מ"ג שמות כח ו

<< · מ"ג שמות · כח · ו · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ועשו את האפד זהב תכלת וארגמן תולעת שני ושש משזר מעשה חשב

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְעָשׂוּ אֶת הָאֵפֹד זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן תּוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְעָשׂ֖וּ אֶת־הָאֵפֹ֑ד זָ֠הָ֠ב תְּכֵ֨לֶת וְאַרְגָּמָ֜ן תּוֹלַ֧עַת שָׁנִ֛י וְשֵׁ֥שׁ מׇשְׁזָ֖ר מַעֲשֵׂ֥ה חֹשֵֽׁב׃

תרגום

​ ​

אונקלוס (תאג'):	וְיַעְבְּדוּן יָת אֵיפוֹדָא דַּהְבָּא תַּכְלָא וְאַרְגְּוָנָא צְבַע זְהוֹרִי וּבוּץ שְׁזִיר עוֹבָד אוּמָּן׃
ירושלמי (יונתן):	וְיַעַבְדוּן יַת אֵיפוֹדָא תִּכְלָא וְאַרְגְּוָונָא צְבַע זְהוֹרֵי וּבוּץ שְׁזִיר עוֹבַד אוּמָן:

רש"י

עריכה

• לפירוש "רש"י" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •

"ועשו את האפוד" - אם באתי לפרש מעשה האפוד והחשן על סדר המקראות הרי פירושן פרקים וישגה הקורא בצרופן לכך אני כותב מעשיהם כמות שהוא למען ירוץ הקורא בו ואחר כך אפרש על סדר המקראות האפוד עשוי כמין סינר של נשים רוכבות סוסים וחוגר אותו מאחוריו כנגד לבו למטה מאציליו רחבו כמדת רוחב גבו של אדם ויותר ומגיע עד עקביו והחשב מחובר בראשו על פני רחבו מעשה אורג ומאריך לכאן ולכאן כדי להקיף ולחגור בו והכתפות מחוברות בחשב אחת לימין ואחת לשמאל מרוחקות זו מזו שיעור הבדלת כתפים מאחורי הכהן לשני קצות רחבו של סינר וכשזוקפן עומדות לו על שני כתפיו והן כמין שתי רצועות עשויות ממין האפוד ארוכות כדי שיעור לזקפן אצל צוארו מכאן ומכאן ונקפלות לפניו למטה מכתפיו מעט ואבני השהם קבועות בהם אחת על כתף ימין ואחת על כתף שמאל והמשבצות נתונות בראשיהם לפני כתפיו ושתי עבותות הזהב תחובות בשתי טבעות שבחושן בשני קצות רחבו העליון אחת לימין ואחת לשמאל ושני ראשי השרשרות תקועין במשבצות לימין וכן שני ראשי השרשרות השמאלית תקועין במשבצות שבכתף שמאל נמצא החושן תלוי במשבצות האפוד על לבו מלפניו ועוד שתי טבעות בשני קצות החשן בתחתיתו וכנגדם שתי טבעות בשתי כתפות האפוד מלמטה בראשו התחתון המחובר בחשב טבעות החושן אל מול טבעות האפוד שוכבים זה על זה ומרכסן בפתיל תכלת תחוב בטבעות האפוד והחשן שיהא תחתית החשן דבוק לחשב האפוד ולא יהא נד ונבדל הולך וחוזר

"זהב תכלת וארגמן תולעת שני ושש משזר" - חמשת מינים הללו שזורין בכל חוט וחוט היו מרדדין את הזהב כמין טסים דקים וקוצצין פתילים מהם וטוין אותן חוט של זהב עם שש חוטין של תכלת וחוט של זהב עם שש חוטין של ארגמן וכן בתולעת שני וכן בשש שכל המינין חוטן כפול ששה וחוט של זהב עם כל אחד ואחד ואח"כ שוזר את כולם כאחד נמצא חוטן כפול כ"ח וכן מפורש במס' יומא ולמד מן המקרא הזה וירקעו את פחי הזהב וקצץ פתילים לעשות (את פתילי הזהב) בתוך התכלת ובתוך הארגמן וגו' למדנו שחוט של זהב שזור עם כל מין ומין

"מעשה חושב" - כבר פירשתי שהיא אריגת שתי קירות שאין צורות שני עבריה דומות זו לזו

רש"י מנוקד ומעוצב

עריכה

• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

וְעָשׂוּ אֶת הָאֵפוֹד – אִם בָּאתִי לְפָרֵשׁ מַעֲשֵׂה הָאֵפוֹד וְהַחֹשֶׁן עַל סֵדֶר הַמִּקְרָאוֹת, הֲרֵי פֵּרוּשָׁן פְּרָקִים, וְיִשְׁגֶּה הַקּוֹרֵא בְּצֵרוּפָן. לְכָךְ אֲנִי כּוֹתֵב מַעֲשֵׂיהֶם כְּמוֹת שֶׁהוּא, לְמַעַן יָרוּץ הַקּוֹרֵא בּוֹ, וְאַחַר כָּךְ אֲפָרֵשׁ עַל סֵדֶר הַמִּקְרָאוֹת. הָאֵפוֹד עָשׂוּי כְּמִין סִינָר שֶׁל נָשִׁים רוֹכְבוֹת סוּסִים, וְחוֹגֵר אוֹתוֹ מֵאֲחוֹרָיו כְּנֶגֶד לִבּוֹ לְמַטָּה מֵאֲצִילָיו, רַחְבּוֹ כְּמִדַּת רֹחַב גַּבּוֹ שֶׁל אָדָם וְיוֹתֵר, וּמַגִּיעַ עַד עֲקֵבָיו. וְהַחֵשֶׁב מְחֻבָּר בְּרֹאשׁוֹ עַל פְּנֵי רָחְבּוֹ מַעֲשֵׂה אוֹרֵג, וּמַאֲרִיךְ לְכָאן וּלְכָאן כְּדֵי לְהַקִּיף וְלַחֲגֹר בּוֹ. וְהַכְּתֵפוֹת מְחֻבָּרוֹת בַּחֵשֶׁב אַחַת לְיָמִין וְאַחַת לִשְׂמֹאל, מְרֻחָקוֹת זוֹ מִזּוֹ שִׁעוּר הַבְדָּלַת כְּתֵפַיִם מֵאֲחוֹרֵי הַכֹּהֵן לִשְׁנֵי קְצוֹת רָחְבּוֹ שֶׁל סִינָר, וּכְשֶׁזּוֹקְפָן עוֹמְדוֹת לוֹ עַל שְׁנֵי כְּתֵפָיו. וְהֵן כְּמִין שֵׁתַי רְצוּעוֹת עֲשׂוּיוֹת מִמִּין הָאֵפוֹד, אֲרֻכּוֹת כְּדֵי שִׁעוּר לְזָקְפָן אֵצֶל צַוָּארוֹ מִכָּאן וּמִכָּאן, וְנִקְפָּלוֹת לְפָנָיו לְמַטָּה מִכְּתֵפָיו מְעַט. וְאַבְנֵי הַשֹּׁהַם קְבוּעוֹת בָּהֶם, אַחַת עַל כֶּתֶף יָמִין וְאַחַת עַל כֶּתֶף שְׂמֹאל, וְהַמִּשְׁבְּצוֹת נְתוּנוֹת בְּרָאשֵׁיהֶם לִפְנֵי כְּתֵפָיו. וּשְׁתֵּי עֲבוֹתוֹת הַזָּהָב תְּחוּבוֹת בִּשְׁתֵּי טַבָּעוֹת שֶׁבַּחֹשֶׁן, בִּשְׁנֵי קְצוֹת רָחְבּוֹ הָעֶלְיוֹן, אַחַת לְיָמִין וְאַחַת לִשְׂמֹאל. וּשְׁנֵי רָאשֵׁי הַשַּׁרְשֶׁרֶת תְּקוּעִין בַּמִּשְׁבְּצוֹת לְיָמִין, וְכֵן שְׁנֵי רָאשֵׁי הַשַּׁרְשֶׁרֶת הַשְּׂמָאלִית תְּקוּעִין בַּמִּשְׁבְּצוֹת שֶׁבְּכֶתֶף שְׂמֹאל, נִמְצָא הַחֹשֶׁן תָּלוּי בְּמִשְׁבְּצוֹת הָאֵפוֹד עַל לִבּוֹ מִלְּפָנָיו. וְעוֹד שְׁתֵּי טַבָּעוֹת בִּשְׁנֵי קְצוֹת הַחֹשֶׁן בְּתַחְתִּיתוֹ, וּכְנֶגְדָּם שְׁתֵּי טַבָּעוֹת בִּשְׁתֵּי כִּתְפוֹת הָאֵפוֹד מִלְּמַטָּה בְּרֹאשׁוֹ הַתַּחְתּוֹן הַמְּחֻבָּר בַּחֵשֶׁב, טַבְּעוֹת הַחֹשֶׁן אֶל מוּל טַבְּעוֹת הָאֵפוֹד, שׁוֹכְבִים זֶה עַל זֶה, וּמְרַכְּסָן בִּפְתִיל תְּכֵלֶת תָּחוּב בְּטַבְּעוֹת הָאֵפוֹד וְהַחֹשֶׁן, שֶׁיְּהֵא תַּחְתִּית הַחֹשֶׁן דָּבוּק לְחֵשֶׁב הָאֵפוֹד וְלֹא יְהֵא נָד וְנִבְדָּל, הוֹלֵךְ וְחוֹזֵר.
זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן תּוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר – חֲמֵשֶׁת מִינִים הַלָּלוּ שְׁזוּרִין בְּכָל חוּט וְחוּט. הָיוּ מְרַדְּדִין אֶת הַזָּהָב כְּמִין טַסִּים דַּקִּים, וְקוֹצְצִין פְּתִילִים מֵהֶם, וְטוֹוִין אוֹתָן חוּט שֶׁל זָהָב עִם שֵׁשׁ חוּטִין שֶׁל תְּכֵלֶת, וְחוּט שֶׁל זָהָב עִם שֵׁשׁ חוּטִין שֶׁל אַרְגָּמָן, וְכֵן בְּתוֹלַעַת שָׁנִי וְכֵן בְּשֵׁשׁ; שֶׁכָּל הַמִּינִין חוּטָן כָּפוּל שִׁשָּׁה, וְחוּט שֶׁל זָהָב עִם כָּל אֶחָד וְאֶחָד. וְאַחַר כָּךְ שׁוֹזֵר אֶת כֻּלָּם כְּאֶחָד, נִמְצָא חוּטָן כָּפוּל עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנֶה. וְכֵן מְפֹרָשׁ בְּמַסֶּכֶת יוֹמָא (דף ע"ב ע"א), וְלָמַד מִן הַמִּקְרָא הַזֶּה: "וַיְרַקְּעוּ אֶת פַּחֵי הַזָּהָב וְקִצֵּץ פְּתִילִם לַעֲשׂוֹת (אֶת פְּתִילֵי הַזָּהָב) בְּתוֹךְ הַתְּכֵלֶת וּבְתוֹךְ הָאַרְגָּמָן" וְגוֹמֵר (שמות לט,ג); לָמַדְנוּ שֶׁחוּט שֶׁל זָהָב שָׁזוּר עִם כָּל מִין וּמִין.
מַעֲשֵׂה חוֹשֵׁב – כְּבָר פֵּרַשְׁתִּי (לעיל כו,א), שֶׁהִיא אֲרִיגַת שְׁתֵּי קִירוֹת שֶׁאֵין צוּרוֹת שְׁנֵי עֲבָרֶיהָ דּוֹמוֹת זוֹ לְזוֹ.

רשב"ם

עריכה

• לפירוש "רשב"ם" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

ועשו את האפוד: אפוד וחשן זקני פירשם, אך אני אפרש בהם דברים שלא נתפרשו:

רבינו בחיי בן אשר

עריכה

• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

ועשו את האפוד. לפי מה שהקדים הכתוב ואמר חושן ואפוד ומעיל היה ראוי להקדים ולומר ועשית חושן משפט ואח"כ ועשית את האפוד.

ויתכן לפרש כי עשה כן מפני שהאפוד הוא עקר, כי החשן היה תחת האפוד כמין שולים והאפוד הוא עקר הבגד ועל כן הקדימה הפרשה האפוד לחשן במעשה, ומה שהזכיר תחלה חושן לאפוד היה זה למעלת שם המפורש הנקרא אורים ותומים שהיו נותנים בין כפלי החושן.

ודע כי הבגדים האלה חושן ואפוד ואבנט היו צמר ופשתים ואע"פ שהתורה אסרה לכל ישראל צמר ופשתים לכהנים מותר בשעת עבודה שאין הכהנים לובשים אותם רק בשעת עבודה, וזהו שכתוב באפוד ועשו את האפוד זהב תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר, וכתיב בחושן ועשית חושן משפט זהב תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר וכן באבנט. התכלת הוא הצמר הצבוע כעצם השמים, ארגמן הוא הצמר הצבוע אדום, ותולעת השני הוא הצמר הצבוע בתולעת ושש משזר, השש הוא פשתים.

ודע כי חושן ואפוד היו חמשה מינין ופרכת ארבעה מינים ורמוני המעיל ג' מינין, כיצד בחשן האפוד כתיב זהב תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר וכתיב בפרוכת ויעש את הפרוכת תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר, וכתיב ברמונים ויעשו על שולי המעיל רמוני תכלת וארגמן ותולעת שני משזר, לא נאמר בו שש שלא היו ברמונים אלא שלשה מינין שזורין, ודרשו רז"ל במסכת יומא פרק בא לו כל מקום שנאמר שש חוטן כפול ששה, משזר שמונה, פירוש משזר בלא שש כמו ברמונים, מעיל י"ב, פרוכת כ"ד, חושן ואפוד כ"ח. ובאור זה כי הפרוכת שהוא ד' מינין ונאמר בו שש כל מין ומין ששה חוטין הרי הפרוכת כ"ד. רמונים שיש בהם שלשה מינין ולא נאמר בהם שש כל מין ומין שמונה הרי כ"ד, דילפינן משזר משזר מפרוכת מה משזר דפרוכת שהוא ד' מינין עשרים וארבעה אף משזר רמונים שהן שלשה מינין כ"ד. מעיל י"ב דילפינן תכלת תכלת מפרוכת מה פרוכת ששה חוטין של תכלת אף מעיל כן וכתיב כליל ופירושו גדיל ואין גדיל פחות משנים והרי י"ב. חושן ואפוד שיש בו מין חמישי נוסף על השאר והוא הזהב הנה הוא כ"ח חוטין ד' מינין ששה ששה הרי כ"ד זהב מין חמישי אי אפשר לומר עליו ששה שהרי כתוב בו (שמות לג) וקצץ פתילים, ופירש רש"י ז"ל שם במסכת יומא פתילים שנים וכשבא לקצץ הרי ד' אם כן חושן ואפוד כ"ח חוטין.

ספורנו

עריכה

• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

"אפוד" מלבוש ממתני אדם ולמטה, ושפתו העליון עשוי כמין אזור מלאכת מחשבת, ובו יחגור הלובש את האפוד על המעיל, כאמרו ויחגור אותו בחשב האפוד, ויאפד לו בו:

דון יצחק אברבנאל

עריכה

• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

ועשו את האפוד וגו' עד וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם. ראיתי לבאר ראשונה בגדי הכהנים כפי פשוטם איך היתה מלאכתם ותבניתם וזה ע"ד קצור כי כבר הרחיב בביאורם רש"י ואח"ז אבאר המדעים שאפשר להוציא בדרך רמז מהבגדים האלה:

האפוד הודיע הכתוב במלאכתו ששה דברים. הא' שיעשו אותו מחוטים של זהב ושל תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר והיו כ"ד חוטים רוצה לומר שש מתכלת ושש מארגמן ושש מתולעת שני וששה משש משזר ועשו חוטין מהזהב הטהור והיו מערבין חוט א' מהזהב עם חוטי התכלת וכן חוט זהב עם חוטי הארגמן וכן בשאר. והיו כלם א"כ כ"ח חוטים כלו' כ"ד ממשי ופשתן וד' מזהב וכן נאמר במעשה וירקעו את פחי זהב וקצץ פתילים לעשות בתוך התכלת ובתוך הארגמן וגו' ומפני ערוב החוטין ההם היה מעשה חושב שנעשו שמה צורות נראות משני הצדדים באופן אחד והם נעשות באריגה לא במחט. הב' אמר שתי כתפות חוברות יהיה לו אל שני קצותיו וחובר רוצה לומר שיעשה לאפוד שתי כתפות ויעשו אותם בעצמם נפרדות ממנו ואח"כ תופרין אותן בראשי האפוד באופן שיהיו על כתפות הכהן ועל זה אמר שתי כתפות חוברות יהיה לו על שני קצותיו. והנה אמר עוד וחובר לפי שראשונה הזהיר שיהיו הכתפות סבה להתחבר האפוד עם החושן וזה פירוש וחובר רוצה לומר האפוד והיה זה כדי להחזיק את האפוד שלא ישמט למטה. הג' אמר וחשב אפודתו אשר עליו כמעשהו ממנו יהיה רוצה לומר שיעשו חשב האפוד והוא בדמיון אבנט שהיה יוצא משני צדדי האפוד והיה חוגר אותו כנגד לבו והוא ממלאכת האפוד בעצמה מכ"ח חוטין וממנו היה יוצא לכאן ולכאן כמו שתי רצועות. ואין פירוש וחשב אפודתו אשר עליו אשר על האפוד אלא אשר עליו על הכהן הלובש אותו. ובא הכתוב לומר שלא יעשו החשב בלבד ואח"כ יחברו אותו אל האפוד כמו שהיו הכתפות. אבל ממנו יהיה רוצה לומר שיהיה ארוג החשב עם האפוד ואותם הדברים עצמם. הד' אמר ולקחת את שתי אבני שוהם וזה כנגד משה רבינו אמרו שאחרי שיעשו החכמי לב האפוד והכתפות וחשב האפוד מן החוטים שזכר אז יקח משה בעצמו את שתי אבני שהם שיביאו אליו הנשיאים והם כמו שתרגם אנקלוס אבני בורלא. ואמרו שהוא הנקרא קריש"טאל בלעז. ופתחת עליהם שמות בני ישראל כתולדותם רוצה לומר כסדר שנולדו כמו שנזכר בכתוב לא שיפתח אותם משה בידיו אלא שיצוה לאומנים לפתח אותם ולכן נאמר מעשה חרש אבן כלומר כמעשה אומני האבנים המפתחים אותם כדי לחתום האגרות בשמות המפותחים בהם. ויראה מזה שהכתיבה היתה חרותה להבלטת כי כן עושים הצורפים ושיניח אותם האבנים מוסבות משבצות זהב רוצה לומר מונחות בתוך משבצות זהב שהם כמין גומות. ואמנם סדר הפתוח היה שלהיות הימין יותר נכבד מהשמאל היה התחלת הפתוח מצד הימין והיה שם ראובן הבכור בהתחלת האבן שהיה על הכתף הימנית. ושמעון בהתחלת האבן שהיה על הכתף השמאלית. ולוי היה אחר ראובן ויהודה אחר שמעון וכן השאר כלם לא שהיו ששה על הסדר בכתף אחד וששה על הסדר בכתף האחר. ולזה אמר ששה משמותם על האבן האחת ואלו היו הששה כסדר תולדותם באבן אחת לא היה צריך לומר משמותם וכבר העידו חז"ל שכן היו בבית שני. הה' אמר ושמת את שתי האבנים על כתפות האפוד אבני זכרון לבני ישראל רוצה לומר שהאבנים ההמה יהיה סבה שיזכור אהרן תמיד במחשבתו ותפלותיו את בני ישראל ותשוטט בהם מחשבתו כי זה יכינהו ויזמינהו מאד להגעת הנבואה בעניניהם. והנה אמר ונשא אהרן את שמותם לפני ה' על שתי כתפיו לזכרון. ואינו כפל דברים. אבל הוא להודיע באי זה אופן יועילו שמות בני ישראל בכתפות אהרן. וביאר שיהיה זה לענין נשיאות כפים. כי כאשר ישא אהרן את כפיו ולברך את העם יגביה כפיו למעלה כנגד הכתפות וכפיו פרושות השמימה ואצבעותיו בצורת כתיבת שם שדי וזה הוא סוד גדול ושמי את שמי על בני ישראל ואני אברכם כי אז היה מזכיר את השם המפורש באותיותיו וכמו שאמרו כה תברכו את בני ישראל רוצה לומר בלשון הזה ובשם הזה המקודש. ועל זה הענין נאמר כאן ונשא אהרן שרמז בזה אל נשיאות כפיו לברך את העם. הו' אמר ועשית משבצות זהב ושתי שרשרות וגומר רוצה לומר שיעשה מחוטין של זהב באריגה שתי חתיכות קטנות עשויות בתים לחבר אותם אחת בכתף אחד מהאפוד. והאחרת בכתף השני כדי שתהיינה מזומנות בחשן מלמעלה לקבוע בכל אחת מהן ראשו של שרשרת וירוץ הראש השני בטבעת שעל הכתף ויחזור אל הטבעת שעל החשן אל מול פני הכהן ונמצא החשן תלוי בכתפות האפוד. ואמר מגבלות תעשה אותם להגיד שיגביל המרחק שיש בין המשבצות ובין טבעות האפוד. ואפשר לפרש מגבלות על מעשה השרשרות שלא תהיינה עשויות חוליות חוליות על צורות השלשלאות של ברזל אשר יאסרו בהם השבוים אך יהיו קלועים בחוטי זהב עד שתהינה עבות כדרך מעשה גבלות. ולזה אמר מגבלות מעשה עבות ואמר ונתת את שרשרות העבותות על המשבצות להזהיר שראשי השרשרות יהיו קבועים על המשבצות שהוא כמו עם המשבצות. הנה בזה ביאר ענין האפוד. ואמנם צורתו היתה כמו שאומר האפוד היה תלוי מאחורי הכהן ורחבו היה כרוחב גב הכהן מכתף לכתף כדי שתהיינה הכתפות מחוברות לו והוא היה תלוי למטה מהכתפים כנגד בית השחי והכתפות מחוברות לו. ונכפלות לפני הכהן מעט וכנגד הלב היה יוצא מהאפוד כמו חגורה משני צדדיו והוא חוגר בה על מעיל האפוד כמו שיתבאר:

החשן צוה הקדוש ברוך הוא בו גם כן ששה דברים. הא' אמר ועשית חשן משפט וגומר כלומר שיעשו את החשן מהדברים ובאופן שיבאר ובעבור שבו ישפוט הכהן על הדברים שישאלו ממנו נקרא הכלי הקדוש הזה חשן המשפט כי הגדת מה שיהיה הוא משפט המגיד אותו ומלבד זה נראה לי שנקרא גם כן חשן המשפט בבחינה אחרת והיא שלא כל הדברים שידבר הנביא מכח נבואתו יגיד הכהן מכח החשן אשר על לבו. כי הנה בנבואה יושגו ספורי הדברים שכבר עברו כמו שספר אדוננו משה מהבריאה הראשונה והשתלשלות הדורות הראשונים וקורותיהם ולא היה דבר מזה מושג באורים והתומים גם בנבואה היו מושגים פעמים רבות צוויים ואזהרות ולא היה דבר מזה מגיד הכ"ג באורים והתומים גם בנבואה היה הנביא פעמים אומר תוכחות וויכוחים ודברי למוד אל העם או המלכים והשרים. ולא היה דבר מזה אומר הכ"ג מפי האורים והתומים. אבל היה בלבד ענין האורים והתומים להשיב אמרים אמת לשואל על עניני הצבור אם יעשה דבר מה או לא יעשה. לא שיגיד הכ"ג באורים ותומים דבר ממה שיהיה מבלתי שאלה כמו שהיה אומר הנביא פעמים רבות כה הראני ה' ומודיע מה שיהיה מבלתי שישאלוהו ממנו. אלא אחרי השאלה היה הכ"ג נותן משפט קצר ותשובה חרותה בדבור קצר כך יהיה או לא יהיה. ובעבור שזה היה כח הגדת הכ"ג באורים ותומים אשר בחשן. לכן מהבחינה הזאת נקרא חשן המשפט כי הגדת העתיד הוא משפט. והנה מלאכת החשן וחומרו היה כמלאכת האפוד. ואמנם בשיעורו אמר רבוע יהיה כפול זרת ארכו וזרת רחבו. רוצה לומר שיהיה מרובע ישר ויתכן שהיה במלאכתו זרתים ארכו וזרת רחבו. ואחר כך כופלים אותו ונשאר רבוע כפול זרת ארכו וזרת רחבו. הב' אמר ומלאת בו מלואת אבן. ומלת בו חוזר אל החשן יאמר שימלא את החשן מאבנים שתהיינה זו אצל זו באופן שיהיה החשן נעשה כאלו כלו הוא אבן אחת. ולכן אמר בו לשון מלוי אבנים ומלאת בו מלואת אבן ולא אמר אבנים כאלו יהיה כלו אבן אחת ויש מי שכתב שהיה זה בחשן רמז לגופי הככבים שהם תקועים ושקועים בעובי גלגליהם לא תלויים מחוץ כדעת האומר גלגל קבוע ומזל חוזר. ושלכן היו ארבעה טורי אבן לרמוז אל ארבעת רביעי הגלגל שהם כפי ארבעה תקופות השנה ועוד הדבר הזה הג' אמר ארבעה טורי אבן רוצה לומר שלא יהיו האבנים מונחים בלי סדר. אבל יהיו ארבעה טורים או שיטות מסודרות זו אחר זו מבתים בתים להושיב בהם י"ב האבנים. ודעת המפרשים הוא שהיה הטור הראשון כנגד ראובן שמעון לוי. והטור הב' כנגד יהודה דן ונפתלי. והטור הג' כנגד גד אשר יששכר. והטור הרביעי כנגד זבולון יוסף ובנימין. כי היו איש על שמו כסדר תולדותם בקדימה ובאיחור. וראוי לחקור בענין הזה על ארבעה דברים. הראשונה למה צוה יתברך שיהיו שמות השבטים מפותחים באבנים והיה די שיהיו מצויירים בצבע או בכתיבת שמותם כמו שהיו בדגלים או שיהיו מפותחים בזהב כמו שהיה כתוב בציץ קדש לה' ומה צורך לבקש אבנים גדולות אבנים יקרות לפתח שמותם בהם אם בכתפי האפוד. ואם בחשן. והשנית למה צוה שיהיו ארבעה טורים והנה באפוד היו ששה משמותם על אבן האחת. וששה משמותם על אבן האחרת ומה צורך שיהיו בארבעה טורים שלשה בכל טור. והשלישית למה באפוד אמר שישים שמות השבטים כתולדותם ובאבני החשן לא אמר כתולדותם אלא והאבנים תהיין על שמות בני ישראל אבל לא אמר כתולדותם. והד' היכן היו אבנים האלה מתיחסות כפי השבטים כי הנה מצאנו ראינו שלשבטים היקרים בני הגבירות נתיחסו מהאבנים היותר פחותות כי הנה לדן נתיחסה לשם כפי סדר תולדות השבטים והיא הטו"פאציאו מהאבנים הפחותות שבהם. ואחלמה שאומרים שהיה קרי"שטאל שהיא אבן פחות' מערך קטון נתיחס' ליששכר בן הגבירה. ותרשיש נתיחס ליוסף שהוא היקר שבבנים וכן השאר. ומה שראוי שיאמר בזה הוא שצוה יתברך שיהיו שמות השבטים מפותחים באבנים. לפי שהאבנים הם יסודות בנין הבית בית ישראל בית אלהים. ולכן נקראו אבנים מלשון בנין. וכמו שאמר (תהלים קי"ח נ"ב) אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה ולפי שהיו י"ב השבטים יסודות האומה ובנינה לכן צוה שישימו אותם באבנים. ומפני זה צוה יהושע בעברת הירדן ועתה קחו לכם שנים עשר איש משבטי ישראל וגו' וצוה אותם שישאו שתים עשרה אבנים מהירדן למספר שבטי בני ישראל. וכן אליהו בהר הכרמל כשבנה את המזבח לקח שתים עשרה אבנים במספר שבטי בני יעקב. כי תמיד היו עושים רמז השבטים באבנים להיותם יסודות בנין האומה ומעמדה. והנה באפוד צוה שיהיו שמות השבטים בשני אבנים מפני שהית' הכוונה האלדית שיהיו שמות השבטים בשתי כתפות הכהן כדי שבנשיאות כפיו יתפלל עליהם ויברכם ומפני זה היו ששה משמותם בכתף אחד וששה משמותם בכתף האחר ולא היו בעבור זה בד' טורים מסודרים אבל בחשן שהיה מקום לטורים צוה יתברך שישימו האבנים בארבעה טורים כנגד ארבעת הדגלים שנחלקו בהם השבטים במדבר כי היו בכל דגל שלשה שבטים כמו שיתבאר בסדר במדבר סיני. וכן בחשן היו שלשה אבנים בכל טור כנגד שלשת השבטים ההם ולזה נטו חכמינו זכרונם לברכה במדרש ולכן אחשוב אני שלא היו מסודרים שמות השבטים בחשן כמו שנולדו אלא כמו שהיו בדגלים. כי היו בטור האחד יהודה יששכר וזבולון כמו שהיה בדגל מזרח. ובטור השני ראובן שמעון וגד כמו שהיה בדגל תימנה. ובטור השלישי אפרים ומנשה ובנימין כמו שהיה בדגל ימה. ובטור הרביעי דן אשר ונפתלי כמו שהיה בדגל צפונה ומפני שלא נכתבו ולא הונחו בחשן כסדר תולדותם אלא כסדר הדגלים לכן לא נאמר בחשן כתולדותם כמו שנאמר באפוד. ואפלא מרש"י שלא הרגיש בזה וכתב שהיו השבטים בחשן כסדר תולדותם. ואמנם התיחסות האבנים לשבטים החכמים מפרשי התורה האחרונים הסכימו בו כל אחד כפי דרכו. כי מהם אמרו שהאודם פטדה וברקת היו כנגד ראובן שמעון לוי ושהיה האודם הוא הנקרא' גרא"נאטה בלעז הדומה לרימון שגרגיריו אדומים. והיה כנגד ראובן בכור ישראל כי היה כחו וראשית אונו. והפטד' כנגד שמעון והיא אבן ירוקה אינה חשובה כאודם. ואבן הברקת היא היותר משובח' מכל האבנים והיא מאיר' בניצוצים נקראת בלעז קאר"בונקלו מתיחסת לשבט לוי המאיר בשלמותו מכל השבטים. ושאלה השלש אבנים הם כנגד שלשת המזלות טלה שור תאומים המשמשים בניסן אייר סיון. והטור הב' היו בו נופך ספיר ויהלום כנגד סרטן אריה בתולה המשמשים תמוז אב אלול שהם חדשים חמים ויבשים ולפי זה הדעת אלה היו כנגד יהודה דן ונפתלי. והנופך אמרו שהוא רובינ"ו וממנו אמר הנביא (ישעיה נ"ד יא) הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך. ולהיותו משובח שבאבנים בא כנגד שבט יהודה שהיה מלך בקרב אחיו והספיר הוא ידוע כמו שאמר ויסדתיך בספירים. ובא כנגד שבט דן להיותו בעל דגל גם שחכמי לב העושים במלאכה היו בצלאל למט' יהודה ואתו אהליאב למט' דן. ויהלום היה אבן הולמת כל האבנים ומשברתן והיא לא תשבר לרוב חומה ויובשה ובלעז נקרא דיא"מאנטי והיא כנגד נפתלי שארצו היתה מברכת ומבשלת פרותיה במהרה. והטור השלישי לשם שבו ואחלמה. ואלה אמרו שהיו כנגד גד ואשר ויששכר והם כנגד מאזנים עקרב קשת המשרתים בתשרי מרחשון כסליו שהוא זמן מהופך ומבולבל קר ויבש. ולשם הוא מאטי"שטה והודיע הכתוב בזה שהיו עתידים בני גד להתישב בעבר הירדן ולכן בא כנגדו לשם רוצה לומר לשם ובארץ ההיא יהיה דן כאלו כתוב לשם בפתח תחת הלמד והשין. ושבו אמרו שהוא אבן המגניטה המושך את הברזל בכח סגוליי וכן נאמר בשבט אשר ברזל ונחשת מנעליך. ואחלמה אמרו מסגלת' שהמביאה בידו יחלום חלומות ודמיונות שונות והיתה כנגד יששכר מפני חכמתו. כמו שאמר ומבני יששכר יודעי בינה לעתים. והטור הד' תרשיש ושוהם וישפה והם כנגד גדי דלי דגים המשמשים בחדשי טבת שבט אדר שהוא זמן קר ולח. ואמרו שאלה היו כנגד זבולון יוסף ובנימן. והתרשיש אמרו שהוא אלגופאר ובלעז פיר"לה והיא הבדולח ושהיתה באה נגד יוסף ליופיו. ושוהם הוא נקרא בלעז אוקרי"שטאלו ולפי שהוא בזכותו דומה לים הונחה כנגד זבולון לחוף ימים ישכון והוא לחוף אניות. וישפה נקרא כן בלעז גאש"פי ובא כנגד בנימין לפי שהוא אבן עומדת זמן רב ובנימין היה ידיד ה' ישכון לבטח זה הוא כלל מה שמצאתי בזה באחד מהמפרשים:

והנכון בעיני בדבר הזה הוא שהטור האחד כמו שזכרתי היה כנגד דגל מחנה יהודה שהיו בו שלשה שבטים יהודה יששכר וזבולון וכנגדם באו שלשה אבנים שהם כלם מסוג אחד והה אודם פטדה וברקת לפי שהאודם הוא הנקרא רובי"נו והפטדה הוא הנקרא בלעז בלא"ש והברקת הוא הקארב"ונקולו ושלשתם מסוג או מין אחד אלא שיתחלפו בצבע או בזוהר כי הרובי"נו הוא יותר אדום מכלם והבלא"ש אינו כ"כ אדום כי הוא יותר נוטה ללובן ולזוהר. והברקת הוא היותר מזהיר ומבריק מכלם. וכן אמרו החכמים שדברו בטבעי האבנים היקרות שכל שלש אלה הם כמין רובי"נו אלא שיתחלפו בלובן באודם ובזוהר בפחות ויתר. והנה היה האודם כנגד יהודה שהוא לשון נופל על הלשון והוא השלם והמעולה שבהם. והפטדה כנגד זבולון. והברקת כנגד יששכר שהיה בחכמתו מבריק ומאיר לעולם כלו. הנה אם כן כמו שהיו שלשת האבנים האלה ממין אחד כן היו שלשת השבטים בדגל אחד. והטור הב' היו בו נפך ספיר ויהלום ושלשתם הם מסוג או ממין הדיא"מנטי אלא שהיהלום שהוא הנקרא דיא"מנטי הוא היה היותר חזק והספיר שהוא הנקרא בלעז ספיר"ה אינו חזק כל כך כמוהו ונפך הוא אפרא"שמה. ולכן היה יהלום שהוא דיאמ"נטי יותר חזק כנגד גד כי הוא היה יותר חזק מראובן ושמעון שהיו בדגלו. ולכן הקדימו הכתוב בספור נחלתם בני גד ובני ראובן. האמנם היו כלם בדגל אחד כמו ששלשת האבנים האלה היו ממין אחד. והטור הג' לשם שבו ואחלמה והם אבנים אחרים מטבע אחר כי הלשם היא אמאטי"שטה. ושבו הוא הנקרא בלעז אישטופ"א ואחלמה הוא הנקרא אישמיר"אלדה וגם אלה שלשתם הם מטבע אחד וממין אחד כנגד אפרים ומנשה ובנימין שהיו בדגל ימה הגביל אלה השלשה שבטים שהיו כלם מבני רחל. ומאשר הונחה האחלמה שהיא האישמיר"אלדה היותר יקרה ונכבדת כנגד בנימין רמז הכתוב שבנימין לא יסור מאחרי ה' כמו שסרו אפרים ומנשה בחלוק המלכות כי בנימין עוד רד עם אל ועם קדושים נאמן. והטור הרביעי היו בו תרשיש ושוהם וישפה. ותרשיש הוא הנקראת בלע"ז טורקינ"ה והיא למטה במעלה מכל השאר שנזכרו. ושהם הוא הקריש"טאל. וישפוה הא נקרא בלעז גאשפ"י ושלשת האבנים האלה אין להם עילוי ומדרגה כשאר האבנים אשר זכר. כי אלה הם אבנים גסים וערכם נבדל מאד ושפל מערך האחרים שנזכרו ולכך היו כנגד דן ואשר ונפתלי אשר בדגל צפונה. כי להיותם בני השפחות הונחו כנגדם אבנים פחותי הערך. והכל לפי הנרמז והנמשל בהם. והנה לא הסכמתי לפרש אחד מהאבנים האלה על הבדולח הנקרא אלגופ"אר הוא פיר"לה בלעז. לפי שלא ימצא ממנו גדול בשעור שיפתוח בו שם משמות השבטים כמו בשאר האבנים גם שהבדולח היא עגולה והיא צריך שטח ישר לפתוח. הנה התבאר שהיו טורי אבנים בחשן על שמות שבטי בני ישראל כפי מה שהיו בדגלים ולכן לא היה שם האבן כנגד שבט לוי כי הוא לא היה בדגלים אלא כנגד אפרים ומנשה והתבאר שהיו האבנים מתיחסים אליהם כפי קורבתם וענינם בדגלים ואמנם התיחסות כל אבן ואבן לכל שבט ושבט כבר אמרו בו דברים אבל להיותם אסמכתות וטעמים חלושים לא בחרתי בהם ודי שנדע שהיו האבנים כמספרם וכפי התיחסות' בינם לבין עצמם וזה הוא אמיתת ארבעת החקירות אשר חקרתי בזה. הד' אמר משובצים זהב יהיו במלואותם רוצה לומר שלא יהיו האבנים מונחים בחשן בקשר פתיל הנכנס בנקבים אלא שיהיו שמה במשבצות זהב ובזה יהיה החשן מלא עם משבצותיהם. ואמר והאבנים תהיינה על שמות בני ישראל. להגיד שתהיינה האבנים ההן מתיחסים אליהם בהיות שמותיהם מפותחים על האבנים לא האבנים על השמות. ואומרו משובצים זהב אפשר שנאמר על האבנים אף על פי שהם לשון נקבה מפני שמשמעות אבנים דומה ללשון זכר כמו נשים פלגשים ובעבור זה אמר כאן על האבנים משובצים ולא משובצות. ואפשר לפרש משובצים על הטורים. וכבר זכרו (יומא ע"ג) חז"ל שהיה כתוב למעלה מהאבנים שם האבות אברהם יצחק ויעקב ושבטי ישורון ושהם היו כתובים עם השמות. כאלו תאמר ראובן א' על אודם שמעון ב' על פטדה וכן השאר ובזה האופן היו בכל אבן ואבן ששה אותיות כנגד ששת ימי בראשית והיו באבני החשן ע"ב אותיות כאותיות השם הגדול נמצאת למד שהכהן גדול בבגדי האפוד והחשן היה מוקף לפניו ומלאחריו בי"ב שמות השבטים. הה' אמר ועשית על החשן שרשות גבלות מעשה עבות רוצה לומר שכבר אמר שיהיו על החשן ולצורכו שרשרות מגבילות מרחק החשן והאפוד. והיו על החושן שתי טבעות זהב למעלה בצד הנראה מן האפוד ובהם היו מחוברות השרשרות שרשרת אחת בטבעת אחת ואח"כ היו מחברים שני קצוות שתי השרשרות על שתי המשבצות אשר בשני קצות האפוד. ובשני קצות החשן השפלות לצד הבלתי נראה היו שתי טבעות זהב וכנגדן היו בכתפות האפוד שתי טבעות זהב. והיה פתיל תכלת נתון באלו הטבעות ובו יקשרו החשן עם האפוד מלמטה באופן שיהיה חשב האפוד מלמטה חגור בפתיל התכלת והוא אומרו להיות על חשב האפוד. ויעשה זה כדי שלא יזח החשן מעל האפוד רוצה לומר שלא ישמט לכאן ולכאן מעל האפוד בהיותו מחובר על חשב האפוד והחשב מהודק באפוד על המעיל מצד גבו. ועובר למטה מן האצילים עד שיהיו ראשי החשב נפגעים על השדרה מבין הכנפים ולשם נקשרים ראשי החשב ולא יחגרו ביזע. אבל אמנם לא מצינו תחתית החשן מהודק על המעיל כי אין צורך לו. ואין לחוש אם יעלה וירד החשן על כריסו כיון שלא יזח מלמעלה בעבור התכלת המחברו בשרשרות זהב שבהם תלוי. וביאר התכלית בכלי המקודש הזה ואמר ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחשן המשפט על לבו בבואו אל הקדש לזכרון לפני ה' תמיד רוצה לומר שזה יהיה סבה שאהרן ישא על לבו ותשוטט מחשבתו בשמות בני ישראל המפותחים על חשן המשפט שהוא מונח על לב אהרן וזה יישירהו שתבואהו ההודעה במה שיקרה להם גם שיתפלל עליהם באופן שיזכרו לפני ה' לטובה ויצא לנו מזה שהכהן לא היה נכנס אל היכל הקדש אלא מלובש בבגדיו ושהיה לובש האפוד עם החשן יחד שנאמר ולא יזח החשן מעל האפוד והיה החשן על לבו מלפניו והאפוד מלאחריו. הו' אמר ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים. והנה לא זכרה התורה מה היו האורים והתומים האלה. וכבר בא בשאלות שלא מצאנו בהם עשייה ולבד נתיחסו אל משה כמ"ש ונתת על חשן המשפט את האורים ואת התומים. וכבר חשבו מהחכמים שהאבנים ההמה שהיו כתובים בהם שמות בני ישראל הם עצמם היו נקראים אורים ותומים מפני שהיו מאירים את דבריהם ומתמימים תשובותיהם ואם היה הענין כן מה היה עושה בהם משה שעליו אמר ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים וכן במעשה וישם עליו את החשן ויתן אל החשן את האורים ואת התומים. והוא המורה שהם היו דבר מה נתן משה בחשן כמו שנתן את העדות בארון. גם שזכרם בה"א הידיעה האורים ואת התומים והם לא נזכרו עד כה בשום מקום וכמו שכתבתי בשאלות וכל זה יורה על אמתת קבלת חכמינו ז"ל שהם היו כתבי שם המפורש שכתב משה בידיו ונתן אותם בתוך החשן ולזה היה החשן כפול שנתן הכתיבה הקדושה ההוא בין כפלי החשן והשמות ההם בהיותם שמה היו מעירים הנבואה בהיות הכהן הראוי אליה מסתכל בהם ולזה אמר ונשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו כי השמות שהיו מונחים בחשן היו סבה אל שתשוטט מחשבת הכהן והשמות הקדושים ההם היו מגיעים אליו הנבואה ויגיד העתידות והותרה בזה השאלה הז'. ולהיות בחשן האורים והתומים מעשה שמים ולא מעשה חרש לא נזכרה בהם לשון עשיה כשאר הכלים והבגדים. ונזכרו בה"א הידיעה למעלתם וכמוהו וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ולא נזכרו הכרובים קודם לכן וכמו שכתב הרב רבי משה בר נחמן. וכבר זכרו חכמינו זכרונם לברכה בשביעי (שם) מיומא שיתחייבו בהודעה הזאת שלשה תנאים. והם האחת בבחינת השואל רוצה לומר שיהיה השואל מלך או בית דין הגדול או מי שהצבור צריך אליו. והב' בבחינת השאלה ר"ל שישאל דבר כולל לכל ישראל לא מעשה איש פרטי. והג' מצד הנשאל והוא שיהיה כ"ג ורוח הקדש שורה עליו. וכבר כתב הרב המורה בפרק מ"ה חלק ב' שענין האורים והתומים היה ממדרגת רוח הקדש והיא מדרגה למעלה מן בת קול ולמטה מהנבואה. ואחז"ל (שם) למה נקרא שמן אורים ותומים אורים שמאירים דבריהם תומים שמשלימים דבריהם. ונקראו ג"כ כרתי פלתי כרתי שכורתין דבריהם פלתי שמופלאים במעשיהם ומי שבא לשאול (א"ה נל"ח. אינו שואל. ע"כ) בקול רם ולא מהרהר בלבו אלא כאדם שמתפלל בינו לבין עצמו ומוציא הדבר בפיו ומיד היה הכהן מתלבש ברוח הקדש ומביט בחשן ורואה בו מה שיהיה. אבל איך ישיג הכהן הדברים העתידי' בהביטו באבנים ההמה (א"ה נל"ח. הוא שהיו האותיות שבהן ע"כ) בולטות כנגד פניו של כהן ומפני זה נקראו אורים. אבל יצטרכו לכח אחר יבוא אל הכהן מאת ה' מן השמים בו ידע להצמיד ולחבר האותיות ולהוציא התשובה מהן כי ברוח הקדש שבו ישפוט בלבו באי זה אופן יתחברו ויסודרו האותיות ההן שמאירים לנגד עיניו מבלי טעות ושגיאה ומזאת הבחינה נקראו תומים המשל בזה כי כאשר ישאלו מהכהן מי יעלה לנו למלחמה תחלה היה הכ"ג מכוין בשמות הקדושים ההם שבין כפלי החשן ומביט עם זה באבנים ומיד היו מאירים לנגד עיניו אותיות תשובתו. כאלו תאמר שם יהודה כלו ויו"ד מלוי ושי"ן משמעון ולמ"ד מנפתלי וה"א ממנשה או מאברהם. ובהיות האותיות ההן מאירות לעיני הכהן עדיין לא ידע סדורן כי מן האותיות ההן אפשר שיסודרו תיבות מתחלפות אלא שרוח הקדש אשר בו מכח התומים יישירהו להשיב יהודה יעלה וכמו שביאר כל זה הרמב"ן. ויותר נכון בעיני בדבר הזה לומר שלא היו האותיות מאירות כלן יחד לשיסופק הכהן בסדורן אבל בהיות השאלה על המשל שזכרתי מי יעלה לנו בתחלה היה הכהן מביט בשמות השבטים המפותחים באבני החשן. ורואה ראשונה שהיה מאיר שם יהודה ויקח בלבו ויאמר יהודה הוא. אחר כך יחזור להביט וכבר אינו מאיר שם יהודה כי כבר עשה הוראתו אבל יראה שמאיר לעיניו מחדש יו"ד מלוי או מאחד משאר השבטים ואין מאירה אות אחרת ויאמר בלבו הרי יש לנו יהודה ויש לנו יו"ד ותפסק האור מהאות ההיא. עוד ישוב להביט ויראה עי"ן של שמעון שמאירה לעיניו ויחברו הכהן בלבו אל היו"ד ויפסק אור האות ההיא. עוד ישוב הכהן להביט באותיות ויראה למ"ד זבולון שהאירה ויחברה בלבו עם היו"ד והע"ין שכבר האירו מקודם ויפסק גם אור הלמ"ד. עוד ישוב הכהן ויביט והנה האיר לפניו הה"א של יהודה לבדה ויחברה בלבו לשאר האותיות שכבר היו בידו ותושלם לו התשובה ובראותו שאין אות אחרת מאירה ישיב שואלו דבר יהודה יעלה. ובזה האופן יתחייב שתצא התשובה מסודרת. והענין כלו הוא בהארת האותיות לעיניו ולכן נקראו אורים. ואמנם תומים נקראו בבחינת אמותם והצדקם. והנה היו האורים והתומים כל ימי בית ראשון כי היו הם עצמם אשר שם משה לפני בני ישראל האמנם כשנגנז הארון הכפרת והכרובים ולוחות הברית נגנז ג"כ חשן המשפט עמהם וכאשר חזרו לבית שני עם היות שעשו בגדי הכהנים חשן ואפוד ושמו ד' טורי אבן בחשן ופתחו עליהם שמות בני ישראל. הנה לא היה הכהן בכל זמן בית שני משיב באורים ובתומים וזה לשתי סבות. האחת מפני שלא היו שם כל שבטי ישראל כי אם שבטי יהודה ובנימין בלבד כי שאר השבטים כבר הגלם מלך אשור ולכן לא היה מגיע לכ"ג הרוח הקדש שהיה שורה עליו בזכות י"ב השבטים בהיותם על אדמתם. והשנית מפני שכתבי שם המפורש הקדושים שנתן משה בין כפלי החשן כבר לא היו בידם כי נגנזו בחשן הראשון שעשה משה והם היו עצם האורים והתומים. ולכן היה העיקר חסר מן החשן ובעבור זה לא היה משיב ואולי שלזה כיון יתברך באומרו למשה ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים כי הוא עליו השלום יהיה הנותן אותו שמה ולא אחר. וכבר העירו קצת מהחברים ספקות בענין השגת האורים והתומים. הא' אם היה יהושע נביא כמו שהעיד הכתוב בספוריו ועמדה לו חמה ברקיע שהוא הגדול שבנסים. איך היה מצטרך לשאול באורים ובתומים בהיותם מדרגה למטה מהנבואה והכתוב אומר עליו ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים. הב' אמרו חכמינו זכרונם לברכה שאע"פ שיעודי הנבואה חוזרים יעודי האורים והתומים אינם חוזרים ואם מדרגת הנבואה היא למעלה ממדרגת האורים איך יתכן שיהיו יעודיהם קיימים בלתי חוזרים ויעודי הנבואה חוזרים. הג' אם היתה נבואת משה למעלה ממדרגת הנביאים כלם בהיותו מנבא בכל עת שירצה. איך יתכן שבמעשה האורים והתומים שהיא מדרגה שפלה מכל מדרגות הנביאים יהיה הכהן הגדול מוכן בכל עת שירצה להשיג השגתו שווה למדרגת משה רבינו בנבואתו. וכמו שהעירותי בשאלות. ומה שראוי לומר בתשובתם הוא שצורך יהושע למשפט האורים והתומים לא היה ליתרון רוח הקדש על הנבואה אלא למה שהנבואה לא היתה שורה על הנביא בכל עת שירצה כי אם למשה רבינו בלבד. וכדי שהאומה בעת הצורך אולי שיהושע בנבואתו לא יהיה מוכן להנבא לא תהיה חסרה מידיעת העתיד לבוא עליה לכן המציאה ההשגחה האלהי' המעשה הזה מהאורים והתומים כדי שבכל עת יוכלו לדעת בו מה פעל אל. ולזה נאמר ביהושע ולפני אלעזר הכהן יעמוד. וגם נוכל לומר שבימי משה לא הגיע יהושע למדרגת הנבואה ולכן נאמר ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים. אבל שאז דבר עמו לא קודם לכן בחייו. ולמה שהיה התועלת המושג מהמעשה הזה נתינת העצה אחר השאלה לצורך כלל ישראל. לכן אם היה היעוד ההוא מהאורים חוזר היה התועלת בטל כי אין תועלת בתשובת השאלה אם ישאר אחריה הספק ההוא בעינו ולזה היה מהשגחת השם על האומה שיהיה היעוד מהאורים והתומים בלתי חוזר. גם שהיה משפט האורים בלבד בדברים שיהיו תכף ובמעט זמן כאלו תאמר הארדוף אחרי הגדוד הזה האשיגנו ודומיהם. ולכן היה היעוד בלתי חוזר כי לא יהיה שם זמן בכדי שישתנה המקבל מטוב לרע ומרע לטוב לשבעבורו תשתנה גזרתו ויעודו וכמו שכתב הרלב"ג. ואמנם למה היה בכל עת המעשה הזה. הנה הוא לשתי סבות האחת להשגחת השם על כל האומה כדי שלא יחסר להם מגיד מה שיהיה ויצטרכו לבקש מנחש ומעונן ומכשף. והב' לקלות מדרגת רוח הקדש בהקש אל מדרגות הנבואה ולכך היתה הנבואה צריכה זמן והכנה ראויה אליה אמנם האורים והתומים הכהן המוכן היה מספיק לו התבוננות והכנה מה להשגת תשובתם מה שלא היה כן בנבואה. והותרה בזה השאלה הח'. והמקובלים כתבו שהיו י"ב אבנים מפני שהשם הגדול מיו"ד ק"ה וא"ו ק"ה יש לו י"ב צירופין לא יותר ואלו הם ידו"ד יהה"ו יוה"ה הו"הי הוי"ה ההי"ו והי"ה והה"י ויה"ה הה"וי היה"ו היו"ה בשכמל"ו. וכל הצירופין האלה מורים על ההויה וסוד מציאות הש"י כדכתיב אני ה' לא שניתי מה שאין כן בשאר השמות כי בהיפוכן תמצאם לפעמים שונין הכוונה סימן לדבר הם קנאוני בלא אל כלומר שהיו מהפכין ועושין מאל לא ויאמרו לא הוא. וכנגד אלו הי"ב צירופין באו שנים עשר אבנים לשנים עשר שבטים כל שבט היה לו חותם בצירוף אחד מאלה הי"ב כדכתיב (דניאל ט' י"ט) כי שמך נקרא על עירך ועל עמך. הרי ביארתי לך ענין החשן והאורים אשר בו. ונבוא לפרש שאר הבגדים:

המעיל קראו הכתוב מעיל האפוד לפי שהאפוד היה נתון עליו לחגור וצוה השי"ת בענינו ג' דברים הא' שיהיה כליל תכלת רוצה לומר שכלו יהיה מתכלת ולא יהיה מין אחר מעורב בו כדי שיראה המעיל דבר אחד והאפוד אשר עליו דבר אחר. ואלו היה המעיל מתכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר כמו האפוד יחשבו הרואים שהכל דבר אחד מעיל ואפוד על כן צוה יתברך שיהיה המעיל כלו תכלת בלבד כי בזה יתראה הבדלו מהאפוד. ועל זה אמר הכתוב ועשית את מעיל האפוד שיעשה המעיל באופן שיבדל מן האפוד אשר עליו. והב' אמר והיה פי ראשו בתוכו רוצה לומר שראש המעיל שהוא פיו כי שוליו הם תחתיתו ופיו הוא ראשו שבו יכניס הכהן ראשו. אותו הפה יהיה ארוג מעשה אורג ושפתו והוא שפת היריעה הקיצונה יהיה לתוכו לצד פנים ליופי כדי שלא יראה בולט מחוץ. ואמר שפה יהיה לפיו סביב מעשה אורג. להגיד שלא יחתכו פי ראשו במספרים ושוב יתפור לו במחט שפה סביב ונתן הטעם באומרו לא יקרע רוצה לומר כדי שלא יקרע המעיל כי צריך המעיל להיות חזק כיון שהוא נושא לאפוד ולחשן וכ"ש בשפתו שכל הכובד תלוי בו. ואומרו כפי תחרה יהיה לו פרש"י כפי שריין שמכניסין הטבעות זו בזו ומתחילין מן הפה ועושים מעשה רשת סביב בטבעות על שוליו וכן נארג המעיל על זה הדרך עצמו. והיה אם כן המעיל כמו גלימה סגורה מכל צד ואולי היו בו שנים נקבים מן הצדדים. ומשם היה מוציא הכהן זרועותיו. וכתב רש"י שהיה המעיל כגון חלוק כמו הכתנת ואינו כן. אבל האמת הוא כדברי הרמב"ן שהי' בגד יתעטף בו כמ"ש (שמואל א' כ"ח) והוא עוטה מעיל והיה לו כנפים כנף מלפניו וכנף לאחריו. וכמ"ש ויחזק בכנף מעילו ויקרע. הג' אמר ועשית על שוליו רימוני תכלת וארגמן וגומ' ופעמוני זהב וגו' רוצה לומר שיעשה על שולי המעיל סביב רימוני תכלת וארגמן ותולעת שני והיו בצורת רימונים שלא פתחי פיהן וכמותם ידוע מצד מספר החוטים שהיו בהם שכתוב בפרשת פקודי שהיו משזר שהוא שם מורה על החוט הנכפל שמונה כי הוא כמו שכתב הרלב"ג נגזר משזרה שהיא השדרה שיש בה צלעות רבות. ואמנם הפעמונים פרש"י שהיו לעצמן פעמון זהב אחד בין שני רימונים. וכבר הקשה עליו הרמב"ן שא"כ לא יהיו הרימונים משמשין כלום גם שהי' צריך הכתוב לפרש במה יתלה הפעמונים ואם יעשה טבעות לתלותן בהן. אלא שהיו הרימונים חלולים והפעמונים טמונים בהם ונראים מתוכם ולא פירש הכתוב מנינם. אבל רבותינו אמרו שהיו ע"ב רוצ' לומר ל"ו מלפניו ול"ו מאחריו כדאית' במסכ' זבחים (ד' פ"ח) ונתן הטעם ברימונים והפעמונים האלה באומרו. ונשמע קולו בבואו אל הקדש לפני י"י ובצאתו ולא ימות רוצה לומר שבזה ישמע קול אהרן בבואו אל הקדש כי הקול ההוא יעירהו להתבונן שהוא בקדש ומה שהי' מוטל עליו מהבגדים ובזה יחיה ולא ימות למעוט התבודדותו. כי מפני זה עצמו צוה שלא יכנסו הכהנים שתויי יין למקדש כדי שהיין לא ימנעהו מהתבודד ומהתבונן בדברים האלה כראוי. ואפשר לומר שהי' השמעת קול הפעמונים כדי שידעו מבחוץ כי הכהן חי כי אלו היה מת לא היו נשמעים וז"ש ונשמע קולו וגו' ולא ימות כמו שאחז"ל בכהני בית שני שאם היתה אמונה רעה בלבם היו מתים בהכנסם למקדש וכאשר לא היו שומעים פסיעותיו היו יודעים שהוא בחטאו מת. ולכן נאמר ונשמע קולו וגו' בבואו אל הקדש ובצאתו ולא ימות. והמקובלים אמרו שהי' זה כעין נטילת רשות להכנס כי הבא בהיכל המלך פתאום מבלי רשות חייב מיתה כמו שנזכר באחשורוש שמי שיכנס בחצר הפנימי מבלי קריאה אחת דתו להמית. וכאלו בזה היה הכ"ג משמיע קולו וקורא הוציאו כל איש מעלי ואבוא אל עבודת המלך כמ"ש וכל אדם לא יהיה באהל מועד וגו' וכן בצאתו ברשות כדי שיודע הדבר ויבואו משרתי המלך מלאכי עליון ללוותו. ואחרי שהשלים לצוות על האפוד והחשן והמעיל צוה עוד על הציץ שהוא הלבוש הרביעי המיוחד לכ"ג ואמר ועשית ציץ זהב. וצוה בו יתברך ג"כ שלשה דברים. הא' שיהי' הציץ מזהב טהור לא זהב מעורב עם סיגים כי להיותו קדש לי"י היה ראוי מפני כבודו שיהי' זהב טהור ונקי לא מתכלת וארגמן ותולעת שני ושש כמו שהי' האפוד והחשן. ונקרא ציץ מלשון מציץ מן החרכים וזה לפי שהציץ היה עומד על מקום הכח המצייר והמציץ. השני ופתחת עליו פתוחי חותם קדש לה' כלו שיפתחי בחרט אנוש על רצועת הזהב ההיא אלה הדברים קדש לה'. ויהיה פתוחי חותם כתב מפורש והאותיות היו בולטות לא כמו השמות שבכתפות האפוד ובחשן שהיו שם האותיו' שוקעות שנאמר תפתח את שני האבנים אבל האותיות אשר בציץ היו בולטות. ואם היו בשטה אחת היו כתובות כן קדש לה'. ואם היו בשני שטין היה קדש מלמטה ולי"י מלמעל' כי הוא עליון על כל הנמצאים. והג' אמר ושמת אותו על פתיל תכלת רוצה לומר שהציץ לא יהיה מקיף את כל הראש בשלמות אבל יהיה מגיע מאוזן לאוזן מלפניו והיה קושרו בפתיל תכלת שהיה נכנס בנקבים שהם בקצוות הציץ אצל האזנים. ואותו הפתיל תכלת היה קושר באחרית העורף. והיה המצנפת מבגד פשתים דקה זכה ולבונה וכמ"ש (זכריה ג') וישימו הצניף הטהור על ראשו ועל המצנפת היה הציץ כדמות עטרה. וכן הוא אומר הסר המצנפת והרם העטרה ולכך צוה על הציץ וישימו אותו על פתיל תכלת וישימו הפתיל על המצנפת שהיה מביא אהרן כי כל הנכבדים מישראל היו מביאי' מצנפת על ראשיהם מלמעלה. ואחרי אומרו יהיה על המצנפת אמר הכתוב עוד אל מול פני המצנפת יהיה. לפי שפני המצנפת הוא נגד עליון הראש ויעמוד למולו וכנגדו המצח ולכן נאמר והיו על מצח אהרן ונמצא בין הציץ ובין פני המצנפת מקום פנוי להנחת התפלין כדבריהם ז"ל ובדרך הזה התישבו הפסוקים וכמו שכתב הרמב"ן. ואתה תדע שמהכהנים לא היה לובש מצנפת רק הכ"ג מאחיו. אמנם בניו ושאר הכהנים ישימו מגבעות שהם מקיפים כל הראש מבלי כפלים אלא כמו כובעים וחז"ל אמרו שהמצנפת ארוכה שש עשרה אמה והרי היא כצניף שצונף בה את הראש מגלגל ומחזיר ומגלגל סביב ראשו כפל על כפל. האמנם בעבור שהיו המגבעות מכסות את הראש כמו המצנפת נקראו ע"ד העברה מצנפת ולכך אמרו כ"ג משמש בשמונה בגדים וההדיוט בד' בכתונת ומכנסים ומצנפת ואבנט מוסיף עליו כ"ג חשן ואפוד ומעיל והציץ. ונתן הכתוב טעם במעש' הציץ באומרו ונשא אהרן את עון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לכל מתנות קדשיהם. ולא ביאר איזה עון הקדשים. (א"ה נל"ח ואז"ל אם עון פגול הרי ע"כ) כבר נאמר בפגול לא ירצה. וכן א"א שישא עונם אם היו בעלי מומין ולא ישא עונם גם כן אם היו המקריבים טמאים והית' טומאתם ידועה כי התורה הגבילה ענינם (א"ה נל"ח. ועון הקדשים נאמר ולא עון המקריבים ע"כ) ולכן ישאר שהעון שהי' הכהן מכפר עליו עם הציץ היה הטומאה בלתי ידועה כגון שנטמא המקריב בטומאת התהום שהוא בלתי ידועה לו ולא לזולתו וכן אם נטמא הקרבן ולא נודע לו עד שהקריב את אמוריו שהציץ מרצה עליו כמו על הטומאות שנאמר את עון הקדשים רוצה לומר ששגגת הקדשים הוא נושא אבל אינו נושא שגגת המקריבים. ואמר והיה על מצחו תמיד לפני י"י להגיד שבעבור שהציץ בא לרצות על עון הקדשים היה ראוי שיהי' על מצח אהרן בכל יום ויום כי הקרבנות היו קרבים בכל יום כדי שיתן את לבו להתפלל עליהם ולישא עונם תמיד. ויש מי שפירש ונשא אהרן את עון הקדשים שהי' הציץ מכפר על המחשבות הרעות. וכן המצנפת על האמונות הנפסדות ולכך הונח על הראש כי משם תצא הדעת והמחשבה. אבל אומרו עון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לכל מתנות קדשיהם אינו סובל הפירוש הזה. ואחרי שזכר מעשה הציץ זכר הכתנת שכל כהן היה לובש כתנת בד על בשרו האמנם כתנת הכ"ג היתה יתיר' על כתנות הכהנים ההדיוטים במה שכתנתו היתה משובצת כלה משבצות משבצות ולכך קראה כתנת תשבץ כי היא היתה עשויה מפשתן שחוטו כפול ששה. והיתה משובצת ר"ל עשויה בתים בתים והיו לכתנת בתי ידים כדרך הלבוש השלם ואמר ושבצת בחירי"ק תחת השי"ן שהוא פעל יוצא כאומר צוה לחכמי לב שישבצו את הכתנת. ואחרי שצוה על הכתנת צוה על המצנפת ואמר ועשית מצנפת שש רוצה לומר שיעשה את המצנפת מפשתן שחוטו כפול ששה ולא היתה משובצת אבל היתה ארוכה והיה צונף בה הכ"ג את ראשו צנפה על גבי צנפה. אמנם בני אהרן ושאר הכהנים ההדיוטים לא היו להם מצנפת אלא מגבעות כמו שזכרתי. וכמו שביאר באומרו ומגבעות תעשה להם. ואחרי שזכר המצנפת זכר האבנט ואמר ועשית להם אבנטים ולא אמר זה על בני אהרן בלבד כי אם גם כן על אהרן ולכך אמר והלבשת אותם את אהרן ואת בניו אתו וגו'. והאבנט היה חגור שהיה חוגר בה את הכתנת תחת אצילי ידיו כרך על גבי כרך וארוך היה מאד והוא היה גם כן לכ"ג נעשה משש ותכלת וארגמן ותולעת שני מעשה רוקם כמו שהתבאר בפרשת פקודי. והיה האבנט הזה כלאים כי היה שם צמר ופשתים ולכן לא היה כהן הדיוט יכול לחגור בו אלא בשעת העבודה אבל בשאר העתות היה חוגר אבנט של בד לבדו ולא מעשה רוקם כמו אבנט הכ"ג. אבל הכ"ג היה חוגר אותו בשעת עבודה ובשעת שאין עבוד' גם כן. ואמנם לבני אהרן שהם כהנים הדיוטים תעשה כתנות רוצ' לומר שלא יהיו כתנתיהם תשבץ ככתנת הכ"ג. ואמר ועשית להם אבנטים רוצ' לומר לא מעשה רוקם. ואמר ומגבעות תעשה להם כלומר לא מצנפת ובזה הבדיל בגדי הכהנים ההדיוטים מבגדי הכ"ג. האמנם גם אותם הבגדים אשר להם יהיו לכהנים ההדיוטים לכבוד ולתפארת שכל רואיהם יכירום שהם משרתי עליון. ואמנם אומרו והלבשתם את אהרן אחיך ואת בניו אין הכוונ' שכל הבגדים שנזכרו בפרשה ילבשם אהרן ובניו כלם בשוה אלא כל אחד הראוי לו רוצה לומר אהרן כל השמונה בגדים שזכר. ובניו ארבעת הבגדים הראוים להם. ועם זה צוה שימשח אותם וימלא את ידם של הכהנים והוא הקרבנות שיזכרו בקדושתם ובזה תקדש אותם וכהנו לי כלומר יהיו מיוחדים לעבודתי. והנה לא זכר עם הבגדים האלה את המכנסים וזכר אותו אחרי הזהרת המשיחה הקדושה שנאמר ועשה להם מכנסי בד וגו' לפי ששאר הבגדים אמר שהיו לכבוד ולתפארת שכל הרואה אותם מלובשים בהם ידעו כי הם אנשי קדש אך מכנסי בד לא היו נראים לעין ולכך לא היו לכבוד ולתפארת. אבל הם מדרך הצניעות לכסות בשר הערוה בגשתם אל המזבח לשרת אם בגדיהם קצרים או כדי שלא יגביה הרוח. ולזה ממתנים ועד ירכים יהיו. ואין ראוי שיובן המאמר הזה שיהיו המכנסים מסוף המתנים עד התחלת הירכים כי אין ביניהם אמצעי ולא גם כן מסוף המתנים עד סוף הירכים כי לא תתכסה בהם הערוה כראוי. וכל שכן אם היו מראש המתנים עד ראש הירכים ולכך יהיה הרצון בזה מראש המתנים עד סוף הירכים ואמר והיו על אהרן ועל בניו להגיד שיהיו המכנסי' שוים באהרן כהן גדול ובבניו כי לא יהיה הבדל ביניהם בלבוש הזה כמו שהוא בשאר הבגדים שזכר. ואמר בבואם אל אהל מועד כנגד אהרן כי הוא היה נכנס שמה או בגשתם אל המזבח לשרת בקדש כנגד בניו והכהנים ההדיוטי' שהם המקריבים על המזבח החיצון כי אם עבדו בזולת זה האופן חייבים מיתה בידי שמים. ולפי שבאו האזהרות האלה כלם בשם אהרן ובניו והיה זה הדין עצמו נוהג עם כל כהן גדול וכהנים הדיוטים שיהיו בכל דור ודור. לכן אמר בסופם חוקת עולם לו ולזרעו אחריו. הרי לך פירוש בגדי הכהנים כפי פשוטיהם. ונבוא עתה לבאר הרמז אשר ירמזו אליו כפי המדות והדעות הראוים אליהם:

והנה ראיתי להראב"ע בזה דעת דרך ואיש וזר והוא כפי חכמת בעלי תכונת הככבי' וכפי מה שהבנתי מרמיזותיו יאמר שהאפוד היה מורה על מהלך צבא השמים במהלכם האמצעי לבד שצריכים האצטגנינים לחשוב קודם החשבון של המהלך האמתי. ואח"כ צריכים לתקן ולהוסיף ולגרוע כדי שיאות מראית העין אל החשבון. והנה המהלך האמצעי של הכדורים ידוע הוא ונקל לדעתו אך לא יוכל לחתוך המשפט על פניו אשר ישתנה למראות העין כפי שנוי המקומות באורך וברוחב ולזה נושאי האפוד היו רבים והכרתי והפלתי שהוא הכהן המופלג בחכמ' שופט באורים ובתומים בחשן המשפט שהיה בנוי כפי מהלך האמתי וכפי שנוי הנטיות באורך וברוחב ופירש החכם שכתפות האפוד ובהם שתי אבני שוהם כתובים ומצויירים י"ב צורות על שמות בני ישראל ששה בימין וששה בשמאל היה רומז אל חשב גלגל המזלות שהוא מקום מהלך השמש האמצעי בשנה תמימה והם צורות י"ב מזלות רק נחשבות כן למי שעומד באמצע הקו שוה אשר חשב גלגל המישור עובר ומקיף נגד קדקדו אשר ששה מהמזלות נוטים מצד ימינו וששה מצד שמאל אך חשן המשפט היה בנוי כנגד אמצע ארץ ישראל ובתהליכות צבא השמים האמיתי ולזה היה הכהן גדול שופט אמת בו ומגיד העתידות ולא יטעה על הרוב רק לפרקים כמו שמצינו בפילגש בגבעה ובעי. ויראה כי באורים ובתומים הפיל יהושע גורלות ונלכד עכן ונקרא הכהן הלובש חשן המשפט כרתי ופלתי וצורות הככבים נקראו אורי' מל' (ישעיה מד) חמותי ראיתי אור ועל שם שהם מאירים ואע"פ שנקוד בשורק דינו מלאפום על דרך לעושה אורים גדולים. והתומים הם גופי כדורים שהם מתאימות זו בזו וחוברות זו לזו מן הגלגל העליון עד מרכז הארץ כגלדי בצלים. וי"ב אבנים שבחשן המטפט היו כפי מהלך מזלות האמתי נטויים על אמצע ארץ ישראל. והנה מעשה החשבון כפול מהמהלך האמצעי והאמתי ובין שני החשבונות האלה יצא משפט האורים והתומים ישר לעת הצורך. וזה היא מה שרמז החכם הזה באמרו וז"ל וחשב האפוד הוא המישור על אמצעיתו על כן הששה על כתף השנית ואלה הם כפי המחשבת ר"ל חשבון האמצעי ע"כ הם באבן אחת על מספר ב"י ועל שמותם כתולדותם וככה הששה השניים רק המשפט איננו כפי החלוק בלב רק כפי החלוק למראה העין. ובעבור הנטיה אמר וירכסו את החשן מטבעותיו אל טבעות האפוד היה החשן כפול ששם היו האורים ותומים שמורים עד עת הצורך אז יתנום מחוץ אל החשן. והנה אבני השהם שוות ומעין אחד ואין ככה אבני החשן כי אבני השהם הם לזכרון. ומשפט בני ישראל על אבני החשן. והאורים ותומים לא זהב וכסף היו והמספר ידוע בראיות גמורות מהעליון והשפל והמשכיל יבין עד כאן לשונו. הנה זה הוא דרך הראב"ע סודו וכוונתו. ואין ספק אצלי שזה הוא גם כן דעת הרלב"ג שכתוב שהיו האורים רמז לככבים והתומים לגופי הכדורים וגם כתב שמפני זה היה המעיל כלו תכלת לרמוז לעצם הגלגל הסובב. ואמנם הציץ והמצנפת ושאר הבגדים כלם יחסום על דבר מזה הדרך. וכבר ישיג אל הדרך הזה ספק גדול והוא כי אם היו האורים והתומים מעשה חרש זהב וכסף למה לא נזכרה בהם עשיה כמו שנזכרה באפוד ובחשן גם שנזכרו בה"א הידיעה האורים התומים מה שלא נזכר בכלי ולא בבגד אחר כמו שביארתי. ואם היה כל זה דבר חכמה וחשבון הככבים במסלותם. למה נתיחס לכהן גדול והלא כל איש ישראל החוזים בה רבים יגידו באורים ותומים. ולמה זה לא היו משיבים אלא למלך או למי שהצבור צריך אליו כי הנה לכל איש ואיש תהיה הוראת המערכה גם כן. ואם היו כל זה דברי איצטגנינות למה היה משפט האורים בבית ראשון ובזמן בית שני אין פוצה פה ומצפצף גם באורים אלא שכל זה הדעת הוא שוא ודבר כזב והאנשים האלה מפרשי התורה שלמים הם אתנו כדי להגדיל חכמתם הקטינו מעלת הדברים האלדיים ועשו הדברים הנעשים בדרך הפליאה כפי ההשגח' האלדית שהם ממין חכמתם הבוקה ומבוקה ומבולקה שרי להו מאריהו כי הוא זמה והוא עון פלילי:

ודרך חז"ל הוא רחוק מזה. אמרו במדרש רבה אמר רבי כשם שהקרבנות מכפרין כך הבגדים מכפרין דתנן כהן גדול משמש בשמונ' בגדים וההדיוטו' בד' כתונת מכנסים מצנפת אבנט מוסיף עליהן כהן גדול חשן ואפוד ומעיל וציץ. וכתב אנבוניט בפירוש זה המאמר רצו בזה שכל אחד מחשובי האומה ויחידיה צריך למה שיורו ארבעת הבגדים ההדיוטים. אם הכתונת שרומז לשלמות המעשים הגופיים כלם והתכונות המדותיות הצריכות לבני אדם כמו שהכתנת מלבוש כללי לגוף. אחר כך יבואו מכנסים להעיר על עזיבת המותרות והדברים המגונים כתענוגי הגופות ובחירת המצוע בהם שנאמר ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה ממתנים ועד יריכים יהיו. ואמרו חכמינו זכרונם לברכה כל מי שהוא להוט אחרי בולמוס של עריות סוף מאכילין אותו מבשרו. והאבנט בא להדק המכנסים ולדבקם לגוף בחזקה ויעיר על התחזק האיש השלם בהתגברות וממשלת על טבעיו ונחיותיו הנדחפים לרע כאמרו ומושל ברוחו מלוכד עיר. ובמדרש אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל בראתי לכם יצר הרע שאין רע ממנו הלא אם תיטיב שאת היו עוסקים בדברי תורה ואינו שולט בכם אם פורשים אתם מדברי תורה הרי הוא שולט בכם שנאמר ואליך תשוקתו אין משאו ומתנו אלא בך ואם אתה רוצה תמשול בו. והוא אמת מבואר שהמונעים לו ימנה מספרם והם מקיפים את האדם מכל צד מבית ומחוץ. אבל בשלילת המחשבה מהם כל מה שאפשר ומהמותרות ביחוד שאין בהם הכרח בשמירת הגוף ובריאתו יהיה לשלם בטחון מהכשל ברעתם ומאיבודו בסבתם. וכבר נתן לו היכולת והאפשרות על זה בטבע בבחירה שנתן בו. ואמנם המצנפת בא על תיקון המדות והאמונות התלויות בחוק הי"ת ובמעשיו להיותו הכלי המקיף על חדרי המוח שהם מקומות התבונה והזכרנות ומקום החושים והדבור החיצוני שצוה הי"ת גם כן להזהיר. וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה על זה. מאי פושעי ישראל בגופם קרקפתא דלא מנח תפילין מעולם. הנך רואה שהשלמות שירמוז אליהם ארבעת הבגדים האלה הם הצריכים לתקון כל איש שלם ונכבד מהאומה ואמנם ארבעת הבגדים שהיה מוסיף עליהם הכהן גדול הם היו מורים על יסודות האמונה ועיקריה ולכן היו מיוחדים בו מאשר הוא המנהיג הכולל לאומה כפי התורה. אם האפוד בא להעיר וללמד מעלת האומה הזאת ולכן הושמו שמות השבטים בשתי כתפות האפוד כי כמו שהראש הוא הגבוה והכתפות הם אחריו היותר עליון שבגוף. כן יעיר שהאדם במינו הוא השלם והמעולה שבנמצאים אחרי המלאך והגלגל שהם הראש באמת. והנכבד מהמין האנושי כלו היא האומה הזאת מצד התורה והם שמות בני ישראל. וכמו שהראש הוא מעיין מכל צד בכתפות וכל מה שירד ממנו יפול עליהם. כן מגמת ההצלחות כלם שישפיעו העליונים שהם כערף להראש תכלית הראשון הוא האומה הזאת כשהיא מוחזקת בשלמותה. כאומרם במדרש זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך כל המשקין שאדם מערב בהן אין אדם יודע אי זה עליון ואי זה תחתון אבל שמן זה אפי' אתה מערב אותו עם כל המשקין שבעולם הוא נתון למעלה. כך ישראל בשעה שעושים רצונו של מקום נתונים למעלה שנאמר ונתנך ה' עליון על כל גויי הארץ. וזה הוא אמרם גם כן אין תשוקתן של גשמים אלא לארץ שנאמר (תלים ס"ח) פקדת הארץ ותשוקקה. אין תשוקתו של הקדוש ברוך הוא אלא על ישראל שנא' ואליך תשוקתו. ואם המעיל בא לעורר על אמונת ההשגחה האלהית בדרכי בני אדם ועל כן הושמו בו פעמוני הזהב שהיו משמיעין קול לדעת התנועה והמעשה כאלו יעירהו שיש למעלה ממנו עין רואה ואוזן שומעת כל מעשיו ושא"א הסתרו הוא ומעשיו ומחשבותיו ודבריו מהי"ת. והוא אמרו ונשמע קולו בבואו אל הקדש לפני ה' ובצאתו ולא ימות ירצה בבואו הגמול במעמדו והישרת שלמותו והוא בואו. והעונש במותו והוא אומרו ובצאתו. ובמדרש (תלים י"ח) יפה נוף משוש כל הארץ שלא היה אחד מישראל מיצר בהיות בית המקדש קיים למה שהיה אדם נכנס לשם מלא עונות ומקריב קרבן ומתכפרין לו והוא שמחה רבה. ואמנם החשן והציץ שניהם היו מפרסמין ענין הנבואה ורוח הקודש המיוחדים באומה. וזה כי ההגדה הבלתי נבואיית תהיה אם בדמיון לבד ותקרא קסם ואם במשפטי הככבים ותקרא חכמת השמים והיא היותר נכבדת אחרי הנבואה אע"פ שלא תעשה בהקש ומושכל אלא בשרשים מונעים בנסיונות קדומים עם כל זה היא מלאכה שמונחה נכבד. ואופני עשייתה בלתי מושגים אלא על דרך מחשבה והתבודדות כשאר המלאכות המעשיות העיוניות. וכל מה שיהיה לו שום התלות בעיון ייוחס ללב תחלה אצל בעלי הלשון. וגם כי הלב הוא התחלה ראשונה לכל הכחות לכן צוה שיתן החשן על הלב. ושהוא יורה ויגיד משפטי ענינים נבואיים שאי אפשר להגידם בעיון משפטי הככבים בענין האומה ומקריה ואודותיה. והוא אמרו ונשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו לפני ה' תמיד. והושמו בו שמות הי"ב שבטים להגיד שזאת ההגדה הנבואיית מיוחדת בבני ישראל לבדם לא בזולתם כלל. הרי שהחשן הוא מורה מציאות הנבואה בישראל שהוא למעלה מחכמת המערכה השמימיית. והציץ הושם על המצח מקום חדר הדמיון להגיד ולהודיע שההגדה הנבואיית נכבדת מאד מן הקסם שהתלותו בדמיון לבדו. כי הקוסמים השופטים בכח דמיונם בלבד יחטאו ויכזבו ברוב הפעמים ולא יגיעו לעולם למה שתגיע אליו הנבואה ורוח הקדש ולזה היה כתוב על הציץ קדש לה' כי לא היה כקסם ששוא ודבר כזב ידבר ומפני שלמות ההגדה הנבואיית על הככביית והקסמיית אחז"ל (ברכות ד' ד') אורים שמאירים את דבריהם תומים שמתמימים את דבריהם רוצה לומר שההגדה הקסמיית תבא ברמזים נעלמי' מאד באותות רחוקים כאמרם (מגילה ל') קל גברא במתא וקל איתת' בדברא אמנם אלו יאירו דבריה' ויחליטום כי גם משלי הנביאים מיד היו הם משיגים פתרוניהם שאלו היה הנביא מספק על דבר ממה שיראה לא היה מחליט לעשות עליו פעולות מסכנות מבהילות כענין העקידה וזולתם. ואמנם ההגדה הככביית ואם היא יותר מבוארת ויותר נכבדת מהקסמיית הנה היא גם כן תכזב פעמים רבות לסבות נודעות בחכמה ההיא מצורך שמירת תנאים רבים שיעלמו קצתה לפעמים בהכרח וכמאמר הנביא (ישעיה מ"ז) יעמדו נא ויושיעוך הוברי שמים החוזים בככבים מודיעים לחדשים מאשר יבואו עליך. ודרשו חכמינו זכרונם לברכה מאשר ולא כל אשר. אבל הכלים הקדושים האלה הם תומים שדבריהם תמימים בשלמות גדול. והוא אמרם ז"ל גם כן אין הקדוש ברוך הוא נגלה לאומות העולם אלא בחצי דבור. והוא מליצה נכבדת שהנבואה תבוא בדבור שלם על הכח הדברי והמדעי. אמנם הקסם המיוחד לאומות העולם נגלית השגתם בחצי דבור. והוא המדמה בקסם בלבד. הנה הדרך הזה ברמוז הבגדים הוא נכון כפי התורה וכפי הסבר' המיושרת:

ודרך שני נוכל לבאר ברמז הבגדים האלה וענינו הוא שהבגדים שצות' התורה שילבש הכהן גדול היו משני מינים מין מהבגדים היותר משובחים. והם המיוחדים לכה"ג בלבד. והם חשן ואפוד ומעיל וציץ ומין מהבגדים שאינם כל כך משובחים וילבשו אותם או דוגמתם שאר הכהנים ההדיוטים והם מצנפת ומכנסים ואבנט והנה הבגדים המשובחים היו מונחים בד' מקומות מגופו כי הנה על הראש היה המצנפת והציץ שעליו והחשן היה על לבו. והאפוד היה על גבו מאחריו והמעיל היה מכסה אותו בכל אבריו. ללמוד מזה שהיו הבגדים האלה כסות לד' אברים הראשיים שבאדם שהם המוח והלב והכבד וכלי ההולדה כי המצנפת והציץ שעליו היו מכסה למוח ומונחים עליו. והיה החשן מונח על לבו והאפוד היה מונח על הכבד על גביו מצד אחורי הכהן והיה המעיל מכסה כלי ההולדה כלם ומונח עליהם רוצה לומר הכליות והמקור והאמה והאשכים שהם לצורך שמירת המין שלא ימות והפסד אישו מבלי השאיר לו אחרית ותקוה ולכן צוה שיעשו במעיל פעמון זהב ורימון רומזים לחזרת חלילה אישי המין בבוא זה אחר סור זה וכמו שאמר ונשמע קולו בבואו אל הקדש ובצאתו ולא ימות. כי בבוא האדם בעולם הזה ישמע קולו ותורתו ויחיה את נפשו ולא ימות. והיו הבגדים האלה מורים הוראות. ראשונה כפי האברים שהונחו אליהם להגיד שראשו של כהן גדול ומחשבותיו יהיה קדש לה' לא מחשבות ואמונות נפסדות חלילה. ולזה היה המצנפת והציץ על הראש. והיה החשן על לבו להגיד שתמיד יהיו מחשבותיו ותפלותיו בעדו ובעד כל קהל ישראל ולכך היו שמותיהם בחשן כאומר כל מעיני בם. וכן היה האפוד על הכבד וכנגדו מונח על הגב להגיד שלא יאכל ולא יעכל כבדו כי אם דבר טהור וקדוש כפי מה שצותה התורה האלהית והיה המעיל מכסה כלי ההולדה להגיד שהיו כל ההולדה שלו קודש ולא יטפל בדבר וביאה אסורה לא בפרהסייא ולא בסתר. כי פעמון זהב ורימון היו על שולי המעיל וכל דבר סופו להשמע בקרב ישראל גם היה בזה הוראה שנית והוא כי היו הבגדים המשובחים האלה ארבעתם מורים ורומזים לד' עבודות מקודשות שהיה עובד הכ"ג בבית ה' על ד' כלים קדושים. העליונה מהם להזות שבע פעמים על הפרכת ולפני הכפרת אחת בשנה ביום הכפורים. וכנגד העבודה הזאת שהיה עושה בקדש הקדשים היה המצנפת והציץ כי נזר אלהיו על ראשו לבוא אל חצר בית המלך פנימה. והעבודה השני' היא להעלות נר תמיד על המנורה הטהורה בהיכל השם. וכנגדם היה מביא החשן על לבו אשר בו היו האורים והתומים רמז לאור המנורה. והעבודה השלישית היא להעריך לחם הפנים לפני ה' ביום השבת על השלחן הטהור אשר בהיכל השם וכנגדו היה האפוד המכסה איברי המאכל. והעבודה הרביעית הוא להקטיר קטרת סמים על מזבח הזהב וכנגדה היה המעיל המשמיע קולו כמו שהיה הקטרת מעלה תמרות עשן. הנה התבארו הדברים שהיו רומזים זה המין מהבגדים היותר משובחים שהיה לובש הכ"ג. ואמנם המין השני מבגדיו והם הנהוגים ומיוחדים ליתר הכהנים המשרתים את פני השם שהם כתנת בד ואבנט בד ומגבעות בד או מצנפת בד ומכנסי בד. המה היו כנגד ארבעה מיני איברים משרתים מתדמי החלקים שבאדם שאינם איברים ראשיים והם העור והבשר והעצמות והגידים כמו שזכרם איוב ביצירתו. עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תסוככני. והיה הכתנת כנגד העור כי היא שמלתו לעורו. והמכנסים כנגד הבשר כמ"ש ומכנסי בד יהיו על בשרו. והמגבעות כנגד העצמות כי הם מכסות עצמי הגולגולת. והאבנט היה כגגד הגידים הסוככים וחוגרים הגוף לחבר אבר אל אבר. לשלוח להם התנועה וההרגש. וההפרש שבין שני מיני הבגדים האלה באיכות תקוניהם ומעשיהם מבואר. כי הבגדים הראשיים היו מעשה חושב בחוטים זהב תכלת וארגמן חוץ מן הציץ שהוא נזר הזהב הטהור פשוט מהרכבה החוטים. אבל בגדי המשרתים הם כלם בד ר"ל פשתן שהוא פחות במדרגתו משאר הדברים. גם אריגתם לא היה מעשה חושב. והנה הכ"ג ילבש שני מיני הבגדים שהם שמונה בגדים יחד. אם הד' היקרים לרמוז כי היא הראשיי בקרב עמו כמו האברים הראשיים בגוף האדם. ושאבריו הראשיים היו בו כפי הראוי והנאות לתורה ולדבקות האלהי כמו שזכרתי ואם הד' בגדים האחרים שהיו כנגד האברים המשרתים מתדמי החלקים בגוף היה לובש להגיד שהוא יהיה עניו שפל רוח מתחבר עם אחיו הכהנים כאחד מהם וגם יעשה בעת הצורך כל העבודה שהם עובדים ולכן היה שוה לכל אחד משאר הכהנים באותם הד' בגדים. כי גם לרמוז לזה עצמו היה עובד ביום הכפורים בבגדי לבן ולא בבגדי זהב. ואמנם כהני ההדיוטות היו בגדיהם כלם בד לרמוז שכל איבריהם מוכנים ומזומנים לעבוד עבודת הקדש כאלו היה אומר כל אחד מהם בהתלבשו בהם כל עצמות תאמרנה ה' מי כמוך הנה זה הוא דרך שני בביאור הרמז הנרמז בבגדים הקדושים האלה:

ודרך שלישי ראיתי גם כן ברמז הבגדים האלה והוא שהכה"ג מלובש בשמונת הבגדים היה רומז אל הנמצא כלו שהוא כאיש אחד מקושר ומדובק ומסודר קצתו בקצתו. והיה הציץ אשר על מצחו רומז לעולם השכלי הנבדל מכל גשמות ולכן היה כתוב בו קדש לה' כי הנבדלים כלם קדושים כלם ברורים גם שהראשון מהם הוא הקדוש בהחלט יתברך. והמצנפת היה רמז לגרמים השמימיים ולכן היה הנחתה בסבוב בעגול הראש והיה הציץ על המצנפת לרמוז שהשכלים הנבדלים הם מניעי הגרמים השמימיים ולהיות מדרגת הנבדלים והשמימיים עליונה מטבע עולם השפל ורחוקה מדרגתה ממדרגתו. לכן היו הציץ והמצנפת הנושא אותו בראש עליון ורחוק משאר איברי הגוף. ואמנם האפוד והחשן ושאר הבגדים הם כנגד הנמצאים השפלים ההווים והנפסדים והיה האפוד כנגד המורכבים החומריים כלם ולכן היה נעשה מד' פשוטים תכלת וארגמן תולעת שני ושש משזר. רומז אל ארבעת היסודות ואל ארבעת הצורות והיה בתוכם זהב לרמוז אל השכל האנושי שיחול במורכב האחרון השפל וכנגדו היה מעשה חושב כי היא המשיג במחשבה ועיון. ושתי כתפות האפוד שהיה אל שתי קצותיו היו רמז לשתי קצוות מזרח ומערב. ואמנם שתי אבני השהם אשר היו שם שמות בני ישראל היה לרמוז שחלק אחד מהמורכבים מהמין האחרון האנושי היא האומה ישראלית. ולהיותה מבחר המורכבים השפלים היא יותר מוכנת לקבול השפע העליון משאר בני אדם הושמו בכתפות שהם בעליוני הגוף יותר קרובים אל הראש. ואמנם היו בשתי אבנים לימין ולשמאל מהסבה אשר זכרתי למעלה מפני שהכה"ג כשישא כפיו לברך את העם ישא אותם כנגדם. האמנם אמר שם כתולדותם להגיד שהרמז ההוא בשבטים היה כתולדותם בתחלתם לא כמו שאר האבנים אשר בחשן שהיו בבחינה אחרת כמו שאזכור אחר זה רמז ההבדל שבין המורכבים השפלים אלו מאלו. והגיד שכל המורכבים השפלים גם בני אדם גם בני איש הם כאפוד שהוא מאחורי הכהן ולא מצד פניו כי אם מאחרי גיוו כדבר הנבזה אמנם יש חלק מהשפלים והיא האומה ישראלית אחרי קבול התורה בעת שתעשה רצונו של מקום שאז השם דורש אותה ועיניו ולבו בה כל הימים ולזה היה רומז החשן ולכך היה מדובק עם האפוד להיותם כלם שאר העמים ועם ישראל מורכבים שפלים וממין האדם. וכלם מורכבים מארבעת היסודות ומהרוח השכלי שרמז בזהב תולעת שני ושש וארגמן ותכלת. ולפי שהיתה האומה ישראלית אחרי קבלת התורה נחלקת בדגלים אמר שהחשן רבוע יהיה כפול ושיהיו בו ד' טורי אבן ויפתח בהם שמות בני ישראל ולפי שאומה נתיחדה בתורה האלהית שקבלה על ידי מרע"ה ובמדרג' הנבואה שתחול באנשיה. לכן אמר לרמוז לזה ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים כי האורים הם רמז למצות התוריות וכמו שאמר (משלי ו׳:כ״ג) כי נר מצוה ותורה אור. והתומים רמז להגדות הנבואייות וכמו שאמר תמים תהיה עם ה' אלהיך ושתי המתנות האלו היו לישראל על יד משה רבינו. ולפי שהכ"ג היה מכפר ומתפלל בעד האומה ומגיד עתידותיה באורים והתומים צוה שילבש מעיל ויהיו בשוליו פעמון זהב ורימון. ואמר ונשמע קולו בבואו אל הקדש וגו' שהוא רמז להגדתו ולתפלתו. וכן צוה בכתנת לרמוז אל העבודה שיעבוד הכ"ג במקדש השם כאלו היא ערום ויחף מוכן לעבוד בחפזון רב. וכן המכנסים לרמוז על ענותנותו וצניעותו. והאבנט לרמוז על התגברו ביצרו הרי לך רמז בגדי הכהן גדול מסכים לרמז המשכן וכליו. הלא כתבתי לך שלישים במועצות ודעת הרמז אשר בבגדים האלה. והבוחר יבחר לעצמו הדרך הישר משלשתם כי כל דרך איש ישר בעיניו:

מלבי"ם

עריכה

• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

"ועשו את האפוד". האפוד הוא מלבוש שהוא כעין סינר של נשים רוכבות סוסים רחבו כרוחב גבו של אדם מכתף לכתף, וארכו מכנגד אצילי ידים מאחוריו עד הרגלים, וחשב

שהוא כעין חגור אריג על פני רחבו, ושתי ידות יוצאים ממנו לכאן ולכאן לחגור בו ונקרא חשב האפד, וצוה בעשיתו: א) שיהיה ארוג מד' מינים כאחד חוטן כפול ששה הרי כ"ד חוטין, וחוט של זהב שזור עם כל מין ומין, הרי חוטן כפול כ"ח, ופי' בעשיה [לקמן לט] וירקעו את פחי הזהב וקצץ פתילים לעשות בתוך התכלת וכו', ב) שיהיה מעשה חושב

והתבאר פירושו למעלה (כ"ו א'):

כלי יקר

עריכה

• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

ועשו את האפוד. בכולם נאמר ועשית וכאן נאמר ועשו לפי שארז"ל (ערכין טז, א) שהאפוד בא לכפר על ע"ז וכאן עברו ישראל ועשו את העגל ע"כ יתעסקו כולם באפוד להיות לכולם לכפרה, ובדרך זה ארז"ל (שמו"ר לד, ב) ועשו ארון. יבואו הכל ויתעסקו בו כו' כך ועשו הנאמר כאן כי למשה לא היה חלק כלל במעשה ההוא ע"כ תלה בישראל ולא במשה ולמעלה פרשנו בדרך אחר, ואמר שיהיה מעשה חשב כדי לכפר על ע"ז שהמחשבה בה כמעשה דמי שנאמר (יחזקאל יד, ה) למען תפוש את בית ישראל בלבם, וטעמו של דבר שעיקר העון ההוא תלוי באמונה דהיינו במחשבה וכל העבודות שעושין לע"ז הכל טפל אל המחשבה כי עיקר החטא ההוא תלוי בלב המאמין, וזה"ש וחשב אפדתו אשר עליו כמעשהו, כי אע"פ שחשב ענינו חבש והיינו חגור שחובשין בו מ"מ הזכיר לשון חשב המורה על המחשבה לדרוש בו שהמחשבה בו כמעשהו ר"ל כמעשה דמי כי מטעם זה נעשה החשב כמעשהו לכפר על המחשבה שהיא כמעשהו דמי. ומטעם זה מצינו בפרשת שלח לך, בפר' וכי תשגו וגו' (במדבר ט"ו, כ"ב-כ"ד) המדברת בע"ז שהקדים שם עולה לחטאת אף ע"פ שבכל כפרה הוא מקדים חטאת לעולה, לפי שבכל עון קדם ההרהור אל המעשה ומ"מ המעשה חמור מן ההרהור ע"כ הוא מסיר תחילה הגדול וזהו החטאת המכפר על המעשה ואח"כ העולה על רוח ההרהור, אבל בע"ז חטא המחשבה גדול מן המעשה ע"כ הוא מקדים העולה לחטאת, וכן כאן הקדים כפרת המחשבה אל המעשה כי תחילה אמר מעשה חשב לכפר על חטא המחשבה ואח"כ אמר שתי כתפות חוברות יהיה לו לכפר על חטא המעשה, כמ"ש (בישעיה מו ז) על עובדי ע"ז ישאהו על כתף וגו'. ולפי שהעגל גרם שבירת הלוחות שנשא משה על שני כתיפיו והיו ה' דברות מול ה' והיו חוברות כי הדברות היו מקבילות זה לעומת זה ע"כ בא לכפרה שתי כתיפות חוברות יהיה לו וגו', ונוסף על כפרה זו נעשה הארון שהיה מנושא על שני כתיפיו בשני בדי ארון וז"ש (דברים לג, יב) ובין כתיפיו שכן. כי צמצם הקב"ה שכינתו בין שני בדי ארון שהיו מונחים על כתיפות נושאי הארון. ועוד צמצם הקב"ה שכינתו בין שני כתפות הכהן נושא האפוד כי בו היה תלוי חשן המשפט אשר בו היו האורים ותומים כנגד לבו והיה השם המפורש חקוק בהם.

בעל הטורים

עריכה

• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

ושש משזר. בגמטריא שלשים ושנים חוטים כנגד התורה המתחלת בבי"ת ומסיימת בלמ"ד:,

<< · מ"ג שמות · כח · ו · >>