רמב"ם על מנחות י
ראו גם נוסח המשנה מנחות י רמבם
מנחות פרק י
[עריכה]קצירת העומר אינה אלא ליל ששה עשר בניסן כמו שיתבאר, ולפעמים יהיה יום שבת, וכבר זכרתי לך שכל חובות שקבוע להן זמן דוחין את השבת ואת הטומאה.
ומה שחייב הכתוב שיקצרו אותו בשלושה כדי שיגמר מעשהו במהרה, כמו שיתבאר אחר כך.
והלכה כחכמים:
העיקר בידינו אין מעבירים על המצות, והעניין נזדמנה לאדם מצווה לא יניח אותה כדי שיתעסק לעשות מצווה אחרת.
ולפי העיקר הזה נתכוונו להביא העומר מן המקום הקרוב יותר לירושלים, כדי שלא יניח זה הראוי למצווה וילך לבקש זולתו ואז יעבור ממצווה למצווה, ואין דבר זה מותר:
אמר רחמנא בעומר "ממחרת השבת יניפנו הכהן"(ויקרא כג, יא).
ועניין צדוק וביתוס כבר ביארתי אותו בתחילת אבות, והם מאמינים ששבת הנזכר בכאן הוא שבת בראשית, ותהיה קצירת העומר מוצאי שבת והקרבתו יום ראשון הכרח, כמו שמאמינים הכותים והמינים עד היום הזה. ואמרו רז"ל, כי מה שנאמר בכאן "ממחרת השבת", שהוא אחר יום טוב שבמוצאי יום טוב ראשון של פסח תהא הנפת העומר. ונאמר "וספרתם לכם ממחרת השבת" וגו' "תמימות תהיינה"(ויקרא כג, טו) ולא תהיינה תמימות אלא אם כן מתחיל למנות מתחילת הלילה לפי שתחילת היום מתחילת לילו. ונאמר מ"החל חרמש בקמה"(דברים טז, ט) וגו', וזו ראיה שקצירת העומר בלילה, כמו שהיה מסורת בידינו:
הפירוש המקובל שאין עליו מחלוקת, כי מה שנאמר "ואם תקריב מנחת בכורים לה'"(ויקרא ב, יד) ירמוז למנחת העומר. ומלת "אם" בכאן אינה רשות אלא היא סמוכה, ויהיה פירושו וכשתקריב מנחת בכורים תהא אותה מנחה אביב קלוי באש.
ורבי מאיר אומר, שלא יהא קלוי אלא שיגע באש, ועל כן חייב לחרך אותן בשיבלים.
וחכמים אומרים, שלא יגישו אותן באש קודם שידוש אותן, לפי שהוא מתלחלח ובשעת הדישה יתפרד ויפסד, אבל קולין אותן אחר דישתו בכלי שקולין בו, ויהא הכלי נקוב, והוא הנקרא אבוב, כמו שתראה בכלים "אבוב של קלאים".
ורבי עקיבא [אומר], אף על פי שקוצר הכל אין כוונתו אלא בעומר, ועל כן חייב הנותר לפי דעתו במעשר.
וחכמים אומרים, כי מאחר שנגמרה מלאכתן והוא נדון כהקדש אינו חייב במעשרות, כמו שבארנו במקומות מסדר זרעים.
וזה שאמר ונתן עליו שמנו ולבונתו - לא יהא אלא ביום, רוצה לומר יום ששה עשר בניסן.
ודע שזה העומר הוא העומר של שעורין, וכבר זכרנו זה העניין, ויש לו רמזים בתורה, מכללם שקרא אותו "מנחת בכורים", ונקרא שתי הלחם "בכורים", וביאר זה ואמר "בכורי קציר חטים"(שמות לד, כב), וזו היא ראיה על שהבכורים שקדמו להם בניסן אינם אלא בכורי שעורין. והעיקר שעליו אנו סומכין בזה היא קבלה בידינו.
ואין הלכה כרבי מאיר, ולא כרבי עקיבא:
רבי מאיר אומר, אינו מותר להן לצאת לשוק בקלי וקמח קודם הקרבת העומר, שמא ישלחו יד ויאכלו ממנו קודם הקרבה, ולפיכך אמר שלא ברצון חכמים.
ורבי יהודה אינו חושש לזה, ולפיכך אמר ברצון חכמים.
והלכה כרבי (יהודה) [מאיר].
ונאמר באיסור אכילת החדש שני כתובין, נאמר "עד עצם היום הזה"(ויקרא כג, יד), ונאמר "עד הביאכם את קרבן אלהיכם"(ויקרא כג, יד).
כשהיה בית המקדש קיים לא נאסר אלא קודם הקרבן, ומשקרב העומר מותר לאכול חדש מיד, והרחוקים אוכלין אחר חצות יום ששה עשר, לפי שודאי אצלם שבאותה שעה כבר נקרב העומר, כמו שאמר מפני שיודעים שאין בית דין מתעצלים בו. ולכן צריכין אנשים שישמרו חצות יום ירושלים, לא חצות אותן המקומות, לפי שאפשר שיהיה מוקדם או מאוחר, וזה ידוע מחכמת אורך הארצות כמו שהוא מפורסם אצל בעלי התכונה.
אבל אם אין שם מקדש, איסור חדש יום הנף כולו, רוצה לומר יום ששה עשר שנאמר "עד עצם היום הזה", והעיקר בידינו עד ועד בכלל, ואין חולק רבן יוחנן על זה.
ומה שאמר התקין - רוצה לומר שלימד בני אדם הדין הזה המקובל וחיזק אמונתם בו, וזהו עניין מה שאמרו "מה התקין, דרש והתקין".
ודעת רבי יהודה על העניין שהוא מותר מן התורה אלא שאסרו מדרבנן דרך תקנה, ולפיכך אמר והלא מן התורה הוא אסור. ואינו כמו שעלה בדעתו, רק הכל מסכימין שאם אין שם מקדש עצמו של יום אסור מן התורה:
עניין מתיר במדינה - שהוא מתיר לאכול הדבר שמותר לאכלן בכל המקומות והוא החדש, והוא דבר תורה כמו שהקדמנו.
ועניין מה שאמרו שתי הלחם במקדש - שהוא מתיר להביא מן החדש הדברים שמביאין למקדש שאחר הקרבת שתי הלחם מותר לו להביא איזהו מין שירצה מהמנחות, אבל קודם שתי הלחם אינו מותר להביא מנחה מן החדש לכתחילה, לפי שאמר בשתי הלחם "והקרבתם מנחה חדשה"(ויקרא כג, טז).
ומה שאמר שאם עבר והביא קודם לעומר לא יצא וקודם לשתי הלחם יצא, לפי שאין מותר לשום אדם לקצור קודם קצירת העומר כמו שיתבאר עכשיו.
ואחר קצירת העומר מותר לקצור לכל אדם כל מה שירצה:
כבר בארנו פעמים שהכוסמין חיטה מדברית, ושבולת שועל ושיפון שני מיני שעורין.
וכבר בארנו בתחילת חלה שאלו המינים בלבד הם נקראים לחם, ומצטרפין זה עם זה עד שיהא מכולן שיעור חלה.
ונאמר "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו"(ויקרא כג, יד) וגו', כמו שנאמר בחלה "והיה באכלכם מלחם הארץ"(במדבר טו, יד), וכתב בסיפרי "ראשית קצירכם, שתהא תחילה לכל הנקצרים", רוצה לומר מנחת העומר, לפיכך אינו מותר לקצור שום דבר מחמשת המינים קודם קצירת העומר.
והוא עניין מה שאמר השרישו - מותר לקצור אותו אחר קצירת העומר. ומה שהוא גרגרים מפוזרים בארץ בשעת קצירת העומר ונקצר, ואותן הגרגרים לא השרישו ואחר כך השרישו, אינן מותרים לקצור אותן עד שקוצרים העומר מהשנה הבאה. וכבר זכרנו זו ההלכה בעצמה בתחילת מסכת חלה:
ואמר "וקצרתם את קצירה"(ויקרא כג, י) וגו', וממה שנאמר "וקצרתם" אנו מביאין ראיה שמותר לנו לקצור קודם העומר, וממה שנאמר "ראשית קצירכם" ראיה על שאין קוצרים לפניו שום דבר, ואמרו בהכרעת העניין הזה "ממקום שאתה מביא אין אתה קוצר, ממקום שאין אתה מביא אתה קוצר". ולפי שאין מביאין העומר מבית השלחים כמו שנתבאר בפרק חמישי, מותר לקצור מאותן המקומות קודם קצירת העומר. אבל אין דשין אלא אחר הקרבת העומר, והוא מה שאמר אבל לא גודשין.
ושחת - "קציל" בלע"ז ובערבי.
והביא שליש - רוצה לומר שלא נגמר השליש האחרון לגמר בישולו.
ורבי יהודה מבאר הדברים הראשונים, ולפיכך אין הלכה כרבי שמעון:
מפני הנטיעות - הוא שיכווין בשעת קצירה להתרחק מהאילנות כדי שלא יפסיד.
וכן מותר לו לקצור לעשות מקום בית האבל, או בית מדרש, לפי שהוא מצווה, שנאמר "קצירכם ולא קציר מצווה", רוצה לומר שקציר מצווה מותר מלפני העומר.
וצבתים - מן האגודות הקטנות. ומקבצין הצבתים קצתם לקצתן, ועושים מהן אלומות גדולות, והן נקראין כריכות. וכבר נתבאר זה בעשירי מעירובין:
משנה מנחות, פרק י':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב