ביאור:משנה מנחות פרק ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת מנחות: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג

מסכת מנחות עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג

מנחת הנסכים[עריכה]

חטיבה I: מדידת הנסכים במקדש[עריכה]

הפרק ממשיך בסגנון תיאורי ולא הלכתי.

השוו שקלים ה, ג. כאן, כמו שם, עוסקים בהאחדת הנסכים השונים.

לדעת ר' מאיר היו שתי מידות של עישרון, וראו להלן משנה ה.

שתי המידות של עישרון לא היו זהות, ואחת מהן היתה מעט גדולה יותר וכללה הגדשה.

(א) שְׁתֵּי מִדּוֹת שֶׁלַּיָּבֵשׁ הָיוּ בַמִּקְדָּשׁ: עִשָּׂרוֹן, וַחֲצִי עִשָּׂרוֹן.

רְבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: עִשָּׂרוֹן וְעִשָּׂרוֹן וַחֲצִי עִשָּׂרוֹן.
עִשָּׂרוֹן, מָה הָיָה מְשַׁמֵּשׁ? - שֶׁבּוֹ הָיָה מוֹדֵד כָּל הַמְּנָחוֹת.
לֹא הָיָה מוֹדֵד, לֹא בְשֶׁלִּשְׁלֹשָׁה לַפָּר, וְלֹא בְשֶׁלִּשְׁנַיִם לָאַיִל,
אֶלָּא מוֹדְדִן עֶשְׂרוֹנוֹת.
חֲצִי עִשָּׂרוֹן, מָה הָיָה מְשַׁמֵּשׁ? - שֶׁבּוֹ הָיָה חוֹלֵק מִנְחַת כֹּהֵן גָּדוֹל,
מַחְצָה בַבֹּקֶר, מַחְצָה בֵין הָעַרְבַּיִם.


הין הוא 12 לוגים, רביעית הוא רבע לוג.

חוץ מבהכנת שמן המשחה פעם אחת בימי משה רבינו, לא היה שימוש בהין שלם. ר' אלעזר טוען שבכלי ההין היו שנתות והוא היה כלי המידה הגדול היחידי, כלומר היו ארבע מידות בלבד. ר' שמעון טוען שלא היה כלי כזה, אבל משלים את המספר של שבע המידות באמצעות כלי של לוג ומחצה.

בניגוד למידות היבש, לדעת ר' אלעזר בר' צדוק במידות הלח היו משתמשים גם בחלק מתכולת הכלי, ע"י השנתות. גם הוא מסכים שהיו מידות קטנות של לוג ומטה.

(ב) שֶׁבַע מִדּוֹת שֶׁלַּלַּח הָיוּ בַמִּקְדָּשׁ:

הִין, וַחֲצִי הַהִין, שמן ויין לקרבן פר וּשְׁלִישִׁית הַהִין, לקרבן איל וּרְבִיעִית הַהִין, לקרבן הכבש
לֹג, וַחֲצִי לֹג, וּרְבִיעִית.
רְבִּי אֶלְעָזָר בִּרְבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: שְׁנָתוֹת הָיוּ לַהִין:
עַד כָּן - לַפָּר, עַד כָּן - לָאַיִל, עַד כָּן - לַכֶּבֶשׁ.
רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לֹא הָיָה שָׁם הִין,
אֶלָּא מִדָּה יְתֵרָה שֶׁלַּלֹּג וּמַחְצָה הָיָה שָׁם, שֶׁבּוֹ הָיָה מוֹדֵד לְמִנְחַת כֹּהֵן גָּדוֹל: מנחת חביתין
לֹג וּמַחְצָה בַבֹּקֶר, וְלֹג וּמַחְצָה בֵין הָעַרְבַּיִם.


שיעורן של מנחות הרשות אינו קבוע, ולדעת ת"ק היו מוסיפים לוג לכל עישרון סולת. לדעת ר' אליעזר בן יעקב לכל מנחת רשות היה לוג שמן אחד; וראו תוספתא ז, ט, כדעת ר' נחמיה ור' אלעזר.

לנסכי הפר וכו' היו מידות מיוחדות, כאמור לעיל. למנורה היה משתמש במידת חצי הלוג.

(ג) רְבִיעִית, מָה הָיְתָה מְשַׁמֶּשֶׁת?

רְבִיעִית מַיִם שֶׁלִּמְצֹרָע, רְבִיעִית שֶׁמֶן לַנָּזִיר.

חֲצִי לֹג, מָה הָיָה מְשַׁמֵּשׁ?

חֲצִי לֹג מַיִם לַסּוֹטָה, חֲצִי לֹג שֶׁמֶן לַתּוֹדָה.

וּבַלֹּג הָיָה מוֹדֵד לְכָל הַמְּנָחוֹת. למנחות הרשות

אֲפִלּוּ מִנְחָה שֶׁלְּשִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן - נוֹתֵן לָהּ שִׁשִּׁים לֹג.

רְבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר:
אֲפִלּוּ מִנְחָה שֶׁלְּשִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן - אֵין לָהּ אֶלָּא לָגָּהּ,
שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא יד כא) "...לְמִנְחָה וְלֹג שָׁמֶן".

שִׁשָּׁה לַפָּר, אַרְבָּעָה לָאַיִל, שְׁלֹשָׁה לַכֶּבֶשׁ,

וּשְׁלֹשָׁה וּמַחְצָה לַמְּנוֹרָה - מֵחֲצִי לֹג לְכָל נֵר.


כנראה ט"ס לפנינו, שהרי אין מערבים נסכי אילים בנסכי כבשים, כאמור להלן. צריך להיות: ...נסכי כבשים בנסכי כבשים".

וראו ספרי שלח קז

אם יחסי השמן והסולת שוים - ניתן לערבב (כגון פר - 3:6, ואיל - 2:4), וראו גם לעיל ג, ב, לגבי ערבוב קומץ המנחה במנחות אחרות.

בדיעבד אם התערבו המנחות לפני שקדשו בכלי - כשרות, ולא כדברי ר' יהודה שם.

וראו תוספתא י, ב, שבנסכי היין מערבים נסכי כבשים בשאר הנסכים.

נסכי הכבש של העומר היו שני עשרונים סולת ושלושה לוגי שמן ויין (ויקרא כג יג), ואילו לשאר הכבשים היתה אותה מידה של שמן ויין, אבל רק עישרון אחד סולת.

(ד) מְעָרְבִין נִסְכֵּי פָרִים בְּנִסְכֵּי אֵילִים, נִסְכֵּי אֵילִים בְּנִסְכֵּי כְבָשִׂים,

שֶׁלַּיָּחִיד בְּשֶׁלַּצִּבּוּר, שֶׁלְּיוֹם בְּשֶׁלָּאֶמֶשׁ.
אֲבָל אֵין מְעָרְבִין נִסְכֵּי כְבָשִׂים בְּנִסְכֵּי פָרִים וְאֵילִים.
אִם בְּלָלָן, אֵלּוּ בִפְנֵי עַצְמָן וְאֵלּוּ בִפְנֵי עַצְמָן, וְנִתְעָרְבוּ - כְשֵׁרִין.
אִם עַד שֶׁלֹּא בָלַל - פָּסַל.

הַכֶּבֶשׁ הַבָּא עִם הָעֹמֶר, אַף עַל פִּי שֶׁמִּנְחָתוֹ כְפוּלָה,

לֹא הָיוּ נְסָכָיו כְּפוּלִין.


מידת הכהן הגדול, לשיטת משנתנו ולשיטת ר' מאיר (לעיל משנה א), היתה גדולה מעט מעישרון, וכללה את הגדשתה בתוכה; וראו גם תוספתא י, א.

העודף שנוצר מההגדשה מכונה "בירוץ", וראו לעיל א, ב. לדיני קדושת הבירוץ ראו תוספתא י, ב.

לדעת ר' עקיבא הסיבה להבחנה בין הלח ליבש היא שמידות הלח קדושות יותר ממידות היבש. לדעת ר' יוסי הסיבה היא שהלח שנשפך היה בכלי ולכן התקדש שם, ואילו הגודש של מידת היבש הוא מחוץ לה.

לפי שיטת ר' אליעזר בן צדוק במשנה ב, לא היו בירוצים בלח, כי הכלי היה גדול יותר מכמות הנוזל הנמדדת בו.

(ה) כָּל מִדּוֹת שֶׁהָיוּ בַמִּקְדָּשׁ הָיוּ נִגְדָּשׁוֹת - חוּץ מִשֶּׁלְּכֹהֵן גָּדוֹל, שֶׁהָיָה גֶדְשָׁהּ בְּתוֹכָהּ.

מִדּוֹת הַלַּח - בִּרוּצֵיהֶן קֹדֶשׁ. מִדּוֹת הַיָּבֵשׁ - בִּרוּצֵיהֶן חֹל.

רְבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: מִדּוֹת הַלַּח - קֹדֶשׁ, לְפִיכָךְ בֵּרוּצֵיהֶן - קֹדֶשׁ;
מִדּוֹת הַיָּבֵשׁ - חֹל, לְפִיכָךְ בֵּרוּצֵיהֶן - חֹל.
רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: לֹא מִשֵּׁם זֶה, אֶלָּא שֶׁהַלַּח נֶעְכָּר, וְהַיָּבֵשׁ - אֵינוּ נֶעְכָּר.


חטיבה II: מיון הקרבנות לפי הנסכים, הסמיכה והתנופה[עריכה]

הבכור המעשר והפסח הם הקדשים הקלים ביותר, ראו זבחים ה, ח.

בדרך כלל אין נסכים על חטאות ואשמות, כי הנסכים מבטאים שמחה, ראו לשון הכתוב לגבי המנחות בויקרא ה יא וכן בבמדבר ה טו, וראו לעיל ה, סוף משנה ג: כשם שאין להוסיף שמן ולבונה למנחות החטאת, כך אין להוסיף נסכים לקרבנות החטאת והאשם.

לגבי נסכי קרבן המצורע ראו ויקרא יד י.

(ו) כָּל קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר וְהַיָּחִיד טְעוּנִים נְסָכִים,

חוּץ מִן הַבְּכוֹר, וְהַמַּעְשֵׂר, וְהַפֶּסַח, וְהַחַטָּאת, וְהָאָשָׁם,
אֶלָּא שֶׁחַטָּאתוֹ שֶׁלִּמְצֹרָע וַאֲשָׁמוֹ טְעוּנִים נְסָכִים.


(ז) כָּל קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר אֵין בָּהֶן סְמִיכָה, חוּץ מִן הַפָּר הַבָּא עַל כָּל הַמִּצְוֹת, וְשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ.

רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף שְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה.

הפר והשעיר המשתלח הם חטאות, ולכן סומכים עליהם ומתוודים. אמנם יש חטאות ציבור גם בין המוספים, אבל אלו אינם חטאות על חטא ידוע ולכן אין לסמוך עליהם, וראו שבועות א, ג-ה. ר' שמעון מוסיף שעירי ע"ז, ולפי תוספתא י, ג, הוא טוען ששעיר המשתלח אינו קרבן.

וראו בתוספתא שם לדיני סמיכה נוספים ולתוכן הווידויים בקרבנות היחיד.

הקדשים הקלים (ראו משנה ו) פטורים מנסכים וגם מסמיכה, וראו חגיגה ב, ב, לגבי הזכות לסמוך.

הסמיכה והנסכים, כמו זכות התמורה, מתאפשרות גם בקרבן שהיורש מביא אותו לאחר מות המקדיש. והשוו לעיל ו, ד, לגבי ולד התודה, שהוא פטור מלחם.

כָּל קָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד טְעוּנִים סְמִיכָה, חוּץ מִן הַבְּכוֹר, וְהַמַּעֲשֵׂר, וְהַפֶּסַח.

וְהַיּוֹרֵשׁ סוֹמֵךְ, וּמֵבִיא נְסָכָיו, וּמֵמִיר.


הפטורים מחלק מהמצוות אינם סומכים, וכן השליח אינו נכנס לעניין זה במקום השולח.

לגבי סמיכת האשה ראו ספרא נדבה פרשה ב, [ב]: אמר ר' יוסי, אמר לי אבא אלעזר היה לנו עגל זבחי שלמים והוצאנוהו לעזרת נשים וסמכו עליו הנשים; לא מפני שהסמיכה בנשים אלא מפני נחת רוח של נשים.

היורש (משנה ז) הוא יותר משליח, ולכן יכול לסמוך.

הסמיכה אינה מעכבת את ההקרבה. היא נעשית על ראש הבהמה ובמקום ובזמן השחיטה.

(ח) הַכֹּל סוֹמְכִין, חוּץ מֵחֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן

סוֹמֵא, וְנָכְרִי, וְהָעֶבֶד, וְהַשָּׁלִיחַ, וְהָאִשָּׁה.
וּסְמִיכָה - שִׁירֵי מִצְוָה, עַל הָרֹאשׁ בִּשְׁתֵּי הַיָּדַיִם.
וּבִמָקוֹם שֶׁסּוֹמְכִין - שׁוֹחֲטִין, וְתֵכֶף לִסְמִיכָה - שְׁחִיטָה.


(ט) חֹמֶר בִּסְמִיכָה מִבַּתְּנוּפָה, וּבַתְּנוּפָה מִבַּסְּמִיכָה,

שֶׁאֶחָד מֵנִיף לְכָל הַחוֹבְרִין, וְאֵין אֶחָד סוֹמֵךְ לְכָל הַחוֹבְרִין.

המשנה משווה את הסמיכה להנפה, שנדונה לעיל ה, ו-ז. בכך היא משלימה את הדיון בעבודות המתלוות לקרבן: נסכים, סמיכה ותנופה (חי ושחוט).

הסמיכה היא רק בחלק מהקרבנות החיים, ואילו התנופה לעיתים חלה גם על מנחות או על קרבן שחוט. מצד שני, הסמיכה, כאמור במשנה ח, מוגבלת יותר מהתנופה, והשוו למשנה ה, ו (שם).

חֹמֶר בִּתְנוּפָה, שֶׁהַתְּנוּפָה נוֹהֶגֶת בְּקָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד וּבְקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר,

בַּחַיִּים וּבַשְּׁחוּטִים, בְּדָבָר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים, וּבְדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ,
מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּסְמִיכָה.