא בבחינ' הנפש המשכלת וכ"ש שאמר הנפש האוכלת את הדם או את הנבלה אשר תגע בכל טמא לא אמר נפש אלא בבחינת הנפש השכלית המיוחדת באדם במה שהוא אדם. האמנם מפני שיש עונות אשר יעש' אותם האדם מפני רוע אמונותיו והפסד דעותיו עם היות העונות ההם מעשי' גשמיי' יתלה אותם הכתוב בנפש לפי שהיא הפועלת אותם ברוע דעותיה ואמונותיה כי הנה האוכל את הדם אין ספק שיעשה זה להיותו נמשך אחרי הדעת הנפסד שרוח האדם כרוח הבהמה ושנושאו הוא הדם וכדי להסיר הדעת הזה אסרה התורה אכילתו. ולכן בא אזהרתו בשם נפש. וכן הענין בטמא האוכל בקדשים או הנכנס טמא במקדש שבאה אזהרתו בשם נפש לפי שאם היתה הנשמה ההיא חוששת על קדושת המקד' ומאמינה שרוח השכינה שמה ושהדברי' הנקרבי' לגבוה היו מקודשי' בעצמם לא היתה עושה כן. הנה א"כ נתלו העונות ההם במקו' הפעולות ושרשם שהיא הנפש ואליה יוחס העונש כמו שאמר הנפש החוטאת היא תמות נראה לי להיות כל זה כפי חוזק אמונתה וחולשתה. ולפי שירדה תורה לסוף דעתו של אדם שלא היו העונות ההם מתוקף היצר ותגבורת התאוה אלא מפני שנכנס בו רוח שטות או רוח אפיקורסת המיוחס לנפש. וכן נמנו בני יעקב שבעי' נפש לפי שבבחינתה היו הם בני יעקב ועם אלהי אברהם. ובהפך נאמר באומות הסכלות ונפש אדם מן הנשי' לא תחיה כל נשמה לפי שבהיותם חטאי' בנפשותם נתחייבו להרוג ולאבד הנה א"כ מה שזכרה התורה בשם נפש הוא מאמר מדוייק בלי ספק ולא נאמר הכרת על הנפש החיונית כדברי הראב"ע כי בידוע הוא שתכרת ותפסד עם הגוף כפי טבעה והיה כצדיק כרשע אלא על הנשמה השכלית שבחרה באותו עון שהיא תענש עליו. אמנם שאר העונות שיעשה אותם האדם מתוקף היצר הרע והתאוות הגשמיות וחברות בני אדם לא ייחס אותם הכתוב לנפש אלא לאיש או לאדם כי לא ייחס לנפש אלא מה שהוא מיוחס באמת אליה לא לבשר ולגוף מה שהוא מפעולות הנפש ומה שאמר יבא כל בשר להשתחוות לפני הוא כפשוטו כי הגוף הוא אשר יבא וישתחוה בפשוט ידיו ורגליו וכן ויברך כל בשר שתחלת הפסוק מורה על סופו שהוא תהלת ה' ידבר פי ויברך וכו' פי' שהגוף בפיו וברצונו יהלל ויברך ורמז ג"כ הכתוב במאמרים האלה שלעתיד לבא בימי' ההם יסיר את לב האבן מבשרם בענין שגם הגוף והבשר יהיו כל תאוותיו ותכונותיו לשם שמים לבא להשתחוות בבית ה' ולברך בשמו והוא על דרך כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך שייחס זה לעצמות והענין כלו הכנע הכחות הגשמיות אל הנפש הנה א"כ הדעת הזה הראשון מהגאון והראב"ע בענין הכרת הוא בטל בעצמו:

והדעת הב' הוא לרש"י שכתב שהכרת שזרעו נכרת וימיו נכרתים כמו שכתב (בראשית י"ז) בפרשת מילה ובפרשת (ויקרא י"ז) המעלה בחוץ. והוא ג"כ בריש מסכת כריתות. וכפי דבריו אלה כל כרת הוא ערירי שימות בלי בנים. ויובדל ג"כ הכרת מהמיתה בידי שמים כשהמיתה היא לחוטא בלבד והכרת הוא ג"כ לזרעו וכבר הקשו התוספות בריש מסכת יבמות על רש"י בזה ונמנו וגמרו כל אותם החכמי' שנזכרו שמה שאין בכרת כריתת הזרע אלא בשתים מהעריות שאמרה התורה בהם בפי' ערירי וכבר נזכר זה גם כן בתו' (שבת ד' כ"ה) בפ' במה מדליקין וכן הוא דעת הרמב"ם והרמב"ן חלוקים על רש"י. וגם הסברא תורה עליו לפי שאם היה החוטא אדם עקר בטבעו יתחייב שלא יפול בו הכרת כי קודם שחטא כבר היה ערירי בטבעו. או אם חטא אחרי היותו בן שמונים שנה איך נאמר שלא יגיע אליו מהעונש בזקנתו ויענשו בניו הגדולים שלא חטאו. וגם התחייב לרב ספק אחר והוא שיהיה עונש הכריתות שוה בכלם בהיות ביניהם הפרש גדול בחומרת החטא וקלותו:

והדעת הג' הוא לתוספות במקום הנזכר שיאמרו שהיה ההפרש בין המחוייבי כריתות למחוייבי מיתה בידי שמים כשהיה הכרת לחמשי' שנה והמיתה לאחר ששים שנה ואמרו שכך הוא בירושלמי שהכרת הוא לחמשים שנה ומפיק ליה מן אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי ועבודתם היתה לחמשים שנה והמיתה בידי שמים היא לששים שנה כמתי המדבר. וכבר התחייבו לדעת הזה ג"כ הספקות אם מדרך הסברא לפי שהאדם שבבחרותו אכל כל מחמצת בפסח או שאכל כל חלב וכל דם או בעל העריות וטמא את המקדש אם היה הכרת מוגבל לחמשים שנה ימצא חוטא נשכר שיגיע בהכרח לחמשי' שנה ואם מדבריהם ז"ל לפי שבמס' יבמות שנינו חמשי' זו מיתת כרת. חמשים ושתים זו מיתתו של שמואל הרמתי. ששים זו מיתת כל אדם. אמר מר זוטרא מאי קראה תבא בכלח אלי קבר בכלח הכי הוו. ואם מיתת ששים זו מיתת כל אדם איך יאמרו שהיא מיתה בידי שמים ואם אמרו שזה יובן כשימות קודם עתו. הנה לזה אין צריך הגבלת זמן כי לפי רוב השנים וכפי מעוטם יהיה נכרת כל מי שימות קודם זמנו וכן בידי שמים. גם יתחייב על הדעת הזה הספק הקודם והוא שבהיות הכריתות מתחלפות חלוף גדול בחומרת החטא וקלותו יהיה ענשם שוה מבלי חלוף. וזה לא יתכן בחק היושר האלהי:

והדעת הד' זכרו ג"כ בתוספות במקום הנזכר והוא שהכרת יבחן כפי ימי החולי כי כאשר ימות האדם ביום הג' מחליו יהיה נכרת מעמיו וכן הוא בלשון הגמר' בפרק ואלו מגלחין (מ"ק כה) באות' בריית' תנו רבנן מת פתאום זו היא מיתה חטופה. יום אחד זו היא מיתה דחופה. ר' חנינא בן גמליאל אומר זו היא וכו' ולפי זה יהיה ההפרש בין הכרת למיתה בידי שמים שמיתה בידי שמים בבחינ' השנים והכרת הוא בבחינ' ימי החולי. וגם הדעת הזה בלתי נכון הוא אם מדרך הסברא לפי שהמוכן למות בחליו מה יתן לו ומה יוסיף לו שיארך חליו ויהיו כל ימיו מכאובים על מטתו למעצבה ישכב הלא טוב לו שיתמעט צערו וחליו וימות מהרה כי הנה לתקן עניני נפשו ותשובתו די לו לשלשה ימים. והמשנה אמרה שוב יום אחד לפני מיתתך. והנה חסידי ישראל ונביאיהם לא האריכו ימים בחלייהם ויעקב אבינו יוכיח שמיד כשחלה ברך בניו. ונאמר ויכל יעקב לצוות את בניו ויאסוף רגליו אל המטה ויגוע ויאסף אל עמיו וכן באהרן ובמשה לא חלו חליים כלל. ואיך יהיה אם כן עונש הכרת שבבא קץ האדם ועת מותו הטבעי ימות ליום הג' למחלתו והוא הטוב לו שאפשר לו שיצערו בניו מתוך חליו ובשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל. ועוד כי אם היה הדבר כן היתה המיתה בידי שמים עונש יותר קשה מהכרת כיון שהוא בקצור שנות חיי האדם והכרת אינו אלא בקצרו' ימי החולי והוא בחלוף מה שנוסדנו עליו וגם מדבריהם ז"ל שעשו הכרת לבן חמשי' ומיתה בידי שמים לבן ששים. ועוד כי באותה ברייתא שזכרו המיתה כפי הימים לא כינו ז"ל שלא היה ענין הכרת אלא בימי החולי בלבד. אבל אמרו שהיה הכרת כפי ענינו בעצמו. שימנה בו ג"כ מהירות החולי לאותם הימים שזכרו. תראה זה ממה שאמרו (שם) כי היה רב יוסף בר שתין עבד יומא טבא לרבנן אמר ליה אביי נהי דנפיק מר מכרת דשני מכרת דיומי מי נפק מר נקוט מיהא פלגא בידך הנה ביארו שלא היה הכרת בלבד בימים כי אם בשנים ג"כ וגם ממה שאמר הכתוב כאן הכרת תכרת הנפש ההיא מבואר נגלה שהכרת הוא מן העולם הזה בקוצר שנים לא לבד בקוצר ימי החלי. הלא אלה הד' דעות שזכרתי לך עד פה כלם השתתפו כשענין הכרת הוא לגוף בלבד בעוה"ז ושאינו מגיע דבר ממנו לנפש ואתה הראית לדע' הספקות שיתחייבו לכל אחד מהדעו' האלו:

והדעת הה' הוא לרב הגדול המיימוני שכתב בפי' המשנה אשר לו בסנהדרין פרק אלו הם הנשרפים. ואלו הם דבריו המיתה בידי שמים הוא פחות מן הכרת לפי שהמחוייב כרת ישאר עליו עונש גם לאחר המיתה כמו שנבאר בפרק שאח"ז. והמחוייב מיתה בידי שמים נתכפר לו כשמת ע"כ. ובפרק חלק כתב וז"ל והנקמה הגדולה היא שתכרת הנפש ותאבד ושלא תהיה חייה וקיימת והוא הכרת שכתוב בתורה שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא וארז"ל הכרת בעוה"ז תכרת לעוה"ב ע"כ. ואין כוונת הרב בזה להשוות ענין הכריתות כלם לכרת המגדף שאמרה התורה בלבד בו הכרת תכרת הנפש ההיא וגם לא כיון הרב בזה למה שחשבו אנשים חכמים מבני עמינו שיהיה בענין כרת הנפש מדרגו' זו קשה ורעה מזו בעוה"ב. ושעונש הכרת הנפשיי במגדף היה יותר קשה משאר הכריתות כי כל זה הוא טעות מבואר בהבנת דבריו. כי הוא יסבור שעונש הכרת לנפש הוא העדרה והפסד' ההחלטי. ולכן כתב בספר המדע וז"ל שפרעון הרשעים הוא שלא יזכו לחיים אבל ימותו ויכרתו וכל מי שאינו זוכה לחיים אלו הוא המת שאינו חי לעולם אלא נכרת ברשעו ואבד כבהמה וזהו הכרת הנזכר בתורה שנ' הכרת תכרת הנפש ההיא. אמנם מה שכתב הרב שמה כל הרשעים שעונותיה' מרובים דנין אותם כפי חטאתיהם ויש להם חלק לעולם הבא שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. ואלו שאין להם חלק לעולם הבא אלא נכרתים ואובדים כפי גודל רשעתם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים האפיקורסים והכופרי' בתורה וכו' לא אמר הרב זה על הכריתות אלא על שאר החטאים שבהיות' קלים יקבל החוטא עליהם עונש בגיהנם זמן מוגבל. ועכ"פ יהיה להם חלק לעולם הבא. האפיקורסים שזכר הם הנכרתים ואובדים בין שיהיו מכלל הל"ו כריתות או שאינם מהכריתות שגם הם יהיו אובדים כפי חומר חטאתם. אבל כרת הנפש אצל הרב הוא העדרה לגמרי ובידוע שאין בהעדר מדרגות. ולכך קרא הרב את הכרת בשם מיתה ואבוד כבהמה. ואמנם מה שכתב בפי' המשנה כמו שזכרתי שהמחוייב כרת ישאר עליו העונש לאחר המיתה. ר"ל שענשו אינו בעולם הזה אבל הוא אחר המות. ולפי שהרב במקום ההוא לא ביאר איכות העונש ההוא אמר כמו שנבאר בפרק שאחר זה ושם כתב בביאור שהכרת היא הנקמה הגדולה שתאבד הנפש ולא תהיה חיה וקיימת. ראה גם ראה איך ביאר דעתו שהכרת הוא העדר ההשארות והקיום על כן אמרתי שהיה דעת הרב שהכרת שזכרה התורה לנפש אינו אלא הפרדה מחיי העולם הבא. אמנם במגדף מפני חומרת חטאו הוסיפ' בו התורה מלבד הכרת הנפשיי הכולל והשוה בכל הכריתות שגם כן תכרת בקצור ימי חייו בעולם הזה ולכך דרשו ז"ל בו הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא. והדעת הזה התחייבו לו גם כן ספקות. אם מדרך הסברא שיהיה עונש הכריתו' כלם שוה בענין הנפש והאוכ' כזית חלב ודם או שבא על הערוה מפני שתקפו יצרו תמות ותעדר נפשו כנפש העובד ע"ג והמגדף את השם. והנותן מזרעו למולך והוא זר מאד. ויקשה עוד לרב מה שאמרו חז"ל שהכרת הוא לחמשים שנה כיון שהוא אומר שהכרת הכללי הוא לנפש בלבד ואינו לענין הגוף אם לא שיאמר הרב שמה שאמרו רז"ל חמשים שנה על כרת המגדף בלבד אמרוהו שהוא כולל לגוף ולנפש והוא בחלוף האמת ועוד יקשה לרב אם היה ענין כל כרת עונש הנפש עד שמפני זה אמרה תורה ונכרתה הנפש ההיא ונכרתו הנפשו'. למה א"כ פרשת המעל' בחוץ באה כלה בלשון איש החט' והעונש דם יחשב לאיש ההוא ונכרת האיש ההוא. ולאיסור הדם בא בכל הפרשה בלשון נפש ונתתי פני בנפש האוכל' את הדם כל נפש מכם לא תאכל דם וכל נפש אשר תאכל נבלה אין ספק שלא בא כל זה בקרי והזדמן ועכ"ז יראה שהדעת הזה אינו נכון:

והדעת הו' שראיתי בזה הוא להרמב"ן בפירושו לפרשת אחרי מות והחזיק בו בספר תורת האדם אשר חבר בשער הגמול ממנו. וענינו שאין הכרת בכל החייבי כריתות שוה אבל הוא בג' מינים כי יש ממנו כרת גשמיי בלבד והוא למי שזכיותיו מרובים מעוונותיו אף על פי שיש בהם מחייבי כריתות העונש מגיע לו לגופו בלבד והוא מת בחצי ימיו כמו שאמרו חז"ל מת בן חמשים שנה זו מיתת כרת ולאחר שמת כיון שרובו זכיות אינו יורד לגיהנם אבל זוכה למעלה הראויה לו בגן עדן ועל זה נאמר בתורה ונכרת האיש ההוא שמיחס הכרת לגוף בעולם הזה ולא לנפש. ויש מין אחד מהכרת שהוא נפשיי כלו בלבד והוא למי שעונותיו מרובים וענשו הוא נפשיי שיכרת מחיי ג"ע בעולם הנשמות. וגם מחיי העולם הבא שהם לאחר תחיית המתים ועל זה אמר ונכרתה הנפש ואבדתי את הנפש ההיא ורשעים הללו אין להם כרת בגופם שהם מאריכים ימים כמו שאמר ויש רשע מאריך ברעתו. ויש מהכרת מין ג' יותר קשה והוא הכולל לגוף ולנפש שיכרת גופו בעולם הזה ונפשו בע"ה וזה ייוחד לבד לעובד עכו"ם ומגדף את השם שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה. הנה התבאר ששני הרבנים המיימוני והנחמני מסכימים אם בענין הכרת הנפשיי שיהיה ענינו העדר הנפש והפסדה לגמרי ויסכימו בכרת הכולל בעכו"ם והמגדף שהוא לגוף ולנפש ולבד יתחלפו בכרת הגופני שקבל אותו הרב הנחמני ולא יקבלהו הרב המיימוני. והדעת הזה מהרמב"ן עדיין יקשו בו דברים. הא' שיתחייב ממנו שלא יהיה הפרש אצלו בין המין הראשון מהכרת שהוא לדעתו גופני אל המיתה בידי שמים כיון ששניהם לענין הגוף ולא נוכל לומר שהם ענין אחד כמו שהוכחתי מדבריהם ז"ל. ושנית יקשה לרב הנחמני מה שאז"ל שהכרת הוא לחמשים שנה כי הנה לדעתו המין ב' מהכריתות שהוא הנפשיי בלבד אין ענינו לחמשים שנה והוצרך מפני זה מאמרם ז"ל שיובן במין הראשון ובמין הג' מהכריתות לא כולל להם. ואינו כן כי הם לא נתנו דבריהם לשעורים. הג' יקשה לו ג"כ כי פעם יראה מדבריו שהוא יכנס בדעת הזה מפי הכתובים שראינו שמיחסים פעם הכרת אל האיש ופעם אל הנפש. ופעם יראה שיכנס בו מדרך הסברא במי שזכיותיו מרובים מעונותיו או שעונותיו מרובים מזכיותיו. ונראה לי ששתי ההוראות בלתי צודקות לדעתו. אם עדות הפסוקים לפי שמצינו בנותן מזרעו למולך שנאמר עליו ועל כל העריות יחד ונכרתו הנפשות. ובפרשת קדושים נאמר בענין המולך ואני אתן את פני באיש ההוא והכרתי אותו מקרב עמו האם נאמר שיהיה עונש המולך לגוף בלבד בעולם הזה. מפני שאמר באיש ההוא במי שרובו זכיות ומעוט עונות ושאחרי מותו יזכה לחיי העולם הבא. אף שכבר מצאנו שנאמר עליו ועל כל העריות יחד ונכרתו הנפשות והתחייב מזה שהעונש המיוחס לגוף והמיוחס לנפש אחד הוא. ואמנם מדרך הסברא שעשה הרב הבדל ממי שרובו זכיות או רובו עונות אינה טענה מיוחדת לכל הכריתות. כי בכל הפעולות אשר יעשה אותם האדם אם היו רובם זכיות ומעוטם עונות קבלו חז"ל (קדושין לט) שנפרעים ממנו ממעוט עונות שעשה בעוה"ז כדי לתת לו שכרו משלם לעוה"ב ואם היו רובם עונות ומעוטם זכיות יפרחו כמו עשב בעוה"ז ויציצו כל פועלי און להשמדם עדי עד לעולם הבא. ובמה יבדלו א"כ הכריתות משאר העבירות כלם שענשם בידי שמים. ואין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה ובריה. סוף דבר שגם הדעת הזה מהרמב"ן יתחייבו לו ספקות והרחקות רבות: