משנה מנחות י
מנחות פרק י', ב: משנה • תוספתא • בבלי
<< · משנה · סדר קדשים · מסכת מנחות · פרק עשירי ("רבי ישמעאל") · >>
פרקי מסכת מנחות: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג
משנה א · משנה ב · משנה ג · משנה ד · משנה ה ·משנה ו ·משנה ז ·משנה ח ·משנה ט ·
נוסח הרמב"ם · מנוקד · מפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת
לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן
משנה א
רבי ישמעאל אומר, העומר היה בא בשבת משלש סאין, ובחול מחמש.
וחכמים אומרים, אחד בשבת ואחד בחול, משלש היה בא.
רבי חנינא סגן הכהנים אומר, בשבת היה נקצר ביחיד ובמגל אחת ובקופה אחת.
ובחול, בשלשה ובשלש קופות ובשלש מגלות.
וחכמים אומרים, אחד בשבת ואחד בחול, בשלשה ובשלש קופות ובשלש מגלות.
משנה ב
מצות העומר לבוא מן הקרוב.
לא ביכר הקרוב לירושלים, מביאים אותו מכל מקום.
מעשה שבא מגגות צריפין, ושתי הלחם מבקעת עין סוכר.
משנה ג
כיצד היו עושים.
שלוחי בית דין יוצאים מערב יום טוב, ועושין אותו כריכות במחובר לקרקע, כדי שיהא נוח לקצור.
וכל העיירות הסמוכות לשם, מתכנסות לשם, כדי שיהא נקצר בעסק גדול.
כיון שחשכה, אומר להם, בא השמש, אומרים הין.
בא השמש, אומרים הין.
מגל זו, אומרים הין.
מגל זו, אומרים הין.
קופה זו, אומרים הין.
קופה זו, אומרים הין.
בשבת אומר להם, שבת זו, אומרים הין.
שבת זו, אומרים הין.
אקצור, והם אומרים לו קצור.
אקצור, והם אומרים לו קצור.
שלש פעמים על כל דבר ודבר, והם אומרים לו הין, הין, הין.
וכל כך למה, מפני הביתוסים, שהיו אומרים, אין קצירת העומר במוצאי יום טוב.
משנה ד
קצרוהו ונתנוהו בקופות, הביאוהו לעזרה, היו מהבהבין אותו באור, כדי לקיים בו מצות קלי, דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים, בקנים ובקליחות חובטים אותו, כדי שלא יתמעך.
נתנוהו לאבוב, ואבוב היה מנוקב, כדי שיהא האור שולט בכולו.
שטחוהו בעזרה, והרוח מנשבת בו.
נתנוהו ברחים של גרוסות, והוציאו ממנו עשרון שהוא מנופה משלש עשרה נפה, והשאר נפדה ונאכל לכל אדם, וחייב בחלה, ופטור מן המעשרות.
רבי עקיבא מחייב בחלה ובמעשרות.
בא לו לעשרון, ונתן שמנו ולבונתו, יצק, ובלל, הניף, והגיש, וקמץ, והקטיר, והשאר נאכל לכהנים.
משנה ה
משקרב העומר, יוצאין ומוצאין שוק ירושלים שהוא מלא קמח וקלי שלא ברצון חכמים, דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר, ברצון חכמים היו עושים.
משקרב העומר, הותר החדש מיד, והרחוקים מותרים מחצות היום ולהלן.
משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי, שיהא יום הנף כולו אסור.
אמר רבי יהודה, והלא מן התורה הוא אסור, שנאמר (ויקרא כג), עד עצם היום הזה.
מפני מה הרחוקים מותרים מחצות היום ולהלן, מפני שהן יודעין שאין בית דין מתעצלין בו.
משנה ו
העומר היה מתיר במדינה, ושתי הלחם במקדש.
אין מביאין מנחות ובכורים ומנחת בהמה קודם לעומר.
ואם הביא, פסול.
קודם לשתי הלחם, לא יביא.
ואם הביא, כשר.
משנה ז
החטים והשעורים והכוסמין ושבולת שועל והשיפון, חייבין בחלה, ומצטרפין זה עם זה, ואסורים בחדש מלפני הפסח, ומלקצור מלפני העומר.
ואם השרישו קודם לעומר, העומר מתירן.
ואם לאו, אסורים עד שיבוא עומר הבא.
משנה ח
קוצרים בית השלחים שבעמקים, אבל לא גודשין.
אנשי יריחו קוצרין ברצון חכמים, וגודשין שלא ברצון חכמים, ולא מיחו בידם חכמים.
קוצר לשחת, ומאכיל לבהמה.
אמר רבי יהודה, אימתי, בזמן שהתחיל עד שלא הביאה שליש.
רבי שמעון אומר, אף יקצור ויאכיל אף משהביאה שליש.
משנה ט
קוצרין מפני הנטיעות, מפני בית האבל, מפני [ בטול ] בית המדרש.
לא יעשה אותן כריכות, אבל מניחן צבתים.
מצות העומר לבוא מן הקמה.
לא מצא, יביא מן העמרים .
מצותו לבוא מן הלח.
לא מצא, יביא מן היבש.
מצותו לקצור בלילה.
נקצר ביום, כשר.
ודוחה את השבת.
- הָעֹמֶר הָיָה בָּא בְּשַׁבָּת מִשָּׁלֹשׁ סְאִין,
- וּבַחֹל מֵחָמֵשׁ;
- הָעֹמֶר הָיָה בָּא בְּשַׁבָּת מִשָּׁלֹשׁ סְאִין,
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
- אֶחָד בְּשַׁבָּת וְאֶחָד בְּחֹל,
- מִשָּׁלֹשׁ הָיָה בָּא.
- אֶחָד בְּשַׁבָּת וְאֶחָד בְּחֹל,
- רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר:
- בְּשַׁבָּת הָיָה נִקְצָר בְּיָחִיד,
- וּבְמַגָּל אַחַת,
- וּבְקֻפָּה אַחַת;
- וּבְחֹל בִּשְׁלֹשָׁה,
- וּבְשָׁלֹשׁ קֻפּוֹת,
- וּבְשָׁלֹשׁ מַגָּלוֹת.
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
- אֶחָד בְּשַׁבָּת וְאֶחָד בְּחֹל,
- בִּשְׁלֹשָׁה,
- וּבְשָׁלֹשׁ קֻפּוֹת,
- וּבְשָׁלֹשׁ מַגָּלוֹת:
- אֶחָד בְּשַׁבָּת וְאֶחָד בְּחֹל,
- לֹא בִּכֵּר הַקָּרוֹב לִירוּשָׁלַיִם,
- מְבִיאִים אוֹתוֹ מִכָּל מָקוֹם.
- לֹא בִּכֵּר הַקָּרוֹב לִירוּשָׁלַיִם,
- מַעֲשֶׂה שֶׁבָּא מִגַּגּוֹת צְרִיפִין,
- וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם מִבִּקְעַת עֵין סוֹכֵר:
- שְׁלוּחֵי בֵּית דִּין יוֹצְאִים מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב,
- וְעוֹשִׂין אוֹתוֹ כְּרִיכוֹת בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע,
- כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נוֹחַ לְקְצֹר;
- וְכָל הָעֲיָרוֹת הַסְּמוּכוֹת לְשָׁם מִתְכַּנְּסוֹת לְשָׁם,
- כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִקְצָר בְּעֵסֶק גָּדוֹל.
- כֵּיוָן שֶׁחָשְׁכָה, אוֹמֵר לָהֶם:
- בָּא הַשֶּׁמֶשׁ?
- אוֹמְרִים: הֵין.
- בָּא הַשֶּׁמֶשׁ?
- אוֹמְרִים: הֵין.
- מַגָּל זוֹ?
- אוֹמְרִים: הֵין.
- מַגָּל זוֹ?
- אוֹמְרִים: הֵין.
- קֻפָּה זוֹ?
- אוֹמְרִים: הֵין.
- קֻפָּה זוֹ?
- אוֹמְרִים: הֵין.
- בְּשַׁבָּת אוֹמֵר לָהֶם: שַׁבָּת זוֹ?
- אוֹמְרִים: הֵין.
- שַׁבָּת זוֹ? אוֹמְרִים: הֵין.
- אֶקְצֹר?
- וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ: קְצֹר;
- אֶקְצֹר? וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ: קְצֹר;
- שָׁלֹשׁ פְּעָמִים עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר,
- וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ:
- הֵין, הֵין, הֵין.
- וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ:
- וְכָל כָּךְ לָמָּה?
- מִפְּנֵי הַבַּיְתוֹסִים, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים:
- אֵין קְצִירַת הָעֹמֶר בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב:
- מִפְּנֵי הַבַּיְתוֹסִים, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים:
- הֱבִיאוּהוּ לָעֲזָרָה.
- הָיוּ מְהַבְהֲבִין אוֹתוֹ בָּאוּר,
- כְּדֵי לְקַיֵּם בּוֹ מִצְוַת קָלִי,
- דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר;
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
- בְּקָנִים וּבִקְלִיחוֹת חוֹבְטִים אוֹתוֹ,
- כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְמָעֵךְ.
- נְתָנוּהוּ לְאַבּוּב,
- וְאַבּוּב הָיָה מְנֻקָּב,
- כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הָאוּר שׁוֹלֵט בְּכֻלּוֹ.
- שְׁטָחוּהוּ בָּעֲזָרָה,
- וְהָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בּוֹ.
- נְתָנוּהוּ בְּרֵחַיִם שֶׁל גָּרוֹסוֹת,
- וְהוֹצִיאוּ מִמֶּנּוּ עִשָּׂרוֹן,
- שֶׁהוּא מְנֻפֶּה מִשְּׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה נָפָה;
- וְהַשְּׁאָר נִפְדֶּה,
- וְנֶאֱכָל לְכָל אָדָם,
- וְחַיָּב בַּחַלָּה,
- וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת.
- רַבִּי עֲקִיבָא מְחַיֵּב בַּחַלָּה וּבַמַּעַשְׂרוֹת.
- וְהוֹצִיאוּ מִמֶּנּוּ עִשָּׂרוֹן,
- בָּא לוֹ לָעִשָּׂרוֹן,
- וְנָתַן שַׁמְנוֹ וּלְבוֹנָתוֹ.
- יָצַק, וּבָלַל,
- הֵנִיף, וְהִגִּישׁ,
- וְקָמַץ, וְהִקְטִיר;
- וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים:
- יוֹצְאִין וּמוֹצְאִין שׁוּק יְרוּשָׁלַיִם,
- שֶׁהוּא מָלֵא קֶמַח וְקָלִי,
- שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן חֲכָמִים;
- דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
- בִּרְצוֹן חֲכָמִים הָיוּ עוֹשִׂים.
- מִשֶּׁקָּרַב הָעֹמֶר,
- הֻתַּר הֶחָדָשׁ מִיָּד;
- וְהָרְחוֹקִים מֻתָּרִים מֵחֲצוֹת הַיּוֹם וּלְהַלָּן.
- מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ,
- הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי,
- שֶׁיְּהֵא יוֹם הֶנֵּף כֻּלּוֹ אָסוּר.
- הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי,
- אָמַר רַבִּי יְהוּדָה:
- וַהֲלֹא מִן הַתּוֹרָה הוּא אָסוּר,
- שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג, יד):
- עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה.
- מִפְּנֵי מָה הָרְחוֹקִים מֻתָּרִים מֵחֲצוֹת הַיּוֹם וּלְהַלָּן?
- מִפְּנֵי שֶׁהֵן יוֹדְעִין שֶׁאֵין בֵּית דִּין מִתְעַצְּלִין בּוֹ:
- וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם בַּמִּקְדָּשׁ.
- אֵין מְבִיאִין מְנָחוֹת וּבִכּוּרִים וּמִנְחַת בְּהֵמָה קֹדֶם לָעֹמֶר,
- וְאִם הֵבִיא, פָּסוּל;
- קֹדֶם לִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, לֹא יָבִיא,
- וְאִם הֵבִיא, כָּשֵׁר:
- חַיָּבִין בַּחַלָּה,
- וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה;
- וַאֲסוּרִים בֶּחָדָשׁ מִלִּפְנֵי הַפֶּסַח,
- וּמִלִּקְצֹר מִלְּפְנֵי הָעֹמֶר.
- חַיָּבִין בַּחַלָּה,
- וְאִם הִשְׁרִישׁוּ קֹדֶם לָעֹמֶר,
- הָעֹמֶר מַתִּירָן;
- וְאִם לָאו,
- אֲסוּרִים עַד שֶׁיָּבוֹא עֹמֶר הַבָּא:
- אֲבָל לֹא גוֹדְשִׁין.
- אַנְשֵׁי יְרִיחוֹ,
- קוֹצְרִין בִּרְצוֹן חֲכָמִים,
- וְגוֹדְשִׁין שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן חֲכָמִים;
- וְלֹא מִחוּ בְּיָדָם חֲכָמִים.
- קוֹצֵר לַשַּׁחַת, וּמַאֲכִיל לַבְּהֵמָה.
- אָמַר רַבִּי יְהוּדָה:
- אֵימָתַי?
- בִּזְמַן שֶׁהִתְחִיל עַד שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁלִישׁ.
- רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
- אַף יִקְצֹר וְיַאֲכִיל,
- אַף מִשֶּׁהֵבִיאָה שְׁלִישׁ:
- אַף יִקְצֹר וְיַאֲכִיל,
- מִפְּנֵי בֵּית הָאֵבֶל,
- מִפְּנֵי בִּטּוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ.
- לֹא יַעֲשֶׂה אוֹתָן כְּרִיכוֹת,
- אֲבָל מַנִּיחָן צְבָתִים.
- מִצְוַת הָעֹמֶר לָבוֹא מִן הַקָּמָה;
- לֹא מָצָא, יָבִיא מִן הָעֳמָרִים.
- מִצְוָתוֹ לָבוֹא מִן הַלַּח;
- לֹא מָצָא, יָבִיא מִן הַיָּבֵשׁ.
- מִצְוָתוֹ לִקְצֹר בַּלָּיְלָה;
- נִקְצַר בַּיוֹם, כָּשֵׁר.
- וְדוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת:
נוסח הרמב"ם
(א) רבי ישמעאל אומר: העומר היה בא -
- בשבת - משלש סאין,
- ובחול - מחמש סאין.
- וחכמים אומרין:
- אחד שבת, ואחד חול - משלש היה בא.
- רבי חנניה סגן הכהנים אומר:
- בשבת - היה נקצר ביחיד, ובמגל אחד, ובקופה אחת,
- ובחול - בשלשה, ובשלש קופות, ובשלש מגלות.
- וחכמים אומרין:
- אחד שבת, ואחד חול - בשלשה, ובשלש קופות, ובשלש מגלות.
(ב) מצות העומר - לבוא מן הקרוב.
- לא ביכר הקרוב לירושלים - מביאין אותו מכל מקום.
- מעשה -
- שבא - מגינות צריפין,
- ושתי הלחם - מבקעת עין סוכר.
(ג) כיצד היו עושין? -
- שלוחי בית דין - היו יוצאין מערב יום טוב,
- ועושין אותו כריכות - במחובר לקרקע,
- כדי שיהא נוח לקצור.
- כל העיירות הסמוכות לשם - מתכנסות לשם,
- כדי שיהא נקצר - בעסק גדול.
- כיון שחשיכה,
- אומר להן: "בא השמש" - אומרין: "הין",
- "בא השמש" - אומרין: "הין",
- "בא השמש" - אומרין: "הין",
- "מגל זו" - אומרין: "הין",
- "מגל זו" - אומרין: "הין",
- "קופה זו" - אומרין: "הין",
- "קופה זו" - אומרין: "הין",
- בשבת, אומר להן: "שבת זו" - אומרין: "הין",
- "שבת זו" - אומרין: "הין",
- "אקצור" - והן אומרין לו: "קצור".
- שלשה פעמים - על כל דבר ודבר,
- והן אומרין: "הין", "הין", "הין".
- כל כך למה?
- מפני הבייתוסיין -
- שהיו אומרין: אין קצירת העומר במוצאי יום טוב.
(ד) קצרוהו - ונתנוהו בקופות,
- הביאוהו לעזרה,
- והיו מהבהבין אותו באור - כדי לקיים בו מצות קלי,
- דברי רבי מאיר.
- וחכמים אומרין:
- בקנים ובקלחות חובטין אותו - כדי שלא יתמעך,
- נתנוהו לאבוב,
- ואבוב היה מנוקב - כדי שיהא האור שולט בכולו.
- והיו מהבהבין אותו באור - כדי לקיים בו מצות קלי,
- שטחוהו בעזרה - והרוח מנשבת בו.
- נתנוהו לריחיים של גרוסות,
- והוציא ממנו עישרון - שהוא מנופה בשלש עשרה נפה,
- והשאר - נפדה,
- ונאכל לכל אדם,
- וחייב בחלה,
- ופטור מן המעשרות.
- רבי עקיבה - מחייב בחלה, ובמעשרות.
- בא לו לעישרון - נתן שמנו, ולבונתו,
- יצק, ובלל,
- והניף, והגיש,
- וקמץ, והקטיר,
- והשאר - נאכל לכהנים.
(ה) משקרב העומר -
- יוצאין, ומוצאין שוק ירושלים - שהוא מלא קמח וקלי,
- שלא כרצון חכמים - דברי רבי מאיר.
- רבי יהודה אומר: כרצון חכמים היו עושין.
- יוצאין, ומוצאין שוק ירושלים - שהוא מלא קמח וקלי,
- משקרב העומר - הותר החדש מיד,
- והרחוקים - מותרין מחצות היום ולהלן.
- ומשחרב בית המקדש,
- התקין רבן יוחנן בן זכאי,
- שיהא יום הנף כולו - אסור.
- אמר רבי יהודה: והלוא מן התורה הוא אסור,
- שנאמר: "עד עצם היום הזה" (ויקרא כג יד).
- מפני מה הרחוקים מותרים מחצות היום ולהלן?
- מפני שהן יודעין - שאין בית דין מתעצלין בו.
(ו) העומר - היה מתיר במדינה,
- ושתי הלחם - במקדש.
- אין מביאין מנחות, ובכורים, ומנחת בהמה - קודם לעומר,
- ואם הביא - פסול.
- קודם לשתי הלחם - לא יביא,
- ואם הביא - כשר.
(ז) החיטים, והשעורים, והכוסמין, ושיבולת שועל, והשיפון -
- הרי אלו חייבין בחלה,
- ומצטרפין זה עם זה,
- ואסורין בחדש - מלפני הפסח,
- ומלקצור - מלפני העומר.
- ואם השרישו קודם העומר - העומר מתירן,
- ואם לאו - אסורין עד שיבוא העומר הבא.
(ח) קוצרין בית השלהים שבעמקים,
- אבל - לא גודשין.
- אנשי יריחו -
- קוצרין - כרצון חכמים,
- וגודשין - שלא כרצון חכמים, ולא מיחו בידם.
- הקוצר לשחת - מאכיל לבהמה.
- אמר רבי יהודה: אימתי?
- בזמן שהתחיל - עד שלא הביאה שליש.
- רבי שמעון אומר:
- אף יקצור ויאכיל - אף משהביאה שליש.
- אמר רבי יהודה: אימתי?
(ט) קוצרין - מבית נטיעות,
- מפני בית האבל, ומפני ביטול בית המדרש.
- ולא יעשה אותן כריכות - אבל מניחן צבתים.
- מצות העומר - לבוא מן הקמה,
- לא מצא - יביא מן העומרים.
- מצותו - לבוא מן הלח,
- לא מצא - יביא מן היבש.
- מצותו - ליקצר בלילה,
- נקצר ביום - כשר.
- ודוחה את השבת.
פירושים
- פירוש המשניות לרמב"ם
- רבי עובדיה מברטנורא
- פירוש תוספות יום טוב
- עיקר תוספות יום טוב
- פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל)
- פירוש מלאכת שלמה
- רש"ש
- מפרשי המשנה
משנה מנחות, פרק י':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב